להיות חופשיים – למצוא את החופש הפנימי בתוך המגבלות החיצוניות

אברהם אורון

האדם באשר הוא שואף מטבעו לחופש ולחירות. כולנו רוצים להשתחרר מדאגות, ממגבלות ומאילוצים שונים המעיקים עלינו, ולחוות יותר קלילות, מרחב וספונטניות בחיינו. אך מהי אותה חירות שאנו כמהים אליה? האם היא החופש לעשות כרצוננו ללא התחשבות? האם היא שחרור מוחלט מכל המסגרות והחובות? או שמא החירות האמיתית היא דווקא היכולת למצוא חופש פנימי בתוככי הנסיבות הקיימות, גם כשיש בהן קושי ומגבלה?

ההוגים הגדולים הציעו שהחופש האמיתי הוא מצב פנימי ולא תוצר של גורמים חיצוניים. הבודהא אמר שעוצמת הכמיהה והתשוקה לדברים חיצוניים גדולה מעוצמתם של כבלי ברזל, והאדם הנבון משתחרר מהתלות בהם. הפילוסוף הסיני לאו דזה תיאר את האדם החופשי כמי שאינו נאחז ואינו נשלט על ידי רכוש או הישגים, אלא יודע להרפות ולא להיצמד אליהם..

כדי להתקדם לעבר חופש פנימי, עלינו לזהות תחילה את הגורמים הפנימיים שמונעים אותו, כמו למשל ההזדהות העמוקה עם דעות, אמונות ודפוסי חשיבה מקובעים. גם השאפתנות והמרדף המתמיד אחר הנאות וסיפוקים יכולים לכבול אותנו במקום לשחרר. החרות נמצאת בהבנה ששלמות ובטחון פנימיים יכולים לבוא רק מתוכנו, ואינם תלויים בבעלות על דברים חיצוניים.

בדרך לחופש הפנימי נדרשת עבודה עצמית ופיתוח מודעות למה שכובל אותנו ברמה העמוקה. לרוב איננו מכירים את טבענו הגבוה והחופשי, ולכן קשה לנו להאמין ביכולתנו להתמודד עם הנטיות הנמוכות שמשתלטות עלינו. הכרה הדרגתית בתודעה החופשית שהיא מהותנו תאפשר לנו להשתחרר מהדפוסים המגבילים, ולבחור לחיות ולפעול ממקום של חוכמה ואהבה.

אין ספק שיש בחיים גם מגבלות חיצוניות רבות, כמו מחלה, נכות, קושי כלכלי, מצבי לחץ ומשבר. איך נמנע מלהיות משועבדים להן? האם נכעס ונתמרמר, נתנגד להן או נילחם בהן? זו אינה הדרך. ככל שנתנגד למגבלה, כך הקושי שבה יגבר. הפתרון טמון בראש ובראשונה בקבלה מודעת של המגבלה, על המחשבות והרגשות שהיא מעוררת, מבלי לשפוט אותה.

מכאן ניתן להמשיך ולטפח תרגול רוחני שוטף – מדיטציה, נשימות, הרהור פנימי – שיסייעו לנו לפתח תחושת נוכחות והתעלות מעל הנסיבות החיצוניות. נוכל גם לזהות דפוסי חשיבה שמחזקים את תפיסת המגבלה כסבל, ולאתגר אותם. למשל, אם נחשוב שאיננו יכולים להיות מאושרים ללא דבר מסוים, נסבול מאוד כשנאבד אותו. אבל האמנם זו האמת?

לבסוף, הכרת תודה יומיומית על מה שיש לנו כבר, במקום התמקדות במה שחסר, תאפשר לנו לחיות בשלום עם המגבלות. כמו כן, אם ננסח אותן מחדש כהזדמנויות לצמיחה, למידה והתפתחות, נוכל אף למצוא בהן ברכה. כשנתמיד בעבודה הפנימית הזו, נחווה יותר ויותר רגעים של שלווה פנימית ונוכל להרפות מהאחיזה בדברים שחשבנו שאיננו יכולים בלעדיהם.

לסיכום, החרות האמיתית היא היכולת לחיות מתוך חופש פנימי גם כאשר איננו יכולים לשנות את הנסיבות החיצוניות. זהו תהליך הדרגתי של התעוררות לטבע התודעתי החופשי שהוא מהותנו. דרך עבודה עצמית מתמדת של קבלה, שחרור, מודעות וחמלה, נוכל לזהות ולהתגבר על הכבלים הפנימיים, ולחיות חיים מלאי משמעות ושמחה גם מול אתגרי החיים

www.theosophia.org.il

המוח והתודעה מנקודת ראותו של נוירוכירורג – היבטים פיזיים ורוחיים  

ד"ר ס. אינאמאדאר

ד"ר אינאמאדאר הנו נוירוכירורג במרכז הרפואי בבנגלור, הודו. המאמר פורסם ב"תאוסופיסט", בטאון התנועה התאוסופית העולמית.

נראה, שהחיים הופיעו על פני כדור הארץ לפני כשישה וחצי מיליארד שנים. תחילה הופיע היצור החד-תאי: האמבה, לה היכולת להזין את עצמה ולהתרבות בהתחלקות עצמית, ולמות. הגוף האנושי אינו רק מסובך ומורכב – הוא אף בגדר נס. למה היה צריך היצור החד-תאי לעבור מוטציה ולהתפתח ליצור אנושי, שיש בו כל כך הרבה יופי? גם האדם נולד, אוכל, סובל ומת. האם זאת כל המשמעות של חיי אנוש? ואם לאו, מה עוד?

ידוע שאנחנו חווים שמחה מידי פעם, וברגעים אלה אנחנו כל כך מאושרים, שאנחנו מנסים להיאחז בהם ועל ידי כך אנחנו הופכים את השמחה הזאת לצער. כל מה שאנחנו נוגעים בו, הופך לסבל. כתב וויליאם בלייק:

"זה אשר לעצמו את השמחה תופס

את זרימת כנפי החיים הורס

אבל זה שנושק לשמחה במעופה

חי בנצח הזריחה."[1]

אספר לכם בקצרה על תפקוד המוח, בהסתמך רק על עובדות מבוססות מספרי רפואה ופיזיולוגיה: ישנו ה"כדורגל" – המוח הגדול (cerebrum), אחריו "כדור הקריקט" – המוח הקטן (cerebellum) ועימו "כדור הפינג-פונג" – הוא המוח המוארך (medulla obligate). הוסיפו לזה זנב, וזה הופך לחוט השדרה. זוהי כל מערכת העצבים של האדם. מהו תפקודם של האיברים האלה? אנחנו לומדים על פעולתם באמצעות:

  1. נתיחה
  2. גירוי במעבדה
  3. על ידי כריתת חלק מן המערכת ובדיקת התוצאות.

מה עושה חוט השדרה? אנחנו חושבים שהוא מחבר את הגוף כולו אל המוח. זה לא לגמרי נכון: אם מפרידים את חוט השדרה מן המוחות הגדול והקטן – מה יקרה? הוא עדיין יהיה מסוגל להגן על הגוף, לגרום לו להיות זקוף, ללכת קצת ולתפקד באופן חלקי. זה אומר, שיש קשר בלתי ישיר כלשהו בין המרכזים הגבוהים של המוח לבין חוט השדרה.

מה תפקידו של המוח הקטן? הוא מפקח על פעולות הלב, הנשימה, החרדות שלנו והרפלקסים, כמעט כל דבר, כולל את הפעילות המינית והרגשות. גם בלי המוח הגדול, יגרום המוח הקטן לאדם להיוולד, יאפשר לו להזין את עצמו, לסבול ולמות.

מה, אם כן, עושה "הכדורגל" הגדול? המוח הגדול הזה הוא לא יותר מאשר מחסן גדול של הזיכרון, וזה תפקידו העיקרי. השיכבה החיצונית – הידועה כ"קליפת המוח" (cerebral cortex), מכילה 100 מיליארדי נוירונים. אם האמבה מייצגת אדם מתקופת האבן, אז נוירון ישווה לאיינשטיין או לקרישנמורטי. הדבר אומת במחקרים רבים.

היו מקרים של כאבי-ראש אצל אנשים, שגרמו לתיסכולים אצל הרופאים, היות ולא ניתן היה לרפאם. אחת משיטות הריפוי היתה לפתוח את האונה הקדמית של המוח ולהוציא כל פעם חלקים קטנים ממנה. זה ידוע כניקור האונה הקדמית.

במוח הגדול יש אזורים שונים לכל תיפקוד: אזור לתיפקוד מוטורי, לתחושות, לקואורדינציה, לשפה, לדיבור, לשמיעה, התנהגות, מוטיבציה, רגשות וכך הלאה.

היכולת האינטלקטואלית קשורה במוח הקדמי. כאשר עושים לובוטומיה (הוצאת המוח הקדמי), מאבדים את היכולת לפתור בעיות מסובכות, אין עקביות או רצף בפעילות, אין חיוניות, אין היגיון בחיים. ישנו פיזור תמידי. החולה רוצה כל הזמן לשנות את המועדון, האישה, החברים. לאנשים אלה אין מוסר חברתי, הם אינם יודעים איפה לקיים יחסי מין ואיפה לעשות את צרכיהם. השפה נשארת, אבל החשיבה מבולבלת ולא הגיונית, כמו בשיכרות. אין לנבא מה יעשה אדם כזה. רגע אחד הוא יהיה עדין ובמשנהו אלים.

מדענים חושבים שהפעילות המרכזית והגבוהה ביותר של המוח היא יכולת החיזוי, היכולת לראות מראש את התוצאות, לתכנן את העתיד, להתנהג בצורה אחראית ולהבין את תוצאות מעשינו. אלו אחדים מהדברים שהמדע מבין לגבי המוח. אבל מנקודת מבטנו, למה מתכוונים כשמדברים על עידון התיפקודים הגבוהים? מהי הרגישות של המוח?

גירוי מרכזים שונים במוח ברצף מסוים, יוצר מחשבה. רק כאשר כל המרכזים במוח פועלים בצורה יעילה והרמונית יכול להיות סדר במוח. הסדר הזה אינו הצד הנגדי של האי סדר, הוא לא היפוכו. רק כאשר סדר כזה מתקיים במוח, אפשר להגיד שהמוח רגיש.

לדברי קרישנמורטי*: "רגישות שונה לגמרי מעידון. רגישות היא מצב שלם, היא כוליות, ואילו עידון הוא תמיד חלקי. אין רגישות חלקית. או שזה המצב של האדם בשלמותו, של כל התודעה, או שהיא לא נמצאת בכלל. אי אפשר לרכוש אותה בחלקים, אי אפשר לטפח אותה, היא אינה תוצאה של ניסיון או מחשבה, היא לא מצב של רגשנות. יש לה איכות של דיוק ללא טונים מיותרים של רומנטיקה או דימיון. רק הרגיש יכול לעמוד פנים אל פנים עם המציאות מבלי לברוח אל כל מיני מסקנות, דיעות והערכות…

בימינו משתמשים אנשים במחשֶׁבים לכל מטרה. משווים את המוח האנושי למחשֶׁב, היות ולשניהם יש כניסה ויציאה. המחשבים המשוכללים הם אלה שיש להם זיכרון ביחד עם הכניסה, אבל למחשבים המשוכללים ביותר אין כל כך הרבה מיליארדים של שבבים כמו שיש במוח. שום מחשב אינו משתווה למוח מבחינה מבנית. המוח האנושי אינו מוח של יום אחד, הוא המוח של האנושות כולה, ומכיל שכבות על גבי שכבות של זיכרון מגובש. הזיכרון נחלק לשלושה חלקים:

  1. זיכרון מיידי
  2. זיכרון ביניים
  3. זיכרון מלוכד, מגובש

הזיכרון המגובש יכול להיקרא גם זיכרון מושרש. לא רק זיכרון ילדות, אלא זיכרון של כל דבר מן העבר שטבוע במוח – כל האורגניזמים, החל מהאמבה ועד בודהא, הכל נשאר במוח האנושי. מי יקרא את הספר הזה? מי שואל את השאלה הזאת? מי "אני"?

הזיכרון המאוחד, שהוא המוח הקדום בשלמותו, הפך לרשת של כל תשובות העבר, שצברה ויצרה את הגורם הפסיכולוגי של הזמן, לא הזמן הכרונולוגי.

יש לנו כאן ענין עם הפעילות הפסיכולוגית של המוח, המיינד, התודעה – גם פרטית וגם אוניברסלית – תשוקה, כעס, חשדנות, רמאות, גאווה וקנאה. אחרת, מהי המשמעות של חיי אדם?

במוח הקטן יש אזורים הקשורים עם רעב וצמא, וכן עם אלימות. נוסף לכך יש האזור של סיפוק הרעב. אם תשמר הרגישות של האיזור הזה, הוא יגיד לך: "מה שאכלת אינו נכון, הכמות שעליך לאכול היא רק זאת". עליך להקשיב לו. האזור הזה אינו תוקפני או אסרטיבי, הוא רק מציע, ואם אינך מקשיב הוא אומר: "בסדר, אתה חופשי, המשך בדרכך". ואז אתה ממשיך לאכול בלי סוף וגם מתייעץ עם רופאים כיצד להוריד במשקל. הרופא ממליץ על גירוי חיצוני, בזמן שאתה בגדת ברגישות שלך, שהיא פנימית.

מדענים מצאו איזורים של גמול ועונש במוח האנושי, ובמיוחד במוח קוף השימפנזה, שנחשב למפותח וקרוב ביותר לזה של האדם. לכן הרבה ניסויים איומים נעשו על קופים אלה. כאשר מסלקים את האונה הקדמית של המוח, אין הבדל בין אדם לשימפנזה. ניסויים אלה הראו איך התגמול והעונש פועלים. תגמול פירושו התנסות נעימה, ענישה פירושה ייסורים. אם מגרים את אזור התגמול אצל חולדה, היא נהנית עד כדי כך שהיא מוותרת על המזון וממשיכה ללחוץ על הכפתור, מאות פעמים. באותה צורה אם המתג החשמלי מחובר לאזור הענישה, יש דחייה מוחלטת. אם אין אפשרות של בריחה התוצאה היא אלימות ובסופו של דבר – מיתה.

אזור הענישה הוא בעל עוצמה גדולה ואילו אזור התגמול חלש מאוד. הוא אף פעם לא דוחף כמו אזור הענישה. השאלה המתעוררת היא, האם זוהי הסיבה שלרוע יש יותר אנרגיה מאשר לטוב?

אני מצטט קטע מתוך ספר פיזיולוגיה סטנדרטי: "מחשבה יוצרת זיכרון, והיא קשורה גם לשפה. תפקיד הזיכרון: לתת לאדם את חווית ההתנסות בתחושות המקוריות – למרות שבעצם זהו רק זיכרון התחושה, וזאת ללא ההתרגשות".

במקרה זה ה- input (הכניסה) לא מתקיימת, אבל כל ההתניה של המחשבה במוח מספקת את התחושה, ועל ידי כך ישנו ה-output (ההוצאה החוצה), שאין לה שום קשר עם הכניסה. המחשבה לא רק הובילה לזיכרון ויצרה שינוי פנימי, אלא גם עושה את ההחלטות…

החשיבה היא שמדמיינת אינסופיות ואומרת "לא היום, מחר". החשיבה היא שמכתיבה לנו כל פעם את השאלות שאנחנו שואלים. אם אין רגישות, החשיבה תמשיך לפעול, אבל כל זמן שיש חשיבה לא יכולה להיות רגישות. האם יכולה להתקיים אינטליגנציה, או תובנה, בלי רגישות? מהן השאלות השונות שעולות בדעתנו אחרי שהבנו, שהחשיבה היא הגורמת לכל הבעיות הללו?

אם כן, מהי אינטליגנציה? איך אינטליגנציה יכולה לתקשר עם חשיבה? האם זה אפשרי? חשיבה היא תמיד חסרת ביטחון, לכן היא ממשיכה לחפש. לאינטליגנציה אין חוסר ביטחון, לכן אינה מחפשת.

החשיבה, בהיותה גורמת הצרות, תמיד שלטת… כך אנחנו נתנו את התפקידים הטובים ביותר לחשיבה גורמת הצרות. האינטליגנציה לא תתקשר עם החשיבה, כל עוד המוח אינו רגיש ולא מתפקד בסדר הנכון.

יכול להיות שלחשיבה הוענק תפקיד של הגנה על האורגניזם, אבל היא מבצעת לא רק את התפקיד הזה, אלא יש לה את האמביציה לשלוט בפעולות הפסיכולוגיות של האדם. כך נוכל להרשות לחשיבה רק את תפקיד תחזוקת הגוף, ולהגיד לה בעת הצורך, "עכשיו תשתקי, זה אינו התפקיד שלך!". כמו אלכסנדר הגדול, או נפוליאון, שכבשו עמים זרים, כך החשיבה כובשת כל אחד מאזורי המוח. אז האינטליגנציה אומרת: "אם את רוצה לנהל את ההצגה, נהלי אותה. אני יוצאת מהמשחק."

… קרישנמורטי אומר, שהתפקיד האמיתי של הנוירון הוא פנימי. אבל הנוירון אינו מוכן לתפקד בדרך הזאת כל עוד ישנם גירויים חיצוניים, ומסיבה זאת כל עוד יש תגמול וענישה, אף ילד לא ילמד בצורה אמיתית. הוא ילמד בצורה אקדמית. אנחנו נוכל ליצור איינשטיינים, היטלרים, נפוליאונים ודמויות חשובות אחרות, אבל בשיטת התגמול והענישה לא נייצר אנשים כמו קרישנמורטי, רמאנה מהארישי או אנני בזאנט. זאת אולי הסיבה שבודהא וקרישנמורטי לא למדו אף פעם בבית-ספר.

