אל תקל ראש בקטן

סורנדרה נראיאן

זהו פרק 27 מתוך ספרו : "חיים כדי לחיות"

לקוטן מקום חשוב בחיים, לעיתים אפילו מקום חשוב מאד, אבל אנחנו נוטים להתעלם ממנו רק משום שהוא קטן.
לעיתים קרובות אין מתייחסים ברצינות לילד הקטן. גוערים בו על כך שהוא מפריע לנו "בעבודה החשובה שאנחנו עושים או בשיחה החשובה שאנחנו מנהלים", גם כשעבודה חשובה זו עשויה להיות לא יותר מאשר הוספת עוד נדבך בבניין החשיבות העצמית שלנו, והשיחה החשובה היא לא יותר מרכילות נפסדת! זה מזכיר לי את סיפורו של הסופר הדני הנודע הנס כריסטיאן אנדרסן "הברווזון המכוער", על בֵּיצת ברבור שהשתרבבה בדרך כלשהי לתוך ערימת ביצי ברווז והאם הברווזה דגרה גם עליה. כשה"ברווזון" בקע מהביצה וגדל עם שאר האפרוחים, הוא נראה מוזר משום שלא היו לו המאפיינים של ברווז. הביטו בו תמיד בבוז כי היה לו צוואר ארוך, ולא יכול היה לגעגע כמו יתר הברווזים. יום אחד, כאשר העז לומר דברים של טעם, הוא זכה לתגובת זלזול קשה. "אסור שתהיה לך דעה במקום שבו בעלי הגיון מדברים".
כאשר מבוגרים מגנים דבר מה בקראם לו "ילדותי", הם לעיתים קרובות מעליבים ילדים, שבדרך כלל מתנהגים בצורה נבונה יותר מאשר רבים מאתנו. לאמתו של דבר, יש מה ללמוד מהילדים הקטנים – מפתיחותם לרעיונות חדשים, מתשוקתם ללמוד בכל רגע של חייהם, ומעל לכל מטוהר ליבם המוחלט. הם יכולים לריב זה עם זה בעת משחק, אבל הם משתחררים לחלוטין מהכעס במהירות ולא נותר בהם כל שמץ של תלונה וטרוניה; בעוד שאנחנו המבוגרים לעיתים קרובות ממשיכים לטפח טינה במשך זמן רב מאד…
אם נפנה עכשיו אל היבט שונה של קַטנוּת בחיים נמצא, שלעיתים קרובות אדם מגלה, שדווקא הדברים הקטנים בחיים הם אלה שעושים את כל ההבדל במערכות יחסים. זה כך משום שהדברים הקטנים האלה מציינים את מידת ההתחשבות שלנו באחרים ואת דאגתנו לשלומם. כשאנחנו זוכרים איזה פרח אהוב על האורח שלנו, מהו הצבע שהוא או היא מעדיפים או מהי המנה האהובה עליהם, נוצרת אווירת דאגה וטיפוח של המארח כלפי אורחו. זה דבר חשוב ובעל ערך רב, משום שהוא מעיד על יציאה קטנה החוצה מתוך ההתמקדות שלנו בעצמנו.
ואם נעבור להיבט עמוק יותר של החיים – של הצעידה בדרך לידיעה העצמית ולמימוש העצמי – גם כאן הקטנוּת משחקת תפקיד חשוב בהתפתחותנו, או באי-התפתחותנו, או אפילו בהידרדרות שלנו לאחור. בהקשר זה בלוואצקי מזהירה:
היזהר פן תציב רגל שעודנה מלוכלכת על פני
השלב הנמוך ביותר של הסולם. אבוי לו למי שיעז לזהם
ולו רק שלב אחד ברגל מרופשת.
הרפש הצמיג והמאוס יתייבש, וידבק בחוזקה ואז תוצמד
רגלו למקום, וכמו ציפור לכודה במלכודת צייד הציפורים,
לא יוכל להמשיך ולהתקדם. מידותיו המגונות יתגבשו
לתבנית ויגררו אותו מטה.
ככל שהאדם מנסה להחיש את צעדיו, כך הוא נוטל על עצמו סיכון גדול יותר, אלא אם יקפיד לפקוח עין ולהימנע מהמלכודות. ברוב המקרים, אין זו אלא חולשה קטנה, שאין מייחסים לה חשיבות ולא מטפלים בה, ואחראית מאוחר יותר לחסימת הדרך או אפילו לגרום לו להתדרדר במורד.
חולשה או ליקוי קטן לא תהיה להם חשיבות בחייו של אדם ממוצע, אבל יגרמו לעיכוב מהותי במקרה של מי שבחר ללכת בשביל הישר והתלול. דוגמה טובה יכולה להיות ההבדל בהשפעה שיש לגרגיר אבק יחיד על פעולתו הרגילה של מכשיר, כמו למשל אופניים, או על פעולתו של מכשור אלקטרוני עדין. בעוד שעל האופניים לא תהיה לו כל השפעה, הרי שבמקרה השני הוא עלול לשבש או להשבית לגמרי את פעולת המכשיר.
לעיתים קרובות אנחנו בוחרים להיות מודעים רק לתכונות הטובות שלנו – כיצד אנחנו משקיעים מאמצים למען מטרה כלשהי, כמה כנים אנחנו ובעלי כוונות טובות, כמה אנחנו עוזרים לאחרים ומתחשבים בהם, כיצד אנחנו מצליחים לשמור על שלווה וקור רוח אפילו כשמרגיזים אותנו במילים קשות ומעשים רעים. אבל אנחנו לא מצליחים לשים לב לגילויי גאווה, כמו גאווה אינטלקטואלית, למשל, בידע הפילוסופי שצברנו, או לגילויים קטנים של צדקנות, או התרפסות. לעיתים מופיע קורטוב של חמדנות; לעיתים תהיה זו התשוקה לשמוע דברי שבח על עצמנו; או שיירים של כעס או תאוותנות. כל עוד לא נבחין בסימנים לקיומם של אלה וניפטר מהם לתמיד, הם עלולים להרים ראש פתאום ביום מן הימים בתוקפנות, כאשר הכי פחות מצפים להם, ולהשתלט עלינו לחלוטין. המיתולוגיה ההודית מציינת לשבח מספר דוגמאות שבהן אדם, מכוח מאמץ גדול של הקרבה עצמית, התעלה למדרגה של אדם קדוש – מכובד ומוערץ עד מאד – ואז לפתע מידה מגונה רדומה מרימה ראש ומושכת אותו למטה, להתפכחותם ולאכזבתם הגדולה של מעריציו וחסידיו הרבים. אחד ממכתבי המאסטרים מציין:
מידת האדיקוּת חושפת את פנימיותו של האדם ומעלה אל פני השטח
גם את המידות המגונות וגם את המידות הטובות הרדומות.
מידות מגונות חבויות מולידות חטאים גלויים… זכרו,
מי שאינו טהור כמו ילד קטן עדיף שיוותר על האדיקוּת לאלתר.
בשורש כל המעידות מצויה האשליה של העצמי הנפרד. והדרך להכחיד אותן היא לנסות להימנע מרגשנות יתר vairagya)). כפי שה"גיטא" מנסחת זאת: "האובייקטים של החושים, אך לא טעם העונג מהם, מסתלקים מן השוכן בגוף שמסתפק במועט; אבל אפילו טעם העונג מסתלק ממנו לאחר שנגלה אליו "העילאי". עילאי זה הוא העצמי שבו אנו חיים, מתנועעים ומוצאים לנו קיום, ואשר מחוצה לו שום דבר אינו קיים בעצם – לבד מן האשליה של העצמי הקטן והנבדל.
עברית: זאבה ליפשיץ

דרך ההתמרה

לאמה אנגאריקה גובינדה

לאמה אנגאריקה גובינדה הנו מלומד מעמיק בתורות המזרח ובבודהיזם הטיבטי, וחיבר ספרים רבים בנושאים אלה.זהו חלקו השני של המאמר המקורי שפורסם  תחת הכותרת : "סמלים של התמרה (טרנספורמציה) הרהורים על ספר השינויים, ה "אי-צ'ינג".

מדוע יש הבדל כה גדול בין הידע שנאגר במשך החיים לבין הידע שמועבר אלינו דרך האחרים? מדוע אלו שחונכו לאור מחשבותיהם של מורים דגולים, לעתים קרובות מדי רחוקים עדיין מלהיות חכמים?
ההסבר לכך טמון במהות ההתנסות שמשמעה השתתפות בשלמות, בכל הווייתנו. ודבר זה הינו יותר מאשר התבוננות אובייקטיבית ובלתי מעורבת. המחשבה על אוכל אינה משקיטה את רעבוננו – רק בליעת המזון תשביענו. באופן דומה, כל התנסות אמיתית – משמעה איחוד ומיזוג לתוכנו של משהו נחוץ, חיוני.
האדם השונה, שאינו מרגיש, שאין נוגעים בו, שאינו מרשה לדברים או ליצורים חיים להיכנס ללבבו, מסוגל להתנסות באופן מועט ביותר, כמו גם מי שמרשה לכל הדברים להשתלט עליו והינו עבד העולם החיצוני בלבד. הראשון מרחיק עצמו והשני מאבד עצמו. הראשון הוא כמו אדם שמת בצמא ליד שפת הנהר, משום שהוא מסרב לשתות ממנו; השני הוא כמו אדם שזרק עצמו לנהר וטבע בו.
משמעות החיים היא נתינה וקבלה: שינוי והתמרה, כמו שאיפת האוויר ונשיפתו בתהליך הנשימה. אין זו לקיחת בעלות על דבר-מה, אלא השתתפות בכל דבר שיוצר עימנו מגע – מצב שאינו בעלות על דבר-מה או היות נשלט. אין זו היצמדות לאובייקטים של ההתנסויות שלנו ואין זה מצב של אדישות או אי איכפתיות, אלא זהו שביל הזהב, הדרך האמצעית שבין שניהם, דרך ההתמרה.
אנו משתנים על-ידי מה שאנו מקבלים; אנו משנים את מה שקיבלנו בתהליך של הטמעה. אנו משתנים על-ידי פעולת הנתינה, ואנו תורמים להשתנותם של האחרים על-ידי מה שאנו נותנים. יכולת ההשתנות היא יסודית והכרחית לחיים, והיא שונה באופן יסודי מהתהליכים שמובילים להתנוונות וריקבון ואלו שמובילים לזמניות, כלומר לשינוי לא כשיר.
ריקבון הוא ההתפוררות של מה שהפסיק להיות אחדות אורגנית. הוא מייצג שבירה של מערכת יחסים הרמונית בתוך גבולות היחידה המסוימת, או את הפסקת ההתייחסות ליחידה גדולה יותר או לעולם בכללותו. לעומת זאת, התמרה (טרנספורמציה) – מתַחזקת את האחדות האורגנית של יצורים חיים. יתר על כן, התמרה אינה יכולה להיות שינוי שרירותי – שינוי שנשלט על-ידי הזדמנות או מזל – מאחר והיא נשלטת על-ידי חוקים פנימיים שבטבע בריאתו של היצור או האובייקט. ישנן קטיגוריות רבות לחוקים אלו: מהאוניברסלי ביותר לאינדיבידואלי ביותר; מהחוק הכללי של העולם לחוקים המיוחדים של החיים האורגניים ועד לחוקי הביטוי העצמיים של הפרט; ממציאות הנשלטת על-ידי ההכרח ועד למציאות בה שׂורר החופש האישי. חופש אינו הפקרות. אפשרות לביטוי עצמי ובסופו של דבר, למימוש עצמי – יכולה להתממש אך ורק במסגרת ההקשר של סדר פנימי קיים.
מימוש עצמי אף-פעם אינו אישי, אי לכך, לעולם לא יכיל אנוכיות או בלעדיות (אקסקלוסיביות). רק כאשר מגיעים לדרגה גבוהה של תגובתיות והיענות, למצב של פעילות יצירתית, באמצעות חילופים דינמיים של כוחות חיות ורוחניות, רק אז תמומש החירות האמיתית.
על-מנת שהעצמי שלנו יחיה, עליו לעבור דרך שינוי מתמיד תוך גדילת צורה, מצב שניתן לכנותו כמוות מתמשך ובו-בזמן חיים מתמשכים באופן מתמיד. לאמיתו של דבר, זהו חיזור אחר המוות, כאשר אנו מסרבים לקבל את המוות; כאשר אנו רוצים לתת לצורת העצמי קביעות בלתי-משתנה; כאשר העצמי אינו מרגיש דחפים לגדול החוצה ממנו; כאשר הוא מתייחס לגבולותיו כסופיים ומתנהג בהתאם.
מתוך סד'האנא של רבידרנת טאגור
אי לכך, התמרה מכילה את השינוי והיציבות, ריבוי ואיחוד, תנועה והתמדה. יש לה את מאפייני החיים, כלומר חיבור הניגודים הקוטביים באופן אורגני, איחודם במקצב חובק-כל. מקצב וכיוון מייצגים את יציבות התנועה – תנועה שלעולם אינה קו ישר (הקיים רק במתמטיקה, ובחשיבה האבסטרקטית ולא בחיים). לכן ההיגיון של החשיבה שונה מההיגיון של החיים.
אם אנו רוצים שתהיה לנו יציבות, אנו יכולים למצאה אך ורק בתוך עצמנו, זוהי היציבות של הכיוון הפנימי המכוון למרכז ההוויה שלנו. אין זו היציבות של חוסר פעילות, אלא היציבות של תנועה דינמית. לכן נקבע הסמל הבודהיסטי של "הנחל", אשר לתוכו נכנס האדם כאשר הוא מצא את הכיוון הפנימי, ולכן נקבע התואר "מנצח הנחל" או סוֹטָפָן, לזה שעלה על שביל השחרור. אם תנועה זו נעצרת כאשר מגיעים למרכז, או באם היא משתנה לאחרת, מסוג גבוה יותר – אין לכך כל חשיבות, משום שמגבלות היחיד, הסיבה לכל בעיותינו יפסיקו להתקיים.
על כל פנים, היציבות הפנימית והשלמות של האדם שמצא את מרכזו הפנימי, היא ייחודית ושונה מאוד מאותם רגעים חולפים של איזון אשר מרבית האנשים חווים מפעם לפעם.

