Clara Codd         קלרה קוד

קלרה קוד הנה סופרת ומרצה בחסד המלמדת את עקרונות התאוסופיה בפשטות בבהירות ובאהבה,  מאמר זה הנו הנו מתוך הספר חוכמת החיים הניצחית

החיים הינם בית-ספר גדול לנשמה, ואירועי החיים כפי שהם באים בזה אחר זה הינם המורים בבית-הספר הזה. המורים האלה הם סבלנים, קשוחים, בלתי מתפשרים, ועם זאת במהותם הם אוהבים במובן האמיתי ביותר של המילה, מפני שהם תמיד מקרבים אותנו אל טובתנו הנעלה ביותר.

כה רבים מאיתנו מתנהלים כאילו היו ילדים אדישים וחסרי הבנה, אינם יודעים על התכלית העמוקה הזאת ואינם מבקשים לשתף עימה פעולה. אך למרות זאת אנחנו מבינים, שהיותר חכמים והיותר רחומים שבינינו הם אלה, שהקדישו מחשבה למשמעות החיים ולמדו עליהם לא רק מספרים ומתיאוריות.

…הדיבור שלנו והפעולות שלנו הם שיוצרים בסופו של דבר את הסביבה שלנו ואת אירועי החיים. לא מגיע אלינו דבר, שאינו שייך לנו. אם תוך כדי סילוק "קארמה קבוצתית" אנחנו סובלים יותר מידי, יהיה לנו פיצוי הולם. חוקי היקום, החיצוניים והפנימיים, הינם צודקים לחלוטין. אין העדפה, והם אינם יכולים להיות מפוייסים, מסולקים או מנועים מפעולה על ידי אמצעי כל שהוא. אלוהים הוא צדק, צדק כביר, בלתי אישי, שאין לרַצותו. אבל הוא גם חמלה, מפני שכל צדק שנובע מהחשיבה, הדיבור והמעשים שלנו, נורא ככל שייראה, אינו כוח נקמני אלא כוח מרפא. כאילו מנתח שמיימי כורת היבטים נגועים של נפשנו. למשל, אדם שיש בו מידה מגונה של אכזריות – החטא שמעורר תוצאות קשות יותר מכל החטאים. ייסורים כאלה, אבדן כזה, כאב כזה ממתינים לאדם האכזרי, אבל הם הדרך היחידה שבאמצעותה תוכל אותה אטימות אנוכית להיעקר מתוך נפשו.

חוקי הטבע אינם פועלים על בסיס של "עין תחת עין"; כלומר, אני הורג אותך בתקופת חיים אחת אז אתה תהרוג אותי באחרת. בכל רגע בזמן מתכנס מספר רב של כוחות אל אירוע אחד מסוים. הוא נגלה לעין באור האסטראלי לפני שהוא מוטל לכאן, ועשוי אפילו להתגלות בצורה נבואית בחלום או בחזיון. אבל תוצאה נגלית שכזו לעולם אינה באמת מקובעת. בכל רגע עשוי להיכנס גורם חדש שיווצר ע"י מי שאמור לקבל את התוצאה, ולגרום שהיא תתגשם בצורה שונה לחלוטין. לכן נכון לקוות תמיד לטוב ולקדם כל אירוע ברוח אמיצה.

באיזה אופן עלינו לקדם את התנסויות ומצוקות החיים, את האירועים השמחים והעצובים, את ההצלחה או הכישלון, הרווח או ההפסד? ראשית, הבה נבין שמה שקורה לנו הוא באמת שלנו, הרווחנו אותו בצדק, יהיה הדבר אשר יהיה. זה יביא לרוח של שביעות רצון וירפא אותנו מן המידה המגונה המשתקת של רחמים עצמיים. האוקולטיסט לעולם אינו מרחם על עצמו ולכן יש לו זמן ואנרגיה לרחם על אחרים. הבה נזכור גם שכל תגובה של החיים, תהיה אשר תהיה, היא לטובתנו הנעלה ביותר. זה "שיעור", לעתים קודר ומסתורי, אך באמצעות קולו של אלוהים הוא מדבר אל נשמותינו. מיסטיקן בן הזמן העתיק, Abbe de Caussarde, כתב שאלוהים עדיין מדבר אל בני האדם כמו בימי קדם, באמצעות הנביאים והמקובלים [מיסטיקנים], אך יותר מכל באמצעות אירועי החיים. הוא מדבר אל כל אדם דרך האירועים הקטנים של חיי היומיום, ואל אומות דרך האירועים הגדולים המתרחשים בעולם. המקודשים הגדולים חשו בזאת תמיד, אפילו כשהאירועים היו טרגיים ומכאיבים. האם מילה או מעשה של מישהו אחר "פוגעים" בנו? אל נא ניתן מקום לתרעומת, לרחמים עצמיים או לנקמה. דבר אחד יש לזכור תמיד: זה לא היה פוגע בנו אם לא היה בזה משהו מן האמת. האשָׁמה, ממש בלתי נכונה ובלתי סבירה, עשויה לשעשע אך לעולם לא לפגוע. חברינו גלויי-הלב ביותר שאומרים לנו מה שהם חושבים עלינו, אוחזים לעתים במראה לנפשנו, שבה נוכל להציץ ולראות עובדה שנסתרה מאיתנו.

עלינו להבין שלושה דברים אלה – ששום דבר בחיים אינו בלתי צודק, אלא שממקום כלשהו בעבר הרחוק "החטא" הקדמון שלנו גילה אותנו כעת; שכל אירוע הוא אירוע מתקן; ושיש בו מסר, שיעור בשבילנו. הוא תוכנן כדי לעזור לנו לזכות בידיעה גדולה של עצמנו; ללמד אותנו שרק על אבני-הדרך של עצמיי העבר שמתו והובנו אנחנו מתרוממים בהדרגה אל דברים יותר גבוהים, שהתהליך הזה נמשך לאורך תקופות חיים ויימשך תקופות חיים נוספות. הבנה זו תיצור בנו ענווה וסובלנות וחמלה כלפי אחרים; וכן אומץ נצחי. כפי שאמר פעם מורה חוכמה דגול, האומץ שייך לנשמה האלמותית. הגוף בן התמותה יודע רק את חוק השימור-העצמי. האומץ הוא התג האדום של נשמתנו בת-האלמוות, שחיה וצומחת ע"י הקרבה ואמונה ואהבה.

הצער בא על כל בני האדם "כפי שניצוצות עפים אל-על", כלומר כפי שהעצמי האלוהי מתעלה. זה גורלו של האדם. תכופות אנחנו חושבים שהצער של עצמנו גדול משל האחרים, אבל רק לעתים נדירות זה נכון. תמיד יש מישהו שנושא נטל כבד יותר.

הצער הוא בדרך כלל תוצאה של אובדן. הכאב שמגיע עם הצער הוא כאב האובדן. אך מה שהשמיים לוקחים ביד אחת הם מחזירים בשנייה בצורה אחרת. אֶמרסון כינה זאת חוק הפיצוי. האובדן של מישהו אהוב, אהה! אילו ייסורים לנפשנו. מה גורם לכך? התחושה העצומה של אובדן. לא יהיו לנו עוד הנחמה והאושר של נוכחות מוכרת ויקירה. אך התנחמו, ידידי, זהו רק אובדן כביכול. לעולם לא נוכל לאבד משהו שאנחנו באמת אוהבים. האובדן הזמני מלמד אותנו לאהוב ברמה יותר גבוהה, הוא נוטה להרוס את תחושת הבעלות האישית. הד"ר אנני בזאנט אמרה פעם לסופר: "כשתוכל להיות מאושר ממש באותה מידה כשאהוב ליבך אינו כאן, תלמד איך לאהוב".

הכישלון, האכזבה מתקוות ושאיפות – כמה קשה לשאת כל אלה. עם זאת האדם האמיץ, כתב קיפלינג [Kipling], מתכופף כדי לבנות שוב "בכלים שחוקים". "השאפתנות", אומר אור על השביל, "הינה הקללה הראשונה… פרייה הופך לאבק ולאפר… מורה היא לאדם, כי אחרי ככלות הכל, העובד למען עצמו כאילו עבד למען האכזבה". ואותו כתב-חוכמה עתיק אומר לנו: "ומעל לכל שאל לך נכסים", אך השתוקק למה שאפשר לחלוק עם כל אחד, וכך "הייה כּמהּ לאותם נכסים שבאפשרות הנשמה הזכה לרכוש, כדי שתוכל לאגור רכוש גדול למען אותה רוח-חיים מאוחדת, שהיא-היא עצמיותך האמיתית ". אם רוח זו מצויה בנו לא נירתע מכישלון, ואכזבה לא תפגע בנו. תהיה בנו הרוח שהפיחה השראה בחייה של אנני בזאנט, ושאותה ביטאה כה יפה בפנייה לצעירים ההודים:

לעולם אל לכם לשכוח שהחיים יכולים להיות מואצלים בהשראה ונחיים נכונה רק אם אתם מתייחסים אליהם באומץ-לב ובביטחון, כהרפתקה נפלאה שבה אתם יוצאים לארץ בלתי נודעת, לקדם פני סכנות רבות, לפגוש שמחות רבות, למצוא ידידים רבים, לנצח ולהפסיד בקרבות רבים".

נניח שבריאותנו נפגעת כך, שכוחנו לעשות דברים רבים ושמחת החיים שלנו נפגעים. אפשר בהחלט להשתמש בזה כדי לפנות פנימה, לעולמות יותר נצחיים. הכרתי פעם אשה בעלת גוף בריא, שמשאת נפשה היתה לרכב על סוסים ולצוד. תאונה בשדה הציד דנה אותה לחיות את שארית חייה במיטה. היא אמרה לי: "תמיד הייתי גוף בריא, וחשבתי רק על פעילות גופנית. כעת אני מתחילה להיות נשמה".

האם החמצנו הזדמנויות רבות, אולי בגלל חולשת אופי מלידה? יגיעו הזדמנויות אחרות. הכאב על הזדמנויות אבודות הוא תמיד אנוכי – על מה שאנחנו הפסדנו. נוכל לנסות להיות בעתיד יותר גדולים, בעלי מניעים בלתי אנוכיים, ולפתח יותר כוח לשלוט ולכבוש את העצמיים העצֵלים שלנו.

האם נדמה שאנשים לעתים קרובות אינם מבינים את כוונתנו, מייחסים לנו מניעים מרושעים שאינם בנמצא? אולי כבשנו והסתרנו אותם בעבר, והפגם של צביעות העבר נושא פירות כעת. תלמיד הנסתר [האוקולטיסט] האמיתי חייב להגיע לנקודה, שבה דעותיהם של האחרים אינן משפיעות עליו עוד, אלא אם זה משרת אותו כרמזים לגילוי העצמי היותר פנימי שלו, כפי שנאמר בספר מן המזרח: "אל תתחרט על דבר, אל תחשוש מדבר: חתוך את כל הספקות בחרב הידיעה".

אך מה באשר לכאב הנורא של בושה ואשמה מודעת? זה שיעור נורא מן החיים, אך אולי הוא עשוי ללמד אותנו להיות ענווים ובלתי אנוכיים. למה שלא נסבול, אנחנו ואחרים, מבושה? האין היא מוסיפה כנות והגינות ש"יתגלו" בנשמותינו? " זכור", אומר אור על השביל, "כי חטאו של העולם וחרפתו – חטאך וחרפתך הם". וכן, "מגרעותיו של אדם הופכות מדרגות בסולם, תוך שהוא גובר עליהן אחת-אחת… חלילה לך ללמד חובה על האיש שנכנע ליצריו. הושט ידך אליו כלאח עולה-רגל, שטיט-דרכים דבק ברגליו". כל כאב כל כך קשה לנשיאה, אך אדוארד קארפנטר[1] אמר: "כל כאב שנשאתי בגוף אחד היה לכוח, שהפעלתי בזה שבא אחריו".

