לגעת במהות

וויין גטפילד Wayne Gatfield

מר וויין גטפילד הוא סופר ומשורר ומשמש כנשיא של סניף האגודה התאוסופית בבולטון, אנגליה. במקור הכותרת המאמר הייתה "במקדש המוזה" המאמר פורסם בכתב העת לתאוסופיה "אור" ותורגם מהירחון  Theosophist, ספטמבר 2006.
________________________________________
במיתולוגיה היוונית יש תשע מוזות, אלות שמובילות את האומנויות והמדעים ומאצילות השראה על מי שמצטיינים בעיסוקים אלה. בנותיהם של זאוס מלך האלים ומנמוסין (Mnemosyne), "זיכרון". שמן מתקשר גם למילה הסנסקריטית מאנאס (manas) …. ומציין "זיכרון" או "תזכורת", כי בימי קדם טרם היות הספרים, המשוררים הסתמכו על זיכרונם. המילה "מוזה" יכולה להיות מקושרת גם, כפועל, עם פעולת החשיבה המעמיקה או ההתבוננות (מדיטציה).
כיום "מוזה" היא מילה המשמשת במובן רחב יותר כמישהו או משהו, בדרך כלל ממין נקבה, שמספק השראה למשורר או סופר, צייר או מוזיקאי; או שאפשר לומר שהיא מקור השראה ברמות שונות. אפשר לומר שרמת ההשראה אבדה קצת בעולם הזה, וכך גם טִבעה המקודש של המוזה.
….אפשר לומר שהביטוי הגבוה ביותר בחומר של המוזה הזאת הוא הטבע העליון שלנו, או בצורה יותר פיוטית השמש הרוחנית, המאירה את ההוויה הפנימית שלנו ממש כפי שהשמש הפיזית מטפחת את המבנה האנושי שלנו.

באחד ממכתביו כותב המאסטר KH:
"חוזה אמיתי הינו תמיד משורר, ומשורר לעולם אינו יכול להיות אמיתי – אלא אם הוא מצוי באחדות מושלמת עם הטבע הנסתר – "בורא בזכות ההתגלות הרוחנית שלו" כפי שמבטא זאת משורר דני גדול… מפני שאין זה מספיק שאדם נושא בחובו את האינסטינקטים הפיוטיים הנכונים; הם צריכים להשתקף בנאמנות רבה בצורה של פרוזה, כך שיקסימו את הקורא האינטליגנטי בכל אשר ישאו אותו כנפי דמיונו של המשורר."

לשירה אמיתית יש איכות מאנטרית שיש לה השפעה מוגדרת על תודעתו של הקורא. משוררים אמיתיים, כפי שאומר KH, כותבים או מדברים ממצב תודעה נעלה. מה שהם חווים לעולם לא יוכל להיות מבוטא במילים, אבל הם מנסים, מפני שהם חווים צורך לחלוק את תחושתם.
הטבע הזולתני (אלטרואיסטי) של המשוררים, שהבין את האחדות של כל הדברים, הוא שמניע אותם לנסות ולחלוק בחוויה שלהם – לנסות ולהאציל על אחרים השראה ללכת בעקבותיהם. חשוב גם לציין שהרוח הפיוטית היא דרך חיים, ומבטאת את עצמה בכל מעשינו ולמעשה בכל אשר הננו, היא הרבה יותר מאשר רק לשים מילים על נייר.

כל הכתבים הרוחניים הגדולים בעולם הינם פיוטיים – התנ"כ, הבהגואד-גיטה, הדהאמאפאדה, הקוראן, קול הדממה, הטאו-טה-צ'ינג, האופנישאדות וכך הלאה, מפני שסוג השפה הזה מדבר אל הנשמה ולא אל השכל (האינטלקט). כולם נגזרים מאותה השראה, אותה מוזה. זוהי הדרך היעילה ביותר להעביר אל הקורא את התחושה הרוחנית. זו התקרבות מאוד מעורפלת, אך בכל זאת עדיפה על פרוזה קרה.

בעיה אחת היא השפה שבה משתמשים. בעבודות מקוריות שנכתבו למשל בסאנסקריט, שהיא שפה רוחנית ביותר, יש מילים שאין להן שום מקבילה באנגלית, שהתפתחה באווירה חומרנית. לכן, שוב, אפשר להשתמש רק במילים קרובות באופן מעורפל ומרבית המשמעות אובדת. לעתים עדיף לקרוא את היצירה בשפת המקור, סאנסקריט, מפני שלמרות שהמיינדים (minds) הנמוכים שלנו לא יבינו דבר, המיינדים הגבוהים עשויים להיות מסוגלים להבין אינטואיטיבית את האמיתות האוניברסליות הכלולות בכתוב, באמצעות התודעה הקולקטיבית שכולנו חולקים. רמז להיבט אחד של פעולה כזאת ניתן על ידי ג'אדג' (W.Q. Judge) במפגש שאלות-ותשובות. הוא נשאל אם המיינד עושה משהו ממשי כשהוא מנסה לשפוך אור על נושא מסוים. והנה תשובתו:

"הוא עושה. חוט, או אצבע, או זינוק ארוך של זרם, יוצא מתוך המוח לחפש אחר הידע. הוא פונה לכל הכיוונים ונוגע בכל המיינדים האחרים שהוא יכול להגיע אליהם, כדי לקבל את המידע אם אפשר. ניתן לומר שזה מבוצע באופן טלפתי. אין כל פטנטים [כלומר קביעת בעלות – הערת המתרגם] על ידיעה או פילוסופיה אמיתית, ושום זכויות-יוצר בעולם… אבל אמיתות כוללות שייכות לכל וכשהשליח הסמוי מן העין של המיינד מגיע, ונוגע במיינד הממשי של מישהו אחר, האחר הזה מוסר מה שעשוי להיות לו מן האמת על נושאים כלליים."

במילים אחרות, בעולמות הגבוהים איננו מצויים לבד, ומאמץ כן להבין משהו מנושאים רוחניים יביא לנו מפגש עם מיינדים ((MINDS, שעשויים למסור לנו את המידע הזה, או עם מאגר של מחשבה המכיל את התדרים להם אנו זקוקים. כך שחוסר הבנה מבחינה שכלית אין משמעו בהכרח חוסר הבנה מקביל ברמות יותר גבוהות. המידע נגיש לנשמה כנה בעלת מניעים זולתניים (אלטרואיסטיים).
משהורדה לרמה שלנו, היכולת והשתוקקות לגעת בלבבות היא שיוצרת את המשורר האמיתי. לרבים מן המשוררים, המוזיקאים, השחקנים והסופרים הגדולים יש הכוח להעלות דמעות של ערגה בליבותיהם של הקורא או המקשיב. זאת משום שהם מעבירים משהו מטעמו של ביתנו הרוחני האמיתי, משהו מהאווירה של טבענו האמיתי, שברגע זה הרחקנו לגלוֹת ממנו.

ג'ורג' ויליאם ראסל, סופר המיסטיקה האירי, אומר בספרו "שיר ומקורותיו:
"אני חושב שכל השירה האמיתית נהגתה על הר ההִישתנות ויש בה התגלות ומיזוג בין שמיים וארץ. ההר הוא סמל לפסגת הנשמה, שכשהיא מתכנסת אל תוך עצמה היא נמשכת ומתקרבת אל השורשים האלוהיים של עצמה, וזיכרון ודמיון נשלחים לפני ולפנים עם הזוהר של טבע אחר."

הזוהר הזה הוא שנוגע בעטו של הפייטן ואותו הוא או היא מנסים להוסיף אל תוך אווירת השיר. פיוט מיסטי מכיל את הזוהר וגם את הצליל הממלא את היקום – הצליל האחד שנשבר למראית עין לאינסוף צלילים, כשהוא מסתנן דרך ביליוני כלים. אומרים שהאקאשה היא תיבת-התהודה של היקום. באותו אופן כל אחד מאיתנו, עקב מקומנו בחיים, מחשבותינו, חלומותינו ושאיפותינו, האופן שבו אנחנו מתבוננים באחרים, מערכות היחסים שלנו וכך הלאה, כולנו מסגלים את הצליל האחד הטהור עד שהוא מהדהד מליבותינו, חתום בחתימת עצם הווייתנו ושוטף מאיתנו לתבניות רבות ושונות – מוזיקה, פיוט, שירה, פרוזה, ריקוד. אך עם זאת אותו צליל שקורן בליבו של פייטן אמיתי, המוזה האמיתית, מתגלם בדרכים רבות – בשקיעת השמש, ברוח הנושבת בעצים, בעיניה של אישה יפה, בשירו של עפרוני מגביה-עוף. כולם השתקפויותיה של המוזה האחת.

העולם עצמו הינו מקדש המוזה, מגרש המשחקים של הצליל האחד הזה, המתבטא בקליידוסקופ של צליל וצבע. זה כמו שיעורו של פלוטינוס על היופי, שכל היופי הוא השתקפות של היופי האחד החדור ביקום כולו. אבל במצב של מדיטציה היופי בכל רמה, בכל מישור של הקיום, יכול להיות פתח אל היופי האמיתי שמציף את היקום ואת ליבותינו, וגם עובר אל מעֵבר, אל המציאות החופשית מכל תכונות.
כה רבים מגדולי הפייטנים של העולם לכדו ביטוי כלשהו של היופי הזה. יש לנו את המשורר הסופי רוּמִי, ששירי האהבה שלו מדהימים ביופיים, וישנם השירים היפים בפשטותם של משורר הזן ריוקאן, יעילים ומשפיעים באופן מיוחד. ישנם טאגור וקאביר, ג'יבראן ונאזיר במזרח, והמשוררים המערביים שלנו – שֶׁלי, וורדסוורת', ייטס ורבים אחרים – המבטאים דברים באופן שונה אולי, אך גם הם מעבירים את התחושה הזאת. "איש לא פעל או יפעל היטב אי פעם, אלא מתוך ראייה ממשית או ראייה של אמונה", אומר ראסקין, בדברו על אמנות. כל הפייטנים הדגולים באמת סוגדים במקדש המוזה, אך משוררים ואמנים ומוזיקאים מודרנים רבים סוגדים במקדש הממון, או העצמי האישי. זה נראה הרבה יותר שכיח במערב.