איך יהפוך אדם לבלתי-מותנה? זה לא יכול לקרות אלא אם יש מודעות לכך, בלי בחירה. משיכה ודחייה, גמול וענישה, כל הניגודם האלה חד הם. אי לכך צריכה להיות מודעות חסרת בחירה, כדי להעמיד את החשיבה במקומה הנכון, ורק אז תיוולד הרגישות. זוהי התעוררות האינטליגנציה, שהיא בלבד מהווה מצב של חופש. אנחנו תמיד חושבים, שהחופש טמון ביכולת הבחירה, כך שאנחנו מרשים לכל מטען הזיכרון האנושי לפעול, ואומרים: "הינדי, מוסלמי, בודהיסט או יהודי".

האם אפשרי למצוא את התשובות הנכונות כאשר החשיבה היא גם הגורם לבלבול וגם עושה את ההחלטות? זה כאילו אני מאשים את עצמי ושופט את עצמי בו-זמנית.

קרישנמורטי אומר, שחשיבה אינה יכולה להתבונן במותה. אינטליגנציה אינה נולדת ואינה מתה. כאשר ישנה התעוררות של אינטליגנציה, היא מסוגלת להדריך את החשיבה.

השער אל אמודעות סגור על ידי החשיבה, שאומרת: "אני מגינה עליך מפני הכאוס החיצוני". כל הבלתי ידוע נמצא שם, אבל אנחנו רוצים להישאר בידוע. בידוע אנחנו רוצים את הנצח, את האינסוף, ובידוע אנחנו רוצים שהחשיבה לא תגרום לצרות.

קרישנמורטי אמר פעם שתפקידו העיקרי של האדם הוא להגיע לחופש מה"אני". ההתניה של החשיבה מקורה ב"אני", וטבע ה"אני" הוא לחלק ולהפריד. אנחנו אומרים לעצמנו: "אל תעשה חלוקה, כי זה לא נוח לי". כך אנחנו גורמים להתנייה על התנייה, וזה רק מגביר אותה. אי אפשר להשליט סדר על ידי ארגון האי-סדר. את האי-סדר חייבים לסלק כליל, ורק אז הרגישות אפשרית. בלעדיה שום דבר לא יהיה במקומו הנכון.

* ג'ידו קרישנמורטי ‏ היה פילוסוף ומורה רוחני הודי אשר במשך כ-60 שנה קיים שיחות בכל רחבי העולם בנושאים כמו מודעות עצמית, טרנספורמציה של המוח, מערכות יחסים, חינוך, יצירת שינוי חברתי, ושלום עולמי.

 

 

[1]  William Blake

אלף גוונים של יופי – לגלות את מקורות ההשראה והיצירתיות בטבע ובתוכנו

אברהם אורון

הרצאה שניתנה בכנס האביב של האגודה התאוסופית בנושא "טבע השראה ויצירה" ביער האפשרויות ב 23 לאפריל 2019

כשאנחנו מתבוננים בטבע שמסביבנו, לא נוכל שלא לראות את התנועתיות והשינוי על כל צעד ושעל. ובעונה הזו, שבה כוח החיים בטבע בשיאו, נוכל לחוות את הכוח המתפרץ הזה בעולם הצומח בגדילה המואצת, בלבלוב ובפריחה המתפרצת באינסוף גוונים.

כולנו טובלים בתוך אנרגיית החיים הזו (צ'י, פראנה), שזורמת בגופיהם של כל הצמחים, בעלי החיים, בני האדם ואפילו המינרלים. בכל מקום או יצור שבו קיים פוטנציאל של גדילה, תזרום אנרגיית החיים ותתמוך ותממש את הפוטנציאל הזה.

אם נקשיב לגופנו נוכל לחוש משהו מהרטט של כוח-החיים, שזורם בערוצי האנרגיה הבלתי-נראים (מרידיאנים), שמזינים את כל התאים והאיברים שבגופנו בחיים ובמידע.

מהותם של החיים היא התנועה והשינוי, שקיימים גם כשנראה לנו שהכל דומם. מסביבנו ובתוכנו. בכל צמח ובכל יצור החיים צומחים ומתפתחים ללא קול, וצומחים בשקט לקראת הייעוד שמוטבע במהותם הפנימית.

אך כאשר האדם מקובע בשגרת המוכר והידוע זה הורג את היכולת לראות ולחוות את פרץ היצירתיות העונתית הזו בעיניים חדשות ולשמוח ולהתפעם משפעת החיים והיופי שמסביב.

ייתכן מאוד שהנטייה לראות ולחוות את החיים כמו דרך שבלונות מונעת מלהבחין, שכל הטבע היא סדנת יצירה עצומה.

כאשר מתקבעים במיינד שרואה את פלא ההתחדשות הזה כמשהו שבשיגרה זה חוסם את האפשרות לראות את היופי הייחודי של כל עץ, של כל עלה, של כל פרח וציפור

ומהיכן נשאב את היצירתיות שלנו, אם אין בנו התפעמות והתפעלות לנוכח היצירתיות של הטבע, שבאה לידי ביטוי גם בדברים הפשוטים ביותר?

כשאני יושב מדי פעם במרפסת ביתי תשומת ליבי נמשכת לשיח שעליו דמויי לב. הרבה מאוד עלים, שכולם מקרינים יופי ורעננות וכל אחד מהם יצירת אמנות ייחודית הן בקווי המתאר שלו והן במרקם של הנימים המסתעפים בו.

ברגעים כאלה שבהם אנחנו מפסיקים לרוץ ברגלינו, במחשבותינו ובעינינו, ברגעים אלה אנו מגלים את הקסם ואת היופי שקיימים גם בדברים הסתמיים לכאורה שהפסקנו להבחין בהם.

ועכשיו בואו נחזור שוב אל עצמנו, נקשיב ונהיה מודעים להרגשתנו. מה אנחנו מרגישים עכשיו? רעננות? קלילות? חיות? שלווה? שמחה? בואו נאפשר לעצמנו להרגיש. ייתכן ואיננו חשים רעננות או שמחה, אבל עדיין חשוב שנרגיש ונחווה את הרגשתנו. הן ההשראה, והן היצירתיות מתחילות בנו, במידת ההתבוננות והקשב שלנו, וביכולתנו לחיות ברגע ההווה.

המושג התבוננות מוכר לכל מי שנמצא בחיפוש רוחני, ומשמעותו הנה הרבה יותר מאשר להביט או לסקור במבט.
במילה התבוננות ניתן למצוא את 4 האותיות הראשונות מהמלה תבונה. כלומר יש כאן צפייה ממקום של מודעות ותבונה, אבל בהתבוננות אמיתית גם אין מחשבה שמשווה, שמתייגת או שופטת.
בהתבוננות יש רק תודעה שצופה במה שיש ללא כל ההשלכות, האסוציאציות מהעבר שהמיינד האנושי מלא בהן. התבוננות היא מצב הוויה שבו האדם נוכח כל כולו בעכשיו.
בהתבוננות אין קפיצה מדבר לדבר, אלא יש יציאה מתוך עצמך ונגיעה של מהותך במהותו של הדבר שבו הנך מתבונן.
מי שלמד להתבונן בדרך זו חווה בטבע בעונה הזו לא אלף אלא אינסוף גוונים של יופי.
ובמילים של שרי רם, תאוסוף ומורה גדול:
הביטו בעץ, במעוף הציפור; הביטו באיזו תופעה אנושית, או בכל מצב בחיים. אם אתם, כ "אני", אינכם שם, אלא רק תודעה שמקשיבה, שמעוניינת, שמעמיקה להתבונן, שמוכנה לקבל מה שיבוא, תמצאו שאפילו ההתגלות הפשוטה ביותר אומרת לכם משהו על מסתרי החיים.
ועוד מאפיין של ההתבוננות שמביא המשורר ההודי קאביר:
"כאשר העיניים והאוזניים פקוחות, אפילו העלים שעל העצים מלמדים כמו דפים מתוך כתבי הקודש."

וגם עכשיו, בשעה שאנו יושבים בין האיקליפטוסים וטובלים באנרגיות הטובות שמחוללת ההתכנסות הזו, יש באפשרותנו להיכנס למצב של התבוננות ולגלות משהו מהיופי האינסופי שקיים מעלינו מתחתנו ומסביבבנו.

האדם חייב להתעורר לכך שהוא חלק מן הכוחות היצירתיים בטבע, ושבין אם הוא מודע לכך או לאו, ובין אם הוא רוצה או לאו, הוא יוצר יופי או כיעור, סדר או בלבול, שמחה או סבל: בטבע ובסביבה, בחייו האישיים וביחסים שלו עם אחרים.
חשוב להדגיש שאין יצירתיות ללא השראה. יצירתיות היא היכולת לתת ביטוי מוחשי להשראה והתובנה במילים בצליל בצורה ובצבע
השראה לא ניתן לאלץ או ללמוד בקורס. ללא השראה מעיינות היצירה שלנו יתייבשו ואנו נהפוך להיות שבלוניים ומכאניים.
ואילו ההשראה עצמה, מהי ומה מקורה?
השראה היא מצב של להיות בקשב ובתואם עם המימד התבוני הסמוי שממנו ניתן לקבל ידע או הדרכה פנימית שתבוא לביטוי ביצירה.

ולאלה שתוהים על מקורם של הבזקי הידע והתובנות שהם מקבלים ברגעים של השראה וחשיבה יצירתית, נזכיר שלא צריך ללכת רחוק כדי לפגוש את המורה הגדול מכולם, הטבע, שאת ביטויי התבונה, היופי וההרמוניה שבטבעו הניסתר נוכל לראות על כל צעד ושעל.
הלנה בלבצקי המייסדת של התנועה התאוסופית, קוראת למימד הזה של התבונה היופי הניסתרים "מהות בראשיתית" שעליה היא אומרת:
"…מהי אם כן אותה "מהות בראשיתית"? אנו נוגעים ואיננו מרגישים אותה; אנחנו מתבוננים בה מבלי לראות את הדבר; אנחנו נושמים אותה ואיננו תופסים זאת; אנחנו שומעים ומריחים ללא שום מושג שזה קיים שם; משום שזה קיים בכל פרודה שמחמת בערותינו והאשליה בה הננו נתונים, אנחנו רואים זאת כחומר בכל המצבים שלו, או שאנו תופסים זאת כתחושה, מחשבה או רגש…"
ובניסוח אחר אומר שרי רם אחד מנשיאי התנועה התאוסופית:
"בכל, בטבע, בתוך התהליכים השונים, קיימת נטייה ליופי. אינטליגנציה נוכחת לעד
פועלת בדרכים מעודנות ביותר, כשדרכים אלו נפתחות, על מנת ליישם את ההרמוניות האפשריות."
האדם הוא חלק מהטבע, והגוף הפיזי שלו הוא ביטוי ליצירתיות המופלאה של הטבע. יש מי שמחזיקים באמונה השגויה שהאדם הוא אדון הטבע. אך בכל מה שנוגע ליצירתיות, הטבע הוא כמו קוסם שבהינף שרביטו המדבר מלבלב ומוציא מהאדמה הצחיחה אין ספור יצירות מושלמות, בעוד שגם האמן הגדול ביותר יכול לאחר עבודה מאומצת ליצור רק חיקוי מצומצם בהיקפו וביופיו.
כאשר חוקרים את מקורות ההשראה והיצירה של הטבע ושל האדם, התאוסופיה מצביעה על הנשמה כמהות שעומדת מאחרי כל דבר שיש בו חיים יופי ותבונה. נשמת העולם ונשמת האדם שהנה רסיס מנשמת העולם.
מנשמת העולם שהנה המהות הנסתרת שעומדת מאחרי הטבע הנגלה נובעים ההשראה והדחף היצירתי שמתבטאים באופן מידי ביצירות הטבע כי בטבע אין את החסימה שיצר האגו באדם. האגו והחשיבה הלא מוארת באדם הם שמקשים או מונעים את החיבור לנשמה, למימד השקט והמואר שבתוכנו שרק ממנו ניתן לקבל השראה, תובנה ואת האנרגיה היצירתית .

ואף על פי כן, האנרגיה היצירתית זמינה בשפע, ומקורה במימד הרוחני של הבריאה שקיים בכל אדם ובכל מקום.
ברגעים שיש בנו פתיחות, כשהלב פתוח, כשאנחנו חופשיים משיפוטיות וביקורתיות לגבי אחרים ולגבי עצמנו, וכשאנו מתרכזים פחות בצרכים שלנו ורגישים יותר לצרכים של בני-אדם אחרים, ברגעים הללו אנו נפתחים להיות כלי, להיות ערוץ לאנרגיה היצירתית שממלאת אותנו בחיים ומעניקה לנו תחושת מטרה, שתובא לביטוי ביצירות שלנו.
בל נשכח, שיצירה היא תנועה של החיים, וכשיש בנו חיים חיוניים וקיימת האפשרות לתנועה ולזרימה של החיים, תנועה מהפנים החוצה, אנחנו ניצור. והיצירה אינה חייבת להיות של משהו חדש או חדשני או יצירת-מופת בתחום האמנות.
נאמר על האלוהות "המחדש בכל יום מעשה בראשית". בכל יום יש זריחה, בכל יום יש שקיעה, בכל יום מתרחשים בטבע אותם התהליכים שקרו אתמול. אך אף על פי כן שום שקיעה אינה זהה לאחרת, שום יום אינו זהה לאחר, אף פרח או עלה או עץ אינם זהים, גם אם הם מאותו הסוג או הזן.
כוחות הטבע, שהינם ביטוי של האלוהות, יוצרים שוב ושוב את אותן היצירות כאילו היו חדשות, כמו במוזיקה, שבה יש מנגינה שחוזרת על עצמה, אך באינספור ואריאציות.
עלינו ללמוד מן הטבע איך לא להתקבע בשגרה, איך להתחדש, להיות בזרימה, כך שנוכל להביא אל שגרת חיינו רוח רעננה.
הבה נחזור להשראה במובן של להיות בתדר גבוה ובלב פתוח. כל מי שעוסק באמנות או בתחום שמחייב יצירתיות גבוהה חווה על בשרו תקופות של יובש וסבל שבהם ההשראה, החיוניות והיכולת לראות ולגלות יופי ומיוחדות בחיים נחסמת.
השקטת המיינד חסר המנוח שמתואר לעיתים כקוף שקופץ מדבר לדבר היא אלמנט מרכזי בהיפתחות להשראה.
כשהמיינד מפטפט ההשראה שותקת. חשיבה מאומצת, כשכל "גלגלי השיניים" במוח מתאמצים וחורקים מהוה מחסום בלתי עביר להשראה
כאן חיונית העבודה הפנימית שממוססת מטענים של רגשות ואמונות שיוצרים מרחק והפרדה בין בני אדם, ויוצרים מחיצה לא עבירה בין המחשבה לבין האור של הנשמה.
ההשראה באה רק כשהלב פתוח ולכן התדר הנכון שיוצר את החיבור עם המימד האינטואיטיבי נוצר כשיש באדם חמימות, איכפתיות וחיבור לחיים שמסביבו.
גישה אמפטית, מתחשבת ונדיבה יוצרת באדם פתיחות ומרחב ומקלה על כניסה למצב של הרפיה ושקט פנימי שחיוניים להופעת ההשראה. בעוד שדעות קדומות, ונטיה לשיפוטיות וביקורתיות מוגזמת , סוגרים מכווצים וחוסמים אותה.

מאז ומתמיד חיפשו בני אדם השראה בטבע, במוסיקה, במדיטציה, בתפילה וטקסטים מקודשים, בחברתם של בני אדם מוארים ועוד… אך האם די לצאת לטבע או לשמוע מוסיקה או אפילו להתפלל כדי שהתדר יעלה וההשראה תגיע?
הנה כמה דברים שכותבים אמנים ומורים על הרוח שיש להביא לשהייה בטבע, לתרגול מדיטציה או כל כלי אחר, כדי שההשראה תתעורר:
הצייר הנרי מאטיס:
"אין דבר שהינו קשה יותר עבור הצייר היצירתי באמת מאשר לצייר וורד,
כי לפני שיוכל לעשות זאת עליו קודם לשכוח את כל הוורדים שצוירו אי פעם".
וכותב וולפגאנג אמדאוס מוצרט:
"כשאני לחלוטין עצמי קשוב נוכח לא מפוזר לגמרי לבד ובשלווה… ברגעים כאלה רעיונותי זורמים היטב ובשפע. מאיין וכיצד הם באים זאת איני יודע ואף איני יכול לאלצם… אני שומע אותם בהבזק אחד.
וברוחו של ג'ידו קרישנמורטי :
ההשראה באה רק כאשר ליבך באמת פתוח; ההשראה היא כמו רוח קלה החודרת פנימה, כאשר הינך מותיר את החלון פתוח

התנאים להשראה בשפתו של המשורר ההודי רבינדראנאת טגור:
"כשאדם קונה דעת להביט בדברים בלי לבקש טובת-הנאה לעצמו, כשאין הוא עבד ליצרים ושוב אין התשוקות מעיבות על כושר ראייתו – נגלית לו ארשת היופי הטבועה בפני הכל, ועיניו רואות את היופי השרוי בכל מקום ובכל דבר." (בינת האינסוף, 170)
בַּאשׁוֹ המשורר היפני בן המאה ה-16
" לך אל האורן באם רצונך ללמוד אודות האורן, או אל הבמבוק באם רצונך ללמוד אודות הבמבוק…הפיוטיות שבך מתעוררת מעצמה, כאשר אתה והאובייקט הופכים לאחד. כאשר צללת די עמוק לתוך האובייקט לראות משהו, כמו אור סמוי, מהבהב שם."