יחסיות עולם התופעות ואחדות העולם
הבודהיזם וההינדואיזם מביטים על העולם הזה כעל דבר שיש להתגבר עליו, או כעל אשליה. אין זו שלילה של הטבע או של כל סוג של מציאות ריאלית, אלא תנגודת לעיוות ולערכים החלקיים שנובעים או מיושמים למציאות מעוותת. ערכים אפשר ליצור רק על-ידי נחישות או עמדה של המחשב (mind) המודע. אין ערכים שהינם בעלי קיום משל עצמם, אלא הם קיימים בהתייחסות לדברים אחרים ולמישהו אשר מבחין ומשתמש בהם. לכן, אין אפשרות לייחס ערכים לטבע או לעולם "כפי שהוא". העולם כפי שהוא, אינו טוב ואינו רע; הוא מייצר פושעים כמו גם קדושים, בערות וחוכמה, טיפשים ומוארים.
אפשר לומר שמספר הבורים הוא בלי שום פרופורציה למספר המוארים, אולם כאן אנו טועים בהחלפת כמות באיכות. בן-האנוש בנוי ממיליארדים של תאים ומכיל בתוכו עוד מיליונים של אורגניזמים חיים; ועדיין יש רק מחשב (mind) אנושי אחד שעבורו נבנה הארגון העצום הזה. בדומה, לא ניתן להשוות את משקלה של מודעות מוארת אחת למשקלם של מיליונים בלתי-מוארים: אדם חכם אחד משמעותי יותר מאלף בורים.

הכל תלוי במה שאנו עושים עם המארג אשר אנו מכנים העולם הסובב אותנו. מאותו חומר ניתן ליצור יופי וכיעור, דברים שימושיים ובלתי-שימושיים. יפי היצירה תלוי בקדר ולא בחימר, ובאופן דומה, אין זה משום שמשהו לא בסדר עם העולם שבגינו אנו סובלים, אלא משום שמשהו לא בסדר אצלנו. אין אנו סובלים, למשל, משום שהכל הוא ארעי, אלא משום שאנו נצמדים לחפצים. אם לא היינו נצמדים לחפצים, לא היתה חשובה לנו זמניותם. אנו נהנים ממפל מים או מצורת עננים למרות ארעיותם. להיפך, צורותיהם המשתנות מגבירות את הנאתנו. אנו מתפעלים מהיופי השברירי והחולף של פרח, ומעריכים אותו יותר בגלל מיוחדותו, הרגעיות שלו והאינדיבידואליות הבלתי- חוזרת שלו. זה יקר כי זהו ביטוי ייחודי וחד-פעמי של החיים, המבוסס על כל מה שהיה קיים אי-פעם, ולכן מכיל בצורתו המיוחדת את גדולתו של היקום. משום כך המחווה האחרונה של בודהא היתה להרים פרח – כאשר התבקש על-ידי סויבהוטי לגלות את תמצית הוראתו, מבלי לומר מילה אחת.

נדרשת דרגה גבוהה של התפתחות וראייה פנימית על-מנת לחוות את הנצחי בצורות הזמניות, על-מנת לראות את ההרמוניה חסרת-הזמן ברגעיות של התופעות, לחוש את המקצב האינסופי אשר חודר וממלא אפילו את ביטויי החיים הבלתי משמעותיים ביותר.
מה שמעוות את המחשָב (mind) והורג את הרוח, היא הכפילות והזהות החד-גונית של דברים שנעשים על-ידי מכונה, ושל חיים שנשלטים על-ידי מכונות. רב-גוניות אינסופית היא חותם של גאוניות יצירתית, חד-גונית חוזרת היא חותם הבינוניות והניוון. סמל המכונה הוא הגלגל, אשר הינו גם הסמל של הסמסרה – של הלידה והמוות הפועלים במחזוריות, מעגל הקיום הבלתי-נמנע. אולם ישנו גם גלגל אחר, בלתי-נראה, אשר אינו סובב ללא סוף, אלא במקום זאת הוא מקרין, מאיר וחודר לכל צורת חיים. הוא ידוע בשמו דהרמה-צ'אקרה, והאדם שמגשים אותו מגשים את האוניברסליות שלו ואת היחסים האינסופיים של כל הדברים והתופעות, מבלי להתכחש לקיומם ולערכם היחסי.
אנו חיים בעולם של אי-קביעות ואי-יציבות משום שאנו מתעוורים מהראייה המקוטעת – ראייה של שברים שאנו נצמדים אליהם מתוך אמונה שהם מייצגים את כל מה שיש, ואי לכך הם המציאות עצמה. אנו נצמדים לעולם מקוטע זה בהשפעתן של תשוקות לא-הגיוניות, ומכאן אנו מתעוורים, ומאבדים את ההתחברות החזקה ליחסים פנימיים אשר נותנים משמעות והרמוניה לזרם החיים. אם נוכל לראות את כל התמונה, את השלמות והכוליות של מערכות היחסים, נוכל לצפות בדברים ובאנשים בפרספקטיבה נכונה. ואזי, שינוי תנועתם, אשר עד אז יכולנו להבינו רק "כחוסר קביעות" (באספקט השלילי של התנוונות או הרס) יתגלה כעת במקצב מתמיד, ביציבות של כיוון ובהמשכיות של התפתחות אורגנית, אשר יכולה להחזיר לעולמנו סדר ברמה גבוהה יותר. סדר בעל ערך מתמיד, אשר אפשר להשיגו על-ידי הפשטה (אבסטרקציה) אינטלקטואלית בלבד.
אנו מקבלים את אחדותו של דבר כלשהו במרחב, למרות שהוא מתפשט לממדים שונים עם אספקטים ואיכויות שונות. אולם אנו מטילים ספק באחדות דומה אם היא מתמשכת בזמן (אשר הינו מימד אחר בלבד), היכן שבדומה (להתפשטות במרחב) גם כל מה שמתמשך בזמן מגלה תכונות וזוויות שונות המתפתחות בהתאם לאופי הטבוע בו.

האינטלקט שלנו… תופש את האמת הנעלה של דברים לאט, בקושי ובקטעים. הוא רואה דבר אחד בלבד ואספקט אחד שלו בכל פעם, וכך תמיד זה גורם לתחושה של חוסר שלמות ומוגבלות. אולם יש לנו לעתים רגעי תובנה כאשר דבר-מה הנתפש על-ידי חושינו או דמיוננו יגלה לנו את האופי שלו, או ברגע של התרוממות-רוח שלנו, ייראה כמושלם ויובן כעולם מושלם במיניאטורה.
אדגר פ. קאדיט
המיסטיקנים הגדולים של כל הזמנים וכן האמנים הדגולים חוו זאת. האמנים יכלו להגיע לכך רק ברגעי ההתעלות היצירתיים שלהם. אולם המיסטיקנים יכלו להיות במצב שכזה במידה רבה באופן מתמיד, עקב התנתקותם הפנימית המושלמת והשתנות ראייתם הרוחנית הבסיסית. עבורם העולם הבלתי-יציב של בני-התמותה הרגילים נעלם. זאת למרות שהם עשויים לחיות בו ולהעניק את טוב-ליבם האוהב לכל היצורים החיים – משום שהם מצאו את ההרמוניה המרכזית, ולעולם לא יוכלו לאבד את מושג הכוליות (טוטאליות) של היחיד. הם הסידהא אשר השיגו את הכוח הקסום שהופך את הסמסרה לנירוונה. הם החכמים והקדושים אשר הגיעו להארה.

עברית: רחל זנדר

מבט אופטימי אל החיים

אברהם אורון

רבים מאתנו רואים את החיים כאותו הפסימיסט הרואה תמיד את מחצית הכוס הריקה. גישה זו אל החיים באה לידי ביטוי בכל כלי התקשורת רוב הזמן, דבר המגביר את הנטייה לשליליות ומקשה ללא צורך על החיים.
כשאנו מצליחים להתעלות מעט מעל לדאגות ובעיות היום־יום, הקשורות כאבני ריחיים לרגלינו, ולהביט אל החיים ללא המשקפיים הכהים והמעוותים ששמנו על עינינו, היינו אולי רואים יותר מהאור שקיים מסביבנו וגם בתוכנו.
ראשית, היינו מתחילים לראות ולחוות את הטבע שמסביבנו לא כמשהו זר, רחוק ונבדל מאיתנו; לא כמשהו שאותו מנצלים ככל הניתן לצרכינו והנאותינו, אלא כישות חיה, תוססת ומתפתחת שהינה חלק מאיתנו. היינו רואים את יופיו של הטבע ואת המחשבה, התבונה והטעם הטוב שהושקעו בכל אחת מצורות החיים הקיימות בו. היינו מבחינים ביחסי התלות ההדדית הקיימים בין כל צורות החיים ומבחינים בכוחות הפועלים ליצירת איזון והרמוניה, המסייעים להתפתחות אופטימלית של צורות החיים השונות.
היינו מתנסים בחוקיות ובסדר השוררים בטבע, ומבינים שכל מה שראינו בעבר כאי־סדר וכחוקי הגיונגל נובע:
א. מכך שהחתירה של הטבע לשלמות הינה תהליך הצורך זמן, כאשר במהלכו תשרורנה תקופות של אי סדר ואי שלמות עד לאיזון והתייצבות של הכוחות הפועלים בתהליך.
ב. מכך שהטבע מכוון את עיקר מאמציו לפיתוח התודעה או המהות הפנימית הקיימת בכל צורת חיים. מהות זו חינה נצחית ועל כן לא קורה לה מאומה בשעה שהגוף או המעטה שהיא עוטה ניזוק. הטבע בנדיבות רבה מספק אין ספור גופים או צורות לשימושן של התודעות המתפתחות ברמות השונות.
אם ה״נו מביטים מנקודת מבטינו החדשה אל האנושות, היינו רואים שגם באנושות, שהינה חלק מהטבע, מתרחשים תהליכים הנראים לאלה הנמצאים בתוכם כאנדרלמוסיה. אולם מפרספקטיבה גבוהה יותר ניתן לראות שלא הכל שלילי, והאנושות התפתחה במאתיים השנים האחרונות באופן מואץ בתחומים רבים. כמובן שיש עד״ן מוקד׳ נחשלות באנושות 1בעיות רבות הדורשות פתרון, אך אין ספק שמנקודת ראות כוללת עשתה האנושות מספר צעדים בכיוון הנכון:
א. השיפור ברמת החיים של חלקים גדולים מקרב האנושות אשר על אף שיש לו היבטים שליליים (רדיפה אחר מותרות וצריכה מוגברת), הרי שבכללותו הינו תהליך חיובי המאפשר סיוע של ארצות מפותחות לנחשלות ושבעתיד יאפשר ליותר ויותר מבני האנושות שירצו בכך להפנות יותר זמן ואנרגיה לאספקטים הגבוהים והרוחניים של החיים ולטובתה של האנושות בכללותה.
ב. הגדלת המודעות ברמה הפלנטרית לנושאים הבאים:
בניית מנגנונים בין־לאומיים לפתרון סכסוכים בדרכי שלום וזאת גם מתוך התנגדות אידיאולוגית של חלקים נרחבים באנושות למלחמות וגם מתוך החשש מההרס האדיר שיכול להיגרם על־ידי מלחמות גלובליות או מלחמות מקומיות שיצאו משליטה.
מודעות למפגעים אקולוגיים העלולים להזיק לאנושות ולצורות החיים האחרות המתפתחות על פני כדור הארץ ונקיטת צעדים ברמה ביו־לאומית למניעתם.
הגדלת המודעות לזכויות הפרט ולהעלאת רמתו של הפרט על ידי השקעות נרחבות בחינוך.
שיתוף פעולה בין לאומי בתחומי התרבות, המדע, הכלכלה, התחבורה, מניעת הפשיעה ועוד.
כל אלה הינם הביטוי לתהליך איטי אך יציב של חדירה למודעות האדם של רעיון האחדות העומד בבסיסה של הבריאה כולה. יותר ויותר מקרב האנושות מבינים כיום שבאמצעות שיתוף פעולה ורצון טוב ההישגים נם ברמה האישית ונם ברמה החברתית יהיו גבוהים ׳ותר. המניעים לשיתוף הפעולה הם עדיין אנוכיים בדרך כלל, אך מדובר כאן בתהליך של שינוי בדפוסי חשיבה והתנהגות שיימשך כנראה זמן רב, שבמהלכו יזוככו ויטוהרו המניעים ממניעים אנוכיים למניעים המבוססים על טובת האנושות והפלנטה בכללותה.