ייתכן שקשה יותר מן הסבל של עצמנו לראות אחר סובל. היינו רוצים לקחת את הנטל הזה על כתפינו, לו יכולנו. אבל החיים, שהם אלוהים, חכמים מאיתנו. איננו יכולים לסלק את המצוקה, אך נוכל לחלוק בה, להקל על ידי הימצאנו יחד עם הסובל. בכתבי הקודש נאמר: "איש מהם לא יוכל לכפר על אחיו, ולא לשלם את חובו לאלוהים". הבה נסייע לאחינו, בלב מלא אהדה, ללמוד ולא להתחמק משיעורי החיים. הלנה בלוואצקי כתבה פעם:

ברגע שהוא מתחיל להבין איזה חבר ומורה הוא הכאב, עומד התאוסוף מלא חרדה בפני הבעיות אפופות המסתורין של חיי האדם, ואף שייתכן שהוא משתוקק לעשות דברים טובים, בה במידה הוא חושש לעשותם באופן שגוי לפני שרכש לעצמו יותר כוח וידיעה. עשיית הטוב מתוך בורות עשויה בהחלט לפגוע, כפי שנאלצים להודות הכול, מלבד אלה שנדיבות ליבם האוהב עיוורה את עיניהם. ועוד כתבה:

הרמוניה היא חוק החיים, וחוסר ההרמוניה היא צידו האפל שממנו נובע הסבל, המורה, מעורר התודעה.
באמצעות שמחה וסבל, כאב והנאה, מגיעה הנשמה לידיעת עצמה; ואז מתחילה משימת למידת חוקי החיים, כדי שיתאפשר ליישב חוסר הרמוניה, ולהחזיר את ההרמוניה על כנה.
עיני החוכמה עמוקות כאוקיאנוס; אין בהן שמחה או צער; לכן חייבת נשמתו של תלמיד הנסתר להיות חזקה מן השמחה וגדולה מן הצער.

אין עוד מורה כה כביר, כה נפלא, כחיים עצמם. לא רק בהיבטיהם מלאי הצער אלא גם בהיבטיהם העדינים, הנפלאים, שופעי העליצות. החיים בעיר מפרידים מאוד בין האדם לבין אורח חיים טבעי ובריא. מאושר הוא הילד הגדל תוך מגע אוהב עם דברים טבעיים, צמחים ובעלי חיים וציפורים; כי כל דבר טבעי עשוי להיות התגלות, היכרות קרובה עם האלוהות. אנחנו שהיינו רוצים לשמוע את קול אלוהים יכולים לראות אותו בכל דבר נחמד, יכולים לשמוע אותו בכל האירועים הפשוטים של החיים. ללב שבאמת מוקדש ללב הנצחי של היקום, אין שום דבר פשוט או מלוכלך, כי כל אירוע ובעיה שנקרים בדרכנו הם שיח עם אותו לב גדול.

כך שהאדם האמיץ הוא האדם האמיתי והצנוע, שאמונתו בחיים ובתכליתם הגוברת והולכת היא כזו של ציפור קטנה, שעפה לשמיים מבלי להטיל ספק. רוברט בראונינג ביטא זאת במילים יפהפיות:

זה שמעולם לא הפנה גבו אלא ניצב הכן וצעד קדימה,
מעולם לא חלם, גם כשהטוב הובס, שיש לרע תקומה;
האמן, כי כדי לקום נופלים אנחנו, מוכים כדי ללחום היטב,
ישנים על מנת להתעורר.

לאתר האגודה   www.theosophia.org.il

קישור לפרטים על הקורס לגעת בנשמה   http://messages.responder.co.il/3748811/220042769/e5cd4561cf2d32e1bd792b554386fa6b/?

[1] Edward Carpenter –

ג'אן פיליפס Jan Phillips

מאמר שפורסם בכתב העת לתאוסופיה "אור". ג'אן פיליפס חיברה את הספרים: אלוהים נמצא בגובה העיניים, הצילום הוא אמנות מרפאה (שמתוכו נלקח המאמר) ו- הינשא למוזה שלך: התחייב לתמיד ליצירתיות שלך (1998, הוצאת בן פרנקלין אווארד). היא פרסמה מאמרים ב-New-York Times ובמגזינים רבים נוספים.
________________________________________
בכל פעם שאני מתפתה לדבר על האלוהים, אני נזכרת במילותיו של לָאוֹ טְסוּ (Lao Tzu): "זה שיודע אינו מדבר. זה שמדבר אינו יודע". אני חושבת שהאלוהים, כמו האהבה, מוגדר בצורה הולמת יותר על-ידי מה שאיננו מאשר על-ידי מה שהוא. אני חושבת על מֵייסטר אֶקהארט (Meister Eckhart), המיסטיקאי הנוצרי, שאומר כי הפרידה המוחלטת היא עזיבת האלוהים למען האלוהים – העזיבה הסופית של המושג למען חוויית הדבר האמיתי.

בצעירותי, התפללתי להיות קדושה-מעונה. רציתי להראות לאלוהים ולכל השאר שאהבתי אותו מספיק כדי למות למענו. רציתי להילחם עבורו, להיות עוד ז'אן ד'ארק, גיבורה למען האלוהים.
עכשיו כל זה השתנה. לא הייתי חושבת על מוות למען האלוהים, אך אני עושה את המיטב שביכולתי לחיות עבור האלוהים – עם האלוהים, בתוך האלוהים, עם האלוהים שבתוכי. אין יותר קווי-הפרדה, רק חוטים מק-שרים. עיני מוצאות את האלוהים בכל מקום, בכל דבר חי, יצור, בן-אדם, בכל מעשה של חסד, פעולה של הטבע, מחווה של רצון-טוב.
בכל אשר אביט, האלוהים נמצא ומביט בחזרה, מביט ישר בחזרה.

לעתים אני מתעוררת מחלום בשמעי לחישה מתפוגגת של מילים הבאות ממקום שנשמע כרחוק מאוד. "מברקים בחלום", קוראת להם חברתי. לפני זמן לא רב שמעתי את הקול שוב, הפעם לוחש את המילים: "אלוהים נמצא בגובה העיניים". התעוררתי בחיוך, מייחלת שאוכל להשיב לאותו קול או לבקר במקום שממנו הגיע.

המילים המשיכו להדהד באוזני לאורך היום, השבועות, ואפילו עתה, כשאני נמצאת בחוץ ומצלמת, הן תמיד שם במרחבי המַחשָׁב שלי. דרך היערות, לאורך החופים, ברחובות העיר, בכל מקום שאני נמצאת בו עם המצלמה שלי תלויה על צווארי, אני שומעת את הקול המהוסה – "אלוהים נמצא בגובה העיניים" – שב וחוזר על עצמו כמנטרה.

בגיל רך למדתי שהאלוהים היה יישות מיוחדת, שדרה במקום מרוחק מזה שבו הייתי אני. התפישה שלי אודות האלוהים השתנתה מקצה אל קצה במשך השנים. אני מודרכת עתה פחות על-ידי תורות שירדו אלי, ויותר על-ידי ידע שעולה מתוכי – תזוזה שהחלה לפני 30 שנה, כשהייתי מועמדת צעירה בקהילה דתית ולמדתי את שיעורי-הדת הראשונים שלי.

הכומר הישועי עמד לפני הכיתה ושאל כל אחד מאיתנו מהי אמונתו על האלוהים. אחד-אחד פירטנו את אמונותינו, חוזרים על משפטים מהמקראה של עיקרי-הנצרות, המדב-רים על מהו האלוהים, למה ברא אותנו ומה רצה מאיתנו. הכומר יצא נגד אמונות אלו האחת אחרי השנייה, המעיט בערכן, הוריד אותן לדרגת הצהרות משוננות, ריקות-מתוכן, גירסאות לדעות של מישהו אחר.

הוא לקח פטיש וניפץ את הדימוי התמים שלנו אודות האלוהים. התחלתי לבכות, שנאתי אותו ותהיתי איך הוא מעז לעשות זאת, איך יכול לעמוד שם ולהרוס את האלוהים, כשאנחנו הקדשנו זה-עתה את חיינו לאלוהים ועזבנו הכל מאחור כדי להיות עם האלוהים? זה היה רגע של אובדן הרסני, עצב בלתי-נתפש. חשתי כאילו בכל מה שהאמנתי, בכל מה שביססתי עליו את חיי – לא היתה יותר אמת. שקט מחריש-אוזניים שרר בחדר. הריקנות שחשתי היתה מפחידה. ישבנו שם, שלושים מאיתנו, למשך זמן שנראה כנצח, מתמודדים עם השמדת האלוהים כפי שידענו אותו.

לבסוף שבר הכומר את השתיקה: "אתם חייבים לדעת מהי האמת על האלוהים מתוך התנסות אישית", אמר: "להגיע לאמונה שהיא עמוקה יותר מלימוד, כזו שמושרשת בהת-ייחסות מהעומק של עצמכם ועולה וצומחת מתוך מי שאתם מטבע בריאתכם". הוא אמר שעלינו להשתחרר מאמונותינו ולהעלות באוב אמונה בהתחייבות, כזו שעולה וצומחת מתוך עצמנו, ממעמקי המודעות בהיותנו אלוהיים. הסתירה התנ"כית, האומרת שאתה חייב לאבד את חייך במטרה למצוא את חייך, התחילה להיראות הגיונית.
מימוש-עצמי הוא ההגשמה של אלוהיותנו. זוהי הכרה של עצמנו בכל הדברים ושל כל הדברים בתוכנו, שנמצאת דרך ההתבוננות הפשוטה בדברים כפי שהם. ההיפך מאנוכיות, זוהי הצהרה של עצמנו כמתנה לאחרים וכמשקפים אחרים. ככל שמעמיקה ידיעת-העצ-מי של האדם כך הוא יכול להציע השתקפות צלולה יותר לאחרים.

הכרה-עצמית היא חקירה אל תוך המורכבות והסתירות של החיים, ניסיון למדוד את הניגודים עד שאנחנו מגיעים לבסוף אל האח-דות המכילה אותם. זהו תהליך מדוקדק של התבוננות, חקירה מבחינה ואכזרית אל תוך המציאות, דרך האשליות הידועות שלנו אודות נפרדוּת לתוך הניסיון המעמיק להיות מקושר.

כשאנחנו מעמיקים להתבונן במשהו, אנו נכנסים אל תוכו והופכים לאחד עימו. משהו מתמצית הווייתו נכנס לתוכנו, ואנו משתנים תוך-כדי התהליך. כשאנחנו קוראים ספר, צופים במחזה או מקשיבים למעשייה, אנו נכנסים אל תוך העולם שלהם, ממקמים את עצמנו בתוך העלילה וחווים את הדרמה ואת המאבקים כאילו היו שלנו. לעתים קרובות אנו יוצאים מיצירה של אדם אחר עם הבנה עמוקה יותר של הסיפור של עצמנו.

המשורר וזוכה פרס-נובל האיטלקי סלווטורה קואזימודו (Salvatore Quasimodo) כתב: "שירה היא גילוי של תחושה שהמשורר מאמין שהיא פנימית ואישית אבל הקורא מכיר בה כשלו". כל הדברים חושפים אותנו לעצמנו. אם נביט מספיק עמוק אל תוך עץ-אלון או מעיין-הרים, אל תוך צילום או עבודת-אמנות אחרת, נמצא את עצמנו שם. ואם נשתהה ונקשיב ברוב-קשב, הם ידברו אלינו בשפה אלוהית: שפה של אור, סמל, דימוי.

תוך-כדי תהליך הצפייה, בהיותנו קשובים בכל יישותנו, אנו משוחררים לרגע מתחושת-הנפרדות שלנו, מרותקים באחדות עם מושא המבט – קשר ממשי כמו זה של אוהבים, שחשים את הוויותיהם הרוחניות מתמזגות במימד של האחר בזמן שגופותיהם מתאחדים. כולנו משתוקקים לאחדות זאת, לאיחוד קדוש ומסתורי זה, ומוכנים לנסוע עד קצות העולם כדי למצאו. ועם-זאת באפשרותנו לחוות אותו בכל רגע ורגע, בכל מקום בו נהיה. אחדות זו היא הטָאוֹ, המציאות הנמשכת וזורמת – הכל בכל אחד מאיתנו וכל אחד בכל. התפישה המדויקת של יחסינו עם כל הדברים החיים מובילה להתעוררות, למימוש-עצמי, לחוויה ולביטוי האלוהים בעולם באמצעות יצירות-האמנות שלנו ודרך החמלה שלנו איש לרעהו.