ולסיכום, אף אחד אינו מצפה מאיתנו שנהיה כמו מוצרט או מיכלאנג'לו או איינשטיין. כל מה שצריך הוא שנהיה קשובים לעצמנו ולחיים, שנפסיק לברוח מעצמנו, שנהיה נאמנים לעצמנו, לנשמה שלנו שאנו אמורים להיות כלי לשליחותה, להיות בהרמוניה עם הנשמה, שהיא הניצוץ האלוהי שבנו. אז נוכל להיות כמעיין המתגבר ואולי, בלשון של תהילים: "והיה כעץ שתול על פלגי מים; אשר פריו ייתן בעיתו ועלהו לא ייבול; וכל אשר יעשה יצליח".
חברים, שימו לב שברגע זה ממש אנו מצויים בתהליך של יצירה. אנחנו יוצרים כאן יחד מבנה אנרגטי, שהוא תוצר של המפגש והמגע המחשבתי, הרגשי והרוחני בינינו.
זה משהו חדש לחלוטין שמתעורר בנו, שאנו יוצרים על ידי הרעיונות, התובנות, החיבור בינינו ועם הטבע והכמיהה להבין, להתחדש וליצור יותר יופי, יותר שמחה, יותר הרמוניה בחיינו.
במפגשים כאלה אנו יוצרים חזון שינחה אותנו בתהליכי יצירה עתידיים. אנחנו יוצרים ביחד את האפשרות להשקיף על עצמנו ועל החיים בראייה שונה. החזון הוא המקום המקודש שבתוכנו, המקדש הפנימי, שאליו אנחנו נכנסים כדי להיזכר בייעוד הגבוה שלנו ולהיטען מחדש.

לחיות בכוח האהבה – להאיר ולעורר את האהבה עד שתחפץ

Clara Codd   קלרה קוד

קלרה קוד הנה סופרת ומרצה בחסד המלמדת את עקרונות התאוסופיה בפשטות בבהירות ובאהבה, מאמר זה הנו מתוך הספר חוכמת החיים הניצחית

…ללא רגש אין בחיים שמחה, אין התרגשות, אין משמעות ממשית. אפשר למצוא אנשים כה רבים שרגשותיהם יבשו. הם מגיעים אלי ואומרים: "אינני חושב שאני אוהב מישהו בעולם הזה". בהיותם אנושיים יש להם היכולת לעשות כן אך הרגש, כמו המחשבה וכמו השרירים הפיזיים, חייב להיות בשימוש כדי לצמוח ולהתפתח, אחרת הוא נוטה להתנוון.
נשאל את עצמנו: "האם אנחנו אוהבים, או האם אנחנו רוצים להיות נאהבים?" מפני שלאהוב זה אוויר-לנשימה עבור נשמותינו, ואדם שאינו אוהב הוא כבר מת. כפי שכבר אמרנו, ייתכן שזה השיעור העיקרי שהחיים ילמדו אותנו, איך לאהוב.

"מה!", יטענו אנשים מסוימים, "כל אחד יודע איך לאהוב, זה בטבע של כולם". לא, לאהוב באמת זה לא לגמרי טבעי. בכל מקרה יש ללמוד זאת. מה שנחשב לאהבה הוא רק צל חיוור של אהבה אמיתית, ואצל רבים אינו אלא אהבה-עצמית המוקרנת על מישהו אחר. ה"אהבה" שמחזיקה בן או בת כמשרתים, הדואגים לכל הצרכים עד שהשנים חומסות את נעוריהם ואת יכולתם לאושר, אינה אהבה אלא אהבה-עצמית. גם העירנות הקנאית של בעל לאשתו אינה הוכחה לאהבה, אלא רק לגאווה ולכבוד-עצמי. אפילו "אהבת-אם" היא לא תמיד אהבת אמת. לעתים היא ביטוי לתחושה של רכושנות וגאווה, והקורבן חסר-המזל שלה לעתים קרובות מדוכא פסיכולוגית.
מהי אם כן אהבה אמיתית? הדוגמאות שלעיל מראות לנו מה אינה, וגם מרמזות על שורש הבעיה: המשוואה האישית…היא תוארה נכונה בכתב-קודש טיבטי, שם כתוב שיש שבע צורות של אהבה, שלוש מהן שייכות לבני-האדם וארבע לאלים.

הצורה הפרימיטיבית ביותר היא משיכה מגנטית לגמרי, בדומה לזו שמחזיקה יחדיו אטומים ומולקולות, ופלנטות ומערכות שמיימיות הנעות במסלוליהן. בין שני גופים הדחף הזה נפסק ברגע שסופק, כפי שהחשמל נעלם כשהקטבים החיובי והשלילי של שתי מחטים ממוגנטות נפגשים. המשיכה השטחית הזאת לעתים קרובות מפורשת בטעות כאהבה. אנשים מתחתנים בגינה ואז מתעוררים ומוצאים את עצמם נשואים לזר. מה יהיה עליהם לעשות? להכיר את הזר; אף נישואים לא יחזיקו מעמד אם המשיכה הראשונית לא התפתחה לכדי ידידות בת-קיימא. לעתים קרובות נוצרת ידידות קצרת-טווח על ידי הכוח המגנטי הזה, אך מתפרקת בקלות ומתפוגגת עם המחלוקת הרצינית הראשונה.
צורה גבוהה יותר, אומר כתב-הקודש, היא מה שנוכל לכנות נפשית, ומצויה על בסיס משותף והדדי. "אני אוהב אותך אם אתה תאהב אותי, וזכור שאתה חייב לי משהו על אהבתי לך". על אהבה כזאת נאֱמר, שהיא נושאת בחובה את זרעי מותה.

הצורה השלישית מתקרבת לדרכי האלוהים והיא קצת יותר קשה לאדם, כך שבדרך כלל יש ללמוד אותה. משמעה לאהוב את אהובינו כך, שאנחנו רק רוצים את הטוב הנעלה ביותר בעבורם, ובתנאים שלהם, לא בתנאים שלנו. אני זוכרת אישה שסיפרה לי, שהיא נטשה חברה בגלל שאותה חברה לא התקרבה לאידיאל שהיא יצרה למענה. עזות מצח! לבטח היה מספיק לו אותה חברה היתה מתקרבת לאידיאל של עצמה. אהבה אמיתית אינה יוצרת אידיאלים של מה אנשים אחרים צריכים להיות ואינה מנסה לשפר אותם, לשנות אותם. ,לתקן אותם. ייתכן שמתפקידם של הורים ומורים לתקן ילד לעתים, ואפילו אז מתוך הבנת המבנה והנטיות של אותה נשמה, אך אין זה מתפקידו של חבר לתקן ולשפר את חברו. לעתים קרובות מאוד המניע האמיתי אינו שהם פועלים "לטובתו", אלא מתוך רצון, מודע או שאינו מודע, לשליטה.

אהבה אמיתית היא תמיד מסורה, נאמנה לנצח. במיליו של שייקספיר: "אהבה אינה אהבה אם היא משתנה כשמצאה את תיקונה", מפני שאהבה אמיתית אינה מציבה שום דרישות, אינה מבקשת דבר.

התיאור הנפלא ביותר של אהבה נכלל בפרק השלושה-עשר של האיגרת הראשונה אל הקורינתים. שם היא מכונה "צדקה" [charity]. אך מהי צדקה? היא אינה לתת לאדם נזקק משהו שאנחנו בעצמנו איננו רוצים עוד. מקור המילה מראה לנו מהי. היא באה מהמילה הלטינית שפירושה יקיר או אהוב [carus]. נדיב הלב [charitable] הינו אדם שכל הדברים יקרים לליבו. הנרי דרמונד[1] מכנה זאת קשת רחבה של אהבה, שבעת המאפיינים שנמנו… שם הם כמו שבעת הצבעים המופיעים כשקרן אור לבנה עוברת דרך מנסרה [פריזמה], ובהחלט יתאים למנותם כאן שוב:

"האהבה סבלנית ונדיבה"; אלה הן הסבלנות והנדיבות של אהבה אמיתית.

"האהבה אינה מקנאת"; היא נדיבה ובלתי-אנוכית מכדי להיות רכושנית או לקנא. הצלחתו של חבר היא הצלחתנו, כאבו כאבנו. אם אנחנו מקנאים בחשאי בהצלחתו של חבר, איננו אוהבים אותו באמת. אהבתנו אליו הפכה לבלתי טהורה בגלל האהבה-העצמית שלנו.

"האהבה לא תתפאר ולא תתנשא"; זוהי הענווה של האהבה, שאינה שוקלת מי האדם ולפיכך אינה מתחשבת בעמדתו כדי לתבוע משהו.

"היא לא תנהג בגסות"; האהבה באמת אדיבה ורוחשת כבוד. זהו מקור הווית הג'נטלמן; משמעה התחשבות רגישה ומצפונית בזכויות וברגשות של כל האחרים. כשהאדיבות נעלמת מן הבית, מופיעים אי-התאמה ואומללות. היכרות קרובה לעולם אל לה לגרום להופעת זלזול בין בעל לאשה, ואפילו אל ילד קטן מתייחסים בכבוד ובהתחשבות כשהאהבה מושלת בכיפה.

"לא תדרוש טובת עצמה"; אי-האנוכיות של האהבה. טובתו של האחר, אושרו של האחר הוא בראש מעייניה, לא טובת עצמה.

"לא תרגז"; היא מאוד אטית לחשוב רע, כל כך משתוקקת לחשוב את הטוב ביותר. "ולא תחשוב רעה"; יש פשטות תמימה ונפלאה באהבה אמיתית. "האהבה לא תשמח בעוולה, כי באמת שמחתה". אין היא מוצאת הנאה בדיבור מרושע וברכילות. אלה הינם לעתים קרובות מאוד הסימנים של לב עני ומורעב, לא של לב עשיר באהבה.

"היא תכסה על הכל, תאמין בכל"; הבה נאמר תיתן אמון בכל הדברים לפי טבעם הפנימי העמוק; "תקווה לכל ותסבול את הכל"; ולפיכך היא נאמנה ואינה מובסת לעולם.

הרבה, הרבה יותר חשוב לאהוב מאשר להיות אהוב, למרות שהיכולת לאהוב מתחילה לעתים קרובות בגיל הרך, כשילד באמת אהוב. רופאים ופסיכולוגים גילו שעבריינות בגיל צעיר, נטיות לפשע ולמיניות-יתר, מתעוררות כתוצאה מילדות חסרת אהבה וביטחון. אנשים ונשים רבים שסובלים מנטיות מסולפות ומיניות-יתר הם למעשה מורעבי-אהבה. ילדים ילמדו לאהוב כשיאהבו אותם. אין בחיים משהו טוב יותר ללמדם.

יותר מידי עצמיות ואנוכיות משחיתות את האהבה. לתבוע, לדרוש, להתייחס אל משהו כאל זכות, לכפות את הרעיונות שלנו או את רצוננו על מישהו אחר, זה להפסיק לאהוב. אסיר עולם שכתב תחת השם סטאר דיילי[2], גילה זאת בכלא. ספרו הראשון, "האהבה יכולה לפתוח את דלתות הכלא", סחף את העולם. להלן תמצית טובה מספרו, "שחרור":

יש רגש אנוכי שפוגע. לעתים קרובות הוא מכונה אהבה. אין הוא אלא צל של עושת-הניסים… ממש כפי שהמדע, האמנות וכושר ההמצאה אינם מבקשים לתקן מישהו, גם האהבה לא. בכך שאינה רוצה לתקן אחרים, היא משנה אותם. בכך שהיא משחררת אחרים, האהבה קושרת אותם. חבר הוא אהוב. הוא אינו דורש, אינו מוצא פגמים, אינו מגנה. הוא משחרר; ואת הדברים שהוא משחרר, הוא קושר אליו. לא תוכל לקבל מה שלא תיתן. לא תוכל להשתחרר ממה שאתה מחזיק. להיאחז משמעו להשתייך לדבר שנאחזים בו, זהו קשר. מה שאתה משחרר שייך לך. אתה אינך שייך לדבר, מפני שאתה שייך לאהבה… כל הדברים הפחותים מאהבה מוקפים ונלחצים… הם נכבשים ונענשים ונפגעים. האהבה היא הממשות, המשחררת, עושת-הקסמים. כשאתה משמח אחרים, אתה נותן להם להתנסות בגן-עדן עלי אדמות.

ויליאם בלייק [William Blake] המשורר, האמן והמיסטיקן, אמר [תרגום חופשי]:

מי שכופה את עצמו לשמחה

הורס את כנפי החיים

מי שנושק לשמחה במעופה

חי בזריחה של נצח.

מכל הכוחות הרבים המניעים בחיים, יש במקור רק אהבה ושמחה וכל השאר אינם אלא נגזרות משני אלה; הכוחות הנובעים מאהבה הינם יצירתיים, מועילים, מרפאים, נותני-חיים. אלה שמתעוררים מן השנאה הינם הרסניים הדדית, פוגעים, נושאי-מוות. חלק מנגזרות האהבה הם הערכה, עידוד, התפעלות, אהדה ואמון. לאמיתו של דבר אנחנו חיים וצומחים מתוכם, במיוחד ילדים. אמת זו נאמרה בצורה יפהפייה על ידי המשורר האנגלי וורדסוורת' [תרגום חופשי]:

אנחנו חיים מהערכה, תקווה ואהבה

וכשאלה טובים ועשויים בחוכמה,

אנחנו מתעלים לקיום של כבוד.

ב"שיר תהילה ל… רמזי הנצח", הוא כותב:

צללי הכלא מתחילים לסגור

על הנער הגדל,

אך הוא מביט באור, ואת המקום שממנו הוא זורם,

הוא רואה בשמחתו.

כל כך אכזרי לעמעם, להאפיל או להרוס את "חזיון ההוד", הנוכח בכל נעורים.

רוח התחרות בבתי-הספר שלנו, ובחיים בכלל, היא עוולה. עלינו לשמוח כשאחרים מצליחים, להתפעל ולברך אותם, ולא לנסות לקחת לנו בכוח יוקרה, כבוד, הצלחה, אהבה בשביל עצמנו.

נגזרות השנאה כוללות ביקורת קשה, האשמה במניעים מרושעים, לשון הרע וטפילת האשמות בקלות. הן עשויות להיות יותר מתונות מרצח, אבל טבען זהה, סוחרות-במוות, בוראות מצוקה ובושה. נכונה אמר מורה גדול, שאדם השונא את אחיו ללא סיבה (קנאה אישית טהורה ללא סיבה ממשית) נאשם ברצח מדרגה נמוכה. התשוקה וההתכוונות לפגוע הן אותו הדבר. אם תרעומת כנגד פגיעה קטלנית מוזנת ומבקשת נקמה, תנודת השנאה והפגיעה יכולה להימשך לאורך תקופות חיים רבות.

אז הבה נאהב, נעֲריך, נעודד. אין זה מענייננו לחפש אחר נקמה וגמול. "הנקמה שלי היא, אמר אלוהים"; ומשמעו שהחוק הגדול של תנועת הכוחות הרוחניים יישב את כל הפגיעות שנעשו לאחרים, באופן בלתי אישי ולפיכך בצדק, כאמצעי ריפוי, ולא יהיה נקמני כמו ה"צדק" של בני-האדם לעתים כה קרובות.

"אהובַי", כתב התלמיד האהוב ג'ון, "הבה נאהב זה את זה: כי האהבה היא האלוהים; וכל מי שאוהב נולד מאלוהים, ויודע את האלוהים".

ד"ר ג'ורג' ארונדייל  (אחד מנשיאי התנועה התאוסופית) כתב פעם, כי "יש להוקיר את האהבה יותר מאשר את הכוחות העל-טבעיים, יותר מאשר את הידע, יותר מאשר את הלמדנות, יותר מאשר את תורת הנאום, יותר מכל כוח של המיינד, הרגש או הגוף…

אהבה טהורה, רצון-טוב נעלה, הוא כוח מרפא. רופאים ואחיות שאוהבים את חוליהם הם מרפאים אמיתיים, ואפילו "ניסים" יתרחשו לעתים פשוט מכוח אהבתם וסבלנותם ותפילתם.

אין פלא שהרומאים הקדומים אמרו: אוֹמְנִיָה וִינְסִיט אָמוֹר [Omnia vincit amor!] – "האהבה תנצח הכל!"

 

[1] Henry Drummond –

[2] Starr Daily – סופר שכתב סדרת ספרים בנושא האהבה

זמן קווי וזמן מעגלי במערב , במזרח , ובתרבות האבוריג'ינית

ד"ר פרד אלן וולף Fred Alan Wolf

על הכותב:           פרד אלן וולף הוא פיזיקאי, סופר ומרצה שעשה את הדוקטורט שלו בפיזיקה תיאורטית באוניברסיטת קליפורניה בלוס-אנג'לס בשנת 1963 .  הוא ממשיך לכתוב, להרצות ברחבי העולם ולנהל מחקרים על היחס שבין פיזיקת הקוואנטים לבין התודעה.  מאמר זה הוא חלק מספרו האחרון, The Yoga of Time Travel (Quest Books 2004). מקור המאמר:    הירחון התאוסופי קווסט, ספטמבר-אוקטובר  2005. תרגום לעברית פורסם בכתב העת לתאוסופיה "אור"

עברית:              ענת

…רובנו חווינו, בזמן זה או אחר, תחושה ברורה שהזמן עבר מהר מידי או אולי לאט מידי. אני יודע שכשאני מתיישב לכתוב ספר כמו זה, בהתחלה אני נאבק במשך מספר דקות, אבל אחרי שאני מוצא קצב והמילים מתחילות לזרום, אני מאבד כל תחושה של זמן. עשויות לחלוף שעות ואיני חש בזאת כלל. מצד שני, נראה כי הזמן חולף יותר מידי לאט כשאני מוצא את עצמי במצב מביך, או כשאני מבקר אצל רופא השיניים וחווה את המקדחה שלו. מדענים, במיוחד פסיכולוגים, מכנים התנסות יחסית זו בזמן בשם "זמן סובייקטיבי".