הסטרס, המזון ומערכת העיכול

ד"ר נח בן שלום

פתגם ישן טוען: "נפש בריאה בגוף בריא". בימינו, כאשר הקשר גוף-נפש מקובל על יותר ויותר בני אדם, הגישה אל המחלות צריכה להיות פחות בכיוון של ריפוי לאחר מעשה (כשהגוף כבר חולה ומותש), ויותר בכיוון המניעתי.
קיימים שני סוגי סטרס שהם המקור לרוב המחלות בגופנו אם לא לכולן. הסטרס הנפשי, והסטרס מהמזון שאנו אוכלים. המחלות הינן הסימפטומים של הגוף המגיב לבעיות הסטרס השונות. אם כך, מהו הקשר בין הסטרס ובין המחלות? אין ספק שהבנת הנושא לעומקו הייתה יכולה להיות פתרון להרבה מאד מחלות, ומיעוטם של מחקרים מעמיקים בכיוון זה, נובע מכך שהתפיסה לא מקובלת על מקבלי ההחלטות בחברות התרופות. הם מעדיפים לעבוד על הסימפטומים ולא על מקור הבעיה, מסיבות כלכליות; לא שם נמצא המקור לרווחים הקלים.
ננסה להבין מה גורם הסטרס לגופנו? כל פעולה הקשורה בהוצאת הגוף מאיזון דורשת יצור אנרגיה נוספת שמשמעותה צריכה נוספת של מרכיבים חיוניים בגוף. כך, טראומה נפשית שעברנו, משאירה את חותמה לאורך זמן ובדרך כלל לא נפתרת, והגוף הנמצא בסטרס מתמשך מאיץ את חילוף החומרים בכדי לענות על הלחץ המתמשך. בתהליך זה עיקר הפגיעה הינה בחומרים חיוניים שמתכלים. כשחומרים חיוניים חסרים לגוף הוא לא יכול לתפקד והוא בעצם אמור לעצור את פעילותו ולבצע פעולות קיצוניות של התאבדות והליכה לקראת מוות. זוהי הדוגמא של כולסטרול, עלית לחץ דם, סכרת ועוד. הגוף הבריא שומר בקנאות על ערכים מדויקים של מחלות אלו, אך בזמן לחץ מתמשך הוא מדליק נורה אדומה ומודיע : איני יכול לתפקד יותר ואני הולך לקראת התאבדות מודעת. הערכים העולים בכל מחלה מתריעים בעצם על כך שהגוף במודע מוביל לקראת מוות. כאן מתערבת הרפואה המודרנית ומבקשת להחזיר את הערכים לקדמותם כדי למנוע את המוות. האם הבעיה נפתרה? לא. רק הנורה האדומה המתריעה על הבעיה נסגרה. תופעה דומה קורית בסטרס שנוצר עקב צריכת מזון לא נכונה. גורמי הסטרס במזון עליהם נדבר בהמשך, מצריכים מהגוף שימוש בחומרים חיוניים שהולכים ומתכלים ככל שהסטרס מתמשך. והדבר גורם לגוף להגיב בסימפטומים שונים שהביטוי שלהם הן המחלות השונות.
השאלה שנשאלת היא : איך יכול מזון שאנו אוכלים לגרום לסטרס בגוף?
שתי הצורות העיקריות שגורמות סטרס מהמזון הן:
א. מזון מעובד ששינה את מבנהו המקורי והפך לחומר בלתי מוכר על ידי הגוף ומכאן חומר רעיל לגוף . ב. מזון חסר שאינו מכיל את כל המרכיבים הנחוצים לצורך ספיגתו בגוף, כך שהגוף צריך להשקיע חומרים חיוניים מתוכו למען ספיגתו. לדוגמא: סוכר לבן וקמח לבן.
במקרה הראשון, הגוף נמצא בסטרס מהחומר הרעיל שיכול לגרום לו נזק, אינו יכול לפרקו בדרך המוכרת לו ומחפש איך להוציאו מהגוף. הרבה מאד אנרגיה מושקעת בתהליך זה. לדוגמא, תהליכי הטיגון למיניהם וכדוגמא ספציפית: טיגון הבצל. אנו כה אוהבים לטגן בצל ולשלבו במאכלים שונים. למען האמת הוא מקור הטעם שהופך תבשיל מטעים לטעים מאד. הבצל בצורתו הגולמית אינו מכיל חומרי טעם. הוא מכיל סוכרים במבנה קצת מורכב יותר מהסוכר המוכר לנו. כשאנו מטגנים את הבצל בשמן , הטמפרטורה של השמן עולה עד לכ-300 מעלות. כל חומר אורגני מתפרק ב100 מעלות. משמע, תאי רקמת הבצל נהרסו וכל התוכן יוצא אל השמן. הסוכרים בטמפרטורה גבוהה מתפרקים לחומרים חדשים שחלק מהם יוצרים חומרי טעם חדשים שאנו כה אוהבים . אבל הגוף שלנו נכנס עתה לסטרס. הוא פוגש חומרים שאינם מוכרים לו. חומרים שאינו יודע לפרק ושחלק מהם אף חומרים רעילים לו, הנקראים קרצינוגנים ( יוצרי סרטן). מערכת ההגנה של הגוף עובדת במרץ לנטרל חומרים אלו . אנרגיה משמעותית מושקעת בתהליכים אלו על ידי הגוף. וגם היא מוגבלת לכמות מסוימת של אירועים יוצרי סרטן מסוג זה בכל יום ויום. כך נראה שכל טיגון של המזון אינו נכון לנו, ויש להחליפו עם חימום בתנור או עם אידוי. כל הכנת הבשר על האש, המחממת את רקמת הבשר באש ישירה, בטמפרטורות גבוהות בהרבה מ 100 מעלות , גורמת לחריכת המזון, התפחמותו, והריסת מבנהו המקורי. ומכאן, יצירת חומרים גורמי סרטן המכניסים את הגוף לסטרס. טעות נפוצה בציבור היא בהתמקדות בסוג השמן, שיהיה מתאים ולא יתחמצן במקום לחשוב על המזון המטוגן עצמו. חימום המזון בתנור או באידוי במקום בטיגון אינו מזיק, מאחר וכל עוד יש נוזלים בירק או בפרי והם מתאדים, החומר האורגני לא מתייבש ולא מתפחם ומכאן גם לא מתפרק. גם כשהטמפרטורות גבוהות מ100 מעלות בתנור, אידוי המים מהמוצר מקרר את החומר, ומונע את התחממותו מעבר לטמפרטורה של 100 מעלות. רק יבוש הרקמה ממים יגרום להתפחמותה.
מקור סטרס חשוב נוסף במזון הם הרדיקאלים החופשיים. הרדיקאל החופשי הוא תוצר פרוק טעון באנרגיות גבוהות וחסר יציבות, התוקף מידית לאחר היווצרותו את החומרים הסובבים אותו וגורם להם להשתנות, משמע לאבד את המבנה המקורי שלהם ולהוות גורמי סטרס לגוף אשר במקום לנצל אותם לצרכיו, הוא צריך להיפטר מהם. זהו המקרה עם השמן בחימום או הבשר האדום בטמפרטורת החדר ועוד הרבה חומרים שמתחמצנים ונהרסים. דוגמא נוספת הינה כוס התה שאנו מכינים לנו לשתיה. גם התה המקורי וגם מיצוי צמחים. אנו מאד נהנים להכין תה בבוקר ולשתות אותו כל היום. אבל החומרים הפעילים נותני הטעם והארומה בחליטה מהר מאד מתחמצנים על ידי החמצן באוויר וזה בא לביטוי על ידי שינוי הצבע מבהיר לכהה. שינוי הצבע מצביע על חמצון של תרכובות פנוליות אשר ברקמה השלמה הם חסרי צבע ובזמן החליטה בעזרת החום וחמצן האוויר מתחמצנות ומקבלות צבע המתחזק עם עוצמת החמצון. תהליך זה למשל שהינו תהליך של חמצון בלתי אנזימתי מזורז על ידי רדיקאלים חופשיים וגורם לתרכובות הפנוליות להתפלמר לתרכובות חדשות הנקראות כינונים, ולהפוך לרעילות ולבלתי זמינות לגוף. כך החליטה הנפלאה שהכנו לנו הופכת לרעילה לגוף. הבנה של התהליך המתואר משמעותה שאין להכין חליטה או תה בתחילת היום ולשתות אותם במשך היום, במקרה הזה לא תרמתם לגוף, אלא הכנסתם אותו לסטרס שבו הוא עסוק בניקוי הרעלים שהוכנסו אליו. חשוב לשתות את החליטה קרוב ככל האפשר לזמן הכנתה. תהליך דומה מאד קורה לנו בשתיית הקפה, בשתיית מיצים טריים או שיקים ירוקים. בכולם מתקיימים תהליכי חמצון והרס שמתחילים עם שבירת הרקמה השלמה וממשיכים ומתפתחים עם הזמן. ובכולם מומלץ לשתות סמוך לזמן ההכנה.
רדיקאלים חופשים מעורבים גם בחמצון השמן שאנו משתמשים בו בטיגון או בזמן אפיה. מה מבדיל שמן טוב משמן גרוע ? התשובה : רמת החמצון הנמוכה שלו. השמנים הצמחיים מאופיינים על ידי נוכחות של קשרים בלתי רוויים במולקולה השומנית . קשרים אלו הינם רגישים לחמצון בעיקר דרך מנגנון הרדיקאלים החופשים. חמצון הקשרים מלווה ביצירת תוצרי לוואי מאד רעילים לגוף. שמן זית להבדיל משמנים אחרים הינו עמיד יחסית לפרוק לא בגלל ההרכב של חומצות השומן בשמן זה, אלא בגלל נוכחות של ריכוז גבוה יחסית של נוגדי חמצון כתוצאה מהכבישה הקרה, המגנים עליו מפני חמצון. ההמלצה לטיגון או אפיה בשמן צמחי היא לשמן הקוקוס אשר יחודו בהרכב השומנים שבו. אלו שומנים רוויים שאינם מתחמצנים בחימום ובנוסף השמן בעל שרשרות קצרות יחסית המאפשרות ספיגה מהירה לגוף. כך שמן רווי זה אינו מתחמצן ואינו מתפרק בחום ונחשב לשמן מאד בריא לגוף.
הבשר האדום אף הוא דוגמא למנגנון פרוק על ידי רדיקאלים חופשיים. וכמובן השאלה הנשאלת מדוע הבשר האדום דווקא?. הצבע האדום בבשר הוא תוצאה של קשירת חמצן לתאי השריר בעזרת מתכת הקשורה במבנה מרחבי לחלבון הנקרא מיוגלובין, בדומה להמוגלובין בדם הקושר חמצן. בזמן פציעת רקמת הבשר, תהליך שמתחיל עם שחיטת הבהמה ולאורך תהליך עיבודה, המקומות הפצועים שהם תוצאה של חיתוך רקמת הבהמה, יוצרים מגע בין המתכת לבין חמצן האוויר הגורם ליצירת רדיקאלים חופשיים של החמצן ותהליכי פרוק מואצים של החלבונים ואף השומנים. תהליכים שמואצים בתנאים החומציים של הקיבה. כך אנו אוכלים בשר, שעבר פרוק חלקי. פתרון חלקי לתופעה זו הינו : א. להימנע מאכילת בשר אדום. ב. אם לקנות עוף למשל, לנסות ולקנות עוף שלם ואת חיתוכו לעשות בבית. ניסוי מעניין שנעשה בדק את מידת החמצון של כולסטרול בבשר האדום. הזינו אנשים עם חתיכות הבשר ובדקו את מצב הכולסטרול בגוף. מצאו שכולסטרול הגיע מחומצן לגוף. במקרה זה הגוף לא יכול להשתמש בכולסטרול והכניסו ישירות לעורקים. כנגד זה נתנו לאנשים לאכול את אותו הבשר עם סלט. כאן נמצא שהכולסטרול נשאר בלתי מחומצן והיה זמין לשימוש הגוף. ההסבר לתופעה היא נוכחות גבוהה של נוגדי חמצון בסלט, אשר עצרו את החמצון ברקמה, ומנעו כל אפשרות להתפתחות תגובת חמצון חדשה. זה מסביר את חשיבותם של הירקות והפירות בהרכב המזון שאנו אוכלים, וכן את ההבדל בין חלבונים מהצומח לעומת החלבונים מהחי. תמיד בעולם הצומח יהיו נוגדי חמצון בכמות משמעותית שיגנו על הרקמה הצמחית מפני חמצון.
מקור אחר לסטרס במזון הוא הדוגמא של הסוכר הלבן, הקמח הלבן וחומרים דומים. במקרה זה לא נגרם שינוי מבנה של החומר, אך יש צריכה של חומרים חיוניים של הגוף לצורך ספיגה וקליטה של הסוכר הלבן בתאי הגוף. השאלה הנשאלת היא מדוע הסוכר הלבן יוצר תגובת סטרס בזמן העיכול והפרי המכיל סוכרים אינו עושה זאת? מדוע הקמח הלבן יוצר סטרס והקמח המלא לא ?. התשובה נובעת מההבנה שהפרי השלם הוא מתת אלוהים מושלמת. זוהי מערכת מושלמת העונה על כל הדרישות בצורה אופטימאלית. כפי שגופנו מושלם כך גם הפרי הינו בריאה אלוהית מושלמת. כשאנחנו אוכלים את הפרי אנו מקבלים מהפרי את כל החומרים הנחוצים לספיגתו של הסוכר במערכת העיכול ובתאי הגוף. הסוכר הלבן הוא ניסיון לנקות ולבודד את הסוכר משאר מרכיבי חומר המוצא בכדי לקבל חומר לבן ונאה אסטטית , אך נקי מכל המרכיבים החיוניים לספיגתו בגופנו. זה הדין גם עם הקמח הלבן הטחון ללא מרכיבי הקליפה המשמשת מקור עשיר למינרלים ונוגדי חמצון.
מערכת העיכול הקולטת את המזון הינה חלק חשוב מגופנו על אף שלכאורה היא מנותקת מהגוף כצינור חיצוני, הרי היא החלק המשמעותי האחראי על אספקת מקורות האנרגיה לגופנו. היא משמשת כשוער נאמן המקבל את האורחים הרצויים אך דוחה את הבלתי רצויים. בגלל הלחצים הרבים בהם עומדת מערכת זו , המערכת קורסת ומתפתחים סימפטומים שונים המתריעים על תזונה לא נכונה. הסימפטומים השונים כוללים : עצירות , מעי רגיז , גזים , כאבי בטן, שלשולים, חומציות עולה, אולקוס ועוד. יחד עם זאת ראוי לציין שמערכת העיכול היא מרכז עצבי מאד חשוב בגופנו . חלק חשוב מתאי מערכת ההגנה מרוכזים בכדי להגן על הגוף מרעלים שונים המוכנסים לגוף דרך מרכיבי התזונה. חשוב לציין שהמרכז העצבי החשוב הנמצא במערכת העיכול יש לו השפעה ישירה על חלק מהמחלות המתפתחות במערכת העיכול שהן תולדה של המתח הנפשי. כך אנו צריכים להבחין בין המתח הנפשי לבין המתח שנוצר על ידי המזון הנאכל. כל אחד משני גורמי מתח אלו הינו גורם חשוב כשלעצמו ויכול לגרום למחלות במערכת המעי. השילוב ביניהם יוצר אף אפקט סינרגיסטי. (שניהם יחד יותר גבוהים מהסכום של שני המרכיבים בנפרד). זוהי הדוגמא המעניינת לאיזון גוף נפש. השקטה של הנפש לבד אינה מספקת למניעת הסימפטומים במערכת העיכול , אם אנו לא אוכלים נכון. וגם אם נאכל נכון ולא נשקיט את הנפש גם אז נהיה חשופים למחלות רבות.
אשמח שמאמר זה ישמש פתח לדיון בנושא ,וכן יפתח אפשרות להעלות בכתב בעיות המטרידות מחיי היום יום הקשורות לנושאים שעלו. כל התכתובת תתפרסם בכתב העת ותהיה נחלת הכלל. אני מבקש שכל שאלה או הערה יגיעו אלי בכתב בלבד. בגלל מורכבות הנושאים שעלו, אני מבקש לקרא את המאמר פעמים שלוש לפני שליחת השאלות .כמובן אפשר לכבד את המבקשים להישאר בעילום שם.
כתובת המייל שלי : noah4@actcom.co.il
בברכה,
ד"ר נח בן שלום