…במסע-החיפוש שלי אחר האינסופי, הגעתי אל האמונה שהאלוהים, האמת, היופי, האהבה – את כל המושגים האלה אני מקשרת עם האלוהי – אינם דברים ש"נמצאים" בסוף הדרך, כמו אגן-הזהב שבקצה הקשת-בענן, אלא יותר מה שאני חווה תוך-כדי המסע, כשאני עושה את דרכי בחיים – או אולי, יותר במפורש, הם המסע עצמו.

אלוהים, בשבילי, הוא היקום המתגלה, הכוח והאפשרויות שקיימים בכל חי, האלון שבתוך איצטרובלי-עצמנו. לא נפרד כהוא-זה, אלא מאוחד עימנו כמו המלח עם הים, נוכח-תמיד במראות, באירועים, ברגשות החולפים בחיינו מדי יום ביומו.

כשאני משתהה זמן מספיק כדי להביט באמת – כפי שעל אדם לעשות כשהוא מבצע פעולת צילום – אני מרותקת על-ידי מודעות זו, שבכל מקום אליו אביט שם נמצא האלוהים. בקליפת-העץ האפורה החלקה של האקליפטוס, בנפח האדיר של דוב-הקוטב, בעיניו של הילד הרעב ההוא, בלקוח המרוגז, במתבגר המקועקע. אני שוכחת, כשאיני מסתכלת באמת, שיש משהו עמוק ויפהפה מתחת לפני-השטח. אבל כשאני מצלמת, זה כל מה שאני זוכרת, כל מה שאני מחפשת לתפוס – התמצית שבתוך הדברים.
הצילום מרפא מפני שהוא מגלה את התמצית הזאת. בתהליך ההסתכלות, המציאה, התיחום במסגרת והצילום עצמו – כל האנרגיות של הצלם ממוקדות במלואן. בניסיון לתפוס את פיסת-החיים ולהקפיא את הרגע יש לחכות במלוא תשומת-הלב, קשוב באופן מושלם להיערכות הנכונה של צורה ואור, גוון ומרקם, צבע וחדות. יש לחכות שהענן יגיע או יסתלק, שהילד ישכח שמישהו מתבונן בו, שהעופר יתרומם מתוך מצע-הירק החמים שלו. ברגעים אלה של ציפייה, מתרחשת אחדות בין החוזה והמחזה והם הופכים, במודע או שלא-במודע, לשותפים-יוצרים של דימוי שיימשך אל מעבר להווה ותהיה לו השפעה, כוח-מרפא משל עצמו.

כשאני חושבת אחורנית על הקולות הפנימיים שבישרו את ההסתכלות שלי לפני שידעתי שאני מחפשת את האלוהים בגובה העיניים, אני מודעת למגוון שלהם. כשהתחלתי לצלם לראשונה, הקול אמר פשוט: "אל תשכחי זאת". הייתי מצלמת אנשים, מקומות או אירועים שהיו בהם משמעות ושמחה ושלא רציתי לשכוח את מראם. משמעות הצילום היתה שאוכל לשמור תמונה ולהתענג עליה לאחר מכן, להרהר בה ולמצוא את עצמי בתוכה כשהייתי אבודה.

בסופו של דבר, כשהשתפרה אומנותי, הגיע קול אחר, שלחש: "היי חלק מזה". אז ההסתכלות שלי קיבלה מידע על-ידי התשוקה להעביר הלאה מה שראיתי ושאחר היה עלול להחמיץ. צילמתי פרחים ונופים יפהפיים, הכנתי מהם תצוגת-שקופיות עם מוזיקה, ולראשונה הסתכנתי וחלקתי בדימויים שלי עם אחרים, בתקווה שהם ירוממו את רוחם כפי שרוממו את רוחי.

עם הזמן פינה הקול את מקומו לאחר, שאמר: "הדימויים שלך יכולים לחולל שינוי בעולם – הניחי להם לעשות זאת". כפעילה למען השלום צילמתי מפגני פירוק-נשק באומות שונות ונסעתי ברחבי העולם, מציגה את הדימויים במאמץ לשקף את המודעות של חמלה ושלום.

ובעודי נוסעת בקרב אנשים בודהיסטים, הינדים, מוסלמים, קומוניסטים, ערבים, ישראלים, קתולים, פרוטסטנטים – שכולם איכסנו אותי, האכילו אותי וטיפלו בי בדרכם מעומק הלב – השתנה הקול שמאחרי ההסתכלות שלי: "את חלק מכל אחד מאלה", והצילום שלי צמח בקרבה עמוקה, בכוח, בהכרה, נצבע לתמיד על-ידי המודעות החדשה הזאת של איחוד, של אי-הפרדה, של משפחה.

למרות שאיני יכולה לדעת בוודאות שכך הדבר אצל כל הצלמים, אני מנחשת שכל ההסתכלות שלנו מיודעת על-ידי קול עמוק יותר, תשוקה מחייבת, שלוקחת אותנו אל קצה הדבר שעליו אנו מסתכלים ומכוונת את מבטנו אל הדבר שאחריו אנו מחפשים.

עברית: ענת כהן

ה. ק. צאלונר

מתוך הספר "השביל אל הריפוי"

…הרבה נלמד ונכתב אודות הנשמה, היות ואך ורק על-ידי הבנה מסוימת של טבעה ותפקודה ניתן למצוא את המפתח להבנת קיומו של האדם ותכליתו.
חוזר כאן הקושי, הבא בעקבות עצם הנסיון להגדיר משהו כל-כך רוחני עד שהמילים, באופן בלתי נמנע, עלולות להגביל ולעוות את המשמעות.
אבל אם לא תהיה הבנה מסוימת אודות היחסים בין האישיות לנשמה, אי-אפשר יהיה להשיג ריפוי ברמות העמוקות יותר.
לשם כך אתן לך רמזים אחדים בלבד, ומספר רעיונות על אודות הנשמה, בתקווה שעל-ידי מדיטציה עליהם ונסיון לתפוש באינטואיציה את מה שאי-אפשר לבטא במדויק, תוכלי לצעוד את הצעד הראשון מעבר לפער החשיכה, שעדיין מפריעה לרוב האנשים להכיר בטבעם האמיתי.

אחת הבעיות הגדולות שבהן נתקל המתחיל, היא להבין ולקבל את הדואליות שקיימת ברעיון אודות קיום שתי רמות בו-זמנית, גבוהה ונמוכה, של מודעות האדם – של הנשמה ושל האישיות.
הפרט חש עצמו מנותק לגמרי מחלק זה של עצמו, בעוד חלק זה אמור להיות המקור של קיומו, ובכל זאת חלק זה נראה לגמרי "אחר", מרוחק, מנותק מכל מה שהוא חושב על עצמיותו – הרגשות, התקוות, התשוקות, הפעולות, ההתנסויות, התכונות, היכולות; בעצם מכל מה  שהוא.

למרות שנאמר לך פעמים רבות שאת ונשמתך – אחד, ושהיא ההתרחבות שלך במימד אחר, לטענה זאת לא יהיה ערך והיא לא תהיה מציאותית, אם לא יהיה לך קשר מודע איתה (עם הנשמה).
העובדה שהשתמשתי במילה "זה" (it) בשביל הנשמה יכולה ליצור דימוי שגוי במוחך. אבל אם אגיד "את" גם זה ייצור דימוי שגוי באותה מידה, היות ואת לא מרגישה שהנשמה היא את. ויחד עם זאת, לדבר על הנשמה "שלך" יהיה לא נכון באותה מידה, ולמעשה עלי לדבר על הנשמה כאת, ועל האישיות שאיתה אתה מזדהה כלא יותר מאשר הצל "שלך", כי זו בדיוק מהות האישיות – צל, השלכה חלקית, ביטוי של העצמי האמיתי שלך.
בכל אופן אמשיך להשתמש במילה "זה" (it) בדברי על הנשמה, כי זה יהיה יותר לא-אישי, במובן שזה מבטא יישות אינדיבידואלית שאינה זכר ואינה נקבה, אבל מכילה בתוכה את הנסיון והתכונות של שניהם.

כדי שריפוי ושלמות יתרחשו, חיוני לגמרי שייעשה נסיון רציני להבין שהנשמה, או העצמי הגבוה, הוא העצמי האמיתי שלך, אותו חלק ממך שלא מת אף פעם. זאת את הנוסעת בזמן, אשר בתודעתה מאופסנות כל ההתנסויות שגרמו ליצירת אישיותך הנוכחית, התכונות והפוטנציאל, כל הציוד שאיתו את מגיעה לגלגול זה. אבל הרבה יותר מזה: זהו הכלי של האור הרוחני אשר יאיר לך יותר ויותר את הדרך בעולם.

היגד חיובי קצר, מדי בוקר, יעזור לך להתחבר אל אותה זהות של חיים ותכלית שקיימת בין הנשמה לאישיות.
למשל נסי להגיד, בשכנוע עצמי, ברגע שאת מתעוררת: "אחד אני עם הנשמה. אני – הנשמה – אשתמש היום באישיות באהבה לנתינה ושרות". או: "מה שאני חושבת עליו כעל עצמי הוא כלי לשימושה של הנשמה".

על-ידי כך שתנסי לראות את עצמך תמיד כאן, על פלנטה זו, כערוץ אשר באמצעותו תתרחש תיקשורת יותר קרובה בינך על האדמה לבין הכוחות האלוהיים שמועברים על-ידי הנשמה, את תפתחי את עצמך לכוח הריפוי הגדול ביותר ביקום.
כך הזכירי לעצמך באופן תמידי שהאישיות הזאת, אשר לעתים כה קרובות מגבילה, מעוורת ומעוותת את התשוקות והשאיפות שלך וצובעת את פעולותיך המודעות, אינה יותר מאשר חומר, שבו "האני" האמיתי הלביש באופן זמני את צורתו המאירה, על-מנת שיושג יותר נסיון וידע בעולם הפיזי ואפשר יהיה לפתח כוחות ויכולות גדולים יותר. מטרה זו כוללת גם את תשלומם של חובות ישנים שעצורים בצורה הפיזית, מאחר ואפשר לשלם אותם אך ורק כאשר המודעות מעוגנת באותו מישור. כי אחת מהמטרות העיקריות של הנשמה היא לשחרר חומר מורעל על-ידי תיקון חוסר האיזון, טיהור ויצירת מעברים, שדרכם ניתן להעביר אור אל העולם.

או חישבי על עצמך כשליחה שלה, כשותפה שלה, כחברה לעבודה משותפת. לפחות עשי זאת בהתחלה, עד שתרכשי את היכולת להרגיש את עצמך ואת נשמתך – כאחד; עד שתדעי, שמרכז זה של חכמה ושל אהבה טהורה הינו את. בעודך על האדמה הזאת אינך מסוגלת לזכור את טבעך האמיתי ולהיות במגע איתו בכל זמן, רק בשל חוסר מידה מספקת של התפתחות רוחנית לתובנה אמיתית. כי עלייך לזכור, שמגע יכול להתקיים אך ורק כאשר את יוצרת בתוך אישיותך ערוץ של תיקשורת.

אולי אנלוגיה תעזור לך.
אפשר להשוות את אישיותך לצוללן, אשר בזמן הירידה אל מעמקי האוקיינוס נבהל מהמיסתוריות שבו, וכאשר הוא נתקע בסבך הסלעים והצמחייה הוא שוכח, מתוך הפחד והפאניקה, איך להפעיל את חבל הביטחון שקושר אותו אל חברו על-מנת שיוכל לתקשר איתו; הוא שוכח אפילו איך לשלוט במיכשור שנמצא עליו, וכך הוא נתון בסכנת מוות.