זמן אובייקטיבי, בהשוואה, הוא "הדבר" שאנחנו מאמינים שהוא בר מדידה על ידי שעונים ובמונחים של מקצבים או תדירויות. למעשה, כל השעונים פועלים על ידי השוואת מקצבים – הם מרמזים על זמן אובייקטיבי פשוט על ידי ספירת החזרה-על-עצמם. זה אכן עשוי שלא להיראות כהשוואת מקצבים, אך אין ספק שזה מה שזה. לדוגמה, אם אתם בוחרים למנות את מספר הטלטולים של מטוטלת, כפי שעשה גליליאו בוקר אחד לפני זמן רב בטקס יום ראשון בכנסייה, כשהתבונן בנברשת מיטלטלת – למשל, את קצב פעימות לבכם או המצמוצים שלכם או אפילו את הקצב שבו עולות מילים במוחכם. חישבו על כך: איך נדע שמטוטלת יוצרת שעון "טוב", כזה ששומר על זמן "אמיתי" – אם לא על ידי השוואה? (שימו לב איך ההערכות "טוב" ו-"אמיתי" מתגנבות לכאן בעורמה). אין ספק שאנחנו אכן משווים שעון שנוי במחלוקת עם שעון, שאנחנו מאמינים שהוא שומר על זמן נכון. אך עם זאת, למרות שאנחנו עשויים לבדוק את השעון שלנו מול שעון שאנו בוטחים בו, אנחנו עשויים להבחין שלעתים קרובות ביותר השעונים המכניים שלנו אינם מדויקים בהשוואה לתחושת הזמן הפנימית שלנו.

המַיינד (mind) האנושי אינו מסוגל להבחין בהבדלים בין מערך נרחב של מקצבים – מן התנודות המהירות להדהים של קריסטל הקווארץ שבשעון ועד לסיבוב השנתי של כדור הארץ סביב השמש – וגם, בהתבסס על ההבדלים הללו, להרכיב "טווח זמן" אובייקטיבי, מראֶה או שטח של זמן, שכולנו נוכל לראות ולהסכים עליו. ביצוע של השוואה כזו דורש תחושת זמן פנימית, סובייקטיבית.

בכל אופן… תחושת זמן זו עשויה להיות אשליה שגורמת לנו לחשוב כי משהו שכבר התרחש מתרחש עתה, או יתרחש שוב. הקשר הפנימי, אולי האשליתי הזה, שניתן לנו על ידי האל הגדול של הזמן, מתגלה כרצועה הראשונה שמסמאת אותנו בזמן ובחלל ומכפיפה אותנו לזמן. בלי הקשר הזה, התנודות של המוזיקה והצליל לא יוכלו לשחק תפקיד חיוני בהקסמתנו, וגם לא זריחת השמש, תנועת הגיאות והשפל וחילופי העונות. אך עם זאת, למרות העובדה שהמקצבים הטבעיים האלה הם מחזוריים, אנחנו במערב פירשנו אותם באופן שונה לחלוטין. למדנו למפות אותם באופן קווי, המרמז על כך שלמרות שהם חוזרים ונשנים, הם לעולם לא חוזרים על עצמם באותו אופן ממש. מהו זה שמשתנה? התחושה הזאת שמשהו משתנה נותנת לנו התנסות שאנו מתייגים אותה כ"חליפת הזמן", ולמדנו לראות את ההתנסות הזאת במונחים של קו ישר.

קו של זמן

המושג של זמן קווי[3] הוא מבנה אובייקטיבי של המַחשָׁב האנושי, כזה שמושרש במיוחד בגישה המערבית כלפי החיים. אנחנו, במערב, נותנים יותר אמון בשעון הזמן האובייקטיבי או המכני מאשר בתחושת הזמן הסובייקטיבית, הפנימית שלנו. בסופו של דבר אנחנו מצמצמים את כל תחושות הזמן הסובייקטיביות שלנו לחוט הדקיק של תמימות דעים אובייקטיבית. אך למרות זאת תחושת הזמן הפנימית, הסובייקטיבית שלנו, היא ממשית בדיוק כמו כל תחושה אחרת. אנחנו חושבים שמאחר ואיננו יכולים למדוד אותה, היא לא יכולה להיות ממשית. אך מה יוכל להיות יותר ממשי לגבינו מתחושת הזמן הפנימית, שבאמצעותה אנחנו חווים תנודות קצביות כמו מוזיקה ואפילו את הקצב של מחשבותינו ורגשותינו? אולי לא נהיה מסוגלים להשוות אותה עם התחושה הזמנית של אדם אחר, אך זה לא צריך לעשות אותה פחות ממשית.

נטשנו את תחושת הזמן הפנימית שלנו, לא בגלל הוראות הגִיטָה[4], אלא כדי להחליפן בתחושות החיצוניות המקובלות שאנחנו מכנים זמן השעון. אך יחד עם זאת, הזמן הקווי של השעון אינו קיים למעשה "שם בחוץ" יותר ממה שהזמן הסובייקטיבי קיים. גם הוא מופשט ודמיוני. אך בהתבסס על החוט האובייקטיבי, הדמיוני הזה של קו הזמן, אנחנו מייצרים שטף אדיר של חידושים טכנולוגיים ויצירתיים. אנחנו בונים, לדוגמה, את המושגים של שבוע-העבודה בן ארבעים השעות, שעות המשרד שבע-עד-חמש, השחיקה היומית בעבודה, החופשה בת השבועיים או שלושה השבועות, הזדמנויות תעסוקה שוות לכל נפש, שעות עבודה שוות לכל המועסקים, השעות הנוספות, השתמטויות מן העבודה וכך הלאה. ובאשר להמצאות הטכנולוגיות, כמעט בכל אחת מהן הזמן הקווי הוא לב העניין. כי מה הן ההמצאות אם לא תחבולות לחיסכון בזמן כך שנוכל להגדיל את התפוקה השעתית, היומית והשנתית שלנו – או כדי לעזור לנו להעביר את הזמן שחסכנו?

אנחנו צועדים על חבל זמני דק, שנמתח מרגע היוולדנו אל נשימתנו האחרונה. נראה כאילו הרעיון הקווי הזה של הזמן מתקבל על דעתנו, ואין ספק שהוא נראה כדוגל בשוויון הזכויות ו"מציאותי"; ואף על פי כן, בסופו של דבר מקורו בתפישה סובייקטיבית. בתוך המחשָב שלנו שוכנת תחושת זמן שאומרת לנו, אפילו ללא שעון על מפרק כף ידנו, מה אורך זמן רב ומה לא. אנחנו משחיזים תחושה זו כשאנו מבצעים כל מספר שהוא של מטלות יומיות, מהמתנה בתור לקופת המכולת ועד להברשת שינינו לפני שכבנו לישון. השעונים ולוחות השנה נוצרו ללא ספק כדי לייצג תחושה פנימית זו של הזמן, ולאפשר לנו לעשות השוואות. כי בלי להשוות את זמן השעון לזמן הפנימי שלנו, לתחושה הסובייקטיבית של הזמן, לא היה לנו כל קנה-מידה בין חלומותינו ואשליותינו לבין המציאות שבה אנחנו מאמינים שאנחנו חיים כעת.

בלי תחושת הזמן הפנימית הזאת, לא היינו יכולים למדוד את אורכו של אגודל או את גובהו של עץ או – לדוגמה יותר מתוחכמת – את גובהו של גורד שחקים, רום הטיסה של מטוס סילון מודרני, או המרחק אל השמש ואל כוכבים וגלקסיות אחרות. תחושת הזמן הפנימית שלנו מאפשרת לנו להבין ולמדוד את החלל, פשוט מפני שלוקח זמן ומדידה חוזרת כדי לעשות זאת. זה אולי לא נראה כאילו אתם חוזרים על משהו שוב ושוב כשאתם משתמשים בעיניכם כדי למדוד את אורכו של אגודל בסרט מידה, אך האור המגיע לעיניכם מורכב מתדירויות רבות, וחזרות רבות ומהירות אלה הן שמעניקות לכם את תחושת הראייה.

חברות מערביות רבות אחרות פיתחו גם הן את רעיון הזמן הקווי. למעשה בצורה כזאת או אחרת, בזמנים של קושי, כל התרבויות אימצו לעצמן או יצרו תפישה של זמן קווי – כזו שעיצבה את הגישות שלהן ואפשרה להן נקודת מבט היסטורית ועתיד לצפות לו. פרופסור סודרשאן מזכיר לנו ששתי התרבויות החשובות של אסיה, הסינית וההודית, התייחסו לזמן באופן שונה מזה של התרבויות המערביות. הסינים שמרו על רשימה מתוארכת קפדנית של אירועים היסטוריים, אך העריכו את זמן האבות יותר מאשר את זמן ההווה. אבותיהם קיבלו את הכבוד וההתחשבות הגדולים ביותר, וחובתו של היחיד היתה לעבוד קשה למען טובת החברה. כל עוד יעבדו האנשים קשה ויזכרו את אבותיהם, החברה תתקדם וחיי הכל ישתפרו. לעומת זאת, בחברה ההודית נראה כי חווית מושג הזמן תלויה במצב המודעות של היחיד, ולכן הזמן פועל במגוון של צורות סובייקטיביות. כך שסדר הזמנים בהודו אינו מהימן בשום מובן קווי אובייקטיבי, ורוב האירועים התרחשו פשוט "לפני זמן רב". כלומר, המַחשָׁב ההודי אינו רואה את הזמן כאיזה פיגום דמיוני פשוט – משהו שהוקרן על ידי המחשב "החוצה לשם" כשלד או מסגרת, שאליהם נמדדים ומושווים העניינים הממשיים של העולם. במקום זאת, הזמן מתקיים כחלק בלתי נפרד ובלתי ניתן להפרדה מן החלל והחומר; וכתוצאה מכך, הוא יכול להשתנות באופן בלתי קווי.

מחזוריות וזמן חלום

הסינים וההודים אינם העמים היחידים שמסתכלים על הזמן באופן שונה מן המערביים. בפרק מספרי היקום החולם[5], אני כותב על דרכי העמים האבוריג'ינים האוסטרלים. סטאנר[6] מתייחס בספרו לאדם הלבן אין חלימה אל זמן החלום או ה-אַלְכֶּרִינְגָה (Alcheringa) של שבט ה-אַרוּנטָה או אַרַאנדָה, שהוצג במערב לראשונה על ידי שני אנגלים: האנטרופולוג בלדווין ספנסר והחוקר פרנק גילן[7]. סטאנר מעדיף לכנות זאת "החלימה" או פשוט "חלימה". "זמן חלום" הוא מונח מסקרן. באופן מפתיע, הוא אינו מיוחד לעמים האבוריג'ינים האוסטרלים. למעשה, גילן טבע אותו בשנת 1896, לאחר ניסיונו להבין את מושג הזמן האבוריג'יני, וגילן וספנסר השתמשו בו בעבודתם משנת 1899 שהיתה לעבודת-מופת. למרות שהאבוריג'ינים אינם חושבים על אלכרינגה כעל חלום, אלא יותר כעל החוק או ההבנה המקודשת של החיים, הזמן בכל זאת נכנס אל תוכו.

זמן החלום מתייחס בראש ובראשונה אל זמן של גיבורים, שחיו לפני שהטבע ובני האדם היו למה שהם עכשיו. הוא היה לפני זמן רב, כמו ב-"לפני שנים רבות מאוד…", כלומר, למעשה לא זמן ולא היסטוריה מרומזים במשמעות החלימה. הזמן כמושג מופשט, חיצוני, אינו קיים בלשון האבוריג'ינית. החלימה אינה יכולה להיות מובנת גם במונחים של היסטוריה. החלימה מתייחסת למצב מורכב, שמתחמק מן התיאור המערבי הקווי של זמן ומדרכי החשיבה ההגיוניות של המערב.

לפי המלומד האוסטרלי לאב[8], כשהאבוריג'ינים האוסטרלים הקדומים הגיעו לאוסטרליה בזמן כלשהו לפני 120,000 עד 40,000 שנה, הם פגשו צמחיה ועולם חי שונים מאוד מאלה שהכירו בארצם. ממלכת-חי גדולה זו, שלאב מכנה אותה מַקרוֹ-פַאוּנָה[9], הפכה במיתוסים ובאגדות לבעלי החיים של עולם החלום, וסיפוריהם היו לדוגמה ומופת להתנהגות האדם וננצרו כמקודשים בדפוסים הטקסיים. כפי שסטאנר מסביר, אבוריג'יני עשוי להתייחס לטוטם שלו, או המקום שממנו באה רוחו, כחלימה שלו. הוא עשוי גם להתייחס לחוק השבטי כאל חלימה שלו.

לפי מומחה אחר, אבנעזר אדיג'וּמוֹ[10], זמן החלום לא היה רק פנטזיה של אבוריג'ינים, אלא יש לו משמעות גדולה כמו שפסיכולוגים ופסיכיאטרים מניחים שיש לחלומותינו היום. המיתוסים של זמן החלום מכילים עדויות השייכות לאתרים גיאוגרפיים מסוימים, עניינים חברתיים והתנסויות אישיות. מאחר והאבוריג'ינים מציגים את הסיפורים של זמן החלום בטקס, אנחנו יכולים להסיק שכל העבר, ההווה והעתיד מתקיימים יחדיו בזמן החלום כמו בעולמות מקבילים של חוויה. יחדיו יוצרים עולמות אלה מציאות, שהחוש שלנו של זמן ההווה אינו אלא חלק קטן ממנה.

זמן החלום הוא אינסופי ונצחי, וכאלה הן נשמותיהם של האנשים המקושרים אליו: הן התקיימו בעבר, הן יתקיימו בעתיד בליבותיהם ובמחשבתם של הילדים שעדיין לא נולדו, והן קיימות עכשיו בליבותיהם ובמחשבותיהם של בני האדם שעלי אדמות. האבוריג'ינים רואים כך גם את עצמם וגם את כל בני האדם. אין חלוקה בין זמן לנצח; כל זמן הוא במהותו זמן הווה. כדי לשמור על המודעות הזאת חיה יש לשיר שירים, יש לבצע ריקודים, והפעולות היצירתיות הללו הופכות להיוולדות החוזרת ונשנית של הנשמה, שהתרחשה בעבר ומתרחשת כעת באינסוף חזרות על עצמה שמבצעות דמויות אנושיות. על ידי המעקב אחר הסיפורים והאגדות, הנשמה עוקבת באופן ממשי אחר עצמה – אחר הנתיב והדפוס שלה במשך הזמן ההיסטורי.

הפעולה הזאת של הצגת מה שהתרחש בעבר, משרתת להמסת הניכור של בני האדם מן הכוכב שלהם. כולנו לגמרי תלויים בכדור הארץ לשרידה. התרבות האבוריג'נית אינה רואה את הטבע כנפרד כפי שרואה העולם המדעי המערבי, שמתאים את עצמו לחיים עלי אדמות בעזרת השימוש במדע. במקום זאת, היא רואה את עצמה כחלק מן הטבע.

האבוריג'ינים האוסטרלים היום מנוסים היטב בזמן הקווי, ועם זאת הם עדיין מתייחסים לזמן בדרך המקורית שלהם. לכן המבנים הדקדוקיים שלהם באנגלית עשויים להישמע מוזרים לאוזניים מערביות, אבל אני מבטיח לכם, שהשימוש שלהם באנגלית נכון לגמרי במונחים של תחושת הזמן שלהם. כפי שמופיע בשיר ש"ברנש" שחור זקן אחד סיפר פעם לסטאנר:

אדם לבן אין לו חלימה

הוא הולך "לשום מקום"

אדם לבן, הוא הולך אחרת

הוא יש לו דרך משלו.

הזמן לגבי האבוריג'יני הוא בהחלט ממשי. הוא מבוסס על הצפייה במחזורים הקבועים של הטבע, כמו העונות ומחזורי הירח והשמש. כך מובחן הזמן לא על ידי נקודות על קו מתמשך אינסופית ממינוס לפלוס, כמו בהשקפת העולם הניוטונית[11], אלא בעיגול: הזמן נמנה על ידי חזרות מעגליות. התזמון של אירועים יומיים מצוין על ידי מיקום השמש. ילידי מרכז אוסטרליה מציינים זמן ב"שֵׁינות"; הם אומרים שיחזרו למקום אחרי כך וכך שינות, או לילות. משכי זמן מצוינים בעזרת תהליכים יומיומיים. לדוגמה, שעה אחת עשויה להיות מובחנת לפי אורך הזמן שנחוץ לבישול יאם[12]. דקה עשויה להיות מצמוץ עינו של סרטן. זמנים ארוכים יותר עשויים להיות מובחנים לפי משכו של מסע מסוים. כך שלוחות הזמן אינם מוגדרים. מה שחשוב הוא הזמן הממשי של "עכשיו".

כשרואים את הזמן כמעגלי ומקודש, נראה שיש לו איכות דמיונית. האיכות הדמיונית הזאת אינה ייחודית לאבוריג'ינים. אני מאמין שכל בני האדם חשים באיכות הדמיונית של הזמן. אבל אנחנו במערב נוטים לשחרר תפישה סובייקטיבית זו של הזמן מתוך המחויבות שלנו לראיית האירועים בזמן קווי. אני מעדיף לחשוב על האיכות הדמיונית של הזמן כחישוק ענק, המתגלגל לאורך הקו הישר הדמיוני של הזמן הקווי שלנו.