החיפוש אחר האושר – התבוננות וחקירה פנימית

מאמר מאת אברהם אורון.

אושר אמיתי
אושר אמיתי

כשאנחנו מתבוננים ברגע של שלווה בטבע שמסביב, ניתן לקלוט משהו משמחת-החיים שניבטת אלינו על כל צעד ושעל. אנו יכולים לקלוט זאת מתנועות ומעוף הציפורים, מריקוד הדבורים והפרפרים, ומהיופי והשלמות של העצים הפרחים. אותה שימחת חיים שניתן למצוא לעיתים בחיות-המחמד שלנו, ובילדים הקטנים – וזה כשאנחנו נותנים להם את החופש לשחק ולחוות.
בחיים יש אושר שאנחנו כנראה, סגרנו את עצמנו בפניו. לכן קורה לא פעם שאנחנו מקנאים באושר הפשוט של הציפורים, של הפרחים, של הילדים, ושואלים את עצמנו מה קרה לנו בעצם, מדוע לא יכולנו להישאר עם אותה שימחת-חיים, אותה פליאה, אותה יכולת למצוא את המשחק וההנאה בכל דבר כפי שחווינו בילדותנו.
האם זה חייב להיות כך? מה מונע מאיתנו להיות מאושרים? זוהי שאלה שראוי, לשבת מספר דקות בשקט ולהתבונן פנימה אל תוך עצמנו, להציג את השאלה ולהקשיב פנימה אל התשובות, התחושות ומה שעולה מתוכנו לגביה.
כשאנחנו מתבוננים פנימה, מתחילות לעלות משם אלף סיבות לכך שאיננו יכולים להיות מאושרים, ושהאושר נראה כל-כך רחוק, כל-כך מורכב, כל-כך מסובך. אלף תירוצים למה אני לא יכול להיות מאושר.
מקשיבים לעצמנו ומגלים את הפטפטת המתרחשת במוח ואינה נותנת מנוח, את המאבק עם מה שיש, עם הרעשים החיצוניים והפנימיים. כשיש מאבק – איך יכולה להיות שלווה? איך יכול להיות אושר? אנחנו מתבוננים פנימה ורואים שישנה תחושה של נפרדות, של ריחוק גם מאלה שקרובים אלינו, בדידות , תחושה של גבולות קשיחים שמפרידים ביני לבין האחר …
אנחנו ממשיכים להתבונן ומגלים שמתחת לבדידות ודפוסים אחרים מסתתר פחד. הפחד שהוא אחד מחוסמי-האושר הגדולים ביותר. הפחד מפני הכאב, הפחד מפני האבדן, הפחד מפני המוות..
כשאנחנו ממשיכים להתבונן יתכן ונחוש אי-נוחות , חוסר שלווה, חוסר מנוחה או השתוקקות ועולה בנו הדחף להפסיק להתבונן, כי לא נוח לנו ולא טוב לנו עם עצמנו.
באיזה שהוא שלב צפים ועולים זיכרונות ומטענים מן העבר, כל מיני דברים בקשר לאנשים, כאלה שאנחנו אוהבים וכאלה שאיננו אוהבים, כל השק הגדול שאנו נושאים על גבנו.
מתבוננים עוד ורואים שאנחנו מלאים בהתניות שנחרטו בנו בשלבים שונים של חיינו כולל התניות שקשורות לדת, ללאום,למעמד, להיותנו גבר או אישה ועוד ועוד.
האם הדרך אל האושר חייבת לעבור דרך התהליך הזה של ההתבוננות, של המודעות למה שכובל אותנו, למה שמונע מאתנו להיות חופשיים?
כשאנחנו מתבוננים פנימה ומנסים להבין את מהות האושר עולה השאלה: מהו בעצם אושר? מה דעתכם?
לאדם הכואב – אושר הוא להיות בלי כאב. לאדם הרעב – אושר הוא כשיש מה לאכול. לאדם העייף – מנוחה היא האושר. אבל מה קורה לאחר שהשביעו את הרעב, אחרי שינה טובה ואחרי ששכחו את הכאב. האם הם מאושרים?
ומה לגבי המצבים הבאים: כשלאדם חסרה שלווה, באותם רגעים בהם הוא מצליח להיכנס לשלווה – הוא מאושר. האמן – מאושר כששורה עליו המוזה והוא מצליח ליצור. האם שילדה מאושר – מאושרת. האיכר ששדהו מתפתח כראוי – מאושר. המתַּקשר מאושר כשהוא מצליח ליצור קשר ומתחבר אל הנשגב. האינטלקטואל מאושר עם ספר טוב, המאוהב מאושר כשהוא נמצא עם אהובתו. האם זה אושר?
ומה כשאיננו נמצאים עם אהובינו, כשהדברים אינם זורמים כפי שרצינו?
אנחנו עדיין שואלים מהו אושר.
האם כשיש, בתוכנו ובינינו לבין סביבתנו, שלום, שלווה והרמוניה?
האם האושר הוא חופש מתחושת החוסר, מהריק הפנימי שרוצה עוד ועוד?
האם כשאנחנו חווים חוויה של ביחד, כשאיננו שרויים בנפרדות ושגבולותינו התרחבו? האם זה אושר?
האם האושר הוא מצב שבו אנחנו זורמים בתהליכי היצירתיות שלנו?
או אולי האושר מופיע כשאנחנו מפסיקים לרדוף אחריו , וברוחו של קרישנמורטי: "האושר הוא כמו רוח קלילה שחודרת פנימה כשהחלון פתוח."
אם ננסה לסכם, ואי אפשר לסכם כי אי אפשר לכלוא את האושר בכלוב המילים – הוא בא כשאנחנו לא שם, כשהבית ריק. ריק ממה? – כנראה מהאגו. זהו אולי מצב של שלווה, של עירות, של צלילות, של התרחבות שחובקת הרבה יותר מאשר את עצמנו.
האם יש דרגות של אושר?
האושר של האדם ששמח בחלקו, שכל הדברים הנוצצים וכל הזוהר הכוזב שקיים בחברה שלנו לא כל-כך מושך אותו.
והאושר של האדם שעושה את חובתו בבית, בעבודה, בחברה. אני חושב שכשאנחנו מרגישים שאנו עושים את הנכון, מה שצריך, ואנחנו שלמים עם עצמנו – צומחת מהשלמות הפנימית הזאת הרגשה של שלווה.
והאושר של אדם שהיה אומלל, אבל עבד על זה ויצא מזה, מתבונן לאחור ורואה שעשה כיברת דרך, עשה עבודה בדרך לאיזו נינוחות פנימית, שלווה, שימחה. ואושרו של אדם שמקדיש את עצמו להבאת אושר לאחרים וזה גורם לו אושר.
וישנו האושר של זה שעושה מה שצריך מבלי לחפש אחר האושר, מבלי לחשוב עליו כלל.
אם היינו מצרפים את כל אלה ביחד, אולי היינו מקבלים משהו שיכול להצביע על הכיוון שבו יימצא האושר.
רבים מאיתנו קראו את הספר "האלכימאי", ספר נפלא ומרגש מאד, ואולי נחשוב לרגע מי היו האלכימאים האמיתיים. הם היו אלה שבאחת התקופות החשוכות ביותר בימי האנושות, בימי הביניים, תקופה של רדיפות קשות על רקע דתי, שאפו לחקור ולהבין את היקום ואת עצמם.
הם שאפו אל הנשגב, אל החירות וההארה. אבל היה עליהם להסוות זאת בחיפוש אחר הידע, שאותו ייצגה "אבן החכמים" שמסוגלת להפוך כל מתכת לזהב, או למצוא את השיקוי שמסוגל לרפא את כל המחלות ולהחזיר את הנעורים. זה היה המסווה. הם עבדו קשה מאד בכבשנים שלהם, במעבדות שלהם. הם התיכו, רקחו, יצרו חומרים מחומרים שונים.
היו הרבה מתחזים, והיו רבים שלא הבינו את מהות האלכימיה, אבל האלכימאים האמיתיים הבינו שהזהב האמיתי נמצא בתוכנו, ושבתהליך הזיכוך והחקירה הם מזככים ומטהרים את עצמם והופכים את העפר שבטבעם לזהב. הפעילות החיצונית שלהם היתה מכוונת אל הפנימית. המתכות, היסודות, התרכובות – סימלו כוחות רוחניים ביקום ובאדם. הם התכוונו פנימה, ולכן האלכימיה היתה סוג של עבודה עם חומרים, כשלמעשה הם עבדו עם החומרים הפנימיים שלהם. האלכימיה היא עבודה יומיומית, ואצל האלכימאים זו באמת היתה עבודה יומיומית, כשבתהליך של ניסוי וטעיה, נפילה וקימה, פעילות חיצונית ופעילות פנימית, רעש ושקט – נוצר באדם אותו שינוי עמוק, אותה התמרה של העפר לזהב.