למשוררים שהיו מסורים באמת לרוחניות הטהורה היה הכוח להעלות את התודעה שלנו דרך העולם. כפי שנאמר קודם, יצירתם היא מאנטרית באופנים רבים. לחלק ממשוררי הזן יש גישה מינימליסטית, כמו בהֵייקוּ, המתבססת על שלוש שורות בלבד, ובהן 5-7-5 הברות, אבל מכילות את עצם התמצית של מה שהמשורר רצה לומר, בדומה לציורים הסינים והיפנים שאומרים דרך החללים יותר מאשר דרך הקווים או הציור (תרגום חופשי):
לאורך דרך זו
אין מטיילים
בין הערביים בסתיו.
מעביר דימוי בהיר ביותר, לי בכל אופן, שיותר מזה היה מערפל אותו.

חותמם של משורר או מוזיקאי או אמן אמיתי הוא מקוריות, האומץ לבטא מה שהוא ממשי עבורם. הם עשויים להוליד אלף חקיינים, חלקם אולי טובים מהם מבחינה טכנית, אבל הדחף היצירתי היה שלהם וההולכים בדרכם, ללא הדחף המקורי הזה, לא יוכלו להפיק מה שהם עשו. בהשוואה נוכל לראות איך זה מתייחס גם למנהיגים רוחניים, ולמקור של היקום כולו. כמו בעליונים, כך גם בתחתונים. התלמוד התאוסופי אומר, שהמחשבה הראשונית נבעה מן הלוגוס והופעלה על ידי צבאות של כוחות או מניעים אינטליגנטיים. אבל אל לנו ליפול אל תוך הכפירה הגדולה והנוראה של הנפרדות. אפילו הלוגוס, או הדמיורגוס ( Demiurgos – בורא עולם לפי הפילוסופיה של אפלטון) הזה, אינו אלא הצֶבֶר של ישויות שמימיוח וכוחות אחרים.

באותו אופן הפייטן, המוזיקאי או האמן האמיתי מתכוונן אל איזו אמת, או מושג רוחני כביר, ומנסה להראות אותו באופן שיהיה מובן לכולנו ושבו-בזמן מערפל את האמת העירומה. אך מוטב להתבונן במוזה המכוסה מאשר לראותה בכל הדרה. זה כמו ריקוד שבעת הצעיפים: צריך להסיר כל צעיף לאט ובצורה נמלצת, אם אנחנו אמורים לקלוט את האמת באופן שלא יהמם אותנו.

משורר אחד שתפש את הרעיון כולו באופן מושלם היה רבינדראנט טאגור. בשירו "שירי" הוא אומר (תרגום חופשי):
שיר זה שלי יכרוך מנגינתו סביבך,
ילדי, כידיה שופעות החיבה של האהבה.
שיר זה שלי ייגע במצחך
כנשיקת ברכה.
בבדידותך הוא יישב לצידך / וילחש באוזנך, כשתימצא בין המונים / יגן עליך בהתבדלות.
שירי יהיה כזוג כנפיים לחלומותיך / הוא יעביר לבך אל קצֵה הלא-ידוע.
הוא יהיה כוכב נאמן מעל ראשך / כשישחיר הליל על דרכך.
שירי ישכון באישוני עיניך / ויישא את ראייתך אל לב כל הדברים.
וכשיידום קולי במוות / שירי ימלל בליבך החי.
טאגור היה מכוּוְנַן עם המוזה הנותנת השראה לכל אלה, שיש להם שאיפה ומניע נכונים. קרישנה שמייצג את האלוהות בחיבור המקודש להינדואיזם- הבהגואד-גיטא, אומר לנו לקבע בהתמדה את כל תשומת ליבנו עליו, ואף אחד בלתו. המשמעות היא שהמיקוד שלנו צריך להיות תמיד על הרוחני, מבלי להתחשב מה אנחנו עושים בחיי היומיום שלנו. המוזה חייבת להיות בליבנו בהתמדה. קרישנה, במובן הזה, הוא העצמי הגבוה. עלינו להבין מה זה במציאות לחיות את החיים הרוחניים. רובנו משעשעים את עצמנו בספרים ובלהטוטים אינטלקטואליים, בחושבנו שזה נותן לנו תובנה על טבענו האמיתי, אבל היכולת להבין את משמעותו של דבר רק באופן שכלי, אין משמעה שהבנו אותו ושזרנו אותו אל תוך רקמת קיומנו ועשינו אותו למציאות קיימת בחיי היומיום שלנו.

הדבר החשוב ביותר בכל זה הוא להבטיח שהמניעים שלנו הם הגבוהים ביותר ושאנחנו מסורים לאלוהי; ושאנחנו מודעים לכך שהאלוהות הזאת זוהרת בליבותיהם של כל היצורים, מבלי להתחשב בגזע, דת, מין, כת או צבע. עלינו לחוש חמלה, אף כלפי היצורים המרושעים ביותר, מפני שאנחנו יכולים לראות שהם בונים לעצמם עתיד של סבל וכאב, בעוד שקורבנותיהם יפוצו על הסבל שנגרם להם.
אם אנחנו סופרים או מוזיקאים או אמנים, עלינו להבטיח שמניעינו הינם האמת. עלינו ללמוד את אמנות הנגיעה בלבבות, עירור האחרים אל הצד הרוחני של טבעם, לעשותם מודעים לעצמיים האמיתיים שלהם, טיפוח הכמיהה הזאת לחזרה אל האלוהי, אל האמת והיופי שביתם עמוק בתוכנו. אם "אלוהים" או האינסוף הוא המוזה של רבים, אנחנו צריכים גם לראות את הטוב באנושות ולעשות זאת למוזה שלנו, להשראה המתמדת שלנו. עלינו לעקוב אחר ההתקדמות של אחינו בני האדם ולטפח אהבה לכל היצורים במעמקי ליבנו ומחשבתנו.

נוכל ללמֵד שעלינו ללכת אל מעבר לרגשות אנוש כדי להבין את הרוחני האמיתי, אבל עלי אדמות אל לנו לאבד את הכוח או הרגש הגורמים לנו לומר לאחר: "אתה יפה", או: "אני אוהב אותך". לו רק יכלו הטרוריסטים בעולם כולו לומר זאת על אחר, במקום לחלום על הזיה שיסודותיה בסבל וכאב! תור הזהב יוכל להגיע רק כתוצאה מאהבה ושיתוף פעולה מתוך אחווה.
המשורר, המוזיקאי והאמן האמיתי מטפחים בליבם את ההשראה הזאת, כשהם מנסים להכניס היגיון כלשהו לסבל בעולם ומחפשים להביא קצת אור אל תוך האפילה של עידן קאלי (העידן החומרני הנוכחי על פי ההינדואיזם). הם רואים משהו יפהפה, מתמיד, מעורר השראה ומרפא מעבר למראה החיצוני שבו אנו חיים, נעים ומתקיימים. היקום הנפלא הזה אכן הינו מקדש למוזה. אז הבה נודה לאלים על כך שישנם כאלה שמסוגלים, באמצעות מילים, סמלים, צלילים, דימויים ומוזיקה, להביא לנו מתנות זוהרות מן המוזה הזאת, שיכולות לשכך חלק מסבלות העולם ולסייע לנו לחולל את תור הזהב של אור ואהבה. הבה לא נתייאש לעולם, אלא נאמין תמיד באלוהות הפנימית הטבועה במין האנושי, ונאמין שהרצון הטוב יגבר לבסוף, לו אך מעטים ישמרו על האור המקודש בזוהרו למען אלה שיבואו.

הבה נזכור גם שאנחנו תמיד בתוך מקדש המוזה ובראיית היופי והטוב בכל דבר, נוכל לראות דרך האישיות, המסיכה, את המציאות הנצחית שמעבר. כך, בדרכנו שלנו, נוכל להביא מעט מן היופי והאור הזה אל תוך ליבם ומחשבתם של אחרים. זהו תפקיד חיוני בימים אפלים אלה, וכולנו נוכל לתרום משהו בדרכנו שלנו להתחדשות הרוחנית של האנושות.
________________________________________
עברית: ענת כהן

 דברים מראיון שנערך עמה בסוף המאה ה 19 וסיפור מחייה – אנו מביאים ראיון זה לציון 144 שנים להקמת התנועה התאוסופית

הראיון עוסק במקור הבריאה, יכולות על-חושיות, מוצא האנושות, שלילת הנשמה בבודהיזם ועוד

 מהו זה שיוצר את היקום

….ש.  מיהו, איפוא, זה היוצר בהתמדה את היקום?

ת.  איש אינו יוצר אותו. המדע נוהג לקרוא לתהליך: התפתחות. הפילוסופים הטרום-נוצריים והמזרחנים קראו לו: האצלה, ואילו אנו, יודעי הח"ן והתאוסופים, רואים בכך את המציאות האוניברסלית והנצחית היחידה, המשקפת את עצמה לתקופותיה במעמקי המרחב האינסופיים. השתקפות זו, הנראית לנו כמו היקום החומרי האובייקטיבי, היא לדידנו אשליה בת-חלוף ותו לא. אך הנצחי הוא לבדו אמיתי.

ש.  מכאן, שאני ואת הננו אשליות?

ת.  בתור אישיות חולפת – היום אדם מסוים, מחר אדם אחר – נכון הדבר. האם ניתן לכנות את הבזקיו הפתאומיים של הזוהר הצפוני "מציאות", למרות שהיא נראית אמיתית, עד כמה שדבר יכול להיראות אמיתי, שעה שמתבוננים בו? ודאי שלא. המציאות הבלעדית הינה הגורם היוצר אותה, המציאות הקבועה והנצחית, בעוד שהאחרת אינה אלא אשליה בת-חלוף.

ש.  כל זה אינו מסביר את דרך היווצרותה של האשליה המכונה יקום. באיזה אופן מתגלה ההווה המודע מתוך ההוויה הבלתי מודעת.

ת.  הבלתי מודע הינו כזה אך ורק לגבי מודעותנו המוגבלת. היקום מגיח – אם על ידי הקרנה ואם בדרך האצלה – אל לנו להתפלמס על המונח – מתוך הסובייקטיביות ההומוגנית שלו, אל הראשון משבעת מישורי התגלותו. בכל מישור הוא נעשה מעובה וחומרי יותר, עד הגיעו אל המישור שלנו, עליו מושתת העולם היחיד שמבנהו הפיזי מוכר ומובן, פחות או יותר, למדע בתור מערכת השמש – עולם מיוחד במינו, אומרים לנו.

ש.  מה כוונתך מיוחד במינו?