אבל את, הצוללת באוקיינוס החושים ובמעמקי ים האשליות, לא תהיי אף-פעם בסכנת מוות כזאת – כי את אף-פעם לא מנותקת לגמרי או נעזבת, כפי שאת לפעמים מאמינה. כל הזמן השותף שלך, העצמי האמיתי שלך, מחכה מעלייך ומקשיב לסימנים שלך, אבל עד שלא תעשי את המאמץ למשוך בחוט הביטחון ולהגיע לתיקשורת מהקצה שלך, מעט מאוד יכול להיעשות מצידך באופן מודע.

ישנה טכניקה מדוייקת לכל הפעילויות, הרוחניות והחומריות כאחד, ויש לקיים תנאים מסוימים לפני שהגבוה יתגלה ויפעל בתוך הנמוך על-ידי חדירה אל השכבות הצפופות יותר של חומר שמפרידות ביניהם. גם הוא כפוף למיגבלות החוקים במישור שלו.
כך, עד שהצוללן רוכש מידה מסוימת של שליטה עצמית ונזכר בשיטות שבהן עליו להשתמש כדי לתקשר עם בן-זוגו, הוא ימשיך לנדוד בחשכה ויהיה טרף למפלצות שבעומק – ספק, פחד ואשליה של נבדלות.
את הטכניקה הזאת, שבה תוכלי לבוא במגע ישיר עם האספקט הגבוה יותר של העצמי, אני מקווה ללמד אותך.

התהליך מתחיל מרמת האישיות, תחילה על-ידי רכישת תפישה ברורה על טבעה של הנשמה, ואחר כך על-ידי עבודה של פתיחת כל החסימות, אשר עידנים של עיוורון וטעויות בנו בין האישיות לבין מולידה, "אביה שבשמים", או כפי שהוא מכונה לפעמים – המלאך השומר.

קיים כאן קשר הדוק בין עבודת האישיות לבין עבודת הנשמה, היות וגם הנשמה מהווה השתקפות חלקית, או השלכה, של מרכז יותר גבוה של התגלות אלוהית, נקודה של אנרגיה רוחנית ממנה היא מושכת את חייה והווייתה. גם היא מנסה ליצור מגע עם רמות גבוהות ממנה, עם מישורים יותר מוארים ובעלי עוצמה, עם "האב" שלה ו"המלאך" שלה, על-מנת שתוכל לשקף את דמותם בתוכה ולהקרין ניצוץ, דרכה אליך, הנציג שלה במצב מוגבל יותר של מודעות. ולתהליך הזה, של העברה או ירידת האור מרמה אחת אל השנייה – אין סוף. סיפור "סולם יעקב" הוא אנלוגיה מושלמת לשיטה הזאת של חדירת החומר, אחד בתוך משנהו, והתגלותה של מחשבת הבריאה דרך העולם הנגלה.

עכשיו אולי תתחילי להבין מדוע כל המורים הרוחניים מדגישים כל-כך את חשיבותה של ההתחברות אל הנשמה, ולא רק למען הפרט, היות וכל התקדמות לקראת קשר הדוק יותר, בתוך ההיררכיה הגדולה הזאת של כוחות, מגבירה את הזרם של הכוח המתקן והמרפא בכל הרשת הזאת. לכן חשוב מאוד שכל פרט יתרום את חלקו על-ידי עבודתו על ההרמוניה הפנימית שלו בממלכתו האישית הקטנה, כיוון שבלעדיה זרימת הכוח נחסמת.

בה במידה שתוכלי לפתוח את עצמך אל המקור הפנימי הזה של כוח וחכמה, אני מבטיח לך שככל שהמגע נעשה קרוב יותר ותדיר יותר לא תהיי עוד עבד לגופך החולה, לתשוקות, לבלבול החושים ולמתח שבו נתון מוחך.

עברית: ברכה הניג

קורס "לגעת בנשמה"
ליצור היכרות עם המקום השקט והמואר שבפנים
קורס משולב להעמקת המודעות העצמית
ולהתחדשות פנימית, רגשית ורוחנית
קישור לפרטים על הקורס "לגעת בנשמה"

ה.ק. צ'אלונר

מתוך הספר "השביל אל הריפוי" בהוצאת האגודה התאוסופית

קיים היבט אחד מסוים של הוראת-חכמה, שעליו מתבסס כל הריפוי הרוחני, שאותו קשה לך להבין ובוודאי לקבל, אבל בכל-זאת לא נותן לך מנוח.

זה בוודאי לא מפתיע, כי את מנסה לפתור בעזרת הכישורים השכליים את אחד מהסודות המטאפיזיים הגדולים. אני גם לא מתיימר לספק לך הסבר אשר יספק בשלמות את האינטלקט, כבר הסברתי לך מדוע זה בלתי-אפשרי.

את שואלת: "מהו טבעו של האיחוד המיסטי הזה, שעליו מדברים כל-כך הרבה מורים, כאשר בסופו של דבר אותה טיפת-טל – הנוסע בזמן – אובדת בתוך האוקיינוס הזוהר? האם יהיה זה הסוף של כל מאמצי האדם, סבלותיו ומאבקיו – לאבד את כל המודעות לעצמיותו, לאבד את אותו עצמי שאותו היה עליו למצוא כפי שנאמר לו? אם הכל הוא בסופו של דבר להפוך לאחד באחדות מושלמת, במצב של חוסר-הפרדה מוחלט, איפה נמצא האוהב ואיפה הנאהב? איך אפשר לתפוש את מושג האהבה, אם לא במצב של דואליות? האם זהו מצב שאפשר להבינו רק כאִיוּן של תוצר-הלוואי של אותו תהליך בלתי-נתפש דרך עידנים של זמן, שאותו אנחנו מכנים אבולוציה?

שאלות כאלה נשאלו תמיד, מאז שהאדם התחיל בחיפושיו אחר האמת הסופית אודות עצמו, גורלו וגורל היקום. העובדה שהן נשאלות נכונה וטובה, כי רוחו של האדם מתרחבת באמצעות חקירת הבלתי-ידוע ומתיחתה עד קצה גבולותיה, על-ידי המאבק הבלתי-פוסק ללכת אל מעבר למיגבלותיו.

יחד עם זאת, אין זה הגיוני לענות את עצמך, כפי שאת עדיין עושה. כפי שאמרתי לעיתים קרובות, איך יכול משהו כל-כך בלתי מושלם ועוברי כמו האינטלקט אפילו להתחיל להבין את המיסתורין של מטרות המושלם וחסר-הגבולות?

אלה ששייכים לדתות השונות אשר טוענים, שהם מסוגלים לתת תשובות הגיוניות לשאלות כאלו שאותן את שואלת, סובלים מצורה מסויימת של התנשאות רוחנית, שמשתווה לזאת של הטוענים, שהיות ואין הוכחה גשמית למציאות האל, האל אינו קיים. רק האדם החכם באמת מוכן תמיד להודות במיגבלותיו.

נחזור אל הקשיים שלך. ישנה אפשרות, גם אחרי שמקבלים את העובדה שהאמת הסופית היא מעבר לכוחות ההבנה של כל יצור מוגבל, להגיע לרמות גבוהות יותר של מציאות באמצעות מספר טכניקות של מדיטציה, לימוד, על-ידי שאלת שאלות על החיים, על-ידי נסיון לפענח אימרות סימליות של החכמים, אבל הכי הרבה, אולי, על-ידי שאיפה, השתוקקות.

אלה שכבר פיתחו תכונות של ראייה פנימית ואינטואיציה יכולים לעורר באמצעותם במעמקי ישותם תנועה, שתשחרר הבזק פתאומי של התגלות, של תובנה רוחנית מעמיקה. כי נאמר, שרוח החיים (One Life) ממוקדת  בכל – כוליותה בתוך כל אחד מההיבטים שלה.  משפט חסר-משמעות בשביל הרוב, אבל בכל זאת מידטי על זה.

את מבולבלת בגלל האמירה שהטיפה תאבד בתוך האוקיינוס. מה זה אם לא מטאפורה? נאמר גם שלפעמים האוקיינוס ממלא את טיפת-הטל. שינוי אינו זהה לאִיוּן. אם טיפת-הטל תתפשט עד שתהפוך לאוקיינוס, או אם האוקיינוס, באיזו שהיא דרך בלתי-מובנת, שופך את מיכלול המודעות שלו לתוך אותו אטום בודד של עצמי, האם לאטום לא יהיה שיפור אינסופי? מטאפורות כאלו מציגות את האמת באופן סימלי במונחים של זמן, מרחב וצורה, אבל המציאות היא מעבר לכל זה. נאמר גם: "הֲפוֹך למה שאתה, ואז תדע."

היות והתעמלות שכלית לא תפתור אף פעם בעיות כלשהן הקשורות למושג המציאות או האמת המוחלטת, אז למה להתייאש? את אפילו לא התחלת עדיין לפתח את אותן יכולות, אשר רק באמצעותן יכול האדם להמריא עם כנפיים רוחניות אל השחקים ולהיסחף אל מישורים, שעליהם רק למעטים היה אי-פעם מושג מיזערי. ועדיין אפילו ממלכות אלו אינן יותר מצללים, השלכות, הגבול של המציאות.

על-ידי הקריאה בספרי המיסטיקנים הגדולים וודאי ראית שבכל זאת המסך, שמסתיר את המיסתורין הבלתי-ניתן-לביטוי, אינו בלתי-חדיר לחלוטין.

אלה שחיפשו את האמת באהבה והערצה בשילוב של חכמה, הגיעו להבנה גדולה יותר של מספר היבטים של האלוהות – האחדות של כל היש – מאשר כל הרפתקן רוחני אחר.

אף אחד מהם לא הצליח באמת לדבר על מה שידע, מעבר למילים מגומגמות, סמלים ואנלוגיות, אשר כפי שהם בעצמם הודו, לא גילו בעצם שום דבר מהמציאות שבה הם הציצו, עדיין "בעד זכוכית כהה".

אפילו היבהובים חלשים אלה הושגו רק על-ידי שנים, ואולי חיים שלמים, שהוקדשו לחיפוש קדחתני, לתירגול ומשמעת רוחניים, שעליהם לימדתי אותך בקווים כלליים. אבל הידע שאליו הגיעו המחפשים האלה, והגבהים של חזונם, יכולים לתת לך השראה של אומץ ותקווה. העובדה שבחיים אלו את מרגישה כזאת תשוקה בוערת להבנה, מראה שהחיפוש שלך לא התחיל בהתגשמות הנוכחית שלך.

בתקופה המודרנית שלנו גם תובנות חלשות על טבעה של המציאות המוחלטת הן נדירות, היות והאדם עסוק יותר מתמיד בפיתוח היכולות השיכליות שלו. כתוצאה מכך אלה שהם יותר מפותחים ורגישים נתונים באופן תמידי תחת הלחץ של שלב מאוד מוחצן וחומרני של האבולוציה. זה יעבור. זה כבר עובר. אבל עלייך לזכור, שמעגלים גדולים אלה של התפתחות נמשכים שנים עד שהם מגיעים לשיאם, ועוד יותר זמן עד שהם שוקעים.

אל תטעי לחשוב שמה שאמרתי עכשיו פירושו, שאני מתכחש לחשיבות הרבה של ההתפתחות המלאה של הכישורים השיכליים. כל הרעיונות והתיאוריות החדשות, אפילו כשהן דתיות ורוחניות, צריכים לעבור דרך המסננת של המוח המבקר והעירני, על-מנת שדיעות קדומות ופנטזיות יורחקו על-ידי התירגול של הפרדה ושלמות, אבל אין לצפות מהם ליותר מדי.

הגישה שאני מיעץ לאמץ היא זו של המדען האמיתי, שמאוזנת על-ידי מספר תכונות של הגישה המיסטית האינטואיטיבית. ובאמת, מדענים רבים מתחילים להכיר במיגבלות של עולם החומר, ועומדים בפיתחו של העולם האחר.

זאת באמת דרך שנמצאת על חודו של תער, שהשואף לחכמה צריך לעבור, אבל ככל שיהיה יותר מודע לכך, כך יתקדם בה ביתר ביטחון.