האם יתכן שגם הדרך אל האושר היא תהליך אלכימי שבאמצעותו אנו הופכים את הזבל שבטבענו לוורדים בעלי יופי ובושם מופלא. הוורד בסופו של דבר הופך גם הוא לזבל, אבל מהזבל הזה יכול לצמוח שוב וורד.
זהו התהליך בטבע. איך אנחנו הופכים מַאֲבק לשלווה? שיפוטיות וביקורתיות לפתיחות וקבלה? כבילה ותלות לחירות? איך אנחנו הופכים קשיחות ואטימות לרכות וחמלה? ותשומת-לב להקשבה?
איך מתמירים אנוכיות ונפרדות לאחווה? ורדיפת-הנאות וריגושים לשביעות-רצון ממה שיש?
איך הופכים שטחיות וחוסר-חיים להתעוררות לחיים וחיים-מהלב? ובסופו של דבר – להתמיר את הפחד לאהבה?
יש כל-כך הרבה ספרים שמנסים ללמד אותנו איך. האם ייתכן שקניית ספרים והקריאה מהווה תחליף ללקיחת אחריות, להתמקדות ולעשייה של הדרוש?
קשה לנו להיפרד מחוסר-האושר שלנו. כנראה שאיננו רואים באושר משהו טבעי, משהו שאנחנו וכל אחד אחר זכאי לו.
אנחנו אומרים: "אני רוצה להיות מאושר." האמנם אתה רוצה להיות מאושר בכל ליבך? האם אתה מוכן להשקיע את העבודה, או שמא אתה רוצה רק את הפירות? האם באמת נמאס לך מהחיים באפרוריות, ברדידות, בחוסר-החִיּוּת ובחוסר-השמחה?
אני רוצה להיות מאושר – אבל. תמיד אבל.
אני מחפש את המורה שיראה לי איך. אני רוצה להיות מאושר – אבל זה יצטרך להמתין עד שאצא לגמלאות. כשאני עושה מדיטציה – אני מאושר. ומה קורה לאחר המדיטציה? כשאני בטבע – אני מאושר. ומה קורה כשאתה לא בטבע? כשאני עם חברים שיודעים לעשות שמח אני מאושר. ומה כשאתה לא עם החברים?
חשוב שנשאל את עצמנו שאלה נוקבת : האם אנחנו באמת רוצים להיות מאושרים? אם היינו רוצים להיות מאושרים באמת, היתה משתמעת מזה עשייה בלתי מתפשרת בכיוון הזה. ועבור האלכימאי של האושר – החיים הם המעבדה. הקלחת הרותחת של החיים, שבה נמצאות כל מיני תרכובות, מועילות ומזיקות, שבה נוצרים הזהב האציל והברזל אכול-החלודה, שבה יש תהליכים חלקים והרמוניים אבל גם התפוצצויות שמסבות סבל רב.
אם אנחנו מחפשים את אבן-החכמים – בואו נחשוב רגע ונראה, כי אבן-החכמים האמיתית של האלכימאים, אותה אבן דימיונית שחיפשו ואולי מחפשים אותה עד היום הזה, בעצם לא היתה אבן חומרית אלא משהו אחר, שעשה את ההתמרה, את השינוי הגדול הזה. היה שם הרצון ללמוד, רצון רב ללמוד ללא המחשבה שאני כבר יודע ולמדתי. היו שם פתיחות, התמדה ונחישות. היו שם תשומת-לב והקשבה והיו שם העזה ונכונות להתמודד עם קשיים. אלו המרכיבים של אבן-החכמים, גם של אלכימאי ימי-הביניים, ואולי גם של אבן-החכמים של אלכימאי ימינו, של עכשיו.
ישנן כמה אמיתות מנחות בתהליך החיפוש אחר האושר שעולות בדעתי. את האמיתות הללו לימדו ענקי הרוח של האנושות מזה אלפי שנים. אני מנסח אותן במילים שלי, ואולי יהיה נכון שכל אחד מאתנו ימצא את האמיתות שלו וינסח אותן לעצמו. קחו אותן פנימה, התבוננו בהן, הטמיעו אותן והפכו אותן לחלק מכם. בהטמעת האמיתות הללו טמון המפתח להצלחה ביישום. אין פער בין הבנה לבין יישום. כשאנחנו מבינים משהו לא רק אינטלקטואלית אלא עם כל הלב – מזה צומחת עשייה נכונה, יישום נכון.
אמת ראשונה: מקור האושר קיים בתוכנו, בטבענו העמוק, בנשמתנו, ומי שרכש מיומנות מסוימת ביכולת להיכנס לשקט, להעמיק בעירות מלאה פנימה, אל מעבר למחשבה ולמילים– חש ברגעים הללו תחושה של צלילות, שלווה ואושר. רבים אולי לא יקבלו זאת, ויראו בכך תאוריה לא מוכחת. זוהי תיאוריה כל-עוד איננו בוחנים זאת. נדירים הם אלה שניסו והתמידו , ולא חוו רגעים אפילו קצרים של שלווה ונועם. מזה משתמע שכשאנחנו מניחים לעצמנו, כשאיננו מוטרדים, כשאיננו מטרידים את עצמנו – צפה ועולה בנו תחושה של נועם ושל שלווה .
האמת השניה היא שהמיינד המותנה, המלא במאבקים, מילים, פירושים, ציפיות ותשוקות, הוא החסימה הגדולה שמפרידה בינינו לבין האושר. השורשים של ה"אני" וה"שלי", נמצאים במיינד. היכולת להבחין בין המודעות שצופה לבין המיינד, ולהביא מודעות מבחינה, מכילה וחומלת לדפוסי חשיבה ורגש מושרשים שגורמים לסבל סוללת את הדרך לחרות ולאושר.
האמת השלישית: האושר מופיע כשמרפים,כשמפנים לו מקום, כשאין נאחזים בדבר ואין בורחים מדבר.
האמת הרביעית: במרכז שלנו נמצא תמיד שלמות ושלום. בשוליים הרדודים נמצא רק חוסר ומאבק.
האמת החמישית: בכל רגע ורגע אנו בוחרים היכן להיות. באושר או בחוסר.
האמת השישית: אושר קיים רק בנוכחות השלמה ברגע הזה ומרגע לרגע.
מכל אחת מהאמיתות הללו נגזר תרגול שעלינו לגלות. עלינו לקחת את האמת, להגות בה, לעבוד איתה וליישם אותה ברוח הנכונה, ברוח של אהבה: אהבת הבריות, אהבת האמת, ואולי ניתן להוסיף פה עוד אהבה אחת – אהבת השקט.

הטאו של הפשטות – הרים ושערים בדרך אל החוכמה

פרופסור  גארי קורסרי, הוא סופר ומרצה ביפאן וארה"ב במקור נקרא המאמר "טאו בשש צלעות"

שורש הזן
יפן מפורסמת בכל העולם במסורות התרבותיות המיוחדות שלה, שבאופן מוזר שמות כולן נושאים את הסיומת דו. דו, או טאו, או טאואיזם, הוא שורש הזן – שהיא הפילוסופיה, או השיטה, המאפיינת כל-כך את התרבות היפנית.
כולנו מכירים את הג'ודו למשל, שפירושו "הדרך של הגנה עצמית". ישנו גם האייקידו, "הדרך של פגישת הכוח עם הרוח" וקנדו, "הדרך של החרב". יש סאדו, "הדרך של התה"; שודו, "הדרך של קליגרפיה" (כתיבה תמה); קאדו, "הדרך של השירה"; ועוד אחרות. מובן שמשמעות המילה דו היא "הדרך שלי". אבל מה בדיוק הכוונה ב"הדרך שלי"?

בתרגומו המפורסם לאי-צ'ינג, כותב סם פיפלר:
טאו… הוא שער. זהו השער דרכו אנחנו עוברים באורח מתמיד. מעולם איננו נמצאים לפני השער או מאחריו. דבר לא קיים מלבד כאן, איתנו, ברגע הזה, בשער.
השער הוא גם סופו של עולם אחד וגם תחילתו של אחר, אבל בעמדנו בשער אנחנו נמצאים בשני העולמות בו-זמנית. השער הוא מה שקיים בין העתיד ובין העבר. הוא, במילים אחרות, בדיוק ההווה הבלתי-נתפש. אני קורא לו בלתי-נתפש משום שבדיוק כשאנחנו חושבים שיש לנו אותו הוא כבר נמצא בעבר, ועד שיש לנו אותו הוא רק חלום של עתיד. המשורר הגדול ט.ס.אליוט נאבק כל חייו עם חידת הזמן. בשירו "ארבעה רבעים" הוא הגיע לאיזו שהיא הארה:
מה שצריך היה להיות ומה שהיה
מוליכים אל סוף אחד, שתמיד נוכח.