ת.  כוונתי היא, כי למרות שחוקי היסוד ותוקפם האוניברסלי של חוקי הטבע אחידים הם, הרי בכל זאת יש למערכת השמש שלנו (וכן לכל אחת ממיליוני המערכות האחרות ביקום), ואפילו לאדמה שלנו, אופן התגלמות משלה, השונה מאופן התגלמותן של מערכות השמש האחרות. אנו מדברים על יצורים של כוכבים אחרים ומדמים לעצמנו, שאם הם בני אדם, כלומר יצורים חושבים, הם מוכרחים להיות כמונו. דמיונם של המשוררים, הציירים והפסלים אינו חדל מלהציג אפילו את המלאכים בתור העתק יפה של האדם – בתוספת כנפיים. אנו אומרים, שכל זה הבל ורעות רוח, משום שאם על האדמה הקטנה שלנו בלבד ניתן למצוא מגוון רב כל כך בצמחייה, בעולם החי ובאנשים – מצמחי הים ועד לארזי הלבנון, מדג המקפא ועד לפיל, משוכני יערות ועד לפסלי אפולו – אין לך אלא לשנות את התנאים הקוסמיים, והצמחייה, ועולם החי והאנושות בהכרח יהיו שונים לחלוטין. אולם החוקים עצמם יעצבו מערכת שונה של דברים ויצורים אפילו על פני מישורנו זה, הכולל בתוכו את כל כוכבי הלכת שלנו. צא וראה, עד כמה יהיה הטבע החיצון במערכות שמש אחרות שונה בהכרח מזה שלנו, וכמה אווילי הוא להגיע למסקנות לגבי כוכבים ועולמות אחרים, וכן לגבי יצורים אנושיים אחרים לפי החוקים שלנו, כפי שעושה זאת המדע!

 מקורן של היכולות העל-חושיות

….ש.  תשדורות רבות שנתקבלו מן ה"רוחות" מצביעות לא רק על אינטליגנציה, אלא גם על ידיעת עובדות שלא היו מוכרות למדיום, ולעתים לא השואל ולא איש מן הקהל מודעים לכך במודע.

ת.  אין הדבר מוכיח בהכרח, שהאינטליגנציה והידע, עליהם אתה מדבר, שייכים לרוחות, או מוקרנות מנשמות מחוסרות-גוף. מספרים על סהרורים שחיברו מוזיקה ושירה ופתרו בעיות מתמטיות בהיותם במצב של טראנס, בלי שלמדו אי-פעם מוזיקה או מתמטיקה. אחרים ענו בצורה מבריקה לשאלות שהוצגו להם, ובמקרים אחרים אף דיברו בשפות, כגון עברית או לטינית, שאותן לא ידעו כלל בהיותם ערים – כל זאת במצב של שינה עמוקה. האם עדיין אתה מחזיק בדעה, שכל זה נגרם על ידי "רוחות"?

ש.  כיצד את מסבירה זאת?

ת.  אנו טוענים, כי מאחר שהניצוץ האלוהי באדם הוא אחד וזהה במהותו עם הרוח האוניברסלית, הרי "העצמי הרוחני" שלנו הינו למעשה יודע-כל, אלא שאין הוא יכול להפגין את ידיעתו זו מפאת מוגבלותו של החומר. ככל שמוסרות מגבלות אלה, הווי אומר, ככל שמושבת יותר הגוף הפיזי ביחס לפעילותו ולמודעותו העצמיים, כגון שינה עמוקה, טראנס עמוק או מחלה – כך יכול העצמי הפנימי להביע יותר את עצמו במישור הזה. זהו ההסבר שלנו לאותן תופעות מופלאות מן המעלה היותר עליונה, שבהן מופגנים אינטליגנציה וידע שאין לסתור אותם. באשר לדרגה היותר נמוכה של התופעות, כגון תופעות פיזיקליות, דברי שיגרה ושיחות חולין של "הרוח" הכללית, כדי להסביר ולו אפילו את עיקרי תורתנו – כל זה דורש יותר זמן ומקום רב יותר מכפי שיש בידינו עתה.

 מוצאה המשותף של האנושות

…. כיצד מסבירה התאוסופיה את מוצאה המשותף של האנושות?

ת.  התאוסופיה מסבירה, שמקורו של הטבע כולו, האובייקטיבי והסובייקטיבי, ושל כל דבר אחר ביקום, הנראה והבלתי נראה, הווה, היה ויהיה לעולם מהות מוחלטת אחת, שהכל מתחיל ממנה ושאליה הכל חוזר.

…..נוסף לכך, יש לשכנע את בני האדם בנכונות הרעיון, שאם מקורה של האנושות הוא אחד, אזי חייבת להיות גם אמת אחת, המוצאת את ביטויה בכל הדתות השונות.

ש.  מה שאמרת מתייחס למוצאן המשותף של הדתות, ובזאת אולי הינך צודק. אך כיצד קשור הדבר לאחווה מעשית במישור הפיזי?

ת.  ראשית, מאחר שהדבר נכון במישור המטאפיזי, הוא חייב להיות נכון גם במישור הפיזי. שנית, מפני שאין מקור פורה יותר לשנאה ולסכסוכים מאשר הבדלי דת, כאשר צד אחד טוען לבעלות בלעדית על האמת המוחלטת, אך טבעי הוא שיחשוב, כי הצד שכנגד שרוי בבערות או בממלכת השטן. אולם כאשר נצליח להוכיח, כי שום צד אינו הבעלים היחיד על כל האמת, כי האמיתות משלימות זו את זו באורח הדדי, כי ניתן למצוא את האמת השלמה רק על ידי שילוב כל ההשקפות, לאחר שנצרפן מסיגיהן – רק אז תיווסד האחווה האמיתית בדת. אותו דבר חל גם בעולם הפיזי.

ש.  אנא, המשיכי להסביר את דבריך.

ת.  לדוגמה: צמח מורכב משורש, גבעול, ענפים ועלים רבים. כשם שהאנושות, כשלמות, היא הגבעול הצומח מן השורש הרוחני – כך הגבעול הוא אחדותו של הצמח. פגע בגבעול, וגרמת סבל לכל ענף ולכל עלה. דבר זה חל גם על האנושות.

….בפילוסופיה האלמותית יש לכל פעולה פיזית השפעה מוסרית ונצחית. כאשר אדם גורם נזק גופני לחבריו, הוא עשוי לחשוב לתומו שאין כאבו וסבלו יכולים להתפשט בשום אופן אל שכניו, שלא לדבר על אומות אחרות. אנו טוענים, כי זה אכן יקרה במשך הזמן. לכן, אומרים אנו, אם לא יבין זאת האדם כמושכל ראשון, שגרימת רעה לאדם אחד אינה גורמת רעה רק לו אלא, לטווח ארוך, לאנושות כולה – לא ייתכנו רגשות אחווה עלי אדמות, דוגמת אלה שהטיפו הנביאים והמתקנים הגדולים.

 ההבדל בין התאוסופיה לתורת הסוד

ש.  הנך מדברת על תאוסופיה ועל תורת הסוד. האם הן זהות?

ת.  כלל וכלל לא. יכול אדם להיות תאוסוף טוב באמת, באגודה או מחוצה לה, בלי שיהיה יודע ח"ן (חוכמה נסתרת) באופן כלשהו. אבל איש אינו יכול להיות יודע ח"ן של ממש בלי שיהיה תאוסוף אמיתי – אחרת הוא קוסם ותו לאו, בין אם הוא מודע לכך או שלא.

ש.  למה את מתכוונת?

ת.  כפי שציינתי, חייב תאוסוף אמיתי ליישם הלכה למעשה את האידיאל המוסרי הנעלה ביותר. הוא חייב לשאוף לממש את איחודו עם האנושות כולה ולעמול ללא ליאות למען האחרים. אם אין יודע ח"ן עושה כך, הרי הוא פועל באנוכיות, למען טובתו האישית. אם השיג כוח מעשי גדול מזה של אנשים רגילים, הרי הופך הוא בכך לאויב הרבה יותר מסוכן לאלה הסובבים אותו מאשר בן-תמותה רגיל.

שלילת הנשמה בבודהיזם

….ש.  נאמר לנו בצורה חד-משמעית, שרוב הבודהיסטים אינם מאמינים באלמותיות הנפש?

ת.  כך גם אנו, אם באומרך נפש הינך מתכוון לאני האישי, או נשמת החיים – נפש. אבל כל בודהיסט מלומד מאמין באני האינדיבידואלי, או האלוהי. אלה שאינם מאמינים – טועים בשיפוטם. הם טועים בנקודה זו, כפי שטועים אותם נוצרים שאינם מבינים נכונה את השרבובים התיאולוגיים של עורכיה המאוחרים של הברית החדשה, בנוגע לעונש-גיהינום ואש התופת, כאילו יצאו מפיו של ישוע. לא בודהא ולא ישוע כתבו דבר כלשהו בעצמם, אלא דיברו במשלים והשתמשו ב"אמרות סתומות", כפי שיודעי ח"ן אמיתיים נוהגים, וינהגו גם להבא. שני כתבי הקודש גם יחד מטפלים בשאלות מטאפיזיות אלה בזהירות מירבית. שניהם חוטאים בהגזמת האקזוטריות. משמעות האות המתה זוכה בשני המקרים גם יחד להפלגה רבה מידי.

…..בארץ ישראל…כמו בהודו, היה מן הנמנע לגלות את רזי ההכנסה לסוד, פן יהיו הדברים המתגלים למדרס לרגלי ההמון. כך הביאה התאפקותם של בודהא וישוע כאחד, שנמנעו מלגלות באורח פשטני את רזי החיים והמוות, לידי שלילת הבודהיזם הדרומי במקרה אחד, ובמקרה השני לשלוש הצורות המתנגשות של הכנסייה הנוצרית ולשלוש מאות הכתות באנגליה הפרוטסטנטית בלבד.

סיפורה של ויולט טְוִידֵיל שאירחה בביתה בלונדון את הלנה בלבצקי בשנת 1888

ישבתי איתה לבד אחר-צהריים אחד, כשכרטיסי-הביקור של ג'סיקה, ליידי סַייקֶס, הדוכסית המנוחה ממונטרוז וגברת ס. הנכבדה (שעודה בחיים) הובאו אליה. היא אמרה שתקבל את הגברות מייד, והן הובלו פנימה. הן הסבירו ששמעו על הדת החדשה שלה ועל הכוחות העל-טבעיים המופלאים שלה, וקיוו שתציג להן מה שיכלה לעשות.

מאדאם בלבצקי לא זזה מכיסאה. היא היתה החביבות בהתגלמותה, ותוך כדי שיחה גילגלה סיגריות עבור אורחותיה והזמינה אותן לעשן. היא הסיקה שהן לא היו מעוניינות במיוחד באמונה הישנה שצעירי המערב קראו לה חדשה, ושהן השתוקקו לראות תופעות על-טבעיות.