 

לתגובות ושאלות לגבי המאמר      theosophyisrael@013net.net

ניתן גם להגיב לדף של האגודה התאוסופית בפייסבוק

[1]  University of Texas Professor E.C.G. Sudarshan

[2]  Vishnu Purana

[3]  Linear time

[4]  Gita – קיצור לבהגוואד-גיטה, אחד מכיתבי הקודש של ההינדואיזם.

[5]  The Dreaming Universe

[6]  White Man Got No Dreaming, by W. H. Stanner

[7]  anthropologist Baldwin Spencer and researcher Frank Gillen

[8]  Australian scholar W. Love

[9]  Fauna – ממלכת החי; Flora – עולם הצומח, צמחייה

[10]  Ebenezer A. Adijumo

[11]  של ניוטון (מתמטיקאי ופיזיקאי אנגלי)

[12]  Yam – קנה-שורש דמוי פקעת

לצמוח מתוך החיים התנהלות חכמה, אוהבת ומבינה לאורו של חוק הקארמה

       Clara Codd         קלרה קוד

קלרה קוד הנה סופרת ומרצה בחסד המלמדת את עקרונות התאוסופיה בפשטות בבהירות ובאהבה,  מאמר זה הנו הנו מתוך הספר חוכמת החיים הניצחית

החיים הינם בית-ספר גדול לנשמה, ואירועי החיים כפי שהם באים בזה אחר זה הינם המורים בבית-הספר הזה. המורים האלה הם סבלנים, קשוחים, בלתי מתפשרים, ועם זאת במהותם הם אוהבים במובן האמיתי ביותר של המילה, מפני שהם תמיד מקרבים אותנו אל טובתנו הנעלה ביותר.

כה רבים מאיתנו מתנהלים כאילו היו ילדים אדישים וחסרי הבנה, אינם יודעים על התכלית העמוקה הזאת ואינם מבקשים לשתף עימה פעולה. אך למרות זאת אנחנו מבינים, שהיותר חכמים והיותר רחומים שבינינו הם אלה, שהקדישו מחשבה למשמעות החיים ולמדו עליהם לא רק מספרים ומתיאוריות.

…הדיבור שלנו והפעולות שלנו הם שיוצרים בסופו של דבר את הסביבה שלנו ואת אירועי החיים. לא מגיע אלינו דבר, שאינו שייך לנו. אם תוך כדי סילוק "קארמה קבוצתית" אנחנו סובלים יותר מידי, יהיה לנו פיצוי הולם. חוקי היקום, החיצוניים והפנימיים, הינם צודקים לחלוטין. אין העדפה, והם אינם יכולים להיות מפוייסים, מסולקים או מנועים מפעולה על ידי אמצעי כל שהוא. אלוהים הוא צדק, צדק כביר, בלתי אישי, שאין לרַצותו. אבל הוא גם חמלה, מפני שכל צדק שנובע מהחשיבה, הדיבור והמעשים שלנו, נורא ככל שייראה, אינו כוח נקמני אלא כוח מרפא. כאילו מנתח שמיימי כורת היבטים נגועים של נפשנו. למשל, אדם שיש בו מידה מגונה של אכזריות – החטא שמעורר תוצאות קשות יותר מכל החטאים. ייסורים כאלה, אבדן כזה, כאב כזה ממתינים לאדם האכזרי, אבל הם הדרך היחידה שבאמצעותה תוכל אותה אטימות אנוכית להיעקר מתוך נפשו.

חוקי הטבע אינם פועלים על בסיס של "עין תחת עין"; כלומר, אני הורג אותך בתקופת חיים אחת אז אתה תהרוג אותי באחרת. בכל רגע בזמן מתכנס מספר רב של כוחות אל אירוע אחד מסוים. הוא נגלה לעין באור האסטראלי לפני שהוא מוטל לכאן, ועשוי אפילו להתגלות בצורה נבואית בחלום או בחזיון. אבל תוצאה נגלית שכזו לעולם אינה באמת מקובעת. בכל רגע עשוי להיכנס גורם חדש שיווצר ע"י מי שאמור לקבל את התוצאה, ולגרום שהיא תתגשם בצורה שונה לחלוטין. לכן נכון לקוות תמיד לטוב ולקדם כל אירוע ברוח אמיצה.

באיזה אופן עלינו לקדם את התנסויות ומצוקות החיים, את האירועים השמחים והעצובים, את ההצלחה או הכישלון, הרווח או ההפסד? ראשית, הבה נבין שמה שקורה לנו הוא באמת שלנו, הרווחנו אותו בצדק, יהיה הדבר אשר יהיה. זה יביא לרוח של שביעות רצון וירפא אותנו מן המידה המגונה המשתקת של רחמים עצמיים. האוקולטיסט לעולם אינו מרחם על עצמו ולכן יש לו זמן ואנרגיה לרחם על אחרים. הבה נזכור גם שכל תגובה של החיים, תהיה אשר תהיה, היא לטובתנו הנעלה ביותר. זה "שיעור", לעתים קודר ומסתורי, אך באמצעות קולו של אלוהים הוא מדבר אל נשמותינו. מיסטיקן בן הזמן העתיק, Abbe de Caussarde, כתב שאלוהים עדיין מדבר אל בני האדם כמו בימי קדם, באמצעות הנביאים והמקובלים [מיסטיקנים], אך יותר מכל באמצעות אירועי החיים. הוא מדבר אל כל אדם דרך האירועים הקטנים של חיי היומיום, ואל אומות דרך האירועים הגדולים המתרחשים בעולם. המקודשים הגדולים חשו בזאת תמיד, אפילו כשהאירועים היו טרגיים ומכאיבים. האם מילה או מעשה של מישהו אחר "פוגעים" בנו? אל נא ניתן מקום לתרעומת, לרחמים עצמיים או לנקמה. דבר אחד יש לזכור תמיד: זה לא היה פוגע בנו אם לא היה בזה משהו מן האמת. האשָׁמה, ממש בלתי נכונה ובלתי סבירה, עשויה לשעשע אך לעולם לא לפגוע. חברינו גלויי-הלב ביותר שאומרים לנו מה שהם חושבים עלינו, אוחזים לעתים במראה לנפשנו, שבה נוכל להציץ ולראות עובדה שנסתרה מאיתנו.

עלינו להבין שלושה דברים אלה – ששום דבר בחיים אינו בלתי צודק, אלא שממקום כלשהו בעבר הרחוק "החטא" הקדמון שלנו גילה אותנו כעת; שכל אירוע הוא אירוע מתקן; ושיש בו מסר, שיעור בשבילנו. הוא תוכנן כדי לעזור לנו לזכות בידיעה גדולה של עצמנו; ללמד אותנו שרק על אבני-הדרך של עצמיי העבר שמתו והובנו אנחנו מתרוממים בהדרגה אל דברים יותר גבוהים, שהתהליך הזה נמשך לאורך תקופות חיים ויימשך תקופות חיים נוספות. הבנה זו תיצור בנו ענווה וסובלנות וחמלה כלפי אחרים; וכן אומץ נצחי. כפי שאמר פעם מורה חוכמה דגול, האומץ שייך לנשמה האלמותית. הגוף בן התמותה יודע רק את חוק השימור-העצמי. האומץ הוא התג האדום של נשמתנו בת-האלמוות, שחיה וצומחת ע"י הקרבה ואמונה ואהבה.

הצער בא על כל בני האדם "כפי שניצוצות עפים אל-על", כלומר כפי שהעצמי האלוהי מתעלה. זה גורלו של האדם. תכופות אנחנו חושבים שהצער של עצמנו גדול משל האחרים, אבל רק לעתים נדירות זה נכון. תמיד יש מישהו שנושא נטל כבד יותר.

הצער הוא בדרך כלל תוצאה של אובדן. הכאב שמגיע עם הצער הוא כאב האובדן. אך מה שהשמיים לוקחים ביד אחת הם מחזירים בשנייה בצורה אחרת. אֶמרסון כינה זאת חוק הפיצוי. האובדן של מישהו אהוב, אהה! אילו ייסורים לנפשנו. מה גורם לכך? התחושה העצומה של אובדן. לא יהיו לנו עוד הנחמה והאושר של נוכחות מוכרת ויקירה. אך התנחמו, ידידי, זהו רק אובדן כביכול. לעולם לא נוכל לאבד משהו שאנחנו באמת אוהבים. האובדן הזמני מלמד אותנו לאהוב ברמה יותר גבוהה, הוא נוטה להרוס את תחושת הבעלות האישית. הד"ר אנני בזאנט אמרה פעם לסופר: "כשתוכל להיות מאושר ממש באותה מידה כשאהוב ליבך אינו כאן, תלמד איך לאהוב".

הכישלון, האכזבה מתקוות ושאיפות – כמה קשה לשאת כל אלה. עם זאת האדם האמיץ, כתב קיפלינג [Kipling], מתכופף כדי לבנות שוב "בכלים שחוקים". "השאפתנות", אומר אור על השביל, "הינה הקללה הראשונה… פרייה הופך לאבק ולאפר… מורה היא לאדם, כי אחרי ככלות הכל, העובד למען עצמו כאילו עבד למען האכזבה". ואותו כתב-חוכמה עתיק אומר לנו: "ומעל לכל שאל לך נכסים", אך השתוקק למה שאפשר לחלוק עם כל אחד, וכך "הייה כּמהּ לאותם נכסים שבאפשרות הנשמה הזכה לרכוש, כדי שתוכל לאגור רכוש גדול למען אותה רוח-חיים מאוחדת, שהיא-היא עצמיותך האמיתית ". אם רוח זו מצויה בנו לא נירתע מכישלון, ואכזבה לא תפגע בנו. תהיה בנו הרוח שהפיחה השראה בחייה של אנני בזאנט, ושאותה ביטאה כה יפה בפנייה לצעירים ההודים:

לעולם אל לכם לשכוח שהחיים יכולים להיות מואצלים בהשראה ונחיים נכונה רק אם אתם מתייחסים אליהם באומץ-לב ובביטחון, כהרפתקה נפלאה שבה אתם יוצאים לארץ בלתי נודעת, לקדם פני סכנות רבות, לפגוש שמחות רבות, למצוא ידידים רבים, לנצח ולהפסיד בקרבות רבים".

נניח שבריאותנו נפגעת כך, שכוחנו לעשות דברים רבים ושמחת החיים שלנו נפגעים. אפשר בהחלט להשתמש בזה כדי לפנות פנימה, לעולמות יותר נצחיים. הכרתי פעם אשה בעלת גוף בריא, שמשאת נפשה היתה לרכב על סוסים ולצוד. תאונה בשדה הציד דנה אותה לחיות את שארית חייה במיטה. היא אמרה לי: "תמיד הייתי גוף בריא, וחשבתי רק על פעילות גופנית. כעת אני מתחילה להיות נשמה".

האם החמצנו הזדמנויות רבות, אולי בגלל חולשת אופי מלידה? יגיעו הזדמנויות אחרות. הכאב על הזדמנויות אבודות הוא תמיד אנוכי – על מה שאנחנו הפסדנו. נוכל לנסות להיות בעתיד יותר גדולים, בעלי מניעים בלתי אנוכיים, ולפתח יותר כוח לשלוט ולכבוש את העצמיים העצֵלים שלנו.

האם נדמה שאנשים לעתים קרובות אינם מבינים את כוונתנו, מייחסים לנו מניעים מרושעים שאינם בנמצא? אולי כבשנו והסתרנו אותם בעבר, והפגם של צביעות העבר נושא פירות כעת. תלמיד הנסתר [האוקולטיסט] האמיתי חייב להגיע לנקודה, שבה דעותיהם של האחרים אינן משפיעות עליו עוד, אלא אם זה משרת אותו כרמזים לגילוי העצמי היותר פנימי שלו, כפי שנאמר בספר מן המזרח: "אל תתחרט על דבר, אל תחשוש מדבר: חתוך את כל הספקות בחרב הידיעה".

אך מה באשר לכאב הנורא של בושה ואשמה מודעת? זה שיעור נורא מן החיים, אך אולי הוא עשוי ללמד אותנו להיות ענווים ובלתי אנוכיים. למה שלא נסבול, אנחנו ואחרים, מבושה? האין היא מוסיפה כנות והגינות ש"יתגלו" בנשמותינו? " זכור", אומר אור על השביל, "כי חטאו של העולם וחרפתו – חטאך וחרפתך הם". וכן, "מגרעותיו של אדם הופכות מדרגות בסולם, תוך שהוא גובר עליהן אחת-אחת… חלילה לך ללמד חובה על האיש שנכנע ליצריו. הושט ידך אליו כלאח עולה-רגל, שטיט-דרכים דבק ברגליו". כל כאב כל כך קשה לנשיאה, אך אדוארד קארפנטר[1] אמר: "כל כאב שנשאתי בגוף אחד היה לכוח, שהפעלתי בזה שבא אחריו".

ייתכן שקשה יותר מן הסבל של עצמנו לראות אחר סובל. היינו רוצים לקחת את הנטל הזה על כתפינו, לו יכולנו. אבל החיים, שהם אלוהים, חכמים מאיתנו. איננו יכולים לסלק את המצוקה, אך נוכל לחלוק בה, להקל על ידי הימצאנו יחד עם הסובל. בכתבי הקודש נאמר: "איש מהם לא יוכל לכפר על אחיו, ולא לשלם את חובו לאלוהים". הבה נסייע לאחינו, בלב מלא אהדה, ללמוד ולא להתחמק משיעורי החיים. הלנה בלוואצקי כתבה פעם:

ברגע שהוא מתחיל להבין איזה חבר ומורה הוא הכאב, עומד התאוסוף מלא חרדה בפני הבעיות אפופות המסתורין של חיי האדם, ואף שייתכן שהוא משתוקק לעשות דברים טובים, בה במידה הוא חושש לעשותם באופן שגוי לפני שרכש לעצמו יותר כוח וידיעה. עשיית הטוב מתוך בורות עשויה בהחלט לפגוע, כפי שנאלצים להודות הכול, מלבד אלה שנדיבות ליבם האוהב עיוורה את עיניהם. ועוד כתבה:

הרמוניה היא חוק החיים, וחוסר ההרמוניה היא צידו האפל שממנו נובע הסבל, המורה, מעורר התודעה.
באמצעות שמחה וסבל, כאב והנאה, מגיעה הנשמה לידיעת עצמה; ואז מתחילה משימת למידת חוקי החיים, כדי שיתאפשר ליישב חוסר הרמוניה, ולהחזיר את ההרמוניה על כנה.
עיני החוכמה עמוקות כאוקיאנוס; אין בהן שמחה או צער; לכן חייבת נשמתו של תלמיד הנסתר להיות חזקה מן השמחה וגדולה מן הצער.

אין עוד מורה כה כביר, כה נפלא, כחיים עצמם. לא רק בהיבטיהם מלאי הצער אלא גם בהיבטיהם העדינים, הנפלאים, שופעי העליצות. החיים בעיר מפרידים מאוד בין האדם לבין אורח חיים טבעי ובריא. מאושר הוא הילד הגדל תוך מגע אוהב עם דברים טבעיים, צמחים ובעלי חיים וציפורים; כי כל דבר טבעי עשוי להיות התגלות, היכרות קרובה עם האלוהות. אנחנו שהיינו רוצים לשמוע את קול אלוהים יכולים לראות אותו בכל דבר נחמד, יכולים לשמוע אותו בכל האירועים הפשוטים של החיים. ללב שבאמת מוקדש ללב הנצחי של היקום, אין שום דבר פשוט או מלוכלך, כי כל אירוע ובעיה שנקרים בדרכנו הם שיח עם אותו לב גדול.

כך שהאדם האמיץ הוא האדם האמיתי והצנוע, שאמונתו בחיים ובתכליתם הגוברת והולכת היא כזו של ציפור קטנה, שעפה לשמיים מבלי להטיל ספק. רוברט בראונינג ביטא זאת במילים יפהפיות:

זה שמעולם לא הפנה גבו אלא ניצב הכן וצעד קדימה,
מעולם לא חלם, גם כשהטוב הובס, שיש לרע תקומה;
האמן, כי כדי לקום נופלים אנחנו, מוכים כדי ללחום היטב,
ישנים על מנת להתעורר.

לאתר האגודה   www.theosophia.org.il

קישור לפרטים על הקורס לגעת בנשמה   http://messages.responder.co.il/3748811/220042769/e5cd4561cf2d32e1bd792b554386fa6b/?

 

 

 

[1] Edward Carpenter –

אלוהים נמצא בגובה העיניים

ג'אן פיליפס Jan Phillips

מאמר שפורסם בכתב העת לתאוסופיה "אור". ג'אן פיליפס חיברה את הספרים: אלוהים נמצא בגובה העיניים, הצילום הוא אמנות מרפאה (שמתוכו נלקח המאמר) ו- הינשא למוזה שלך: התחייב לתמיד ליצירתיות שלך (1998, הוצאת בן פרנקלין אווארד). היא פרסמה מאמרים ב-New-York Times ובמגזינים רבים נוספים.
________________________________________
בכל פעם שאני מתפתה לדבר על האלוהים, אני נזכרת במילותיו של לָאוֹ טְסוּ (Lao Tzu): "זה שיודע אינו מדבר. זה שמדבר אינו יודע". אני חושבת שהאלוהים, כמו האהבה, מוגדר בצורה הולמת יותר על-ידי מה שאיננו מאשר על-ידי מה שהוא. אני חושבת על מֵייסטר אֶקהארט (Meister Eckhart), המיסטיקאי הנוצרי, שאומר כי הפרידה המוחלטת היא עזיבת האלוהים למען האלוהים – העזיבה הסופית של המושג למען חוויית הדבר האמיתי.