ההבנה היא תרופה המסלקת חרטות. כל רגע יהיה מתאים לפעולה ולגילוי אם נהיה ערנים. ”המוכנות היא הכל“, אומר לנו שייקספיר, ”בשלות היא הכל“.
תפישת הרגע הכל-כך נזיל הזה היא בדיוק מהותו של הדו, או טאו, או טאואיזם. הוא עוסק בחיבור בין העבר לעתיד, בגישור בין הפכים, באיחוד בין אור וחושך, טוב ורע, זכר ונקבה, יין ויאנג בשיווי משקל והרמוניה. יותר מכך, הוא עוסק בהפגשת עולם היומיום עם עולם הניסים. הוא מלמד אותנו איך לראות את הניסים בחיי היומיום שלנו. השער מרמז גילוי, ולהיות ב"טאו" משמע להיות במצב של גילוי מתמיד, במצב של פתיחות אל פלאי העולם.

קאקאודו אוקאקורה כתב בספרו הקלאסי "ספר התה התרומה המיוחדת של זן למחשבה המערבית" :
"לפי הזן אין הבחנה ביחס בין קטן לגדול, ולאטום אפשרויות שוות לאלו של היקום , הייתה ההכרה ביומיומי והרגיל כבעל חשיבות שווה לרוחני."
הפילוסוף הצרפתי פסקל הרים מבטו אל שמי הלילה וקרא: "מה מפחידים המרחבים האינסופיים הללו!". זוהי קריאת הבדידות , תחושת היות האדם מופרד ומוקטן על ידי קוצר הבנה שלו את המרחב הכביר.

בהתרכזנו בעולם הרגיל שלנו, החולף, הקטן עד לאינסוף, הטאו מזכיר לנו את תאוריית המפץ הגדול: כל הזמן והחלל נכללו באטום הראשוני של אלוהים. בתוך יקום אינסופי לאין שיעור, או שאין מרכז, או שהכל הוא המרכז, תלוי בנקודת המבט. כשבוחנים את הדבר, לכל אטום ישנו הפוטנציאל של האטום הראשון. כל אטום – כולל אנו עצמנו – מכיל בתוכו יקום חדש.
הייתי רוצה להגדיר מסגרת לרוח הטאו. המשימה מזכירה לי שיר משנות השישים. להקת הרוק "אדמה, רוח ואש" הפכה שיר זן פשוט לזמר חוזר על עצמו שנשמע כך:
בראשית יש הר
אחר-כך אין הר
ואחר-כך יש. (וחוזר חלילה…)

הנגיעה בנושא זה הינה כהתקרבות אל הר גבוה: נראה כאילו לעולם לא נוכל לטפס אל פיסגה כה נישאה והמטרה תתחמק מאיתנו לעד (בראשית יש הר). אבל בהדרגה, כשאנו לומדים את הנושא ומשליטים משמעת על מחשבותנו, ליבותינו וגופינו בעזרת ג'ודו ודומיו, נראה שנוכל בכל זאת להבין, נוכל לזכות במראה חטוף של הנוף מן הפיסגה (אחר-כך אין הר). לבסוף, כשנמשיך ונעפיל וניכנס עמוק יותר אל תוך עצמנו, ייראה כאילו ההר צמח מחדש ושוב קורא תיגר עלינו.

בעולם המערבי אנחנו אוהבים מספרים ונוסחאות: 2+2=4, למשל. העולם המזרחי מעדיף רמז והצעה. זה גורם לכל מיני אי-הבנות במשאים-ומתנים עסקיים. אנשי המערב אוהבים את הקשיחות של הסכמים וחוזים, אנשי המזרח מעדיפים כל מה שמשתמע מקידה, ניד-ראש וצליל הקול. השפה האנגלית היא השפה הבינלאומית של מדע, טכנולוגיה, עובדות ודיוק. אין אתה מוצא מילה כ"הירה-הירה" בשפה האנגלית אבל ישנן הרבה כמוה ביפנית, מילים רבות שמשמעותן כמו "קול משק כנפי הפרפר".
אין כאן דרך אחת טובה מאחרת, אלא שוני. עכשיו יותר מתמיד, כשאנחנו מתקרבים במהירות אל האלף החדש, כשאנחנו קוצרים את הפירות ושבעים רצון מן האתגרים שהציב בפנינו עידן התקשורת המדהים, חובה עלינו להבין את ההבדלים.

המייסד האגדי של הטאואיזם בן המאה ה5 לפני הספירה, הפילוסוף לאו טסו מפורסם בהצהרתו בקטע הפתיחה של הטאו טה צ'ינג:
אלה האומרים, אינם יודעים.
אלה שיודעים אינם אומרים.

כמה מאות שנים לאחר מכן ציין המשורר ואמן הסטנד-אפ קומדי פו-צ'ו-אי כי לאו-טסו המשיך והסביר בעוד כחמשת אלפי מילים מה לא ידע. אבל כדי להיות הוגנים עם לאו-טסו, הוא ניסה להציע דרך אחרת לחשיבה ולתחושה, דרך אחרת להיות בתוך המסתורין של החיים.

כך שכיום, בעקבות לאו-טסו הגדול, הייתי רוצה לעשות מה שרוב האסייתים לא היו מעזים לעשות; הייתי רוצה לנסות למסגר לטאו צורה. למסגרת שלי יש שש צלעות. אפשר להוסיף או להפחית, אבל שש זה בסדר. נוח לי בשש מפני שהדימוי המרכזי בטאו הוא "טורי", או שער. כשאנחנו מדמיינים את השער הזה, לא נשתמש בשער-גן פשוט שאנחנו עוברים דרכו גדר כלונסאות לבנה. הבה נדמיין, במקום זאת, את שערי-הענק היפניים, ה"טוריים": מבני הענק האדומים העשויים עץ או מתכת וניצבים בחזיתות בתי-תפילה ומקדשים, שאנשים עוברים תחתם. אפשר גם לעקוף את הטורים הללו, אין כל ניסיון לסגור את בתי-התפילה או המקדשים מעולם החולין. הטורים מסבים את תשומת ליבנו לנוכחות האלוהית. הם מופיעים במגוון צורות ומידות, אך לכולם הצורה הכללית של שני עמודים התומכים בקורה אופקית שבולטת מעבר לכל עמוד, כדמות שתי אותיות טי גדולות הסמוכות אחת לשנייה, כך: TT.

מכל הטורים שראיתי בימי נדודי ברחבי יפן, אני מעדיף את הענק שבמקדש איטסוקושימה על האי מיאג'ימה שליד הירושימה. המקדש ובית-התפילה הסמוך לו ממוקמים על שפת המים, וכשהגיאות מגיעה, נראה הטורי הענק – גבהו 16 מטרים, עם קורות צולבות של 22 מטרים – כאילו הוא צף במי הים. השתקפותו בצבע השני צפה על מי התכלת כשער רפאים בין שני העולמות. צפייה בו מפרוזדור המקדש, על רקע ההרים והתנועה המהירה של העננים הלבנים מעל, נראית כהתגלמות הפגישה הסמלית בין רוח לחומר.
ויש לו שש צלעות. קורתו האופקית כפולה ונראית כמו שתי החמשות הראשונות על נייר לרישום מוזיקה, המצפות לחסד התווים שיירשמו. שני העמודים הכבדים, עבים כאשוחי-ענק, נתמכים על-ידי שני מבנים ישרי זווית, העולים לחצי גובה הקורה האופקית ומגיעים אחורנית אל המקדש וקדימה אל ההרים, נשקפים במים כמשי אדום בגלים עדינים. הטורי הזה בעל ששת הצדדים עומד על קרקעית המים שלו כבר שבע מאות שנה. אז הניחו לי להשתמש בו כסמל שלי, תנו לי להשתמש בו כמסגרת עבור הטאו.

Itsukushima

הצלע הראשונה של המסגרת היא שפלוּת רוח, שהיא תנאי ולא יעבור. כשאדם נכנס לבית-תה יפני הוא מתכופף נמוך וזוחל דרך דלת בגובה מטר בערך לתוך חדר קטן. הקיסר ירום הודו נכנס לבית-התה בדרך זו, וכך עשה גם הנזיר הנודד. בעיני היקום, כולנו שווים, ולכל אחד מאיתנו הזדמנות שווה להגיע להארה. החל מתקופת התחיה (רנסנס), כשאנשי המערב גילו מחדש את הסגולות היווניות של יחידנות (אינדיבידואליזם), נטינו להעריץ ולפאר את האמן יותר מאשר את האמנות. המגמה קיבלה ביטוי במשך המהפכה הרומנטית של המאות ה18- וה19-. בזמננו נראה כי התהילה היא העיקר, לא האמנות, והרעיון הוא להתפרסם בכל דרך ובמהירות האפשרית. לאחרונה שמעתי מבקר "רציני" מגדיר אמנות מודרנית כ"כל מה שאמן עושה" (או אולי זה היה "כל מה שאמן אומר שהוא אמנות?" – שזה אפילו יותר גרוע). להגדרות עוקפות כאלה אין דבר וחצי דבר עם רוח הטאו. עלינו לזכור כי קתדרלות אדירות בימי-הביניים נבנו וקושטו על-ידי אמנים אלמונים. אפילו המלחין הדגול יוהאן סבסטיאן באך כתב בתחילת כל אחד מחיבוריו את המילים הלטיניות Soli deum gloria ("רק לאלוהים התהילה"). זוהי רוח הטאו.

הצלע השנייה של המסגרת שלנו מתקשרת לראשונה. זהו הרעיון של עוני צרוף והוא אגוז קשה לפיצוח עבור אנשי המערב: איך יכול עוני להיות טהור? חברה המבוססת על חומרנות מבקרת קשות את העוני ואת העניים. הבה ניזכר בהנרי דייוויד תורו שחי בבקתה פשוטה – בגודל של בית-תה בערך – בקצה אגם ולדן. תורו אמר שסוד החיים יכול להתמצות בשלוש מילים: פשטות, פשטות ופשטות. הוא אמר שהיו לו שלושה כיסאות בביקתתו: אחד עבור בדידות, שני עבור ידידות ושלישי עבור חברה. הטאואיזם וקרובו הזן ביפן יכולים להבין לעומקו את נדר העוני שלקח על עצמו פרנסיס הקדוש מאסיסי: בוער באש פנימית עשה פרנסיס הקדוש את חייו אמנותו. אך רק קומץ בני-תמותה יכולים לתפוש גדולה שכזו. בטאואיזם, עידון העוני משמעו לעשות את המירב ממה שאפשר להשיג, תוך שימוש בקווים פשוטים ונקיים, וללא פחד מריקנות ושקט (מתוך השקט והריקנות נובטים חיים חדשים). עידון העוני הוא הקבלה שברוחה כתב אמן ההייקו:
האסם נשרף כליל!
עתה אוכל סוף סוף
ליהנות ממראה הירח.

לצלע השלישית של המסגרת אקרא תהליך. מאחר ואנו עומדים תמיד בשער, רוברט לואיס סטיבנסון אמר:אני מקווה שהנסיעה טובה מן ההגעה ההגעה עצמה פחות חשובה מאשר איך אנחנו מגיעים לשם.
גדולת החיים נחה באפשרות (פוטנציאל). באמריקה רק לעתים נדירות אנו מביאים בחשבון את דרך עשייתה של יצירת אמנות, אנחנו מתרכזים במוצר המוגמר. במזרח יש לתהליך לפחות אותה חשיבות. אלה המתרגלים טאו מאמינים שיש לאמן את הרוח דרך המשמעת שבאמנות. יופי אמיתי בא מהשלמה רוחנית (מנטלית) של הבלתי מושלם….
ישנו סיפור ששמעתי פעם ממנהל בית הספר התיכון בו למדתי: אב רואה מפת העולם בחוברת, מוציא אותה וחותך לחתיכות, ואז נותן לבנו להרכיבה מחדש.
האב מתפלא כשהבן הצעיר משלים את המשימה בעשר דקות.מסביר הבן,: "על גב תמונת העול היתה תמונת אדם. אני חיברתי את האדם, והעולם התחבר מעצמו". זהו התהליך של הטאו.