אכן כן, השיבו הגברות, והדוכסית הגברתנית חקרה אם מאדאם נתנה אי-פעם עצות או מספרים בעלי-מזל למהמרים במירוץ במונטה-קארלו.

הליידי סייקס הוציאה חבילת קלפים מכיסה והושיטה אותם אל מאדאם בלאוואצקי, שנדה בראשה.

"קודם הוציאי את הקלפים המסומנים", היא אמרה.

ליידי סייקס צחקה והשיבה: "אילו הם?"

מאדאם בלבצקי אמרה לה, ללא היסוס. זה הקסים את הגברות. זו היתה התחלה טובה.

"עשי שסל-הטבק ההוא יקפוץ", הציעה אחת מהן.

ברגע שלאחר מכן נעלם הסל. איני יודעת לאן נעלם, אני רק יודעת שנעלם על-ידי אחיזת-עיניים, שהגברות חיפשו אחריו בכל מקום, אפילו מתחת לחצאיותיה הגדולות של מאדאם בלבצקי, ושפתאום הוא הופיע מחדש על מקומו. לאחר עוד מספר להטוטים והפגנות יכולת, שהיו יוצאים מן הכלל, הגברות נפרדו מרוצות מאוד מן הבידור.

כשנשארתי שוב לבדי עם מאדאם בלבצקי…לרגע או שניים היא שתקה, מכסה את עיניה בידיה, ואז שמעתי צליל. ניתן לתאר אותו רק כמנגינה של פיות, מעודנת, נפלאה ומקורית, שנשמעה כאילו ממקום כלשהו שבין הריצפה והתיקרה ונעה אל פינות שונות בחדר. היתה במוזיקה תמימות צלולה, שהזכירה את הריקוד שופע העליצות של ילדים במשחקם.

"עכשיו אתן לך את מנגינת החיים," אמרה מאדאם בלבצקי.

לרגע או שניים נפלה דומיה דמויית-טראנס, הדימדומים הזדחלו אל החדר וכאילו הביאו עימם ציפיה רוטטת. חשתי כאילו משהו נכנס מבחוץ והביא עימו אווירה שונה לחלוטין, משהו שלא יאומן, שאי אפשר לשערו, שהוא מעבר לגבולות ההיגיון. הוא הביע את הסודות שאגדת הטבע מלחשת לעיתים כה קרובות לאלה שחיים בתוך דומיה גדולה, על המיסתורין המייראים של הנשמה, שמעניקים לה הוד ופליאה.

קישור לדף הפייסבוק של האגודה התאוסופית

 

 

 

 

 

 

 

סאמדהונג רינפוצ'ה   Samdhong Rinpoche

 הפרופסור המכובד סאמדהונג רינפוצ'ה היה ראש הממשלה הטיבטית הגולה, היה מנהל המוסד המרכזי ללימודים טיבטיים גבוהים בסארנאת שבואראנאסי (הודו), והינו חבר לכל החיים באגודה התאוסופית. הוא עונה לשאלות שהוצגו על ידי הגברת קים-דיו בקונגרס האירופי של האגודה התאוסופית בהלסינקי, ב-16.7.2007. במקור היתה כותרת המאמר: שלוות הנפש – התרופה התמידית היחידה

עברית:                 ענת כהן

ש:          האם לשלום (peace) בעולם – בין עמים ובין אנשים – יש קשר כלשהו עם שלוות נפש (peace of mind)? ואיך נוכל להשיג את השלום הפנימי הזה?

ס.ר:       אם נשים לב להיסטוריה, תשעים וחמישה אחוזים מן הזמן האנושות הייתה בשלום, ובחמישה אחוזים מן הזמן התרחשו מלחמות. ההיסטוריונים והעיתונאים של היום מחפשים משהו בלתי רגיל; הם אינם מבחינים בדברים רגילים. כשמלמדים עיתונאים, מלמדים אותם שכלב שנושך אדם אינו בגדר חדשות, מפני שזה דבר רגיל. אדם שנושך כלב – זה חדשות! בהיסטוריה של העמים מלחמות הן מקריות ובלתי רגילות, בלתי טבעיות לאנושות. לכן היסטוריונים כתבו עליהן יותר.

כמובן, כל העימותים הם גילויים של ניגודים פנימיים. זה מקובל כעת אפילו בארצות הברית, למרות שהם טוענים שהם מאוד חילונים. הם אינם מקבלים כל סוג של רוחניות או דרך חשיבה דתית, אבל הם גם אומרים שמלחמות מתחילות בנפש האנושית. עד שלא נעקור מן השורש שנאה, כעס ורגשות שליליים אחרים, אי אפשר יהיה לעצור מלחמות, סכסוכים ואלימות. שלוות נפש היא התרופה התמידית היחידה לכל סוגי העימותים, אך כיצד נשיג אותה? זו שאלה מסובכת.

כל המסורות הדתיות מדברות על שיטה, תוכנית או דרך להשיג שלוות נפש. מנקודת הראות הבודהיסטית, סיבת השורש לכל הרגשות השליליים היא בורות באשר לממשות או האמת. אם לא תיעקר הבורות מן השורש, לא נוכל לעקור רגשות שליליים. אפשר לדכאם או להפחיתם לזמן מה, אך הם יחזרו אם לא נעקור את סיבת השורש שלהם, או את הבורות של עצמנו ושל אחרים. אנחנו מאוד בלתי מבינים את העצמי. אנחנו יוצרים רושם כאילו העצמי הוא ישות עצמאית המתקיימת מחוץ לטבעה האמיתי, ואיננו מבינים את הרעיון של המקור המצוי בתלות הדדית. הכל נבנה באמצעות תהליך של תלות הדדית, שיוצר בנו את הרושם של העצמי, ומבלי שנדע אנחנו חושבים שהעצמי הוא ישות עצמאית, שונה מאחרים, והתוצאה היא אנוכיות ואגואיזם שמטפח את עצמו.

איך נוכל לדעת את העצמי? זה דורש תרגול כפול: משמעת וריכוז – באמצעות שני אלה אפשר לעורר את החוכמה. המיינד שלנו מתפזר בין דברים חיצוניים ואינו מסוגל להתרכז או להתבונן פנימה. לכן אנחנו צריכים מיינד מרוכז באמת, וכדי להשיג זאת אנחנו זקוקים למשמעת חיצונית: איך להתנהג, איך לאכול, איך לישון ואיך להתייחס לאחרים. המשמעת הזאת קרויה גם סילה (Sila), זו שתסייע למיינד להירגע. מדיטציה מרוכזת, או סאמאדהי, ומדיטציה ביקורתית, או ויפאסאנה, יכולות להתרחש באמצעות תרגול בלתי פוסק. לאחר תרגול, המיינד המדיטטיבי יכול להתרכז בנושא אחד למשך זמן כל שהוא. אזי ייראו הדברים ללא עיוות, כפי שהם: "אתה הוא זה", או כך הדבר (suchness). ברגע זה, ראיית העצמי ממוססת את העצמי. כשאנחנו רואים את העצמי, לא תהיה שם ישות עצמאית הקרויה "עצמי", וכל הרגשות השליליים יתפרקו, יחוסלו, ואפשר יהיה להשיג את שלוות-הנפש.

ש:          הבנה היא כנראה הבסיס להרמוניה. התוכל לומר לנו מה טבעה של ההבנה?

ס.ר:       טבעה של הבנה הוא לראות דברים כפי שהם. ראיית הדברים לא אמורה להיות מופרעת, או נשלטת, על ידי תהליך החשיבה. המיינד שלנו מותנה עמוקות מתהליך החשיבה, המונע מאיתנו לראות את הדבר כפי שהוא. החשיבה באה עם דימוי, עם שֵׁם; היא אינה נוגעת בדבר, בקיום שבו אנחנו מסתכלים. פרחים יפהפיים מצויים שם, תודעת-העין שלי יכולה להיות בקשר ישיר עם היופי של הפרחים ואין כל עיוות – זוהי תפישה ישירה; אני יכול לראות זאת. אבל החשיבה מתערבת עם שֵׁם, עם דימוי: זהו פרח אדום, זה מכונה פרח, או בלשון אחרת זה קרוי כך וכך – זה אדום, זה צהוב, זה גדול, זה קטן – כל מיני דברים אחרים באים עם החשיבה. התודעה המקושרת עם הפרחים זורמת, נעה; הפרחים משתנים מרגע לרגע; התודעה משתנה מרגע לרגע, אך החשיבה מקובעת בעבר.

ברגע שתפשׂנו פרח, מייד מופיע דימוי במיינד; ואז אם עינינו עצומות או שהפרח נעלם, אנחנו נמשיך לשאת את הדימוי הזה. הדימוי אינו הפרח, השם אינו הפרח, אבל החשיבה מערבת או מבלבלת בין הדימוי למציאות; והדימוי הזה מונע שיהיו לנו יחסים טהורים, ממשיים, עם אחרים. יש לנו חיבה, אהבה לחבר, אך איננו מסוגלים לראות את החבר הזה כפי שהוא או היא באמת. יש לנו דימוי של החבר במיינד שלנו ואנחנו אוהבים את הדימוי הזה; או שאנחנו שונאים מישהו שאיננו מכירים, אבל עושים דימוי של אותו אדם במיינד שלנו ושונאים אותו או אותה.

כך שאיננו מסוגלים לתקשר. מישהו אומר משהו ואנחנו מקשיבים ומבינים בהתאם למגבלות או להתניות שלנו. איננו מסוגלים להקשיב ללא ההתערבות של החשיבה והדמיון שלנו, הדימויים, המילים, השמות וכך הלאה. קרישנמורטי נהג לומר: "התוכלו להקשיב? התוכלו לראות?" זוהי שאלה חשובה. איננו מסוגלים להקשיב למיליו של אדם אחר. כשאנחנו שומעים משהו, אנחנו מייד מפרשים אותו בהתאם להתניות של עצמנו. ברגע שהתניות האלה יסולקו, נוכל להקשיב לאחרים ולהבין אותם, אך זה לא קל. התהליך הרוחני כולו מושתת על הסרת תהליך החשיבה והחזרה מחדש של קשר ישיר עם הנושא. כשנוכל לסלק את המגבלות של החשיבה שלנו, להקשיב לאחרים ולראות את עמדתם, תהיה לנו הבנה ממשית.