בצעירותי, התפללתי להיות קדושה-מעונה. רציתי להראות לאלוהים ולכל השאר שאהבתי אותו מספיק כדי למות למענו. רציתי להילחם עבורו, להיות עוד ז'אן ד'ארק, גיבורה למען האלוהים.
עכשיו כל זה השתנה. לא הייתי חושבת על מוות למען האלוהים, אך אני עושה את המיטב שביכולתי לחיות עבור האלוהים – עם האלוהים, בתוך האלוהים, עם האלוהים שבתוכי. אין יותר קווי-הפרדה, רק חוטים מק-שרים. עיני מוצאות את האלוהים בכל מקום, בכל דבר חי, יצור, בן-אדם, בכל מעשה של חסד, פעולה של הטבע, מחווה של רצון-טוב.
בכל אשר אביט, האלוהים נמצא ומביט בחזרה, מביט ישר בחזרה.

לעתים אני מתעוררת מחלום בשמעי לחישה מתפוגגת של מילים הבאות ממקום שנשמע כרחוק מאוד. "מברקים בחלום", קוראת להם חברתי. לפני זמן לא רב שמעתי את הקול שוב, הפעם לוחש את המילים: "אלוהים נמצא בגובה העיניים". התעוררתי בחיוך, מייחלת שאוכל להשיב לאותו קול או לבקר במקום שממנו הגיע.

המילים המשיכו להדהד באוזני לאורך היום, השבועות, ואפילו עתה, כשאני נמצאת בחוץ ומצלמת, הן תמיד שם במרחבי המַחשָׁב שלי. דרך היערות, לאורך החופים, ברחובות העיר, בכל מקום שאני נמצאת בו עם המצלמה שלי תלויה על צווארי, אני שומעת את הקול המהוסה – "אלוהים נמצא בגובה העיניים" – שב וחוזר על עצמו כמנטרה.

בגיל רך למדתי שהאלוהים היה יישות מיוחדת, שדרה במקום מרוחק מזה שבו הייתי אני. התפישה שלי אודות האלוהים השתנתה מקצה אל קצה במשך השנים. אני מודרכת עתה פחות על-ידי תורות שירדו אלי, ויותר על-ידי ידע שעולה מתוכי – תזוזה שהחלה לפני 30 שנה, כשהייתי מועמדת צעירה בקהילה דתית ולמדתי את שיעורי-הדת הראשונים שלי.

הכומר הישועי עמד לפני הכיתה ושאל כל אחד מאיתנו מהי אמונתו על האלוהים. אחד-אחד פירטנו את אמונותינו, חוזרים על משפטים מהמקראה של עיקרי-הנצרות, המדב-רים על מהו האלוהים, למה ברא אותנו ומה רצה מאיתנו. הכומר יצא נגד אמונות אלו האחת אחרי השנייה, המעיט בערכן, הוריד אותן לדרגת הצהרות משוננות, ריקות-מתוכן, גירסאות לדעות של מישהו אחר.

הוא לקח פטיש וניפץ את הדימוי התמים שלנו אודות האלוהים. התחלתי לבכות, שנאתי אותו ותהיתי איך הוא מעז לעשות זאת, איך יכול לעמוד שם ולהרוס את האלוהים, כשאנחנו הקדשנו זה-עתה את חיינו לאלוהים ועזבנו הכל מאחור כדי להיות עם האלוהים? זה היה רגע של אובדן הרסני, עצב בלתי-נתפש. חשתי כאילו בכל מה שהאמנתי, בכל מה שביססתי עליו את חיי – לא היתה יותר אמת. שקט מחריש-אוזניים שרר בחדר. הריקנות שחשתי היתה מפחידה. ישבנו שם, שלושים מאיתנו, למשך זמן שנראה כנצח, מתמודדים עם השמדת האלוהים כפי שידענו אותו.

לבסוף שבר הכומר את השתיקה: "אתם חייבים לדעת מהי האמת על האלוהים מתוך התנסות אישית", אמר: "להגיע לאמונה שהיא עמוקה יותר מלימוד, כזו שמושרשת בהת-ייחסות מהעומק של עצמכם ועולה וצומחת מתוך מי שאתם מטבע בריאתכם". הוא אמר שעלינו להשתחרר מאמונותינו ולהעלות באוב אמונה בהתחייבות, כזו שעולה וצומחת מתוך עצמנו, ממעמקי המודעות בהיותנו אלוהיים. הסתירה התנ"כית, האומרת שאתה חייב לאבד את חייך במטרה למצוא את חייך, התחילה להיראות הגיונית.
מימוש-עצמי הוא ההגשמה של אלוהיותנו. זוהי הכרה של עצמנו בכל הדברים ושל כל הדברים בתוכנו, שנמצאת דרך ההתבוננות הפשוטה בדברים כפי שהם. ההיפך מאנוכיות, זוהי הצהרה של עצמנו כמתנה לאחרים וכמשקפים אחרים. ככל שמעמיקה ידיעת-העצ-מי של האדם כך הוא יכול להציע השתקפות צלולה יותר לאחרים.

הכרה-עצמית היא חקירה אל תוך המורכבות והסתירות של החיים, ניסיון למדוד את הניגודים עד שאנחנו מגיעים לבסוף אל האח-דות המכילה אותם. זהו תהליך מדוקדק של התבוננות, חקירה מבחינה ואכזרית אל תוך המציאות, דרך האשליות הידועות שלנו אודות נפרדוּת לתוך הניסיון המעמיק להיות מקושר.

כשאנחנו מעמיקים להתבונן במשהו, אנו נכנסים אל תוכו והופכים לאחד עימו. משהו מתמצית הווייתו נכנס לתוכנו, ואנו משתנים תוך-כדי התהליך. כשאנחנו קוראים ספר, צופים במחזה או מקשיבים למעשייה, אנו נכנסים אל תוך העולם שלהם, ממקמים את עצמנו בתוך העלילה וחווים את הדרמה ואת המאבקים כאילו היו שלנו. לעתים קרובות אנו יוצאים מיצירה של אדם אחר עם הבנה עמוקה יותר של הסיפור של עצמנו.

המשורר וזוכה פרס-נובל האיטלקי סלווטורה קואזימודו (Salvatore Quasimodo) כתב: "שירה היא גילוי של תחושה שהמשורר מאמין שהיא פנימית ואישית אבל הקורא מכיר בה כשלו". כל הדברים חושפים אותנו לעצמנו. אם נביט מספיק עמוק אל תוך עץ-אלון או מעיין-הרים, אל תוך צילום או עבודת-אמנות אחרת, נמצא את עצמנו שם. ואם נשתהה ונקשיב ברוב-קשב, הם ידברו אלינו בשפה אלוהית: שפה של אור, סמל, דימוי.

תוך-כדי תהליך הצפייה, בהיותנו קשובים בכל יישותנו, אנו משוחררים לרגע מתחושת-הנפרדות שלנו, מרותקים באחדות עם מושא המבט – קשר ממשי כמו זה של אוהבים, שחשים את הוויותיהם הרוחניות מתמזגות במימד של האחר בזמן שגופותיהם מתאחדים. כולנו משתוקקים לאחדות זאת, לאיחוד קדוש ומסתורי זה, ומוכנים לנסוע עד קצות העולם כדי למצאו. ועם-זאת באפשרותנו לחוות אותו בכל רגע ורגע, בכל מקום בו נהיה. אחדות זו היא הטָאוֹ, המציאות הנמשכת וזורמת – הכל בכל אחד מאיתנו וכל אחד בכל. התפישה המדויקת של יחסינו עם כל הדברים החיים מובילה להתעוררות, למימוש-עצמי, לחוויה ולביטוי האלוהים בעולם באמצעות יצירות-האמנות שלנו ודרך החמלה שלנו איש לרעהו.

…במסע-החיפוש שלי אחר האינסופי, הגעתי אל האמונה שהאלוהים, האמת, היופי, האהבה – את כל המושגים האלה אני מקשרת עם האלוהי – אינם דברים ש"נמצאים" בסוף הדרך, כמו אגן-הזהב שבקצה הקשת-בענן, אלא יותר מה שאני חווה תוך-כדי המסע, כשאני עושה את דרכי בחיים – או אולי, יותר במפורש, הם המסע עצמו.

אלוהים, בשבילי, הוא היקום המתגלה, הכוח והאפשרויות שקיימים בכל חי, האלון שבתוך איצטרובלי-עצמנו. לא נפרד כהוא-זה, אלא מאוחד עימנו כמו המלח עם הים, נוכח-תמיד במראות, באירועים, ברגשות החולפים בחיינו מדי יום ביומו.

כשאני משתהה זמן מספיק כדי להביט באמת – כפי שעל אדם לעשות כשהוא מבצע פעולת צילום – אני מרותקת על-ידי מודעות זו, שבכל מקום אליו אביט שם נמצא האלוהים. בקליפת-העץ האפורה החלקה של האקליפטוס, בנפח האדיר של דוב-הקוטב, בעיניו של הילד הרעב ההוא, בלקוח המרוגז, במתבגר המקועקע. אני שוכחת, כשאיני מסתכלת באמת, שיש משהו עמוק ויפהפה מתחת לפני-השטח. אבל כשאני מצלמת, זה כל מה שאני זוכרת, כל מה שאני מחפשת לתפוס – התמצית שבתוך הדברים.
הצילום מרפא מפני שהוא מגלה את התמצית הזאת. בתהליך ההסתכלות, המציאה, התיחום במסגרת והצילום עצמו – כל האנרגיות של הצלם ממוקדות במלואן. בניסיון לתפוס את פיסת-החיים ולהקפיא את הרגע יש לחכות במלוא תשומת-הלב, קשוב באופן מושלם להיערכות הנכונה של צורה ואור, גוון ומרקם, צבע וחדות. יש לחכות שהענן יגיע או יסתלק, שהילד ישכח שמישהו מתבונן בו, שהעופר יתרומם מתוך מצע-הירק החמים שלו. ברגעים אלה של ציפייה, מתרחשת אחדות בין החוזה והמחזה והם הופכים, במודע או שלא-במודע, לשותפים-יוצרים של דימוי שיימשך אל מעבר להווה ותהיה לו השפעה, כוח-מרפא משל עצמו.

כשאני חושבת אחורנית על הקולות הפנימיים שבישרו את ההסתכלות שלי לפני שידעתי שאני מחפשת את האלוהים בגובה העיניים, אני מודעת למגוון שלהם. כשהתחלתי לצלם לראשונה, הקול אמר פשוט: "אל תשכחי זאת". הייתי מצלמת אנשים, מקומות או אירועים שהיו בהם משמעות ושמחה ושלא רציתי לשכוח את מראם. משמעות הצילום היתה שאוכל לשמור תמונה ולהתענג עליה לאחר מכן, להרהר בה ולמצוא את עצמי בתוכה כשהייתי אבודה.

בסופו של דבר, כשהשתפרה אומנותי, הגיע קול אחר, שלחש: "היי חלק מזה". אז ההסתכלות שלי קיבלה מידע על-ידי התשוקה להעביר הלאה מה שראיתי ושאחר היה עלול להחמיץ. צילמתי פרחים ונופים יפהפיים, הכנתי מהם תצוגת-שקופיות עם מוזיקה, ולראשונה הסתכנתי וחלקתי בדימויים שלי עם אחרים, בתקווה שהם ירוממו את רוחם כפי שרוממו את רוחי.

עם הזמן פינה הקול את מקומו לאחר, שאמר: "הדימויים שלך יכולים לחולל שינוי בעולם – הניחי להם לעשות זאת". כפעילה למען השלום צילמתי מפגני פירוק-נשק באומות שונות ונסעתי ברחבי העולם, מציגה את הדימויים במאמץ לשקף את המודעות של חמלה ושלום.

ובעודי נוסעת בקרב אנשים בודהיסטים, הינדים, מוסלמים, קומוניסטים, ערבים, ישראלים, קתולים, פרוטסטנטים – שכולם איכסנו אותי, האכילו אותי וטיפלו בי בדרכם מעומק הלב – השתנה הקול שמאחרי ההסתכלות שלי: "את חלק מכל אחד מאלה", והצילום שלי צמח בקרבה עמוקה, בכוח, בהכרה, נצבע לתמיד על-ידי המודעות החדשה הזאת של איחוד, של אי-הפרדה, של משפחה.

למרות שאיני יכולה לדעת בוודאות שכך הדבר אצל כל הצלמים, אני מנחשת שכל ההסתכלות שלנו מיודעת על-ידי קול עמוק יותר, תשוקה מחייבת, שלוקחת אותנו אל קצה הדבר שעליו אנו מסתכלים ומכוונת את מבטנו אל הדבר שאחריו אנו מחפשים.

עברית: ענת כהן

מה מקומה של הנשמה בחייך? להתעורר ולהיפתח לקיומה והשפעתה של הנשמה בחיינו

ה. ק. צאלונר

מתוך הספר "השביל אל הריפוי"

…הרבה נלמד ונכתב אודות הנשמה, היות ואך ורק על-ידי הבנה מסוימת של טבעה ותפקודה ניתן למצוא את המפתח להבנת קיומו של האדם ותכליתו.
חוזר כאן הקושי, הבא בעקבות עצם הנסיון להגדיר משהו כל-כך רוחני עד שהמילים, באופן בלתי נמנע, עלולות להגביל ולעוות את המשמעות.
אבל אם לא תהיה הבנה מסוימת אודות היחסים בין האישיות לנשמה, אי-אפשר יהיה להשיג ריפוי ברמות העמוקות יותר.
לשם כך אתן לך רמזים אחדים בלבד, ומספר רעיונות על אודות הנשמה, בתקווה שעל-ידי מדיטציה עליהם ונסיון לתפוש באינטואיציה את מה שאי-אפשר לבטא במדויק, תוכלי לצעוד את הצעד הראשון מעבר לפער החשיכה, שעדיין מפריעה לרוב האנשים להכיר בטבעם האמיתי.

אחת הבעיות הגדולות שבהן נתקל המתחיל, היא להבין ולקבל את הדואליות שקיימת ברעיון אודות קיום שתי רמות בו-זמנית, גבוהה ונמוכה, של מודעות האדם – של הנשמה ושל האישיות.
הפרט חש עצמו מנותק לגמרי מחלק זה של עצמו, בעוד חלק זה אמור להיות המקור של קיומו, ובכל זאת חלק זה נראה לגמרי "אחר", מרוחק, מנותק מכל מה שהוא חושב על עצמיותו – הרגשות, התקוות, התשוקות, הפעולות, ההתנסויות, התכונות, היכולות; בעצם מכל מה  שהוא.

למרות שנאמר לך פעמים רבות שאת ונשמתך – אחד, ושהיא ההתרחבות שלך במימד אחר, לטענה זאת לא יהיה ערך והיא לא תהיה מציאותית, אם לא יהיה לך קשר מודע איתה (עם הנשמה).
העובדה שהשתמשתי במילה "זה" (it) בשביל הנשמה יכולה ליצור דימוי שגוי במוחך. אבל אם אגיד "את" גם זה ייצור דימוי שגוי באותה מידה, היות ואת לא מרגישה שהנשמה היא את. ויחד עם זאת, לדבר על הנשמה "שלך" יהיה לא נכון באותה מידה, ולמעשה עלי לדבר על הנשמה כאת, ועל האישיות שאיתה אתה מזדהה כלא יותר מאשר הצל "שלך", כי זו בדיוק מהות האישיות – צל, השלכה חלקית, ביטוי של העצמי האמיתי שלך.
בכל אופן אמשיך להשתמש במילה "זה" (it) בדברי על הנשמה, כי זה יהיה יותר לא-אישי, במובן שזה מבטא יישות אינדיבידואלית שאינה זכר ואינה נקבה, אבל מכילה בתוכה את הנסיון והתכונות של שניהם.

כדי שריפוי ושלמות יתרחשו, חיוני לגמרי שייעשה נסיון רציני להבין שהנשמה, או העצמי הגבוה, הוא העצמי האמיתי שלך, אותו חלק ממך שלא מת אף פעם. זאת את הנוסעת בזמן, אשר בתודעתה מאופסנות כל ההתנסויות שגרמו ליצירת אישיותך הנוכחית, התכונות והפוטנציאל, כל הציוד שאיתו את מגיעה לגלגול זה. אבל הרבה יותר מזה: זהו הכלי של האור הרוחני אשר יאיר לך יותר ויותר את הדרך בעולם.

היגד חיובי קצר, מדי בוקר, יעזור לך להתחבר אל אותה זהות של חיים ותכלית שקיימת בין הנשמה לאישיות.
למשל נסי להגיד, בשכנוע עצמי, ברגע שאת מתעוררת: "אחד אני עם הנשמה. אני – הנשמה – אשתמש היום באישיות באהבה לנתינה ושרות". או: "מה שאני חושבת עליו כעל עצמי הוא כלי לשימושה של הנשמה".

על-ידי כך שתנסי לראות את עצמך תמיד כאן, על פלנטה זו, כערוץ אשר באמצעותו תתרחש תיקשורת יותר קרובה בינך על האדמה לבין הכוחות האלוהיים שמועברים על-ידי הנשמה, את תפתחי את עצמך לכוח הריפוי הגדול ביותר ביקום.
כך הזכירי לעצמך באופן תמידי שהאישיות הזאת, אשר לעתים כה קרובות מגבילה, מעוורת ומעוותת את התשוקות והשאיפות שלך וצובעת את פעולותיך המודעות, אינה יותר מאשר חומר, שבו "האני" האמיתי הלביש באופן זמני את צורתו המאירה, על-מנת שיושג יותר נסיון וידע בעולם הפיזי ואפשר יהיה לפתח כוחות ויכולות גדולים יותר. מטרה זו כוללת גם את תשלומם של חובות ישנים שעצורים בצורה הפיזית, מאחר ואפשר לשלם אותם אך ורק כאשר המודעות מעוגנת באותו מישור. כי אחת מהמטרות העיקריות של הנשמה היא לשחרר חומר מורעל על-ידי תיקון חוסר האיזון, טיהור ויצירת מעברים, שדרכם ניתן להעביר אור אל העולם.