אל תחששי יותר מדי מהמיגבלות הנוכחיות שלך, אם כן, ואפילו לא מרמת ההתקדמות שלך, זה מראה על התמקדות חזקה מדי על האישיות. התשובה היא: המשיכי ללכת ותעבדי מהרמה הגבוהה ביותר שאליה את יכולה להגיע בכל מצב שנקרה בדרך, והכל יהיה בסדר אצלך.

יהיה זה טפשי מצד כל אחד לצפות להגיע אל פיסגת ההר בבת-אחת. זה לא ישרת אותך בכלום גם אם תוכלי, היות והאוויר יהיה יותר מדי דליל בשבילך. ואמנם מספרים לנו שאפילו פרחי האנושות – אלה שהם עכשיו מחוץ להתגשמות, וכן ישויות אחרות שהגיעו לרמות רוחניות עוד יותר גבוהות – עדיין נשארים בלתי מודעים להיבטים רחבים ביותר על טבעה של רוח החיים (One Life), אשר על-פני האדמה מתבטאת בצורה המושלמת ביותר באמצעות ביטויים וכוחות של אהבה.

אין גם צורך שתרגישי, שאותם איזורי תובנה שעדיין מתחמקים ממך הם חיוניים להתקדמותך. בשלבים אלה, יותר מדי התמקדות במיסתורי ובעמוק יכולה אפילו למנוע את ההתקדמות. כך עלול לקרות גם עם יותר מדי התרכזות בידע אזוטרי, היות וזה לא בהכרח נותן לאדם חכמה או אהבה. את כאן על-מנת להתמודד עם הבעיות של השלב הנוכחי של התפתחותך בדרך חכמה ויעילה, ועם עד כמה שיותר עזרה רוחנית מהנשמה שלך, שתהיי מסוגלת לבקש ולעורר. המטפיזיקה  איננה תחליף לחיים, אם כי התובנות ששואבים ממנה יכולות לפעול כהשראה והדרכה.

אפשר אפילו ללכת לאיבוד בתוך המבוכים שלה, וכך להזניח את החובות הטבעיות במישור הפיזי. זו טעות שנעשית על-ידי יותר מדי אנשים לא בוגרים, שמנסים לרוץ לפני שהם יודעים ללכת ועוד פחות מכך לעוף, וכך נופלים אל הרבה מלכודות של דוֹגְמוֹת, חצאי-אמיתות ורעיונות מזוייפים אודות המעמד הרוחני של עצמם, אשר מעכבים אותם יותר מאשר עוזרים להם לחיות את החיים הטובים.

מספיק כרגע שהפכת להרבה יותר מודעת מאשר לפני-כן לחולשות הספציפיות ולחסימות, שקודם-לכן מנעו ממך את ההתקדמות לקראת גישה מאוזנת יותר ועל-כן בריאה יותר אל החיים, ושעכשיו את מבינה במידה הולכת וגוברת שאת מוכנה כבר לנסות להתרחק צעד נוסף מהגישה המזוייפת של הנבדלות, ולהתקדם לכיוון הישגים גדולים ורחבים יותר.

בכל זאת אדגיש לפנייך פעם נוספת, שתוך-כדי הליכה בדרך הזאת שעליה עלית עכשיו, תיתקלי בהצצות חטופות אל רמות גבוהות יותר של המודעות, ברגעים של חזון פתאומי, ובתובנה ברורה יותר על החדירה של הזוהר האלוהי אל העולם החומרי. אבל אל תנסי אף פעם במכוון להיכנס בכוח אל שערים אלה של תפישׂה. התנסויות אלו באות בהתחלה כמתנה. הן יכולות להגיע באמצעות מדיטציה, קריאה, או על-ידי שינוי כמעט-פלאי של איזה חפץ לגמרי רגיל, כשזה נראה כאילו החיים עצמם יוצאים ממנו לברך אותך, על-מנת להוכיח לך שבאמת זה (that) שוכן בכל הדברים.

הטבע והמוזיקה יהיו בשבילך, כנראה, האמצעי הטוב ביותר להתגלות, כי שפתם מדברת הכי ברור אל ליבך. אבל הביני גם, שהצצות כאלו מועברות אל האישיות תמיד מהעצמי העליון, שבו שוכנת התכונה הזאת של תפישׂה. הן הדגמה מוקדמת של מה שיקרה כאשר האישיות תהיה בהשראה מתמדת של הנשמה.

יש חשיבות עליונה לכך שחיפוש זה אחר המציאות יקבל תמיד את כוחו ממסירות לאידיאלים גבוהים ביותר. יש להמשיך חיפוש זה בסבלנות ובנחישות שאינם נלאים אף פעם כשהם נתקלים בתבוסה או באסון, או במה שהרבה יותר קשה לשאת, הגילוי, שחלק מהמסקנות והתיאוריות שלך התבססו על הנחות לא נכונות, או שפורשו בצורה לא נכונה.

אבל הסיכוי שזה יקרה יהיה קטן אם תזכרי תמיד, שיש להתחבר אל כוח "הראייה" של הנשמה כשאת מחפשת אחר האמת בכל רמה שהיא. כי התכונה המיוחדת שלה היא היכולת להיות שותפה במה שאפשר לקרוא "מאגר" החכמה, שזמין לכל אלה שיש להם גישה אל המישור שבו היא נמצאת.

כאן ישנה סיבה נוספת מדוע המדיטציה חיונית כל-כך וחשובה: היא נוטה לכוון אותך לאותו מישור על-ידי התמקדות באיזשהו מושג או היפותיזה, שאותם את מחפשת להבהיר.

ככל שאת מצליחה לשכלל את הטכניקה הפנימית הזאת, כך תקבלי יותר את הזרימה הפנימית של כוחות רבים ממישורים אחרים וגבוהים יותר.

הדרך להגיע אל הגבהים האלה יכולה להיות על-ידי החיפוש בהתלהבות וההערצה של האמת – אלו של המדען, המוזיקאי, האמן או המשורר – כל אלה שקשורים מקרוב עם הממלכות של אותן ישויות יצירתיות, שנקראו המדמיינים הגדולים (imaginals).

יכולה להיות גם הדרך של היוגה, של אלה שמאמנים את עצמם באמצעות הבנת החוקים הפנימיים ששולטים בגוף ובמֶחשַׁב. אבל אולי הדרך הקלה ביותר להגיע היא דרכם של המיסטיקאים ושל כל אלה, שרואים את אלוהים בכל דבר נברא, ושיותר מכל אוהבים את אחיהם בני-האדם.

בכל דרך שהאדם הולך, כל אחד מגיע בסופו של דבר אל ההר המקודש. יכול להיות שבמשך המסע הארוך לאורך הזמנים האדם הולך על-פני כל אחת מהדרכים האלה, וכך הוא משכלל את עצמו בכל ההיבטים של ישותו.

אבל על-מנת להגיע אל השיאים הגבוהים ביותר של השלמות האפשרית לאדם בבשר, ולתפוס ניצוצות של יופי עליון, אמת וזוהר, המשמעת העצמית והמסירות הן הכרחיות לחלוטין. לאישיות הלא-ממושמעת והלא-מאוזנת, הלחץ שמשתחרר על-ידי התמקדות אינטנסיבית מדי במישורים הגבוהים יכול להיות כל-כך גדול, עד שהוא מסתכן בכך שיוכרע על-ידי הכוחות שנובעים מהם, אלא אם כן הוא הכין את עצמו בחכמה, בהרבה חיים אחרים, להיות מסוגל לפגוש אותם מתוך המרכז הרוחני של עצמו. אם הוא לא עשה זאת, ייתכן שלא יהיה מסוגל לשאת את חזון האלים שיכולים אפילו להרוס אותו, בדיוק כפי שבאגדה מראה הזוהר של זאוס הרס את סֶמלה (emele)

הדגשתי את הסכנה הזאת יותר מפעם אחת במשך השיחות האלה, אבל זה נשכח בקלות רבה. אין קיצורי-דרך בהרפתקה הזו אל תוך המחוזות הגבוהים יותר של הבלתי-ידוע. כל צורה של גירוי-יתר מסוכנת כאן, על-כן רמה גבוהה של איזון היא חיונית.

סמים או טקסים על-חושיים יכולים להוריד את האדם אל תוך הדימיונות של תת-המודע שלו עצמו או עמוק יותר, אל איזור התעתועים האפלים, שנוצרו על-ידי הגזע האנושי במשך המסע הארוך שלו אל האור. אני חוזר: אין קיצורי-דרך, כך שאל תתני לעצמך אף פעם להיסחף על-ידי עודף התלהבות.

הריפוי האמיתי שאחריו את מחפשת דורש רכישה של איזון והפנמה, על-כן הוא יכול להיות איטי היות וזה כולל הכנה הדרגתית של הגוף, הרגשות והמַחשָׁב (mind)  על-מנת לשנות את כל ההרגלים והמיקצבים הישנים שלהם. מה שנתתי לך בהוראות המוקדמות האלה יספיק לחיים אלה ואולי גם לבאים אחריהם, אבל זה תלוי בך. את מבינה עכשיו כמה הרבה יש לשנות, וכמה לתקן ולחזק.

מה שהשתדלתי להשיג הוא רק להביא אותך אל הדרך האמיתית, של הכנה להתקדמות מתמשכת לאורך הדרך אל בריאות מושלמת ותמידית.

אבל אני מדגיש בפנייך פעם נוספת, שכל מאמץ שאת עושה על-מנת לרפא את עצמך בדרך שלימדתי אותך, תהיה לו תוצאה. את עשוייה להיות מודעת לתוצאה הזאת עוד בחיים אלו. זאת תקוותי.

אמנם התקדמת כבר הרבה אל מה שאפשר לקרוא הדרך אל הדרך. בקרוב, אם תתמידי במאמצייך, תפגשי את הצעד הבא, כי יש בך את הנחישות הפנימית, האמונה, האומץ ומעל לכל השאיפה, שהם חיוניים ביותר במסע חיפושים כזה. אילולא היה קיים הפוטנציאל הזה באישיותך הנוכחית, לא היה מתאפשר לי להגיע למגע הקרוב הזה איתך, ולך להתקדם כל-כך הרבה בזמן כל-כך קצר כפי שעשית.
מדטי על-כך עד לפגישה הבאה.