ברמה נמוכה, אם לא נאמר דבר על התניה או משהו שלילי, או בורות או משהו דומה לה, אפילו כשאנחנו מדברים בשפה רגילה, יש לנו הרבה הנחות ודעות קדומות. אפילו הצהרה אחת יכולה להיות מפורשת בדרכים רבות ושונות; משפט אחד יכול להיות מפורש או מובן באופן שונה על ידי אנשים מארצות שונות בהתאם לצרכיהם המיוחדים או תכליותיהם האנוכיות. עם דעות קדומות ותפישות מוטעות שכאלה, ההבנה קשה ביותר. כשיש לנו מיינד חופשי, בלי כל אמונות טפלות או תפישות מוטעות – מיינד פשוט אובייקטיבי, חופשי – נוכל להבין.

ש:          האם העצמי האישי מסוגל להקשיב ולהבין?

ס.ר:       כל עצמי אישי יהיה מסוגל להקשיב ולהבין, אם האדם אינו תחת השפעה של מיינד בעל אמונות טפלות והתניות. אם המיינד פתוח ואינו מותנה, אז הוא יהיה מסוגל להקשיב. אמונות טפלות הן ערמומיות ביותר. קשה להכיר באמונות הטפלות ובהתניות – הן עשויות לנבוע מן החברה, מחינוך, ממידע, מתוך התנסותו הקודמת של האדם. בכל יום אנחנו עוברים דברים, שגורמים לרשמים עמוקים או התניות במיינד. אבל אדם חייב להבין התניות אלה, לצאת מהן, להקשיב במיינד פתוח וחופשי, ואז הוא יוכל להבין באמת. זהו תנאי מוקדם, והוא גם אפשרי, עם תרגול מסוים. נוכל לסלק הכל הצידה, את כל הזיכרונות, את כל הידע, כל המיינדות, ועם מיינד רענן ופתוח לחלוטין נוכל להקשיב, לראות, לחוש, ובאותו רגע תוכל להיות לנו הבנה ממשית.

לתרגול מדיטציה בגישות שונות בקורס : לגעת בנשמה

 

 

ה. ק. צאלונר

מתוך ספרה השביל אל הריפוי – בהוצאת האגודה התאוסופית

…בשיעור זה אני מתכוון לדבר על אחד הגורמים החשובים ביותר החיוניים לתהליך הריפוי ברמות הבסיסיות. מבין כל שוכני כדור-הארץ, לאדם בלבד ישנו הפוטנציאל להיות מודע למטרתו הספציפית ולמקומו בתהליך הכללי של האבולוציה. כתוצאה מכך רק לו יש יכולת להתאחד, בבוא העת, במודעות מלאה עם הרצון האלוהי. איחוד זה מתאפשר היות והאדם מכיל בתוכו את המרכז, או הגרעין, של האור והכוח הרוחני … דבר זה יאפשר לו, לאחר שיגיע להתפתחות מסוימת, להתחיל ולבטא כוחות אחרים הרדומים בתוכו, כוחות המצויים ברמות שונות של קיומו; עד שיגיע, בבוא העת, לגבהים בלתי מוגבלים של חכמה, יופי והארה.

המרכז הזה הוא העצמי העליון, או הנשמה. הרבה נלמד ונכתב אודות הנשמה, היות ואך ורק על-ידי הבנה מסוימת של טבעה ותפקודה ניתן למצוא את המפתח להבנת קיומו של האדם ותכליתו.
חוזר כאן הקושי, הבא בעקבות עצם הנסיון להגדיר משהו כל-כך רוחני עד שהמילים, באופן בלתי נמנע, עלולות להגביל ולעוות את המשמעות.

אבל אם לא תהיה הבנה מסוימת אודות היחסים בין האישיות לנשמה, אי-אפשר יהיה להשיג ריפוי ברמות העמוקות יותר.
לשם כך אתן לך רמזים אחדים בלבד, ומספר רעיונות על אודות הנשמה, בתקווה שעל-ידי מדיטציה עליהם ונסיון לתפוש באינטואיציה את מה שאי-אפשר לבטא במדויק, תוכלי לצעוד את הצעד הראשון מעבר לפער החשיכה, שעדיין מפריעה לרוב האנשים להכיר בטבעם האמיתי.

אחת הבעיות הגדולות שבהן נתקל המתחיל, היא להבין ולקבל את הדואליות שקיימת ברעיון אודות קיום שתי רמות בו-זמנית, גבוהה ונמוכה, של מודעות האדם – של הנשמה ושל האישיות.
הפרט חש עצמו מנותק לגמרי מחלק זה של עצמו, בעוד חלק זה אמור להיות המקור של קיומו, ובכל זאת חלק זה נראה לגמרי "אחר", מרוחק, מנותק מכל מה שהוא חושב על עצמיותו – הרגשות, התקוות, התשוקות, הפעולות, ההתנסויות, התכונות, היכולות; בעצם מכל מה שהוא.

למרות שנאמר לך פעמים רבות שאת ונשמתך – אחד, ושהיא ההתרחבות שלך במימד אחר, לטענה זאת לא יהיה ערך והיא לא תהיה מציאותית, אם לא יהיה לך קשר מודע איתה (עם הנשמה).
העובדה שהשתמשתי במילה "זה" (it) בשביל הנשמה יכולה ליצור דימוי שגוי במוחך. אבל אם אגיד "את" גם זה ייצור דימוי שגוי באותה מידה, היות ואת לא מרגישה שהנשמה היא את. ויחד עם זאת, לדבר על הנשמה "שלך" יהיה לא נכון באותה מידה, ולמעשה עלי לדבר על הנשמה כאת, ועל האישיות שאיתה אתה מזדהה כלא יותר מאשר הצל "שלך", כי זו בדיוק מהות האישיות – צל, השלכה חלקית, ביטוי של העצמי האמיתי שלך.
בכל אופן אמשיך להשתמש במילה "זה" (it) בדברי על הנשמה, כי זה יהיה יותר לא-אישי, במובן שזה מבטא יישות אינדיבידואלית שאינה זכר ואינה נקבה, אבל מכילה בתוכה את הנסיון והתכונות של שניהם.

כדי שריפוי ושלמות יתרחשו, חיוני לגמרי שייעשה נסיון רציני להבין שהנשמה, או העצמי הגבוה, הוא העצמי האמיתי שלך, אותו חלק ממך שלא מת אף פעם. זאת את הנוסעת בזמן, אשר בתודעתה מאופסנות כל ההתנסויות שגרמו ליצירת אישיותך הנוכחית, התכונות והפוטנציאל, כל הציוד שאיתו את מגיעה לגלגול זה. אבל הרבה יותר מזה: זהו הכלי של האור הרוחני אשר יאיר לך יותר ויותר את הדרך בעולם.

היגד חיובי קצר, מדי בוקר, יעזור לך להתחבר אל אותה זהות של חיים ותכלית שקיימת בין הנשמה לאישיות.
למשל נסי להגיד, בשכנוע עצמי, ברגע שאת מתעוררת:
"אחד אני עם הנשמה. אני – הנשמה – אשתמש היום באישיות באהבה לנתינה ושרות". או: "מה שאני חושבת עליו כעל עצמי הוא כלי לשימושה של הנשמה".
על-ידי כך שתנסי לראות את עצמך תמיד כאן, על פלנטה זו, כערוץ אשר באמצעותו תתרחש תיקשורת יותר קרובה בינך על האדמה לבין הכוחות האלוהיים שמועברים על-ידי הנשמה, את תפתחי את עצמך לכוח הריפוי הגדול ביותר ביקום.

כך הזכירי לעצמך באופן תמידי שהאישיות הזאת, אשר לעתים כה קרובות מגבילה, מעוורת ומעוותת את התשוקות והשאיפות שלך וצובעת את פעולותיך המודעות, אינה יותר מאשר חומר, שבו "האני" האמיתי הלביש באופן זמני את צורתו המאירה, על-מנת שיושג יותר נסיון וידע בעולם הפיזי ואפשר יהיה לפתח כוחות ויכולות גדולים יותר. מטרה זו כוללת גם את תשלומם של חובות ישנים שעצורים בצורה הפיזית, מאחר ואפשר לשלם אותם אך ורק כאשר המודעות מעוגנת באותו מישור. כי אחת מהמטרות העיקריות של הנשמה היא לשחרר חומר מורעל על-ידי תיקון חוסר האיזון, טיהור ויצירת מעברים, שדרכם ניתן להעביר אור אל העולם.

או חישבי על עצמך כשליחה שלה, כשותפה שלה, כחברה לעבודה משותפת. לפחות עשי זאת בהתחלה, עד שתרכשי את היכולת להרגיש את עצמך ואת נשמתך – כאחד; עד שתדעי, שמרכז זה של חכמה ושל אהבה טהורה הינו את. בעודך על האדמה הזאת אינך מסוגלת לזכור את טבעך האמיתי ולהיות במגע איתו בכל זמן, רק בשל חוסר מידה מספקת של התפתחות רוחנית לתובנה אמיתית. כי עלייך לזכור, שמגע יכול להתקיים אך ורק כאשר את יוצרת בתוך אישיותך ערוץ של תיקשורת.
אולי אנלוגיה תעזור לך.

אפשר להשוות את אישיותך לצוללן, אשר בזמן הירידה אל מעמקי האוקיינוס נבהל מהמיסתוריות שבו, וכאשר הוא נתקע בסבך הסלעים והצמחייה הוא שוכח, מתוך הפחד והפאניקה, איך להפעיל את חבל הביטחון שקושר אותו אל חברו על-מנת שיוכל לתקשר איתו; הוא שוכח אפילו איך לשלוט במיכשור שנמצא עליו, וכך הוא נתון בסכנת מוות.

אבל את, הצוללת באוקיינוס החושים ובמעמקי ים האשליות, לא תהיי אף-פעם בסכנת מוות כזאת – כי את אף-פעם לא מנותקת לגמרי או נעזבת, כפי שאת לפעמים מאמינה. כל הזמן השותף שלך, העצמי האמיתי שלך, מחכה מעלייך ומקשיב לסימנים שלך, אבל עד שלא תעשי את המאמץ למשוך בחוט הביטחון ולהגיע לתיקשורת מהקצה שלך, מעט מאוד יכול להיעשות מצידך באופן מודע.
ישנה טכניקה מדוייקת לכל הפעילויות, הרוחניות והחומריות כאחד, ויש לקיים תנאים מסוימים לפני שהגבוה יתגלה ויפעל בתוך הנמוך על-ידי חדירה אל השכבות הצפופות יותר של חומר שמפרידות ביניהם. גם הוא כפוף למיגבלות החוקים במישור שלו.