הצלע הרביעית של מסגרתנו היא גיל ומסורת. הטאואיסט רוחש להם כבוד והערצה. נאמר שהיפנים רק מעתיקים תרבויות אחרות – קודם קוריאה, אחר-כך סין, עכשיו ארצות-הברית – ושאינם יכולים להמציא דבר. זוהי, כמובן, שטות. במקום זאת הייתי אומר שהאמן היפני ממציא ללא הרף, אם נגדיר המצאה כעידון ושיפור. התרבות היפנית החלה לפני כ1,500- שנה ואין ליפנים כל צורך להמציא מחדש את הגלגל כל הזמן. ביפן, מקדשים ובתי-תפילה משוחזרים ללא הרף, ולא תמצא שם שרידים עתיקים כפי שאתה מוצא ביוון ובאיטליה. על-ידי עיבוד תמידי מחדש של צורות מסורתיות, האמנים היפנים מביעים הערכה וכבוד לאלה שקדמו להם. המקוריות הפרועה העשויה להעניק לכל אחד מאיתנו במערב רבע שעה של תהילה – או הצעה להופיע בתוכנית-שיח טלויזיונית – אינה מבטאת יכולת או כשרון שהיו מספקים אמן טאואיסט. אין לי ספק שלעולם לא תמצאו אמן טאואיסט בתוכנית של אופרה (וינפרי) או ג'ראלדו.

הצלע החמישית של המסגרת היא מיקוד. בתיאור אמנות הכתיבה התמה, כתב טסן הורינו (Tessen Horino):
טאו… משמעו ללכת בעקביות אחר מטרה מסוימת תוך ויתור מרצון אפילו על החיים.
כל אמן יודע שכאשר הוא באמת שקוע בעבודתו, הוא פועל במימד אחר של זמן. חוויתי זאת בעצמי. אני יודע שכתיבתי במיטבה, כאשר אני מרים את ראשי מן הדף או ממסך המחשב ורואה שחלפו שעתיים בזמן שנראה לי כדקות אחדות. כאשר אדם שקוע לחלוטין בעבודתו, נבלע על-ידי העבודה, הוא מתנסה בטאו. אוהבים מביטים שעות האחד בעיני השני; האם ותינוקה קשורים ביניהם בדגדוג, צחקוק וניחוח העור; ילדים מעבירים את ימיהם במשחקי מחבואים – גם אלה הם סוגי התמקדות; גם זה טאו.

הצלע השישית והאחרונה של המסגרת שלנו תלויה בחמישית: אקרא לה עירוב, או איחוד של האומן והאמנות. תהה המשורר האירי ויליאם בטלר ייטס "איך נוכל להבדיל בין הרוקד לריקוד? ברוח הטאו אין הפרדה.האמן מגיע להתגלות רוחנית דרך אימון יומיומי משמעת העבודה שלו, אבל דרגה זו של פתיחות היא יותר מאשר משמעת או אימון. היא מחברת בין גוף, רוח והשראה (אינטואיציה) ובאותה מידה גם עם המחשב (מיינד) במצב זה של אחדות וחיבור האמנות כאילו מתבטאת מעצמה: המטרה מזמינה את החץ אל מרכזה, המיתווה מעורר את יד האמן. זהו מצב החסד והאחדות אותו השיג מיכאל אנג'לו כאשר ציין כי הוא רק "שיחרר" את "דוד" מכלא השיש.

אלה, אם כן, הם ששת החיבורים המאחדים את תרבות הטאו, התרבות היפנית:
ענווה, עוני מזוקק, תהליך, גיל ומסורת, ריכוז ואיחוד רוחני.
כשנכניס נושאים אלה והתנסות בהם אל תוך חיי היומיום שלנו, אל תוך עבודתנו ויחסינו עם אחרים, נהפוך את היומיומי לרוחני ונבחין בקשרינו עם האינסופי והנצחי.

רק קומץ מאיתנו מבורכים כמיכאל אנג'לו, פרנסיס הקדוש, ליידי מוראסאקי. אך כל אחד מאיתנו נולד עם מלוא היכולת לקדש את חיי היומיום, להיות אמן ליצירה הפרטית שלו. זה דורש תשומת לב לפרטים, ואת ההבנה המפתיעה שאנחנו עומדים בשער לעולם ועד.

חיים – ההרפתקה הגדולה שלכם

פרק 13 מתוך הספר: "תאוסופיה – חקר טבעם הרוחני של החיים ושל האדם".
(את הספר כתבו זוג מרצים ומורים לתאוסופיה מארה"ב – פליקס ויוניס ליטון)

ספר - חקר טבעם הרוחני של החיים והאדם

כל תהליך ההתפתחות הוא תהליך של עשיית העולם
כאן בעולם המערבי התרגלנו להפריד בין היבט החיים של ענייני העולם הזה לבין ההיבט הרוחני, כאילו השניים מנוגדים זה לזה. נטינו להשתמש בשתי מערכות של ערכים, האחת בעלת אידיאלים רוחניים גבוהים לשבת, ואז, ביום ראשון בבוקר, אנחנו עוברים לענייני העולם הזה עם מערכת ערכים שונה לחלוטין.
פיצול הערכים הזה אינו מציאותי, כי למעשה העולם החומרי הוא הצורה והרוח היא החיים, שמבוטאים דרך הצורה. הרוח נפרדת מן הגוף, אין לה אמצעי לביטוי אלא אם יש צורה, שדרכה החיים יכולים להתבטא. אם הרוח חדלה להתגלות דרך צורה, הצורה מצומצמת לדבר מת, היא הפכה לגוויה. מנקודת המבט התאוסופית, כל תהליך ההתפתחות הוא תהליך של עשיית העולם וכל אשר בו לביטוי מושלם של החיים האלוהיים שבתוכו.

הרוחניות כגישה פנימית
הרוחניות אינה תלויה בנסיבות חיצוניות או בסביבה, וגם לא בכשרון. הרוחניות היא גישה פנימית. לדוגמה, היא אינה תלויה בסוג העבודה שבה אנו עוסקים, אלא בגישה שלנו כלפי ביצוע העבודה. יש לנו דעה, למשל, שאנשי דת ואנשי עסקים נמצאים בקטבים מנוגדים ככל שהדבר נוגע ברוחניות. האם העיסוק שלהם הוא קנה מידה אמיתי לשיפוט ההתפתחות הרוחנית של כל אחד מהם? הבה נתייחס לאנשי עסקים – לדוגמה אלה שעוסקים במכירות. רבים חושבים, כי אנשי מכירות רחוקים מרוחניות ככל שרק אפשר. אולי יש כמה מוכרים חסרי-מצפון, אך יש לקחת בחשבון את הממוצע, לא את היוצאים מן הכלל. אם הגישה הפנימית שלהם היא גישה של שירות לאנושות, מה יוכל להיות יותר רוחני מזה? מתווכת נכסים מצליחה, שהיא גם אדם רוחני באמת, נשאלה למה היא מייחסת את הצלחתה. היא השיבה: "מעולם לא מכרתי בית. אנשים שזקוקים למעון באים אלי ואני עושה כמיטב יכולתי לספק להם את המעון הטוב ביותר האפשרי שיתאים לצורכיהם". נכון, שזו גישה רוחנית של שירות, ואין פלא שהיא הצליחה כל כך.
עכשיו נתייחס לאיש דת. אם הגישה הפנימית שלו היא של השגת חשיבות או סמכות על מספר גדול של אנשים, אם הוא מעוניין באיסוף הכספים, או במשכורתו, או בתרומות הנשלחות אליו, יותר מאשר לעזור באמת לאנשי הקהילה שלו, האם הוא אדם רוחני? לרוע המזל, יש אנשי דת כאלה. כך שאתם רואים, שלא המקצוע, אלא הגישה הפנימית היא החשובה.
ומה בעניין עקרת הבית? לעתים כה קרובות נשים אומרות: "הו, הייתי מאוד רוצה לחיות חיים רוחניים, אך כל זמני תפוס בהדחת כלים, הכנת ארוחות, טיפול במשפחה וכל המטלות האינסופיות". ובכן, אם המטלות נעשות מתוך גישה של טינה פנימית, איך היא תוכל לנהל חיים רוחניים? אך כולנו חווינו את האושר הגדול שבלהיכנס לבית אמיתי, שנוהל על ידי אם ורעיה שמקרינה שמחה בשירות אוהב, והאושר שבקיום הבלתי אנוכי שלה הורגש על ידי כל מי שבא עמו במגע. היא מנהלת חיים רוחניים.

תרגול רוחני
אנחנו קוראים אודות דברים רוחניים, וחלקנו חושבים: "כן, יום אחד, כשלחץ הפרנסה ייחלש, אפרוש לאיזה הר או אזור מבודד – אולי אפילו אסע להודו – ואנהל ברצינות חיים רוחניים". אך האם זו באמת הדרך? נניח שבדיוק עכשיו הייתם יכולים לבחור בנסיבות האידיאליות, שאתם חושבים שיוכלו לספק לכם את ההזדמנות הטובה ביותר לנהל חיים רוחניים. במה הייתם בוחרים? רבים מאתנו היו בוחרים בנסיבות שונות מאלה, שבהן אנחנו מוצאים את עצמנו כעת. קרוב לוודאי שהיינו רוצים שיהיה לנו המון כסף, כך שלא יהיה כורח להרוויח את מחייתנו. היינו רוצים גוף חזק ובריא, שלא יעשה לנו בעיות. היינו רוצים שיהיה לנו מַחשָׁב (mind) מעולה, כך שהחשיבה תהיה קלה לנו. היינו יכולים לרשום המון דברים נוספים: שלא יהיו דאגות, שלא יהיו צרות, שלא יהיו קשיים – זה כל מה שהיינו רוצים. אז היינו יכולים באמת לנהל חיים רוחניים!

ובכן, האם זה כך?
איך נוכל לפתח סבלנות, אם לעולם לא נהיה בנסיבות שיוצרות חוסר סבלנות? או אומץ, במקום שבו אין ממה לפחד? וגם, כמובן, כל אחד יכול לאהוב את המין האנושי כשהוא יושב בראש הר והאנושות המרגיזה, החלשה, נמצאת במרחק נאה ובטוח. זה לא דורש כוח רוחני. אהבה רוחנית לאנושות מתפתחת רק כשאנחנו ממוקמים בדיוק ליד האדם שמעצבן אותנו ביותר, או כשאנחנו מתמזגים עם אלה, שהגישה שלהם לחיים שונה מזו שלנו.
אנחנו מפתחים שרירים רוחניים בדיוק באותו אופן שבו מפתחים שרירים פיזיים – כשנותנים להם כוח מתנגד לפעול מולו. נניח שאני רוצה לפתח את שרירי. יש רק דרך אחת אפשרית לעשות זאת, והיא להפעיל אותם מול התנגדות בצורה של כוח המשיכה, או משקל, או על ידי הפעלה של כוח מתנגד מלאכותי. אין ספק, שלו היה אפשרי למקד את התודעה שלנו באותם שרירים, היינו רואים את כל המאמץ הזה כרע, כמשהו שיש להימנע ממנו בכל מחיר. מנקודת מבט זו, היה עלינו לבחור להתפרקד בעצלתיים, להיות מוזנים ומפונקים, לחיות חיים של נוחות מושלמת. אך מנקודת המבט הגבוהה והיותר שלמה של כל האישיות שלנו, אנחנו יודעים מה היה קורה לשריר הזה. הוא היה מתנוון ומאבד את יכולתו לפעול ולשרת אותנו.
באותו אופן, מנקודת המבט של האישיות, היינו בוחרים בחיים חסרי בעיות, ללא קשיים, אבל חיים של נוחות, כך שהיינו יכולים לשבת בחיבוק ידיים וליהנות. מנקודת הראות הגבוהה יותר, של העצמי האמיתי, אנחנו יודעים שזה לא טוב. איך היינו יכולים לפתח את כוחנו הרוחני בחיים כאלה? זה היה בלתי אפשרי, ממש כמו שפיתוח הכוח הפיזי שלנו לא היה אפשרי לו הנחנו לשרירינו להתנוון בחוסר מעש.