או חישבי על עצמך כשליחה שלה, כשותפה שלה, כחברה לעבודה משותפת. לפחות עשי זאת בהתחלה, עד שתרכשי את היכולת להרגיש את עצמך ואת נשמתך – כאחד; עד שתדעי, שמרכז זה של חכמה ושל אהבה טהורה הינו את. בעודך על האדמה הזאת אינך מסוגלת לזכור את טבעך האמיתי ולהיות במגע איתו בכל זמן, רק בשל חוסר מידה מספקת של התפתחות רוחנית לתובנה אמיתית. כי עלייך לזכור, שמגע יכול להתקיים אך ורק כאשר את יוצרת בתוך אישיותך ערוץ של תיקשורת.

אולי אנלוגיה תעזור לך.
אפשר להשוות את אישיותך לצוללן, אשר בזמן הירידה אל מעמקי האוקיינוס נבהל מהמיסתוריות שבו, וכאשר הוא נתקע בסבך הסלעים והצמחייה הוא שוכח, מתוך הפחד והפאניקה, איך להפעיל את חבל הביטחון שקושר אותו אל חברו על-מנת שיוכל לתקשר איתו; הוא שוכח אפילו איך לשלוט במיכשור שנמצא עליו, וכך הוא נתון בסכנת מוות.

אבל את, הצוללת באוקיינוס החושים ובמעמקי ים האשליות, לא תהיי אף-פעם בסכנת מוות כזאת – כי את אף-פעם לא מנותקת לגמרי או נעזבת, כפי שאת לפעמים מאמינה. כל הזמן השותף שלך, העצמי האמיתי שלך, מחכה מעלייך ומקשיב לסימנים שלך, אבל עד שלא תעשי את המאמץ למשוך בחוט הביטחון ולהגיע לתיקשורת מהקצה שלך, מעט מאוד יכול להיעשות מצידך באופן מודע.

ישנה טכניקה מדוייקת לכל הפעילויות, הרוחניות והחומריות כאחד, ויש לקיים תנאים מסוימים לפני שהגבוה יתגלה ויפעל בתוך הנמוך על-ידי חדירה אל השכבות הצפופות יותר של חומר שמפרידות ביניהם. גם הוא כפוף למיגבלות החוקים במישור שלו.
כך, עד שהצוללן רוכש מידה מסוימת של שליטה עצמית ונזכר בשיטות שבהן עליו להשתמש כדי לתקשר עם בן-זוגו, הוא ימשיך לנדוד בחשכה ויהיה טרף למפלצות שבעומק – ספק, פחד ואשליה של נבדלות.
את הטכניקה הזאת, שבה תוכלי לבוא במגע ישיר עם האספקט הגבוה יותר של העצמי, אני מקווה ללמד אותך.

התהליך מתחיל מרמת האישיות, תחילה על-ידי רכישת תפישה ברורה על טבעה של הנשמה, ואחר כך על-ידי עבודה של פתיחת כל החסימות, אשר עידנים של עיוורון וטעויות בנו בין האישיות לבין מולידה, "אביה שבשמים", או כפי שהוא מכונה לפעמים – המלאך השומר.

קיים כאן קשר הדוק בין עבודת האישיות לבין עבודת הנשמה, היות וגם הנשמה מהווה השתקפות חלקית, או השלכה, של מרכז יותר גבוה של התגלות אלוהית, נקודה של אנרגיה רוחנית ממנה היא מושכת את חייה והווייתה. גם היא מנסה ליצור מגע עם רמות גבוהות ממנה, עם מישורים יותר מוארים ובעלי עוצמה, עם "האב" שלה ו"המלאך" שלה, על-מנת שתוכל לשקף את דמותם בתוכה ולהקרין ניצוץ, דרכה אליך, הנציג שלה במצב מוגבל יותר של מודעות. ולתהליך הזה, של העברה או ירידת האור מרמה אחת אל השנייה – אין סוף. סיפור "סולם יעקב" הוא אנלוגיה מושלמת לשיטה הזאת של חדירת החומר, אחד בתוך משנהו, והתגלותה של מחשבת הבריאה דרך העולם הנגלה.

עכשיו אולי תתחילי להבין מדוע כל המורים הרוחניים מדגישים כל-כך את חשיבותה של ההתחברות אל הנשמה, ולא רק למען הפרט, היות וכל התקדמות לקראת קשר הדוק יותר, בתוך ההיררכיה הגדולה הזאת של כוחות, מגבירה את הזרם של הכוח המתקן והמרפא בכל הרשת הזאת. לכן חשוב מאוד שכל פרט יתרום את חלקו על-ידי עבודתו על ההרמוניה הפנימית שלו בממלכתו האישית הקטנה, כיוון שבלעדיה זרימת הכוח נחסמת.

בה במידה שתוכלי לפתוח את עצמך אל המקור הפנימי הזה של כוח וחכמה, אני מבטיח לך שככל שהמגע נעשה קרוב יותר ותדיר יותר לא תהיי עוד עבד לגופך החולה, לתשוקות, לבלבול החושים ולמתח שבו נתון מוחך.

עברית: ברכה הניג

קורס "לגעת בנשמה"
ליצור היכרות עם המקום השקט והמואר שבפנים
קורס משולב להעמקת המודעות העצמית
ולהתחדשות פנימית, רגשית ורוחנית
קישור לפרטים על הקורס "לגעת בנשמה"

החוויה המיסטית והחיפוש הרוחני

ה.ק. צ'אלונר

מתוך הספר "השביל אל הריפוי" בהוצאת האגודה התאוסופית

קיים היבט אחד מסוים של הוראת-חכמה, שעליו מתבסס כל הריפוי הרוחני, שאותו קשה לך להבין ובוודאי לקבל, אבל בכל-זאת לא נותן לך מנוח.

זה בוודאי לא מפתיע, כי את מנסה לפתור בעזרת הכישורים השכליים את אחד מהסודות המטאפיזיים הגדולים. אני גם לא מתיימר לספק לך הסבר אשר יספק בשלמות את האינטלקט, כבר הסברתי לך מדוע זה בלתי-אפשרי.

את שואלת: "מהו טבעו של האיחוד המיסטי הזה, שעליו מדברים כל-כך הרבה מורים, כאשר בסופו של דבר אותה טיפת-טל – הנוסע בזמן – אובדת בתוך האוקיינוס הזוהר? האם יהיה זה הסוף של כל מאמצי האדם, סבלותיו ומאבקיו – לאבד את כל המודעות לעצמיותו, לאבד את אותו עצמי שאותו היה עליו למצוא כפי שנאמר לו? אם הכל הוא בסופו של דבר להפוך לאחד באחדות מושלמת, במצב של חוסר-הפרדה מוחלט, איפה נמצא האוהב ואיפה הנאהב? איך אפשר לתפוש את מושג האהבה, אם לא במצב של דואליות? האם זהו מצב שאפשר להבינו רק כאִיוּן של תוצר-הלוואי של אותו תהליך בלתי-נתפש דרך עידנים של זמן, שאותו אנחנו מכנים אבולוציה?

שאלות כאלה נשאלו תמיד, מאז שהאדם התחיל בחיפושיו אחר האמת הסופית אודות עצמו, גורלו וגורל היקום. העובדה שהן נשאלות נכונה וטובה, כי רוחו של האדם מתרחבת באמצעות חקירת הבלתי-ידוע ומתיחתה עד קצה גבולותיה, על-ידי המאבק הבלתי-פוסק ללכת אל מעבר למיגבלותיו.

יחד עם זאת, אין זה הגיוני לענות את עצמך, כפי שאת עדיין עושה. כפי שאמרתי לעיתים קרובות, איך יכול משהו כל-כך בלתי מושלם ועוברי כמו האינטלקט אפילו להתחיל להבין את המיסתורין של מטרות המושלם וחסר-הגבולות?

אלה ששייכים לדתות השונות אשר טוענים, שהם מסוגלים לתת תשובות הגיוניות לשאלות כאלו שאותן את שואלת, סובלים מצורה מסויימת של התנשאות רוחנית, שמשתווה לזאת של הטוענים, שהיות ואין הוכחה גשמית למציאות האל, האל אינו קיים. רק האדם החכם באמת מוכן תמיד להודות במיגבלותיו.

נחזור אל הקשיים שלך. ישנה אפשרות, גם אחרי שמקבלים את העובדה שהאמת הסופית היא מעבר לכוחות ההבנה של כל יצור מוגבל, להגיע לרמות גבוהות יותר של מציאות באמצעות מספר טכניקות של מדיטציה, לימוד, על-ידי שאלת שאלות על החיים, על-ידי נסיון לפענח אימרות סימליות של החכמים, אבל הכי הרבה, אולי, על-ידי שאיפה, השתוקקות.

אלה שכבר פיתחו תכונות של ראייה פנימית ואינטואיציה יכולים לעורר באמצעותם במעמקי ישותם תנועה, שתשחרר הבזק פתאומי של התגלות, של תובנה רוחנית מעמיקה. כי נאמר, שרוח החיים (One Life) ממוקדת  בכל – כוליותה בתוך כל אחד מההיבטים שלה.  משפט חסר-משמעות בשביל הרוב, אבל בכל זאת מידטי על זה.

את מבולבלת בגלל האמירה שהטיפה תאבד בתוך האוקיינוס. מה זה אם לא מטאפורה? נאמר גם שלפעמים האוקיינוס ממלא את טיפת-הטל. שינוי אינו זהה לאִיוּן. אם טיפת-הטל תתפשט עד שתהפוך לאוקיינוס, או אם האוקיינוס, באיזו שהיא דרך בלתי-מובנת, שופך את מיכלול המודעות שלו לתוך אותו אטום בודד של עצמי, האם לאטום לא יהיה שיפור אינסופי? מטאפורות כאלו מציגות את האמת באופן סימלי במונחים של זמן, מרחב וצורה, אבל המציאות היא מעבר לכל זה. נאמר גם: "הֲפוֹך למה שאתה, ואז תדע."

היות והתעמלות שכלית לא תפתור אף פעם בעיות כלשהן הקשורות למושג המציאות או האמת המוחלטת, אז למה להתייאש? את אפילו לא התחלת עדיין לפתח את אותן יכולות, אשר רק באמצעותן יכול האדם להמריא עם כנפיים רוחניות אל השחקים ולהיסחף אל מישורים, שעליהם רק למעטים היה אי-פעם מושג מיזערי. ועדיין אפילו ממלכות אלו אינן יותר מצללים, השלכות, הגבול של המציאות.

על-ידי הקריאה בספרי המיסטיקנים הגדולים וודאי ראית שבכל זאת המסך, שמסתיר את המיסתורין הבלתי-ניתן-לביטוי, אינו בלתי-חדיר לחלוטין.

אלה שחיפשו את האמת באהבה והערצה בשילוב של חכמה, הגיעו להבנה גדולה יותר של מספר היבטים של האלוהות – האחדות של כל היש – מאשר כל הרפתקן רוחני אחר.

אף אחד מהם לא הצליח באמת לדבר על מה שידע, מעבר למילים מגומגמות, סמלים ואנלוגיות, אשר כפי שהם בעצמם הודו, לא גילו בעצם שום דבר מהמציאות שבה הם הציצו, עדיין "בעד זכוכית כהה".

אפילו היבהובים חלשים אלה הושגו רק על-ידי שנים, ואולי חיים שלמים, שהוקדשו לחיפוש קדחתני, לתירגול ומשמעת רוחניים, שעליהם לימדתי אותך בקווים כלליים. אבל הידע שאליו הגיעו המחפשים האלה, והגבהים של חזונם, יכולים לתת לך השראה של אומץ ותקווה. העובדה שבחיים אלו את מרגישה כזאת תשוקה בוערת להבנה, מראה שהחיפוש שלך לא התחיל בהתגשמות הנוכחית שלך.

בתקופה המודרנית שלנו גם תובנות חלשות על טבעה של המציאות המוחלטת הן נדירות, היות והאדם עסוק יותר מתמיד בפיתוח היכולות השיכליות שלו. כתוצאה מכך אלה שהם יותר מפותחים ורגישים נתונים באופן תמידי תחת הלחץ של שלב מאוד מוחצן וחומרני של האבולוציה. זה יעבור. זה כבר עובר. אבל עלייך לזכור, שמעגלים גדולים אלה של התפתחות נמשכים שנים עד שהם מגיעים לשיאם, ועוד יותר זמן עד שהם שוקעים.

אל תטעי לחשוב שמה שאמרתי עכשיו פירושו, שאני מתכחש לחשיבות הרבה של ההתפתחות המלאה של הכישורים השיכליים. כל הרעיונות והתיאוריות החדשות, אפילו כשהן דתיות ורוחניות, צריכים לעבור דרך המסננת של המוח המבקר והעירני, על-מנת שדיעות קדומות ופנטזיות יורחקו על-ידי התירגול של הפרדה ושלמות, אבל אין לצפות מהם ליותר מדי.

הגישה שאני מיעץ לאמץ היא זו של המדען האמיתי, שמאוזנת על-ידי מספר תכונות של הגישה המיסטית האינטואיטיבית. ובאמת, מדענים רבים מתחילים להכיר במיגבלות של עולם החומר, ועומדים בפיתחו של העולם האחר.

זאת באמת דרך שנמצאת על חודו של תער, שהשואף לחכמה צריך לעבור, אבל ככל שיהיה יותר מודע לכך, כך יתקדם בה ביתר ביטחון.

אל תחששי יותר מדי מהמיגבלות הנוכחיות שלך, אם כן, ואפילו לא מרמת ההתקדמות שלך, זה מראה על התמקדות חזקה מדי על האישיות. התשובה היא: המשיכי ללכת ותעבדי מהרמה הגבוהה ביותר שאליה את יכולה להגיע בכל מצב שנקרה בדרך, והכל יהיה בסדר אצלך.

יהיה זה טפשי מצד כל אחד לצפות להגיע אל פיסגת ההר בבת-אחת. זה לא ישרת אותך בכלום גם אם תוכלי, היות והאוויר יהיה יותר מדי דליל בשבילך. ואמנם מספרים לנו שאפילו פרחי האנושות – אלה שהם עכשיו מחוץ להתגשמות, וכן ישויות אחרות שהגיעו לרמות רוחניות עוד יותר גבוהות – עדיין נשארים בלתי מודעים להיבטים רחבים ביותר על טבעה של רוח החיים (One Life), אשר על-פני האדמה מתבטאת בצורה המושלמת ביותר באמצעות ביטויים וכוחות של אהבה.

אין גם צורך שתרגישי, שאותם איזורי תובנה שעדיין מתחמקים ממך הם חיוניים להתקדמותך. בשלבים אלה, יותר מדי התמקדות במיסתורי ובעמוק יכולה אפילו למנוע את ההתקדמות. כך עלול לקרות גם עם יותר מדי התרכזות בידע אזוטרי, היות וזה לא בהכרח נותן לאדם חכמה או אהבה. את כאן על-מנת להתמודד עם הבעיות של השלב הנוכחי של התפתחותך בדרך חכמה ויעילה, ועם עד כמה שיותר עזרה רוחנית מהנשמה שלך, שתהיי מסוגלת לבקש ולעורר. המטפיזיקה  איננה תחליף לחיים, אם כי התובנות ששואבים ממנה יכולות לפעול כהשראה והדרכה.

אפשר אפילו ללכת לאיבוד בתוך המבוכים שלה, וכך להזניח את החובות הטבעיות במישור הפיזי. זו טעות שנעשית על-ידי יותר מדי אנשים לא בוגרים, שמנסים לרוץ לפני שהם יודעים ללכת ועוד פחות מכך לעוף, וכך נופלים אל הרבה מלכודות של דוֹגְמוֹת, חצאי-אמיתות ורעיונות מזוייפים אודות המעמד הרוחני של עצמם, אשר מעכבים אותם יותר מאשר עוזרים להם לחיות את החיים הטובים.

מספיק כרגע שהפכת להרבה יותר מודעת מאשר לפני-כן לחולשות הספציפיות ולחסימות, שקודם-לכן מנעו ממך את ההתקדמות לקראת גישה מאוזנת יותר ועל-כן בריאה יותר אל החיים, ושעכשיו את מבינה במידה הולכת וגוברת שאת מוכנה כבר לנסות להתרחק צעד נוסף מהגישה המזוייפת של הנבדלות, ולהתקדם לכיוון הישגים גדולים ורחבים יותר.

בכל זאת אדגיש לפנייך פעם נוספת, שתוך-כדי הליכה בדרך הזאת שעליה עלית עכשיו, תיתקלי בהצצות חטופות אל רמות גבוהות יותר של המודעות, ברגעים של חזון פתאומי, ובתובנה ברורה יותר על החדירה של הזוהר האלוהי אל העולם החומרי. אבל אל תנסי אף פעם במכוון להיכנס בכוח אל שערים אלה של תפישׂה. התנסויות אלו באות בהתחלה כמתנה. הן יכולות להגיע באמצעות מדיטציה, קריאה, או על-ידי שינוי כמעט-פלאי של איזה חפץ לגמרי רגיל, כשזה נראה כאילו החיים עצמם יוצאים ממנו לברך אותך, על-מנת להוכיח לך שבאמת זה (that) שוכן בכל הדברים.