כך, עד שהצוללן רוכש מידה מסוימת של שליטה עצמית ונזכר בשיטות שבהן עליו להשתמש כדי לתקשר עם בן-זוגו, הוא ימשיך לנדוד בחשכה ויהיה טרף למפלצות שבעומק – ספק, פחד ואשליה של נבדלות.
את הטכניקה הזאת, שבה תוכלי לבוא במגע ישיר עם האספקט הגבוה יותר של העצמי, אני מקווה ללמד אותך.
התהליך מתחיל מרמת האישיות, תחילה על-ידי רכישת תפישה ברורה על טבעה של הנשמה, ואחר כך על-ידי עבודה של פתיחת כל החסימות, אשר עידנים של עיוורון וטעויות בנו בין האישיות לבין מולידה, "אביה שבשמים", או כפי שהוא מכונה לפעמים – המלאך השומר.

קיים כאן קשר הדוק בין עבודת האישיות לבין עבודת הנשמה, היות וגם הנשמה מהווה השתקפות חלקית, או השלכה, של מרכז יותר גבוה של התגלות אלוהית, נקודה של אנרגיה רוחנית ממנה היא מושכת את חייה והווייתה. גם היא מנסה ליצור מגע עם רמות גבוהות ממנה, עם מישורים יותר מוארים ובעלי עוצמה, עם "האב" שלה ו"המלאך" שלה, על-מנת שתוכל לשקף את דמותם בתוכה ולהקרין ניצוץ, דרכה אליך, הנציג שלה במצב מוגבל יותר של מודעות. ולתהליך הזה, של העברה או ירידת האור מרמה אחת אל השנייה – אין סוף. סיפור "סולם יעקב" הוא אנלוגיה מושלמת לשיטה הזאת של חדירת החומר, אחד בתוך משנהו, והתגלותה של מחשבת הבריאה דרך העולם הנגלה.

עכשיו אולי תתחילי להבין מדוע כל המורים הרוחניים מדגישים כל-כך את חשיבותה של ההתחברות אל הנשמה, ולא רק למען הפרט, היות וכל התקדמות לקראת קשר הדוק יותר, בתוך ההיררכיה הגדולה הזאת של כוחות, מגבירה את הזרם של הכוח המתקן והמרפא בכל הרשת הזאת. לכן חשוב מאוד שכל פרט יתרום את חלקו על-ידי עבודתו על ההרמוניה הפנימית שלו בממלכתו האישית הקטנה, כיוון שבלעדיה זרימת הכוח נחסמת.

בה במידה שתוכלי לפתוח את עצמך אל המקור הפנימי הזה של כוח וחכמה, אני מבטיח לך שככל שהמגע נעשה קרוב יותר ותדיר יותר לא תהיי עוד עבד לגופך החולה, לתשוקות, לבלבול החושים ולמתח שבו נתון מוחך.
מפני שגם הפחד וגם הספק העצמי – שני האויבים העיקריים – יפחתו כאשר תתחילי לסמוך יותר על ההדרכה של הנשמה, ולא תחשבי עליה יותר כעל "משהו" בלתי-מושג, מופרד ורחוק.
אבל כפי שכבר הזהרתי אותך, אל תצפי ששינוי כזה בהשקפה יתרחש במהירות. שינוי זה צריך להיות תהליך איטי, ככל צמיחה אמיתית וקבועה. הצמח שנדחף באמצעים מלאכותיים, תמיד חלש ומתמוטט עם כל התקפה.

הנסיון הראשון יהיה קשה, במיוחד עבור אלה שחיו עד עכשיו סגורים בקונכיה של האישיות המפרידה. יש לשבור את הקונכיה, וזהו כמובן תהליך כואב. אבל תוכלי לנחם את עצמך עם המחשבה, שעם כל סדק שנוצר תינתן לאור האפשרות לחדור יותר עמוק. אם כך, קבלי את המתח הבלתי נמנע באמון, בידיעה שהוא מצביע למעשה על שחרור.

הזכירי לעצמך כל הזמן שכבר אינך לבד, אלא הינך מאוחדת עם כל יתר האספקטים של ההתגלות האלוהית, וש"האור הפנימי", כפי שמכונה הנשמה לפעמים, הוא למעשה אספקט חי של עצמך. ככל שתצליחי יותר ויותר לזכור את הרעיונות האלה, בה במידה ייהפכו החיים ליותר ויותר קלים. רבים כל-כך מסבלותיו של האדם, פחדיו, הכמיהות חסרות הפשר שלו, השגיאות והפשעים נגד עצמו ואחרים – הם תוצאה של השכנוע העצמי שלו בבידודו, בהרגשתו שהוא כילד בוכה באפלה.

היות ובני-האדם אינם יודעים את המשמעות האמיתית של חייהם היום, ומלמדים אותם זאת רק לעתים רחוקות – הריהם פועלים תמיד בהנחה שהם נמצאים על האדמה הזאת למען השגת המטרות והתשוקות האישיות שלהם בלבד. אט-אט ובהדרגה, אחרי נסיונות חיים רבים, הם מבינים שחיים המוקדשים אך ורק לתשוקות ולרעב של העצמי הנמוך יותר מובילים למחלות ולחוסר איזון בכל רמות הווייתם. קיים עדיין מספר מועט של רופאים ומרפאים אשר למדו, שהצורך האמיתי הוא ללמד את האדם איך ליצור מגע עם מקור זה של הבנה אמיתית, שאותה אפשר להשיג ברמות הרוחניות בלבד. כי רק ברמות הרוחניות אפשר למצוא את ההדרכה, באמצעותה ייצא האדם מהמבוכה שבה הוא שרוי.
כנראה שבעיתות אלה קשה עוד יותר להגיע לתובנה זו מאשר בתקופות אחרות, היות והנטייה המודרנית היא להתרכז כמעט לגמרי בפעילות חומרית, נטייה החוסמת את צלילו של הקול הקטן והשקט של העצמי האמיתי, מלבד לאלה אשר כיווננו את השמיעה הפנימית שלהם לתו זה.

התחילי כך, על-ידי חיפוש אחר השקט. היכנסי לעצמך ככל שתוכלי לתקופות של שקט ובדידות, אפילו קצרות, במיוחד כאשר הקולות של פחדייך, ספקותייך ותשוקותייך נשמעים ביתר עוצמה. בעזרת הנסיון להשקיט את המחשב חסר המנוח, את מרגיעה בו זמנית את רגשותייך המגורים על-ידי הרעשים של הפעילות המנטלית הנמוכה.

כאשר את, כאן במעמקים, תהיי מסוגלת לזכור את כוחותייך הרוחניים ולשלוט בדרך חייך – תמיד תהיה תשובה. בכל פעם שאת מאשרת את האחדות הבסיסית שלך עם המרכז הזה של אנרגיה – את יוצרת ערוץ עוד יותר חזק בחומר המעודן, ערוץ באמצעותו יכולה העזרה להגיע. בדרך זו תוכלי להגיע לרגעים של הזדהות מודעת עם הרמות הגבוהות של מודעותך, ואז תוכלי להתקדם באומץ ולהתעמת עם כל בעיה ו/או התנסות שתפגשי.
כי זכרי: אחד הצעדים שעל האנושות לעשות הוא להגביר את תפישת האמת במחשב הנמוך. זאת הסיבה לאותו צורך שדוחף את האדם אל התפשטות, ידע ותגליות. כל ההרפתקאות הפחות חשובות האלה הן רק סמלים, שמייצגים את המשלימים הרוחניים שלהם.
לכן, השתמשי בכל הזדמנות כדי להוריד למטה את אותו ידע על אחדות החיים, אשר נמצא כבר בתוכך ברמות היותר גבוהות.

פתחי את עצמך לכל דחף שמגיע מהנשמה, וכך תלמדי לעבור אל מעבר למיגבלות החושים החוסמות את מאמצייך להזדהות עם הרוח האוניברסלית, שהנשמה שלך היא רק השתקפות שלה.
כי למען האחדות המודעת עם האור האחד נבראת, וליבך לא ישקוט, ולא תוכלי להגיע לשלווה, עד שלא תושג מטרה זו.

עברית: ברכה הוניג

טרי האנט ופאול בנדיקט

טרי האנט ופאול בנדיקט הם תאוסופים אמריקאים שמרצים על תאוסופיה והתפתחות רוחנית ברחבי העולם. קטע זה הוא מתוך ספרם : "חוכמה עתיקה לעידן חדש"

האם אתה אומר שאני אחראי לכל מחשבה שאני חושב?

אם יצרת את המחשבה בעצמך, אז כן, אתה אחראי. בכל אופן, אנחנו מופצצים כל הזמן במחשבות של אנשים אחרים. ככל שהם יותר קרובים אליכם פיזית, כך המחשבות הללו יותר משפיעות עליכם. מזל שרוב האנשים די בלתי יעילים בחשיבתם, כך שבמחשבותיהם יש רק קצת אנרגיה ולכן יש סיכוי מועט שישפיעו עלינו הרבה.

חריג ראוי לציון בנושא הוא כשאדם מרוגז ביותר, או מלא במחשבות נקם המכוונות אל אדם אחר. במיוחד אם הוא נעשה אובססיבי ומעביר שעות בכל יום כשהוא מוסיף עוד אנרגיה למחשבות הרוגז והנקמה המצטברות. האנרגיה הזאת אינה יכולה לעזור, אך היא משפיעה על חסר המזל שהוא נושא המחשבות הללו.

אם מישהו כועס עלי ומכוון אלי אנרגיה שלילית, איך אוכל להימנע מהשפעת המחשבות השליליות הללו?

הדרך הטובה ביותר היא שלא יהיה בתוך האופי שלכם שום דבר שיוכל להדהד באהדה עם מחשבות כועסות. לכל מחשבה ורגש יש תדר תנודה ייחודי. אם האנרגיה הזאת מוצאת בכם שדה של חומר דומה, היא תגרום לו לרטוט ביתר חוזקה, ממש כפי שצליל גורם למיתר המקביל לו בגיטרה או בפסנתר לרטוט. אם אין בתוככם שדה אנרגיה בעל אותו טווח תנודה, הוא אינו יכול להשפיע עליכם. לרוע המזל, רק אנשים בודדים הינם כה טהורים באופיים עד שלמחשבות השליליות הללו אין כל השפעה עליהם.

יחד עם זאת, אם לא פיתחתם את טווח התנודה הגבוה בתוככם, לעצמי הגבוה שלכם אין כל דרך להתקשר עימכם. זו הסיבה שטוהר המחשבות והרגשות כה חשוב אם תרצו לעשות התקדמות רוחנית. ללא הטוהר הזה, אתם נתונים לחסדי מטר תבניות-המחשבה שקיימות תמיד באטמוספרה שמקיפה אותנו.

האם לא יהיה עדיף לחיות בהרים, הרחק מבני אדם, כדי שלא להיות מושפעים מן האנרגיות השליליות הללו?