כל מה שעלינו לעשות כדי לממש את הצורך שלנו בתרגול רוחני הוא להביט לאחור על חיינו שלנו, ולראות מה היו הזמנים של ההתגלויות הגדולות ביותר ושל ההבנה העמוקה ביותר, הזמנים שבהם הגענו לעומקים פנימיים של יכולת ושל כוח.
נמצא, שהם היו תמיד הזמנים שבהם עמדנו נוכח בעיות וקשיים, שאילצו אותנו להעמיק אל תוך עצמנו. הביטו סביבכם אל האנשים שנראים כמפותחים ביותר, האנשים הנפלאים והמצוינים, ותגלו שאלה הם האנשים שנכחו בחייהם הרבה כוחות, שכנגדם היה עליהם להפעיל את השרירים הרוחניים שלהם. אנני בזאנט אמרה פעם, שהיתה יכולה לחיות בלי ההנאות שלה, אך לעולם לא בלי הייסורים. הטרגדיות, הקשיים והאסונות שהיה עליה לחוות עוררו בה את היכולות העצומות שהיא פיתחה, אפשרו לה לעשות את הדברים הכבירים שעשתה בתקופת חייה. לא במקרה אנחנו משתמשים בהשוואה של חישול הפלדה בכבשן, כשאנחנו רוצים לתאר את המידות הטובות הנאצלות, הנרכשות בזמנים של מבחן.
התבוננו בנסיבות החיים שלכם וראו מה החיים מנסים ללמד אתכם. מה הם המצבים שחוזרים ושבים אליכם פעם אחר פעם, שהייתם מעדיפים לברוח מהם? התבוננו בחייכם וראו אם תוכלו להשיג את נקודת המבט הזאת עליהם. אז תראו מהו הדבר שאתם מאותגרים לשנות, או להתגבר עליו. האם אתם נשארים שוב ושוב חסרי נכסים, או מנוצלים? האם אתם נאלצים לפעול לבד, או מתוסכלים ממה שהייתם הכי רוצים להשיג? אנחנו תמיד חושבים, שלו רק יכולנו לשנות את הנסיבות, הכל היה יותר טוב. לעולם איננו חושבים שעלינו לשנות את עצמנו.

לקיחת יוזמה
הדרך שלנו להתמודד עם בעיות מומחשת בסיפור על האנשים שהמציאו נעליים לראשונה. שני אנשים הלכו בדרך סלעית, רגליהם היחפות עייפו ודאבו. לבסוף עברו על פני עור של חיה מתה. זו היתה הקלה כה גדולה לכפות רגליהם העייפות והכואבות, עד שאחד מהם פנה אל השני ואמר: "יש לי רעיון גדול. כל מה שעלינו לעשות הוא לכסות את כל הארץ בעורות של חיות מתות. וכך, בכל מקום בו נדרוך נלך בנוחות". האדם השני והיותר חכם אמר: "יש לי רעיון אחר. למה שלא ניקח חלק קטן מן העור הזה ונקשור אותו אל רגלינו שלנו, ואז לא חשוב איפה נדרוך, נלך בנוחות?". אכן, האין זו עובדה שרבים מאתנו דומים לאדם הראשון בסיפור? אנחנו חולמים על אוטופיה גדולה – היינו משנים את העולם כולו – את כולם ואת הכל, מלבד עצמנו.
הוגה דעות אחד אמר, שאנחנו מנסים ליצור עולם כה מושלם, עד שלא יהיה עלינו אפילו להיות טובים. לעולם איננו מגיעים לשלב הזה, כמובן, ומסיבה חשובה. מעורבים בזה עקרונות גדולים, ואנחנו חייבים לגלות אותם וללמוד לפעול אתם ולחיות לפיהם.

ממש כפי שכל אחד מאתנו חייב להלך בנעליו-שלו, כך כל אחד מאתנו חייב ליצור שינויים בטבעו-שלו.
מי הם האנשים שעימם אתה חי? מה הן מערכות היחסים שלך עימם בבית? בעבודה? בשכונה? האם נראה שהם מפריעים לך? גורמים לך צרות גדולות? ממררים את חייך עד שהיית רוצה להיפטר מהם? במקום לחשוב: "מה לא בסדר אתם?" למה שלא תתחיל לשאול: "מה לא בסדר איתי, שאינני יכול להסתדר אתם ולהגיב כפי שהייתי צריך?".
אנחנו דומים למכשיר רדיו. כשמסובבים את החוגה, מוצאים כאן תחנה שאפשר להתכוונן אליה, שם תחנה אחרת שאפשר לקלוט, אך ביניהן יש הרבה רעש. לפני שנוכל להשיג שלמות, חייב שלא יהיה רעש במקלט הרדיו שלנו. כל אדם שאנו פוגשים הוא כמו תחנה שאליה אנחנו יכולים להתכוונן. אנחנו חייבים להיות מסוגלים להגיב לכל אדם ולזכור, שהחיים ברגע זה מעניקים לנו את ההזדמנות לפתח יכולת חדשה, להגיב לאדם חדש.

אנני בזאנט תארה את הגישה של האדם, שהבין משהו ממסלול החיים הרוחניים האמיתיים:
השואף לרוחניות יקדם בברכה כל דבר בחיי היומיום שלו שמקטין במידת מה את האני שלו שלו, ועליו להיות אסיר תודה לכל "האנשים הבלתי נעימים" הדורכים על בהונותיו ומזעזעים את רגישויותיו ופורעים את אהבתו העצמית. הם חבריו הטובים ביותר, עוזריו המועילים ביותר, ולעולם אין להתייחס אליהם אלא בהכרת תודה, כי השירות שהם עושים פוגע באויב המסוכן ביותר שלנו, העצמי הנבדל או האגו.
או, כפי שנאמר בספר ההדרכה של מייבל קולינס לחיים רוחניים, אור על השביל: "אף אדם אינו אוייבך; אף אדם אינו ידידך. כולם כאחד מוריך". זה מתאר גישה שונה משהו מזו שמאפיינת בדרך כלל את מערכות היחסים שלנו, האין זאת? אך אם תחשבו על כך מעט, תראו שזו אמת. נאמר גם שאמא-טבע תאחז בידם של אלה שילכו אחריה ותובילם בעדינות. עם אלה שלא ילכו אחריה היא תנהג באכזריות. יש שיעורים חדשים ללמוד, אפשרויות חדשות מתגלות, הנסיבות מלמדות אותנו. אם איננו לומדים מייד כשהנסיבה הקטנה הראשונה באה ומציעה לנו את ההזדמנות, אם אנחנו בורחים מפניה, היא מגיעה שוב אך קצת יותר קשה, ועוד קצת יותר קשה בכל פעם נוספת, עד שלבסוף אנחנו מקבלים מכה על הראש, אבל לומדים.

להפקיד את עצמנו בידי החיים
ככל שנוכל להיפגע, אנחנו ניפגע. למה אנחנו נפגעים? אם נחשוב על כך באמת נבין, שאנחנו יכולים להיפגע רק כשאנחנו חושבים על עצמנו. אנחנו מכלים כל כך הרבה זמן ואנרגיה ומאמץ בכל יום על בניית העצמי האישי הקטן הזה, שאנחנו קוראים לו יוניס לייטון או מארי ג'ונס או פול סמית, על השגחה שהוא יקבל את הכבוד הראוי לו, שאנשים לא יזניחו אותו, שלא יבקרו אותו, שיעריכו אותו על כל הדברים הנפלאים שהוא עושה, וכך הלאה. אלה הם הדברים שגורמים לפגיעות שלנו, ואנחנו ממשיכים להיפגע עד שהעצמי הקטן הזה מיטהר באש ונעשה לזהב הטהור של העצמי הרוחני, המציאות האלוהית שבפנים.
אף אחד ושום דבר מלבד עצמנו לא יוכל לעמוד בדרכנו, לא חשוב כמה היינו רוצים להאשים כל אחד וכל דבר אחר. אף אחד ושום דבר מלבדנו לא יוכל לשנות אותנו, ממש כפי שמישהו אחר לא יכול לבנות את השרירים שלנו במקומנו. רק במאמץ שלנו נוכל לעדן את העצמי הקטן, והחיים מספקים את ההזדמנויות למאמץ הזה ממש עכשיו. כשנפסיק לתמרן את החיים וניתן לחיים לעצב אותנו, נתחיל לראות שלכל דבר יש תכלית. איננו צריכים לחפש אחר ייעודנו. הייעוד מחפש אותנו. "אשר לכם יבוא אליכם".

האם משמעות הדבר שעלינו לשבת על מקומנו ולהמתין שהאושר יבוא ולא לעשות דבר?
גם כאן, החיים מנסים ללמד אותנו. הם מנסים ללמד אותנו במילותיה של תפילת השלווה, שיהיו בנו השלווה לקבל את הדברים שאיננו יכולים לשנות, האומץ לשנות את הדברים שנוכל, והחוכמה להבדיל ביניהם. למרות שקשה לדעת מתי להתאמץ כדי לגרום לשינוי, ומתי להמתין ולשאת בסבלנות. אם נהיה ערים ונתבונן בדברים הקטנים של חיי היומיום, הם יתנו לנו את המפתח.
כל קשר שאנו יוצרים, כל מצב שאנחנו נמצאים בו, מספקים לנו הזדמנות, את שעת הכושר הטובה ביותר בשבילנו באותה נקודת זמן. כשאנחנו מבינים זאת, אנחנו מתחילים לחוות אושר אמיתי. אנחנו מתחילים לגלות משהו על תכלית החיים, על החוקים הגדולים שלהם, ולדעת שהם גומלים חסד בכל רגע ורגע. אנחנו לומדים "לבטוח בחיים כפי שציפור מפקידה את כנפיה באוויר, בלי כל הטלת ספק", בידיעה שיבוא אשר יבוא לנו, הוא הטוב ביותר עבורנו. המקום להתחיל בזאת אינו באותה אוטופיה1 רחוקה יצירת חלומנו; אלא בדיוק במקום שבו אנחנו מוצאים את עצמנו ברגע זה.

ניתן להזמין את הספר במחיר של 50 ש"ח.
נא לפנות למשרד האגודה: טל 03-7521259

ספר - חקר טבעם הרוחני של החיים והאדם

שדות של חיים ושדות של מידע

התבוננות מזווית חדשה על מקור התבונה והסדר בטבע ובגופיהם של יצורים חיים
ציטוטים ממאמר של ד"ר רופרט שלדרייק , דוקטור למחקר, וחבר במוסד למדעי התבונה

…ההתפתחות של יצורים חיים מסתמכת על שדות מארגנים, הקרויים שדות מורפיים (Morphic Field), או שדות של צורה.info-fieldsשדות מורפיים, כמו השדות הידועים בפיזיקה כדוגמת שדות כוח המשיכה, הינם תחומים בלתי-חומריים של השפעה, המשתרעים בחלל ונמשכים בזמן. הם ממוקמים בתוך ומסביב למערכות שהם מארגנים.

…אלו הם שדות של צורה, או של מבנה, או של סדר. ושדות אלו מארגנים לא רק את צורות החיים הגבוהות, אלא גם את צורות הקריסטלים, ולכל סוג של מולקולה יש שדה משלה. לכל חלבון יש שדה מורפי משלו, כמו לדוגמה המוגלובין, אינסולין וכו'. וכמוהם גם לכל סוג של אינסטינקט או תבנית התנהגות.
…שדות אלו הם השדות המארגנים של הטבע, וגם מקור האינסטינקטים בבעלי-חיים הוא בשדות כאלה המהווים את הזיכרון של הטבע.
….כשמערכת מאורגנת כלשהי חדלה להתקיים, כמו למשל כשאטום מתבקע, פתית שלג נמס או בעל חיים מת, השדות המארגנים שלו נעלמים מן המקום. אבל במובן אחר, השדות המורפיים אינם נעלמים: הם דפוסים מארגנים אפשריים של השפעה ויכולים להופיע שוב פיזית, בזמנים ובמקומות אחרים, באשר וכאשר יתאימו התנאים הפיזיים. כשהם עושים כן, הם מכילים בתוך עצמם זיכרון של הקיום הפיזי הקודם שלהם.
בגלל שקיומם של השדות האלה סקרן אותי במשך זמן רב, פיתחתי ניסויים שמספקים הוכחה חזקה לקיומם כהנחה מדעית.