עברית ברכה הניג

אברהם אורון

המושגים ייעוד ויעד מצביעים על הרעיון של תנועה, שינוי והתפתחות. כלומר החיפוש של האדם להבנת המסתורין של עצמו, את משמעות חייו ואת מקומו בבריאה המופלאה הזאת. זהו מסע של האדם – ניצוץ מהתודעה האלוהית, שבמהלכו הוא מגלה ומבטא יותר מעצמו ומייחודו.
במילים הללו יש גם רמז לקיומו של כוח תבוני עילאי, שהועיד את האדם לייעוד מסוים, כפי שמופיע בתנ"ך בדברי האל אל הנביא ירמיהו: "בטרם אצורך בבטן ידעתיך, ובטרם תצא מבטן הקדשתיך, נביא לגויים נתתיך".
כפי שכל העלים בעץ דומים, אבל יש בכל אחד משהו ייחודי – כך גם לגבי כל ניצוץ של תודעה שנפרד מן התודעה האוניברסלית, ויוצא למסע של גילוי עצמי וביטוי הפוטנציאל הייחודי שלו.
הייעוד הוא במהותו נסתר וחבוי במימד הפנימי של האדם, והוא מתגלה בהדרגה לאדם לאחר שנים רבות של ניסוי וטעייה
במהותה של הבריאה קיימת האחדות או האחד, שבתהליך הבריאה וההתגלות שלו מתפצל לאין ספור אנרגיות, כוחות וביטויים חומריים שלהם, בדומה לעץ שמתפצל מן הגזע לענפים ראשיים, משניים, שלישוניים וכך הלאה.
הלנה בלוואצקי, מייסדת התנועה התאוסופית, בטאה זאת בספרה "התורה הסודית":
"היקום הוא תוצר של אלף אלמנטים ואף על פי כן ביטוי של רוח אחת – כאוס לחושים, וקוסמוס לתבונה".
ובמקום אחר ב "תורה הסודית" היא כותבת על המארג המקשר את כל אינספור החלקים והביטויים לאחדות אחת:
"מהאלים ועד בני האדם, מהעולמות ועד האטומים, מהכוכב ועד להבזק האור, מן השמש ועד לחומו… של היצור האורגני הפשוט ביותר – עולם הצורות והקיום מהווה שרשרת אדירת ממדים שכל חוליותיה קשורות יחדיו".
כל נשמה היא כמו זרע שטמון בו פוטנציאל לפריחה ייחודית במינה. הפריחה הייחודית הזו היא הביטוי של תרומת הנשמה לשלם, שהיא חלק מתוכו. כל אישיות היא שלב בהתפתחות לקראת מימוש הפוטנציאל הזה.
היעוד במישור הנשמה קשור תמיד לאחדות החיים ולאופן שבו הנשמה האינדיבידואלית משתלבת באחדות הזו. מאחר והיעוד של הנשמה קשור לאחדות או לשלם, אזי היעוד ברמה האישית קשור גם הוא לביטוי הפוטנציאל היצירתי הייחודי של האדם, בחיים ובעשייה, שתורמים לחברה או לקהילה שבתוכה הוא חי.
ככל שרמת ההתפתחות התודעתית של האדם גבוהה יותר, כך יבוא הדבר לידי ביטוי בעשייה שתורמת לכלל, עם פחות ופחות מניעים אישיים. ככל שהמניעים האישיים פוחתים, כך תתקיים יותר הרמוניה עם הייעוד הגבוה של הנשמה, והאדם יחוש יותר שלם ובשלום עם עצמו.
אך לשלב הזה שבו מתפתח באדם החוש הפנימי שמאפשר לו לחוש משהו מהמארג הנסתר המאחד את כלל בני האדם וכלל החיים – לשלב הזה קדם תהליך ארוך ומייגע שהשתרע על פני היוולדויות רבות, שבהן האדם למד תוך הרבה סבל את השיעורים הבסיסיים שמלמד החוק הקפדן אך הצודק תמיד, חוק הקארמה.
חוק הקארמה, הקרוי גם חוק האיזון וההרמוניה, מלמד אך ורק את השיעורים שיבהירו לאדם, שכל התנהגות שפוגמת בהרמוניה ובאחווה תזמן לאדם סבל. בתמצית הוא מלמד: "מה ששנוא עליך – אל תעשה לחברך", וחברך הוא כל בני האדם וכל היצורים החיים. ובמילים אחרות: "ואהבת לרעך כמוך" – ושוב, רעך גם הוא כלל החיים בטבע.
התפתחות התודעה האנושית היא תהליך איטי מאוד וכאמור משתרע על פני היוולדויות רבות של הנשמה. ובמהלכן של תקופות חיים רבות כל נושא היעוד אינו רלבנטי. כי כל עוד האדם לא התקדם באופן משמעותי בלימוד החוקים הבסיסיים של ההרמוניה והאחווה, הוא לא יהיה פתוח ליעוד הגבוה שלו, שבבסיסו מצוי השירות ממקום נקי ממניעים אנוכיים.
יחד עם זאת חשוב לציין, שכל אדם שמשתדל לעשות את עבודתו, תפקידו או חובתו, נאמנה – בין אם הוא רופא, טכנאי, מורה בבית ספר, טבח או עובד ניקיון – גם אם יש שם מניעים אישיים ובמידה מסוימת גם אנוכיים – יתקרב לקראת הגילוי וההגשמה של יעודו הגבוה.
רבים מבלבלים את היעוד עם העיסוק וחושבים, לדוגמה, שההתקדמות בסולם העיסוקים מעבודת כפיים אל תפקיד ניהולי, מהווה גם התקדמות במימוש היעוד. ההתקדמות היא פחות בתפקיד או בעיסוק, ויותר באופן וברוח שבהם אנו מבצעים אותו. אולי אפשר לתמצת את המצב שבו אנו חיים את הייעוד שלנו במילים הבאות:
החיים בהתאם לייעוד מאפשרים לאדם לפתח ולבטא את הפוטנציאל היצירתי שלו, תוך תרומה לחברה שבה הוא חי, ובתחושה שהוא שלם עם עצמו, גם כשיש קשיים ולא הכל מצליח כפי שהיה רוצה.
ייתכן שבעצם העיסוק נוכל כבר לראות אינדיקציה לגבי אפיק השירות העתידי, שבאמצעותו יתממש היעוד הגבוה של הנשמה. כי אפילו בשלבים מוקדמים, כאשר אנו רואים מסירות והתמסרות בתחום מסוים, זה אולי יכול לשמש כרמז על התחום העתידי, שבאמצעותו תתעל הנשמה את האנרגיות שלה ליצירה ולשירות.
כמו למשל יכולת ניהול ואירגון בעסק משפחתי שיכולה להצביע על הכיוון שבו יוכל האדם לתרום בקנה מידה גדול יותר לקהילה או לעם. וכנ"ל לגבי יכולות של הוראה או אמנות ןעוד…
אבל חשוב לזכור שיהיו בחייהם של בני האדם עיסוקים רבים, שאינם אלא תחנות מעבר, שמכינות אותם לקראת תחום הביטוי והשירות שהנשמה שלהם הועידה להם.
היעד האנושי או מטרת החיים הוא המצפן וכוכב הצפון, שאמור להדריך ולהנחות את היעוד האישי. כל הדרגות הגבוהות של התפתחות האינטלקטואלית, הרגשית והרוחנית שאנו מוצאים באנושות יכולים להצביע על כך שהתודעה האנושית מתפתחת, ושבהדרגה וכנראה בתהליך ארוך ולא פשוט, נראה יותר אנשים שיתפתחו להיות בני אדם שלמים, חכמים, אמיצים, אמיתיים, יצירתיים, חופשיים ואולי גם מודעים לכך שהם חולקים אותה מהות פנימית שהינה חיים, תבונה ואהבה, עם כל היצורים.
ניתן לומר, שתמצית היעוד האישי בכל שלב בחיים היא לחיות ולפעול באופן שמקדם את האדם אפילו במידה קטנה, בדרך לפתח אחת מן האיכויות של האדם השלם שמנינו בפסקה הקודמת.
הצעד הזה מורכב מדרך החיים, הלימוד, החשיבה, ההתבוננות והעשייה שהאדם מסוגל להם בשלב הנוכחי של התפתחותו או, במילים אחרות, היעוד האישי הוא הצעד הבא האפשרי בתנאי החיים הנוכחיים שלי (שנקבעו על ידי הקארמה שלי), להתפתחות לקראת מימוש היעד הכלל אנושי (מטרת החיים) שבתמצית ניתן להגדירו כלהיות אדם שלם.
המרכיבים החיוניים להתוודעות לצעד הבא שעלי לעשות הם: לימוד, חשיבה וקשב פנימי, שבעקבותיהם יבוא המאמץ לחיות ולפעול ברוח האיכות שברצוני לפתח. הלימוד הרוחני, והחשיבה שבאה בעקבותיו, עוזרים לנו להבין לעומק את העבודה שעלינו לבצע, ואת הקשיים שעלולים לצוץ בדרכנו.
מדובר בלימוד של איכויות כמו הרמוניה, אחדות, אמת או חירות, בכתביהם של מורי אמת שהגשימו את היעד הכלל אנושי, בשילוב עם הגות מעמיקה בדבריהם. במהלך כל התהליך הזה חייבים לעצור מידי פעם ולהיכנס למצב של שקט וקשב פנימי עמוק, שמאפשר לנו להיטען, להתחזק ולקבל הדרכה והנחיה מתוכנו לצורך המשך העבודה. במקביל לכל התהליך הזה, עלינו להזכיר לעצמנו שוב ושוב עד כמה הראייה שלנו מעוותת על ידי דעות קדומות ואמונות שגויות, שעל ברכיהן גדלנו.
האשליה הגדולה ביותר שבה אנו שרויים היא אשליית האני הנבדל, או הזהות השגויה שלנו, שמונעת מאיתנו להתוודע לעצמי האמיתי. האני הנבדל, שהינו הדימוי העצמי שיצרנו וחיזקנו בתודעתנו, הינו מקור הבורות, הנפרדות, האנוכיות, החמדנות וגם הכעס והפחד. זוהי חומה בצורה שעלינו לעבור לפני שנוכל לדעת את עצמנו ואת ייעודנו, במובן של התרומה הייחודית שנועדנו לתרום לקהילה או לעולם.
ככל שהידיעה העצמית מעמיקה כך מתבהר ומתגלה הייעוד האישי האמיתי של האדם. ( האם מובן מדוע? נשמח לשמוע את דעתכם! )
ולסיכום הנה דבריו של אדם ותאוסוף דגול – פרופסור ארנסט ווד – כמופיע בספרו "ריכוז, מדיטציה, ובנית אופי ":
"אתה חי למען מטרה מסוימת, ואתה בקושי מודע לכך. אתה מחפש אחרי משהו, או מצפה לו, והיעדרו גורע ממך סיפוק מלא.
כלל מטרותיך הקטנות, אלה שעיסוקן בדברים של היום ומחר, בשבוע הבא, בשנה הבאה וכך עד לסוף חייך, ויעודך האנושי השלם שעליך להגשים בגדולה בלתי-משוערת בעתיד הרחוק (לאורך חיים רבים עלי-אדמות ובעולמות אחרים), כל אלה נתונים בידיך, כשם שתנאי-חייך הנוכחיים הינם תוצאת המאמץ שנעשה בעבר, ותו לאו. במאמץ שתשקיע היום תוכל להאיץ את בנייתם של חיים מלאי גדולה".

מייל לתגובות
theosophyisrael@013net.ne

ענבה קנטור

כותבת המאמר היתה מחברת ספרי ילדים, מורה לפסנתר , אסטרולוגית מעמיקה, ומעמודי התווך של התאוסופיה בישראל. המאמר פורסם ב "אור" כתב עת לתאוסופיה מס' 33.

לאונרדו דה-וינצ'י, הצייר האיטלקי בן המאה ה-15 (תחילת ה-16) עסק, כידוע, גם בתחומים רבים אחרים. בין השאר מספרים שניסה לבנות מטוס. כשהשלים את הדגם, זה נראה לו מגושם ולא אסתטי והוא קבע, שאם זה לא יפה – זה כנראה גם לא נכון.

גם מדענים ופיזיקאים מודרניים הבחינו, לדבריהם, שאיכות אסתטית של מודלים שלהם מהווה, כשלעצמה, הנחייה לנכונותם ולתקפותם. מבחינה מסוימת אפשר לומר שהמסר של היופי הוא יותר עמוק מן האמת של המדע. אמיתות שהיו מקובלות במדע זמן רב – התבדו, חידושים מדעיים – התיישנו, אבל יצירות אמנות גדולות לא איבדו את הערך שלהן גם לאחר אלפי שנים. היופי הוא נצחי בכל גילוייו, בין שהוא תוצר של הטבע או פרי רוחו של אדם.

איינשטיין אמר: שום כמות של ניסויים לא תוכיח את צדקתו של המדען שקבע אמת מדעית מסוימת, ואילו ניסוי אחד יכול להוכיח בכל זמן, שהוא טועה. אבל פסל יווני מלפני 2,500 שנה, ציור של לאונרדו דה-וינצ'י מלפני 500 שנה, כמו גם יפי השקיעה והזריחה מלפני מיליארדים של שנים – לא איבדו את קסמם.

החוויה האסתטית היא ספונטנית. אי אפשר לעורר חוויה אסתטית, אם היא אינה מופיעה מעצמה. ואי אפשר לקבע את ההשפעה שלה. יום אחד אנו נתפשים ליופי של יצירה אמנותית מסוימת, ויום אחד או בתקופה אחרת או במצב רוח אחר – האמת שלה כבר לא מדברת אלינו. שוחר אמנות די שיאמר: "אני מרגיש שזה יפה, זה מלהיב אותי", או "זה לא מדבר אלי, זה משאיר אותי אדיש".