יהיה עדיף, ולמעשה, אלה שהינם מתקדמים ביותר עושים בדיוק את הדבר הזה. בכל מקרה, חשוב גם שמישהו יהיה מסוגל לסייע ולרומם במידה מסוימת את תדר התנודה של אחינו היצורים, באמצעות פעולה הדדית חיובית עימם. תוכלו להיות מכשיר לשליחת אנרגיה חיובית לאזור שבסביבתכם, אם תתאימו את עצמכם למשימה.

"לחיות בעולם מבלי להיצמד אליו"  אינו דבר קל, ובכל זאת הוא צריך להיות מטרתנו אם נרצה למלא את חלקנו בשיפור החיים על כדור הארץ.

אני עדיין חושב על העובדה שאני אחראי אפילו למחשבותי. חשבתי שזה בסדר כל עוד לא אמרתי או עשיתי שום דבר שיפגע במישהו אחר.

רוב האנשים מסרבים להאמין שהם אחראים לכל דבר שמתרחש בחייהם. הם משוכנעים שהחיים אינם הוגנים, שיש אנשים שהם פשוט ברי מזל, ולא עשו שום דבר כדי שיגיע להם המזל הטוב שהם נהנים ממנו. האדם הנאור, מאידך, די מוכן לקבל שהוא או היא אחראים לכל דבר שהם חווים בחיים.

רגע! לא איכפת לי להיות אחראי למה שאני עושה בתקופת חיים זו, אבל למה זה הוגן להיוולד עם פגמים פיזיים או מנטליים? אמרת בעצמך שהאישיות הזאת מעולם לא חיה קודם ולעולם לא תחיה שוב, כך שאין ספק שזה נראה בלתי הוגן לרשת קארמה שלא יצרתי בעצמי.

"הוגן" או "בלתי הוגן" תלוי באיך שאתם בוחרים לראות את המצב. כשהתנ"כ מדבר על "פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים" שמות ל"ד, ז'], הנביא לא דיבר על צאצאים פיזיים, אלא על היוולדויות חוזרות של אותה נשמה. אתם, הגלגול הנוכחי הזה, הנכם התוצאה של כל ההיוולדויות שנוצרו על ידי העצמי הגבוה שלכם. אתם הילד של "אבותיכם", או הגלגולים הקודמים. ממש כפי שאתם יורשים את הקארמה ה"טובה" או ה"רעה", אתם יורשים גם את כל הנסיון שנרכש בתקופות-חיים קודמות.

בין אם אתם בוחרים לראות את החיים כ"הוגנים" או "בלתי הוגנים", זה מה שזה. אין לנו אפשרות להחליט איך העולם יפעל. נוכל לבחור לקבל זאת כפי שזה, ולפעול בהרמוניה עם חוק הטבע, או שנוכל לבחור להאמין שהחיים אינם הוגנים, ולבלות את כל חיינו בניגוד לחוקי הטבע. אם אתם רוצים שחייכם יהיו קלים, בחרו בגישה הראשונה. אם אתם רוצים חיים קשים, בחרו בשנייה.

זה עדיין לא נראה הוגן שאני צריך לשלם את המחיר על פשעיו של מישהו אחר.

לנו בני האדם אין כל אפשרות לראות את כל הסיבות והתוצאות שיוצרות את מצבנו הנוכחי בעולם, או מצבנו האישי. לעצמי הגבוה לא משנות הבעיות שנראות לאישיות כה חשובות. איכפת לו רק מדבר אחד – התקדמות רוחנית – ההתרחבות הנמשכת של התודעה. הקארמה הוא חוק הטבע שמאפשר זאת.

איך?

מפני שהקארמה הוא כוח טבעי שמנחה אותנו, בעדינות ולעתים לא כל כך בעדינות, שוב ושוב בחזרה אל דרך ההתקדמות הרוחנית. ללא הקארמה, לא הייתה שום סיבה שלא לעסוק בפעילות שתהנה את העצמי האישי, מבלי להתייחס לאף אחד אחר.

אנשים רבים "מאמינים" בקארמה, ובכל זאת הם ממשיכים לשקר, לרמות ולגנוב. ברור, שאמונה אינה מספיקה. ברגע שאדם השתכנע באופן בלתי מעורער שחוק הקארמה יפעל בכל הנסיבות, הוא לעולם לא יתפתה עוד לשקר, לגנוב, או אפילו לומר משהו שיוכל להזיק, לעצמו או לכל יצור אחר.

כשאתה אומר זאת כך יש בזה היגיון.

כל דבר בטבע הגיוני לגמרי כשאתה רואה אותו מנקודת מבט מספיק גבוהה. אף אחד אף פעם אינו ניצב בפני קושי שאינו מצב למידה חשוב. ברגע שהשיעור נלמד, לעולם אינכם צריכים ללמוד אותו שוב, אפילו לא בתקופת חיים עתידית. זמן הסיכום במהלך השנים הראשונות של כל תקופת חיים מתוכנן לסייע לנו לזכור מה שנלמד בעבר, ואז לעשות התקדמות נוספת מאותו מקום והלאה.

מה קורה אם אני עושה משהו שמזיק למישהו אחר, אך לא היה מכוון? האם זה יוצר תגובה קארמית?

המניע הוא הכל. אפילו החוקים שלנו מכירים בזה. יש רצח מדרגה ראשונה, רצח מדרגה שנייה, הריגה, וגרימת מוות בשגגה. כולם מסתיימים במותו של מישהו, אבל העונש שונה בכל מקרה. הקארמה הרבה יותר טובה מן השופט הטוב ביותר בעולם בקביעת המניע שמאחורי פעולה מסוימת, והמניע הזה קובע את הקארמה הנובעת. רשלנות מצידכם עדיין תסתיים בתוצאה קארמית…

…שיפוטים

לו יכולנו לראות את המניעים שמאחורי כל מצב, היינו מצויים בעמדה מצוינת לשפוט אותם. במקום זאת, אנחנו רואים רק מה שגלוי, רק את תוצאות המניעים ואת הפעולות שקדמו להן, כך שאנחנו מעוכבים קשות מלעשות הערכה מדויקת של המצב.

תרגלו אי-שיפוטיות. למה אתם מניחים שאתם יודעים הכל על מצב, כשאי אפשר לדעת בדרגת דיוק כלשהי מה גרם למשהו להיות כפי שהוא נראה כעת?

זה רק הטבע האנושי לעשות שיפוט ולתת את דעתנו על דברים. איזה עולם משעמם זה יהיה אם לא יהיו לנו דעות כלל!

רוב האנשים היו מסכימים איתכם. אנחנו, בכל אופן, מתארים עד כמה אנשים פועלים באופן נאור. הם יודעים את הסכנה המצויה בשיפוטים שאינם יכולים להיעשות בדרגה כלשהי של דיוק. למה לשפוט אחרים?

מפני שזה מוסיף עניין לחיים.

האם שכחתם שכל מחשבה שאתם חושבים משפיעה על כולם מסביבכם, ובמיוחד על אלה שהינם נושא המחשבה הזאת? אם אתם מחליטים שאדם הוא "מרושע", או "נחות", או "חצוף", אתם יודעים באופן אוטומטי שהשיפוט שלכם מבוסס על מידע מוגבל. האם אתם רוצים ליצור לעצמכם קארמה שלילית בגלל נוהג של העברת שיפוט על אנשים אחרים?

כשאתה מציג זאת כך, ייתכן שעלי להתבונן מקרוב ברעיון של שיפוט והבעת דעות. אבל האם איננו צריכים לעתים לשפוט?

כמובן שאנחנו צריכים. שופט או מושבעים חייבים להוציא פסק דין בסופו של משפט. אם שירתתם אי פעם כמושבעים, אתם יודעים עד כמה קשה התפקיד הזה, מודעים לכך שהחלטתכם עשויה למנוע מאדם את חירותו למספר שנים. למרות ההבנה, שלעולם לא נוכל לדעת בודאות של מאה אחוזים אם האדם אשם או שלא, חובתנו במקרה כזה היא לעשות את הטוב ביותר שנוכל כדי להגן על אחינו האזרחים, ואז אנחנו חייבים להגיש שיפוט הוגן ככל האפשר.

אבל בחיי היומיום, אם אנחנו מאמינים שמישהו אשם בפשע, זה לא מונע את חירותו.

האם זה לא מונע? מתקבל על הדעת שאתם ביטאתם את דעתכם בפני אנשים אחרים, ואפילו אם לא, הוספתם את טיפת האנרגיה שלכם לבריכה של הדעה הציבורית, שנוצרה על ידי אלה שמשוכנעים שהאדם הזה אשם ושעליו להיענש. כאשר מאות, אלפים ואפילו מיליונים של אנשים מוסיפים לאותה תבנית-חשיבה שאומרת: "אדם זה אשם", איך ייתכן שלא השפעתם עליו?…

קישור לתוכנית האירועים של התאוסופיה בישראל

קישור לפרטים על קבוצת לימוד עקרונות התאוסופיה הכוללת מפגשים על בסיס חודשי וחומר לימוד שנשלח במייל

קישור לפרטים על הקורס לגעת בנשמה

נפתחות סדנאות מדיטציה בחניכה אישית ללא עלות – המעוניינים יפנו לטלפון 037521259
תאוסופיה – ידע שמחזיר משמעות לחיים – www.theosophia.org.il

דיאנה דונינגהאם צאפוטין Diana Dunningham Chapotin

גב' דיאנה דונינגהאם צ'אפוטין נולדה בניו-זילנד ומתגוררת בצרפת. היא מזכירה בינלאומית של ארגון השירות התאוסופי ועורכת הבטאון שלו, קשר השירות. במקור המאמר נקרא לתת מן השפע הפנימי

כשאנחנו נקראים על ידי הסבל שמסביבנו אל דרך השירות, אנחנו מגלים במהרה כמה אהבה בלתי נדלית ואנרגיה נדרשות. "מטרות טובות" דורשות את תשומת ליבנו מכל עבר. אבל לפי התאוסופיה, יש לנו מקור בלתי נדלה של אהבה ואנרגיה בתוכנו. למעשה אין לנו סתם שפע פנימי לתת, אלא מקור אינסופי של אנרגיה למשוך ממנו.