הטבע והמוזיקה יהיו בשבילך, כנראה, האמצעי הטוב ביותר להתגלות, כי שפתם מדברת הכי ברור אל ליבך. אבל הביני גם, שהצצות כאלו מועברות אל האישיות תמיד מהעצמי העליון, שבו שוכנת התכונה הזאת של תפישׂה. הן הדגמה מוקדמת של מה שיקרה כאשר האישיות תהיה בהשראה מתמדת של הנשמה.

יש חשיבות עליונה לכך שחיפוש זה אחר המציאות יקבל תמיד את כוחו ממסירות לאידיאלים גבוהים ביותר. יש להמשיך חיפוש זה בסבלנות ובנחישות שאינם נלאים אף פעם כשהם נתקלים בתבוסה או באסון, או במה שהרבה יותר קשה לשאת, הגילוי, שחלק מהמסקנות והתיאוריות שלך התבססו על הנחות לא נכונות, או שפורשו בצורה לא נכונה.

אבל הסיכוי שזה יקרה יהיה קטן אם תזכרי תמיד, שיש להתחבר אל כוח "הראייה" של הנשמה כשאת מחפשת אחר האמת בכל רמה שהיא. כי התכונה המיוחדת שלה היא היכולת להיות שותפה במה שאפשר לקרוא "מאגר" החכמה, שזמין לכל אלה שיש להם גישה אל המישור שבו היא נמצאת.

כאן ישנה סיבה נוספת מדוע המדיטציה חיונית כל-כך וחשובה: היא נוטה לכוון אותך לאותו מישור על-ידי התמקדות באיזשהו מושג או היפותיזה, שאותם את מחפשת להבהיר.

ככל שאת מצליחה לשכלל את הטכניקה הפנימית הזאת, כך תקבלי יותר את הזרימה הפנימית של כוחות רבים ממישורים אחרים וגבוהים יותר.

הדרך להגיע אל הגבהים האלה יכולה להיות על-ידי החיפוש בהתלהבות וההערצה של האמת – אלו של המדען, המוזיקאי, האמן או המשורר – כל אלה שקשורים מקרוב עם הממלכות של אותן ישויות יצירתיות, שנקראו המדמיינים הגדולים (imaginals).

יכולה להיות גם הדרך של היוגה, של אלה שמאמנים את עצמם באמצעות הבנת החוקים הפנימיים ששולטים בגוף ובמֶחשַׁב. אבל אולי הדרך הקלה ביותר להגיע היא דרכם של המיסטיקאים ושל כל אלה, שרואים את אלוהים בכל דבר נברא, ושיותר מכל אוהבים את אחיהם בני-האדם.

בכל דרך שהאדם הולך, כל אחד מגיע בסופו של דבר אל ההר המקודש. יכול להיות שבמשך המסע הארוך לאורך הזמנים האדם הולך על-פני כל אחת מהדרכים האלה, וכך הוא משכלל את עצמו בכל ההיבטים של ישותו.

אבל על-מנת להגיע אל השיאים הגבוהים ביותר של השלמות האפשרית לאדם בבשר, ולתפוס ניצוצות של יופי עליון, אמת וזוהר, המשמעת העצמית והמסירות הן הכרחיות לחלוטין. לאישיות הלא-ממושמעת והלא-מאוזנת, הלחץ שמשתחרר על-ידי התמקדות אינטנסיבית מדי במישורים הגבוהים יכול להיות כל-כך גדול, עד שהוא מסתכן בכך שיוכרע על-ידי הכוחות שנובעים מהם, אלא אם כן הוא הכין את עצמו בחכמה, בהרבה חיים אחרים, להיות מסוגל לפגוש אותם מתוך המרכז הרוחני של עצמו. אם הוא לא עשה זאת, ייתכן שלא יהיה מסוגל לשאת את חזון האלים שיכולים אפילו להרוס אותו, בדיוק כפי שבאגדה מראה הזוהר של זאוס הרס את סֶמלה (emele)

הדגשתי את הסכנה הזאת יותר מפעם אחת במשך השיחות האלה, אבל זה נשכח בקלות רבה. אין קיצורי-דרך בהרפתקה הזו אל תוך המחוזות הגבוהים יותר של הבלתי-ידוע. כל צורה של גירוי-יתר מסוכנת כאן, על-כן רמה גבוהה של איזון היא חיונית.

סמים או טקסים על-חושיים יכולים להוריד את האדם אל תוך הדימיונות של תת-המודע שלו עצמו או עמוק יותר, אל איזור התעתועים האפלים, שנוצרו על-ידי הגזע האנושי במשך המסע הארוך שלו אל האור. אני חוזר: אין קיצורי-דרך, כך שאל תתני לעצמך אף פעם להיסחף על-ידי עודף התלהבות.

הריפוי האמיתי שאחריו את מחפשת דורש רכישה של איזון והפנמה, על-כן הוא יכול להיות איטי היות וזה כולל הכנה הדרגתית של הגוף, הרגשות והמַחשָׁב (mind)  על-מנת לשנות את כל ההרגלים והמיקצבים הישנים שלהם. מה שנתתי לך בהוראות המוקדמות האלה יספיק לחיים אלה ואולי גם לבאים אחריהם, אבל זה תלוי בך. את מבינה עכשיו כמה הרבה יש לשנות, וכמה לתקן ולחזק.

מה שהשתדלתי להשיג הוא רק להביא אותך אל הדרך האמיתית, של הכנה להתקדמות מתמשכת לאורך הדרך אל בריאות מושלמת ותמידית.

אבל אני מדגיש בפנייך פעם נוספת, שכל מאמץ שאת עושה על-מנת לרפא את עצמך בדרך שלימדתי אותך, תהיה לו תוצאה. את עשוייה להיות מודעת לתוצאה הזאת עוד בחיים אלו. זאת תקוותי.

אמנם התקדמת כבר הרבה אל מה שאפשר לקרוא הדרך אל הדרך. בקרוב, אם תתמידי במאמצייך, תפגשי את הצעד הבא, כי יש בך את הנחישות הפנימית, האמונה, האומץ ומעל לכל השאיפה, שהם חיוניים ביותר במסע חיפושים כזה. אילולא היה קיים הפוטנציאל הזה באישיותך הנוכחית, לא היה מתאפשר לי להגיע למגע הקרוב הזה איתך, ולך להתקדם כל-כך הרבה בזמן כל-כך קצר כפי שעשית.
מדטי על-כך עד לפגישה הבאה.

עברית ברכה הניג

מה היעוד שלי? היעוד האישי ומטרת החיים – חיפוש, גילוי והגשמה

אברהם אורון

המושגים ייעוד ויעד מצביעים על הרעיון של תנועה, שינוי והתפתחות. כלומר החיפוש של האדם להבנת המסתורין של עצמו, את משמעות חייו ואת מקומו בבריאה המופלאה הזאת. זהו מסע של האדם – ניצוץ מהתודעה האלוהית, שבמהלכו הוא מגלה ומבטא יותר מעצמו ומייחודו.
במילים הללו יש גם רמז לקיומו של כוח תבוני עילאי, שהועיד את האדם לייעוד מסוים, כפי שמופיע בתנ"ך בדברי האל אל הנביא ירמיהו: "בטרם אצורך בבטן ידעתיך, ובטרם תצא מבטן הקדשתיך, נביא לגויים נתתיך".
כפי שכל העלים בעץ דומים, אבל יש בכל אחד משהו ייחודי – כך גם לגבי כל ניצוץ של תודעה שנפרד מן התודעה האוניברסלית, ויוצא למסע של גילוי עצמי וביטוי הפוטנציאל הייחודי שלו.
הייעוד הוא במהותו נסתר וחבוי במימד הפנימי של האדם, והוא מתגלה בהדרגה לאדם לאחר שנים רבות של ניסוי וטעייה
במהותה של הבריאה קיימת האחדות או האחד, שבתהליך הבריאה וההתגלות שלו מתפצל לאין ספור אנרגיות, כוחות וביטויים חומריים שלהם, בדומה לעץ שמתפצל מן הגזע לענפים ראשיים, משניים, שלישוניים וכך הלאה.
הלנה בלוואצקי, מייסדת התנועה התאוסופית, בטאה זאת בספרה "התורה הסודית":
"היקום הוא תוצר של אלף אלמנטים ואף על פי כן ביטוי של רוח אחת – כאוס לחושים, וקוסמוס לתבונה".
ובמקום אחר ב "תורה הסודית" היא כותבת על המארג המקשר את כל אינספור החלקים והביטויים לאחדות אחת:
"מהאלים ועד בני האדם, מהעולמות ועד האטומים, מהכוכב ועד להבזק האור, מן השמש ועד לחומו… של היצור האורגני הפשוט ביותר – עולם הצורות והקיום מהווה שרשרת אדירת ממדים שכל חוליותיה קשורות יחדיו".
כל נשמה היא כמו זרע שטמון בו פוטנציאל לפריחה ייחודית במינה. הפריחה הייחודית הזו היא הביטוי של תרומת הנשמה לשלם, שהיא חלק מתוכו. כל אישיות היא שלב בהתפתחות לקראת מימוש הפוטנציאל הזה.
היעוד במישור הנשמה קשור תמיד לאחדות החיים ולאופן שבו הנשמה האינדיבידואלית משתלבת באחדות הזו. מאחר והיעוד של הנשמה קשור לאחדות או לשלם, אזי היעוד ברמה האישית קשור גם הוא לביטוי הפוטנציאל היצירתי הייחודי של האדם, בחיים ובעשייה, שתורמים לחברה או לקהילה שבתוכה הוא חי.
ככל שרמת ההתפתחות התודעתית של האדם גבוהה יותר, כך יבוא הדבר לידי ביטוי בעשייה שתורמת לכלל, עם פחות ופחות מניעים אישיים. ככל שהמניעים האישיים פוחתים, כך תתקיים יותר הרמוניה עם הייעוד הגבוה של הנשמה, והאדם יחוש יותר שלם ובשלום עם עצמו.
אך לשלב הזה שבו מתפתח באדם החוש הפנימי שמאפשר לו לחוש משהו מהמארג הנסתר המאחד את כלל בני האדם וכלל החיים – לשלב הזה קדם תהליך ארוך ומייגע שהשתרע על פני היוולדויות רבות, שבהן האדם למד תוך הרבה סבל את השיעורים הבסיסיים שמלמד החוק הקפדן אך הצודק תמיד, חוק הקארמה.
חוק הקארמה, הקרוי גם חוק האיזון וההרמוניה, מלמד אך ורק את השיעורים שיבהירו לאדם, שכל התנהגות שפוגמת בהרמוניה ובאחווה תזמן לאדם סבל. בתמצית הוא מלמד: "מה ששנוא עליך – אל תעשה לחברך", וחברך הוא כל בני האדם וכל היצורים החיים. ובמילים אחרות: "ואהבת לרעך כמוך" – ושוב, רעך גם הוא כלל החיים בטבע.
התפתחות התודעה האנושית היא תהליך איטי מאוד וכאמור משתרע על פני היוולדויות רבות של הנשמה. ובמהלכן של תקופות חיים רבות כל נושא היעוד אינו רלבנטי. כי כל עוד האדם לא התקדם באופן משמעותי בלימוד החוקים הבסיסיים של ההרמוניה והאחווה, הוא לא יהיה פתוח ליעוד הגבוה שלו, שבבסיסו מצוי השירות ממקום נקי ממניעים אנוכיים.
יחד עם זאת חשוב לציין, שכל אדם שמשתדל לעשות את עבודתו, תפקידו או חובתו, נאמנה – בין אם הוא רופא, טכנאי, מורה בבית ספר, טבח או עובד ניקיון – גם אם יש שם מניעים אישיים ובמידה מסוימת גם אנוכיים – יתקרב לקראת הגילוי וההגשמה של יעודו הגבוה.
רבים מבלבלים את היעוד עם העיסוק וחושבים, לדוגמה, שההתקדמות בסולם העיסוקים מעבודת כפיים אל תפקיד ניהולי, מהווה גם התקדמות במימוש היעוד. ההתקדמות היא פחות בתפקיד או בעיסוק, ויותר באופן וברוח שבהם אנו מבצעים אותו. אולי אפשר לתמצת את המצב שבו אנו חיים את הייעוד שלנו במילים הבאות:
החיים בהתאם לייעוד מאפשרים לאדם לפתח ולבטא את הפוטנציאל היצירתי שלו, תוך תרומה לחברה שבה הוא חי, ובתחושה שהוא שלם עם עצמו, גם כשיש קשיים ולא הכל מצליח כפי שהיה רוצה.
ייתכן שבעצם העיסוק נוכל כבר לראות אינדיקציה לגבי אפיק השירות העתידי, שבאמצעותו יתממש היעוד הגבוה של הנשמה. כי אפילו בשלבים מוקדמים, כאשר אנו רואים מסירות והתמסרות בתחום מסוים, זה אולי יכול לשמש כרמז על התחום העתידי, שבאמצעותו תתעל הנשמה את האנרגיות שלה ליצירה ולשירות.
כמו למשל יכולת ניהול ואירגון בעסק משפחתי שיכולה להצביע על הכיוון שבו יוכל האדם לתרום בקנה מידה גדול יותר לקהילה או לעם. וכנ"ל לגבי יכולות של הוראה או אמנות ןעוד…
אבל חשוב לזכור שיהיו בחייהם של בני האדם עיסוקים רבים, שאינם אלא תחנות מעבר, שמכינות אותם לקראת תחום הביטוי והשירות שהנשמה שלהם הועידה להם.
היעד האנושי או מטרת החיים הוא המצפן וכוכב הצפון, שאמור להדריך ולהנחות את היעוד האישי. כל הדרגות הגבוהות של התפתחות האינטלקטואלית, הרגשית והרוחנית שאנו מוצאים באנושות יכולים להצביע על כך שהתודעה האנושית מתפתחת, ושבהדרגה וכנראה בתהליך ארוך ולא פשוט, נראה יותר אנשים שיתפתחו להיות בני אדם שלמים, חכמים, אמיצים, אמיתיים, יצירתיים, חופשיים ואולי גם מודעים לכך שהם חולקים אותה מהות פנימית שהינה חיים, תבונה ואהבה, עם כל היצורים.
ניתן לומר, שתמצית היעוד האישי בכל שלב בחיים היא לחיות ולפעול באופן שמקדם את האדם אפילו במידה קטנה, בדרך לפתח אחת מן האיכויות של האדם השלם שמנינו בפסקה הקודמת.
הצעד הזה מורכב מדרך החיים, הלימוד, החשיבה, ההתבוננות והעשייה שהאדם מסוגל להם בשלב הנוכחי של התפתחותו או, במילים אחרות, היעוד האישי הוא הצעד הבא האפשרי בתנאי החיים הנוכחיים שלי (שנקבעו על ידי הקארמה שלי), להתפתחות לקראת מימוש היעד הכלל אנושי (מטרת החיים) שבתמצית ניתן להגדירו כלהיות אדם שלם.
המרכיבים החיוניים להתוודעות לצעד הבא שעלי לעשות הם: לימוד, חשיבה וקשב פנימי, שבעקבותיהם יבוא המאמץ לחיות ולפעול ברוח האיכות שברצוני לפתח. הלימוד הרוחני, והחשיבה שבאה בעקבותיו, עוזרים לנו להבין לעומק את העבודה שעלינו לבצע, ואת הקשיים שעלולים לצוץ בדרכנו.
מדובר בלימוד של איכויות כמו הרמוניה, אחדות, אמת או חירות, בכתביהם של מורי אמת שהגשימו את היעד הכלל אנושי, בשילוב עם הגות מעמיקה בדבריהם. במהלך כל התהליך הזה חייבים לעצור מידי פעם ולהיכנס למצב של שקט וקשב פנימי עמוק, שמאפשר לנו להיטען, להתחזק ולקבל הדרכה והנחיה מתוכנו לצורך המשך העבודה. במקביל לכל התהליך הזה, עלינו להזכיר לעצמנו שוב ושוב עד כמה הראייה שלנו מעוותת על ידי דעות קדומות ואמונות שגויות, שעל ברכיהן גדלנו.
האשליה הגדולה ביותר שבה אנו שרויים היא אשליית האני הנבדל, או הזהות השגויה שלנו, שמונעת מאיתנו להתוודע לעצמי האמיתי. האני הנבדל, שהינו הדימוי העצמי שיצרנו וחיזקנו בתודעתנו, הינו מקור הבורות, הנפרדות, האנוכיות, החמדנות וגם הכעס והפחד. זוהי חומה בצורה שעלינו לעבור לפני שנוכל לדעת את עצמנו ואת ייעודנו, במובן של התרומה הייחודית שנועדנו לתרום לקהילה או לעולם.
ככל שהידיעה העצמית מעמיקה כך מתבהר ומתגלה הייעוד האישי האמיתי של האדם. ( האם מובן מדוע? נשמח לשמוע את דעתכם! )
ולסיכום הנה דבריו של אדם ותאוסוף דגול – פרופסור ארנסט ווד – כמופיע בספרו "ריכוז, מדיטציה, ובנית אופי ":
"אתה חי למען מטרה מסוימת, ואתה בקושי מודע לכך. אתה מחפש אחרי משהו, או מצפה לו, והיעדרו גורע ממך סיפוק מלא.
כלל מטרותיך הקטנות, אלה שעיסוקן בדברים של היום ומחר, בשבוע הבא, בשנה הבאה וכך עד לסוף חייך, ויעודך האנושי השלם שעליך להגשים בגדולה בלתי-משוערת בעתיד הרחוק (לאורך חיים רבים עלי-אדמות ובעולמות אחרים), כל אלה נתונים בידיך, כשם שתנאי-חייך הנוכחיים הינם תוצאת המאמץ שנעשה בעבר, ותו לאו. במאמץ שתשקיע היום תוכל להאיץ את בנייתם של חיים מלאי גדולה".

מייל לתגובות
theosophyisrael@013net.ne