כשמדען מגלה חוק טבע ומצליח להוכיח אותו, הוא צריך לנסח את ההוכחה במילים, במספרים ונוסחאות, ולרשום פטנט, ואז החוק שגילה נחשב לאמת מקודשת שהשכל חייב לקבלה. כשבא מדען אחר עם רעיון חדש ו/או ביקורת – לא די שהוא אומר: "אני מרגיש שזה לא נכון". הוא צריך להוכיח את השגותיו במילים ובנוסחאות שמדברות אל האינטלקט. רק אז, הוא יכול לבטל את האמת המדעית הקודמת. מאותו רגע, האמת הראשונה מתה ובמשרד הפטנטים נרשמה אמת חדשה.

אמן יכול לרשום תוים, להקליט, להציג בתערוכה… אבל הוא לא יכול לרשום על היצירה שלו פטנט, שקובע שיש בה אמת חשובה ושחייבים לקבלה. היצירה צריכה לגעת בנימים יותר עמוקים, ולא די שהיא משכנעת את האינטלקט. כשיצירה אמנותית לא תופסת אותנו, שום הוכחה לוגית לא תעזור. כי אמנות פונה לאינטואיציה ולרגש. היא יוצאת מהלב ונכנסת ללב.

יחד עם זאת, יצירה אמנותית טובה אינה השתפכות סנטימנטלית שרירותית, בה עושה האמן מה שמתחשק לו. כששומעים יצירה של שופן הרומנטיקן, למשל, נדמה שהוא פשוט נסחף ברגשותיו. אבל כשמנתחים אותה נדהמים לגלות שהיא בנויה על חוקיות קפדנית. אלא שאפשר ליהנות ממנה גם בלי לנתח כל הזמן את ההרמוניה ואת הצורה המוזיקלית ולתת לה לדבר ישר אל הלב, אל אותו משהו בתוכנו שכמה ליופי. החוקיות שביצירה היא חלק מיופיה ואנו חשים אותה מבלי לתת לעצמנו דין וחשבון עליה.

המדען הוא אדם יצירתי ממדרגה ראשונה, אבל השימוש המיידי בחוקים שהוא מגלה ובנוסחאות שהוא קובע הוא, בדרך כלל, בנייה של משהו מועיל, כמו מכשיר חדש שייתן לאנשים יותר תחושת ביטחון או נוחיות. לפי הנוסחה שלו אפשר ליצור, בשיטת הסרט הנע, עוד אלף מכשירים זהים שיהיו יעילים וימלאו את תפקידם בנאמנות.

אבל יצירה אמנותית היא חד פעמית והיא יורדת לעולם יחד עם החוקיות החבויה בה, המשתמעת ממנה ומתאימה רק לה. אי אפשר לייעל את השיטה וליצור לפי אותה חוקיות עוד יצירות, כי זה יהיה משעמם, כי מטרת האמנות אינה לתת תחושת ביטחון או נוחות פיזית, אלא ליצור משהו שירומם את הנפש. היא צריכה לפרוט על נימים פנימיים. השגרתי והמשעמם הוא גזר-דין מוות ליפה ולאמנותי. אינך יכול לכתוב עוד שיר לפי אותה חוקיות פנימית שהתאימה לשיר הקודם שפרץ ממך פעם. כל יצירה נולדת יחד עם מערכת החוקיות המתאימה לה בלבד, ואי אפשר לכתוב עוד יצירות לפי אותה המתכונת, כפי שבונים עוד מאה דירות בשכונה, לפי אותה התוכנית שמהנדס העיר תיכנן פעם.

אמנות יורדת לעולם כאחדות של צורה ותוכן, כהרכב של צבעים, צורות או צלילים, שהחוקיות שלהם משתמעת מתוכם. המלחין לא מחליט מה יהיה המבנה ההרמוני והצורני, אלא היצירה היא המפעמת בתוכו בצלילים או בצבעים, כמשהו חי ואחיד, כי היא באה מעולם של אחדות והיא פונה אל התחושה הפנימית שהיא מעבר לשיקולים המנטליים. היא פונה לאינטואיציה, שהיא עולם של אחדות בתוכנו.

ביטוי אמנותי הוא ביטוי שלם יותר, שמאחד את כל המרכיבים של האישיות. הוא פונה לחושים: לעין, לאוזן הפיזית. הוא מדבר אל הרגש. יש בו חוקיות שצריכה לשכנע את ההיגיון הפנימי שלנו ויש בו מסר שפונה לאינטואיציה או לחוכמה של הלב.

הביטוי האמנותי, המוצר של היופי – הוא הדבר הכי קרוב לאידאות האלוהיות שאפלטון דיבר עליהן, או למחשבה האלוהית – שלפי התורה התאוסופית, כל היקום אינו אלא השתקפות שלה וכל סיבת קיומו וגם המטרה שלו הן להתקרב ולהידמות אליה יותר ויותר. הוא נוגע הרבה יותר עמוק מאשר מילים שמנוסחות באופן מדעי ויותר מפילוסופיה מתוחכמת ומורכבת.

מספרים על בודהא, שישב עם תלמידיו המלומדים. הם הרבו לשאול אותו שאלות מסובכות על נושאים עמוקים ומופשטים. כל אותו הזמן בודהא שתק והקשיב בסבלנות. לבסוף, כתשובה, הוא לקח פרח וללא מילים הניח אותו לפניהם. רק תלמיד אחד הבין את המסר (זה היה אננדה, בחיר תלמידיו).

האמנות היא חד פעמית, ספונטנית, כמו החיים עצמם, שעם כל המחזוריות שבהם הם תמיד מתחדשים, תמיד חדשים, משתנים. כי החוק הראשון של החיים הוא חוק השינוי – חוק האבולוציה. אבולוציה היא שינוי שהינו בלתי פוסק, אבל יש בו היגיון פנימי. כמו גרעין של צמח שהופך לשתיל ואחר כך לעץ ירוק. באביב כולו פורח בפרחים צבעוניים, בחורף הוא עומד בשלכת וכשהוא פורח שוב – זה לא בדיוק אותו הדבר. הוא כבר התבגר בשנה.

התאוסוף ג'ופרי הודסון, שהייתה לו יכולת ראיה על-חושית, כתב בספרו "אחוות מלאכים ואנשים" שגם יופיו של האל נתון לשינוי. הוא גדל מיום ליום, כמו שכתוב אצלנו: "המחדש בכל יום מעשה בראשית". יצירת אמנות היא בריאת עולם קטן, בריאה בזעיר אנפין, ולכן היא צריכה לחדש תמיד.

"האמנות" – אומר ג'ופרי הודסון – "היא השפה של המלאכים. הם אינם מדברים במילים, אלא בצבעים ובצלילים. הם רואים את יופיו של האל ומעבירים את המסר לטבע, כדי שיעצב את החומר יפה ככל האפשר".

כשאדם שואף ליפה ומנסה לעצב בצבע, בצליל או בתנועה, לפי החזון הכי גבוה שלו – הוא נעשה דומה למלאכים. בעולם האלוהי קיימים אב-טיפוסים אידיאליים, מופשטים, שאיננו יכולים להגיע אל הדרגה של היופי שלהם, אלא רק לשאוף אליה. אך גם האב-טיפוסים גדלים ונעשים מורכבים יותר, מפורטים יותר: כמו ענפים שמסתעפים מאותו העץ. אולי היה פעם אב-טיפוס אחד של אדם, אך עם האבולוציה הם התפצלו לאב-טיפוסים של גזעים שונים, של סוגי אדם שונים.

האב-טיפוסים הם, קודם כל, אידיאל של יופי והטבע שוקד על עיצוב אותו יופי בחומר, ועל ידי כך הוא מצוי בתהליך בלתי פוסק של העלאת החומר לדרגה אלוהית.

"היופי" – אומר הודסון – "מצוי בדרגה גבוהה בין המתנות על מזבח האלים (כלשונו הפיוטית), ליופי יש כוח מרומם. תמונה שתופשת אותנו מעוררת בנו ממש תחושת צמאון. צמאון למשהו בלתי מוגדר, איזו הבטחה לעתיד. אולי זיכרון של אושר אבוד, או כמיהה החדורה בטבע עצמו למושלם שקיים בעולם האידאות האלוהי".

יש ליופי כוח שובה-לב, מפתה, שמוציא אותנו מעולם היומיום הצר ומטרדותיו, אל ספירה רחבה יותר של הרמוניה וחיוניות."בעיות אינן נפתרות" – אומר אסג'יולי (שהיה מורה רוחני) – "בעיות רק נשכחות כאשר משהו יותר גדול וחשוב בא במקומן. ללא היכולת להתעלות בהשפעת היופי, היינו נחנקים בשיגרת היומיום. יופי מגלה עולמות בלתי ידועים, אפשרויות שאין להן שם, שאינטליגנציה מעשית רציונלית לא היתה מגדיעה אליהם".

אפלטון אמר: "מטרת כל החינוך היא ללמדנו לאהוב יופי". ליופי יש כוח ריפוי. פיתגורס השתמש במוזיקה מסוימת להרגיע רגשות סוערים, ובמנגינות אחרות – כדי להתמודד עם דיכאון.

כשקיים זלזול ביופי חוגגים היעדר טקט, שיעמום וחוסר טעם בכל מה שאנחנו עושים, ובכל מוצר שאנו מייצרים. הרעשנות והשטחיות – כל אלה הם תוצאה של היעדר רגישות אסתטית והתוצאות העמוקות הן אטימות של כל האישיות. חוש אסתטי הוא גם חוכמה והדרכה פנימית: מה, ובעיקר איך, מתאים לעשות דברים, לומר דברים…

ג'ופרי הודסון, כמו רבים אחרים, מזהה את היפה עם הטוב, עם המידות הטובות. הטוב והרע מזוהים בעיניו ליופי ולכיעור. נכון שיש בעולם מספיק אנשים יפים ורעים, וכן טובים ומכוערים, כדי להפריך את ההנחה הזאת, אבל למיכאל איבנהוב, פילוסוף ומורה רוחני, יש הסבר לכך: לדבריו הסתירה שאנו מוצאים פעמים רבות בין יופי חיצוני ליופי פנימי נובעת מכך, שההופעה הפיזית משתנה בקצב איטי. החומרים החיצוניים עמידים יותר מחומרי המחשבה. אדם בעל חזות פיזית דוחה, אם הוא שוקד על יופיו הפנימי, כגון שהוא משיג פילוסופיה אלוהית שחודרת אל תוכו ומחייה את החומר ממנו נבנו אברי גופו הפיזיים, יבוא יום שהחומר שלו יהפוך להיות מראה מדויקת, המשקפת את חייו הפנימיים.

הנוער, מטבעו – אומר איבנהוב – אוהב מוזיקה שמביאה אותו מיד לשלב של רתיחה, וגוררת אותו לתנועה ולסחרור גופני. מוזיקה כזאת מדברת אל הנוער ברגע זה, אך יש לבחון מה תהיה השפעתה המצטברת לאורך זמן. אילו שגעונות הם עלולים לבצע בהשפעתה ובגלל מצבי הרוח שהיא מעוררת.

מאידך, יש מוזיקה שמכניסה אותך לאוירה של תפילה, של טוהר פנימי, של התפעלות שמיימית, של שיכחה עצמית והזדהות עם משהו יותר נפלא וגדול.

אמנות בעלת ערך נצחי היא מדיטציה, הגות, שדרכה אתה קולט את היופי השמיימי בתוך הרבדים העמוקים של נשמתך. הדמיון האנושי יכול ליצור יצירות נפלאות ומרוממות את הנפש, אך לשם כך הוא צריך להתעלות אל המישורים הגבוהים של עצמו ולעבוד על יצירת האמנות החשובה ביותר, שכולנו מצווים לטפח אותה כל חיינו: היא יצירת עצמנו. עיצוב תכני המחשבות שלנו ודרך ביטויין, הכוונת הלכי הנפש ובחינת ההתנהגות שלנו, שכל אלה יהיו מונחים על ידי השאיפה ליפה, כדי שנגדל ונהיה ראויים לאותו אב-טיפוס אידיאלי, שהאינטואיציה מנחשת אותו ושואפת אליו כמו פרח שנמשך לאור.

נכון לומר, שכל יצירת אמנות צריכה לחדש, אבל נכון גם לומר שלכל משורר יש בעצם רק שיר אחד, שהוא חוזר ויוצר אותו בווריאציות שונות. גם כשאנו נתקלים ביצירה בלתי מוכרת, אנו יכולים לעתים לנחש: זה ודאי מוצרט, זה דומה לבאך, או זה הסגנון של הצייר ניקולאס רוריך.

אם אלוהים הוא בבחינת שמש שנותנת לנו אור, אפשר להמשיך את הדימוי ולומר, שלכל אחד יש קרן אור שיורדת אליו בלבד מאותה שמש. לכל אחד יש אידיאל אישי, שמקורו בספירות העליונות, והיעוד שלנו הוא לנסות ולבטא אותו כמיטב יכולתנו. כל יצירה חדשה של האמן מוּנעת על ידי השאיפה שלו להגיע אליו, וכל ביטוי אמנותי חדש הוא עוד ניסיון להתקרב אל האב-טיפוס האידיאלי, שהוא חש אותו במעמקים ושממנו הוא מקבל את השראתו.

לסיכום, הדת אומרת: "כזה ראה וקדש". רק התורה שלי היא אמת. המדע אומר: יש רק אמת אחת. אם מתגלה אמת חדשה, סימן שהממצאים הקודמים אינם אמת. האמנות היא הליברלית מכולם. היא אומרת: אלה ואלה דברי אלוהים חיים. בכולם יש אמת, יבורכו השוני והחידוש שבכל אחת מהיצירות, בתנאי שיצאו מן הלב ויכנסו אל הלב. בתנאי שיהיו חדורים כמיהה אמיתית לאידיאל שמיימי של יופי.

נשמח לקבל מכם תגובות לכתובת האימייל שלהלן

theosophyisrael@013net.net
www.theosophia.co.il

                                ארלין גיי לוין   Arlene Gay Levine

מחברת שלושים ותשע דרכים לפתוח את לבכם: מדיטציה מוארת , פרסמה שירה ופרוזה במקומות רבים, כולל ה-ניו-יורק טיימס. המאמר תורגם מתוך העיתון התאוסופי Quest חורף 2014. עברית: ענת כהן

מילדותי ואילך, רעש היווה בעיה עבורי. למעשה, "בעיה" נראית לי מילה שאינה מתאימה כדי להסביר את אי יכולתי להתמודד עם צלילים בלתי נעימים. בגלל שהייתי צריכה לחיות בעולם מאוד רועש (יותר ויותר רועש כל הזמן), למדתי להעמיד פנים.

כשהייתי מורה מתחילה, הצריחות מחרישות האוזניים של התלמידים בחצר בית הספר בהפסקה היו עינוי נמשך לקצוות העצבים שבאוזני, כי שמיעתי כה חדה ורגישה. בגלל שאהבתי את הילדים הללו, התרוממות הרוח העליזה שלהם היתה משהו שפשוט למדתי לשאתו, לעתים קרובות בעזרתה המפוקפקת של מנת אספירין יומית.

יכולתי להמשיך עם אינספור דוגמאות, לעתים מוזרות ביותר, של התנסויות ומצוקות מצלילים בלתי נשלטים, או אפילו צלילים טבעיים, כמו הגריסה של מישהו לועס, שהעמידו את יכולות הסבלנות וההתנהגות הטובה שלי בניסיון שמעבר לכל היגיון. לעתים קרובות, למרות מיטב מאמצי, היה עלי לעזוב חדר, או להשתמש באטמי אוזניים, או בכל סוג אחר של שיטה או מכשירים, כדי להתמודד עם הרגישות חסרת המזל שלי לצלילים.

בכל אופן, בתחום אחד של חיי פגשתי במבוי סתום שלא יכולתי להתגבר עליו: בתחילת היותי תלמידת יוגה וכשהתחלתי לתרגל מדיטציה. עשיתי את כל הצעדים הנכונים. האטתי את נשימתי, ספרתי את הנשיפות, לבסוף התעליתי אל תוך השקט שבו הייתי כה אסירת תודה לשהות, ואז כל רעש, אפילו הבלתי משמעותי ביותר, היה מנפץ אותי בחזרה אל העולם בגל גואה של כעס.

הרגעים היקרים שהקציתי למדיטציה בוזבזו על הרגעת עצמי, כל העת מגנה את אי יכולתי להתעלם מן הרעש, כשרגש דומה מופנה אל מקורו. ניסיתי להניח לצלילים לחלוף כמו ציפורים או עננים על רקע המיינד הגדול כשמיים כחולים, אך זה פשוט לא פעל.

כלומר, עד שהבנתי כי, למעשה, מדטתי בהצלחה יתרה על דבר אחד: הרעש! גם עלה בדעתי שהעולם הקולני במידה הולכת וגוברת, שכלפיו כולנו מוכרחים להיות סובלניים, נעשה בעיה של עוד אנשים רבים. הגילוי הזה נסך עלי השראה לכתוב שיר:

היכן זה יסתיים?

השכנים במלחמה.
הכל התחיל מכלב נובח
(באנגלית אותיות המילה "כלב" מהסוף להתחלה יוצרות "אלוהים")
מישהם לא יכלו לשאת את היללה, ה-הַב וה-הָאוּ
אז הם שמו פעמוני רוח בניסיון
לסלק זאת בפֶנְג שׁוּאִי, אך הדינדון הציק
לצד שלישי שגייסו את בן העשרה שלהם
להמשיך לנגן בתופיו כל השבת
בתבנית רַאט-אַ-טַאט-טַאט משוגעת
שגרמה לשכן להשתגע, להדליק את משור הסרט שלו
ולהשטיח שורה של עצים.
ואז, שֶׁקֶט, עד הצליל הריק מתוכן
של רוח חסרת עלים, שמגיעה אל פעמוני הרוח
המפעילים את הכלב…

קראתי שוב ושוב את מילות השיר שלי, בתחושה שתפסתי את תחילת התפתחותו של משבר תרבותי, במיוחד אצל דיירי אזורים עירוניים צפופים כמוני. עוד יותר חשוב, תוך כדי תהליך העריכה הזה, התבהרה לי סתירה גדולה: אותם דברים שמכאיבים לנו הם אבני הריצוף של דרכנו אל השיחרור. הצרימה שמונעת ממני את אושר המיינד הרגוע, מנעה גם את ההנעה ואת ההתמקדות ההכרחיים כדי ללמוד איך למדוט, וכך להגיע למגע עם העצמי הגבוה שלי.

בערך באותו זמן קראתי על טכניקת מדיטציה מסוימת שנקראת "לפתֵח את העֵד", שבה אדם נוכח בו ברגע לכל דבר שמתרחש. לא חשוב אם זה כאב גופני, מחשבה מטרידה או, כמובן, הסימפוניה של משאית זבל השוברת ומוחצת פחים. כשהתחלתי לציין ולתת שמות למה שמתרחש – התכווצות שרירים ברגלי, דגדוג בקצה אפי, שאגת סילון מעל ראשי, פטפוט צורמני דרך החלון של עובר אורח בטלפון סלולרי – יכולתי למעשה לשבת בצורה יותר מכוונת עם אי הנוחויות הללו, כשאני מבחינה בהן באופן טבעי.

לא הייתי צריכה להיצמד אל הרעש או לכל הפרעה שנעשיתי מודעת לה, לא הייתי צריכה לפתח אותה במיינד שלי. תחושות התעוררו, ויכולתי פשוט להיות עימן בהווה, ללא היצמדות. הפכתי לצופה. כפי ששמעתי אומרים פעם, יכולתי "לחיות את הצמיחה בעיתה". הטבע האובייקטיבי של התירגול עשה למעני פלאים, העניק רגיעה חדשה ומבורכת, אך עדיין היתה לפני דרך ארוכה. דבר אחד היה להשיג מצב בלתי נצמד בפרטיות התנוחה צלובת-הרגליים שלי בביתי בעת התירגול, ואחר לגמרי לעשות זאת בחוץ, בעולם העבודה היומיומי.

התחלתי לאלף את המיינד שלי ויחד עם זאת לסגל את עצמי יותר בקלות לרעש מתפרץ. איכשהו ליבי השתרך מאחור.  יחד עם זאת, הדברים בחיי התחילו להתרחש בצורה יותר משולבת ומתואמת. בעודי עושה הכרה עם עצמי, גם תירגול המדיטציה הנמשך שלי גרם שאהיה פחות שקועה בהרהורים מפולגים המוּנַעים על ידי העצמי ויותר מודעת לתחושות אינטואיטיביות. זה כיוון אותי אל הבלתי ידוע, אל הזדמנויות לצמיחה שאולי החמצתי קודם לכן.

בחופשה בקהילה קטנה ליד אגם בקונטיקט, עודדתי את בעלי לעצור את המכונית כדי לדפדף בספרים במכירה שנערכה בכנסייה עתיקה ויפה. כשעיינתי בשורות הספרים, קלטה עיני חוברת צנועה המתארת מגוון דרכים לפתח לב שמח. "טוב", חשבתי, "זה בשבילי". במהלך שהותנו שם, החוברת נשארה ארוזה עם מזכרות אחרות של טיולנו. רק לאחר כשבוע התבוננתי בה. כבר חזרנו לעיר והייתי מוטרדת משכנים חדשים ובלתי מתחשבים. פתחתי אותה בעמוד אקראי.

תואר שם תירגול בשם מֶטַא (metta), או מדיטציה של חסד ואהבה. למדתי מאז גרסאות מגוונות שלה, אבל האחת הפשוטה הזאת החלה ביצירת דימוי, באזור מרכז הלב שלי. לדמות את עצמי ולהחזיק את הדימוי בעדינות בלב בעת שאני חוזרת ואומרת: "יהי רצון שאהיה בטוב, יהי רצון שאהיה שמחה, יהי רצון שאתמלא בחסד ובאהבה". לאחר מכן אפשר, בסבב, להחזיק את אהובינו בליבנו, לעשות אותו דבר למען כל אחד מהם, ולבסוף להתקדם אל מישהו שעימו יש לנו עימות, ולהרחיב את הלב החומל אפילו למענו. וכאן נכנסים שכני המרעישים!

הלוואי ויכולתי לומר לכם שהייתי מסוגלת באורח פלא להפיץ את האהבה שהוקרנה ממני בתחילת תרגול ה-מטא שלי אל האנשים הקולניים האלה באופן מיידי, ולהמטיר את זרעי האלוהים על לבבותיהם בברכות של חסד אוהב. אבוי, באותו יום וברבים מאוד אחריו, לא היה לי מזל. אך בכל אופן אני מתמידה, כמו זרע שצומח ברחם האדמה, נדחף דרך קרקע קפואה כדי לפרוח יום אחד באביב.

הרצון להשלים עם הרגישות החזקה שלי לרעש נתן לי מטרה: שיהיה לי מרכז רגוע ולא חשוב עד כמה העולם מפריע, לא חשוב כמה קולני. מתוך האפילה המסויימת הזאת, קיבלתי בברכה אל תוך חיי את אור החסד-האוהב והחמלה, הזמנתי אותו לטהר את אי-הסובלנות שלי לרעש ולאלה שעשו אותו. כפי שגרגר חול מגרה צדפה ליצור פנינה, כך התרגול שלי התמיר את הרגישות שלי לרעש.

זה לא קרה בן-לילה, אפילו לא במשך שבועות או חודשים. אפילו כעת, אני חווה ימים קשים. אבל המדיטציה היא מורה סבלן, והדברים החלו להשתנות לאט. בהדרגתיות, מתוך הכרת טובה, גיליתי את המעבר הסודי אל פְּתִיחוּת הלב. זהו הפרס יקר הערך, שהמדיטציה מעניקה לנאמנים לה.