החלק המעניין הוא איך נוכל לווסת את הכוח הבלתי מוגבל לתת ולאהוב. אם היתה איזו נוסחה אזוטרית פשוטה לשחרור פלאי של הכוח האינסופי הזה, כל המצבים בחיים היו משתנים. שוו בנפשכם:
1. אתם עומדים ברחוב עם מכר או ידיד מבולבל מפני שהוא בודד. אתם מנסים להיות סבלנים, אבל מחשבתכם תועה שוב ושוב אל שעונכם. היש נוסחה לקבל כוחות יותר גדולים של הבנה וסבלנות?
2. חבר נרעש בשל אי-צדק חברתי והזמין אתכם לארגן עצומה בשכונתכם. לא איכפת לכם לבקש מידידיכם לחתום, אבל אתם מתביישים לפנות לזרים. האם רציתם פעם למחות כנגד משהו, אך הרגשתם שאתם חוששים או מסתייגים מנקיטת פעולה מתאימה?
3. האם מצאתם את עצמכם אי-פעם דוחים ביקור אצל ידיד מזדקן?
4. עזרתם לחבר זמן ארוך בקושי במערכת יחסים, אך אין כל שינוי בגישתו או בהתנהגותו. לאחר שבועות, אתם מתחילים לחוש שאתם מצויים פשוט בעמדת האזנה. האם תוכלו להמשיך בפעילות זו, שנראית חסרת תועלת?
5. האם הייתם בקשר של שנים עם קבוצה, וחשתם בעייפות העצבים מעומס העבודה הגובר בהתמדה?

רגשותינו במצבים האלה ובאחרים דומים להם הם תגובות אנושיות טיפוסיות – מובָנות – עד שהתחברנו אל האינסוף שבתוכנו וגילינו את אופן הנתינה שלו. כל המצבים האלה כרוכים בנתינה, בשירות ובקבלה, כמו גם הרגשות שאנחנו נתקלים בהם באופן בלתי נמנע עם התהליך – רגשות של חוסר אונים, ספקנות, עייפות, שיעמום, מבוכה, חוסר סבלנות, דחייה וכך הלאה. כל המצבים האלה דורשים מפנה פנימי, אל מקורות פנימיים יותר עמוקים.

כשאנחנו נתקלים בתגובות האנושיות הטיפוסיות הללו, יש לנו בן-ברית גדול: התאוסופיה. מפני שהיא נותנת לנו נקודת מבט רחבה על החיים ותובנה עמוקה על הטבע של עצמנו, היא יכולה לגרום לשינוי מהותי במניע שלנו לנתינה מעצמנו לאחרים. מהי איכות הנתינה שלנו במצבי החיים הבסיסיים האלה, שהוזכרו לעייל?אם אין כל נוסחאות פלאיות, היש לפחות עקרונות מיוחדים, תובנות או תרגולים, שיוכלו לשחרר את השפע שקיים בתוך כל אחד מאיתנו?

הכרה אחת של התאוסוף היא שכל אדם ניתן לשיפור ויממש זאת יום אחד, או יגשים את עצמו. במילים של אנני בזאנט: "אין נשמה ששואפת ותיכשל לקום יום אחד; אין לב שאוהב ויינטש. קשיים קיימים רק כדי שמתוך התגברות עליהם נוכל להתחזק, ורק מי שסבלו יכולים להיוושע".

ההכרה בכך שכל אחד ניתן לשיפור מסייעת לפרק את האופן הבררני, השיפוטי, שבו אנחנו פועלים לעתים, ומונעת מאיתנו למחוק אנשים באופן תת-הכרתי. הסיפור הבא מדגים זאת:

כשעצרה ספינתו של הבישוף ליום אחד באי נידח, הוא היה נחוש לנצל את הזמן ביעילות הרבה ביותר. הוא טייל לאורך שפת הים ופגש שלושה דייגים, שתיקנו את רשתותיהם. באנגלית ילידית הם הסבירו לו, שלפני מאות שנים הם הוטבלו לנצרות על ידי מיסיונרים. "אנחנו נוצרים!" הם אמרו, מצביעים בגאווה אחד על השני.
הבישוף התרשם. האם הם מכירים את תפילות האל? הם מעולם לא שמעו על כך. הבישוף הוכה בתדהמה.
אנחנו מרימים עיניים לשמיים. אנחנו מתפללים: "אנחנו שלושה, אתה שלושה, רחם עלינו". הבישוף נרעש מהצורה הפרימיטיבית, אפילו הכופרת, של תפילתם. כך שבילה את היום כולו כשהוא מלמד להם את תפילת האל. הדייגים היו תלמידים עלובים, אבל השתדלו מאוד ולפני שהבישוף הפליג משם ביום שלאחר מכן היתה לו קורת-רוח, כששמע אותם אומרים את התפילה כולה ללא שגיאה.
חודשים לאחר מכן הזדמן לספינת הבישוף לעבור שוב ליד אותם איים והוא, כשצעד על הסיפון והתפלל, נזכר בהנאה בשלושת האנשים על אותו אי נידח שכעת מסוגלים להתפלל, תודות למאמציו הסבלניים. בעודו שקוע במחשבה, תעה מבטו מעלה והוא הבחין בנקודה של אור במזרח. האור התקרב אל הספינה והבישוף התבונן בפליאה וראה שלוש דמויות הולכות על המים. הקברניט עצר את הספינה וכולם התכופפו מעל למעקה כדי לראות את המחזה. כשהדמויות הגיעו למרחק דיבור, הכיר הבישוף את שלושת ידידיו, הדייגים.
"בישוף!", הם קראו, "אנחנו שומעים ספינה שלך עוברת אי ובאים מהר מהר לראות אותך".
"מה רצונכם?" שאל אותם הבישוף, הלום אימה.
"בישוף", הם אמרו, "אנחנו מצטערים, מצטערים מאוד. שכחנו תפילה יפה. אנחנו אומרים: 'אבינו שבשמיים, יתקדש שמך, ממלכתך תבוא…" ואז שוכחים. למד אותנו שוב, בבקשה".
"חזרו לבתיכם, ידידי", הוא אמר, "ובכל פעם שאתם מתפללים אמרו: "אנחנו שלושה, אתה שלושה, רחם עלינו!".

קל מאוד למחוק אנשים, כפי שכמעט עשה הבישוף. לאחר שננסה לעזור לאנשים במשך זמן מה, ייתכן שנתפוס את עצמנו מחליטים שהם יותר מידי מבוהלים מן ההתנסויות שלהם מכדי להרחיק הלאה בגלגול הזה. אבל בהגיענו להחלטה הזאת, איבדנו את ההבחנה בשלמותם, שאותה עלינו להחזיק לפני עינינו בכל רגע אם אנחנו באמת רוצים לעזור.

ככל שאנחנו מתנסים יותר, כך יש לנו יותר הזדמנויות להבחין בכך שלכל אדם יש כמה איכויות מדהימות, ולא חשוב כמה פגוע הוא נראה לנו. לכל אדם יש איזה היבט שנוכל לעבוד איתו, תכונות שיש בהן ערך לאחרים. והנוכחות שלנו, לזמן ארוך או קצר, עשויה להיות בדיוק המתנה שאותו אדם זקוק לה.
הבנה גדלה והולכת של ערכו הרב של כל אדם יכולה לגרום לנו להיות קצת יותר סבלניים עם השעמום, עם אלה שלא נראה שהם מתגברים על בעיותיהם, עם המבוגר שחוזר על אותם סיפורים לאינסוף. אותה הבנה מתרחבת יכולה לפתוח את דלתות הלב כה רחב, עד שאף אחד לא נשאר בחוץ. מתוכה נוכל להבחין בעובדה, שהחיים הנסתרים אכן רוטטים בכל אטום, שהאור הנסתר אכן זוהר בכל יצור ושהאהבה הנסתרת חובקת באחדות לא רק את אלה שהם יפים, נעימים ומושכים, אלא גם את אלה שהם בלתי מושכים, מטרידים ומשעממים.

רחל נעמי רֶמֶן מבחינה [במאמר "בשירות החיים" שהופיע בחוברת אביב 1996 של Noetic Sciences Review] בין תיקון, עזרה ושירות. "תיקון", היא אומרת, "הוא צורה של שיפוט". "לתקן" אדם זה לראותו כשבור יותר מאשר כאדם שלם ומושלם מיסודו. "עזרה", היא אומרת, "מבוססת על אי-שוויון". "לעזור" זה להשתמש בכוח העצמי של העוזר, במקום בכוחם הפחוּת של הנעזרים, ובכך לצמצם שלא בכוונה את ההערכה-העצמית שלהם ולהכניס אותם לחוב. "שירות", לעומת זאת, "הוא הדדי". "איננו משרתים בכוחנו, אנחנו משרתים עם עצמנו". רמן אומרת, "אם עזרה היא חוויה של כוח, תיקון הוא חוויה של שליטה ושל מומחיות. שירות, לעומת זאת, הוא חוויה של מסתורין, ויתור ויראת-כבוד… שירות מתבסס על הנחת היסוד שטבע החיים הוא מקודש… כשאתה עוזר, אתה רואה את החיים כחלשים; כשאתה מתקן, אתה רואה את החיים כשבורים; כשאתה משרת, אתה רואה את החיים כשלמות".

עד כאן התייחסנו ל"אינסופיות הנתינה שבכל אחד מאיתנו", שעליה כתב סרי רם. לאמירה שלו, בכל אופן, יש חלק שני: "עלינו לגלות איך לתת אותה". הגילוי הזה מגיע מתוך הבנת האחדות שלנו עם כל חי אחר. כשאנחנו מבינים את אחדותנו עם אחרים, אנחנו מתחילים להיות כלי למה שנראה ככוחות קסומים לנחם, להגן, לרפא, לרומם ולהתמיר. מה מחולל את הבנת האחדות?

חוויות בחיינו, שבאות לעתים בהפתעה גמורה, מעוררות מודעות לאחדות, אך לעתים יותר קרובות הבנת האחדות מתרחשת בצורה בלתי מורגשת. זהו תהליך שמתחיל בדחף להושיט יד, לסייע לאחרים המצויים בסכנה או בקושי. כשאנחנו רואים מישהו על סף התעלפות, זרועותינו מושטות באופן אוטומטי. כשילד נופל מאופניו, אנחנו עוצרים ומרימים אותו. כשאנחנו שומעים ששכן חולה, אנחנו מושיטים יד אחת לטלפון ואת השנייה אל סיר המרק.

הדחף שלנו לשרת אחרים לא נולד מתשוקה להבריק, אלא מתחושת הקשר שמתחת לפני השטח, המניע לאחדות. ציניקנים יאמרו שאנחנו בעלי-חיים חברתיים ושהמניע שלנו להושיט יד ולעזור הוא מעין אינסטינקט עדרי, פעולה של שימור-עצמי קולקטיבי. למעשה, זה כנראה האופן שבו החל המסע האבולוציוני שלנו, אך זו אינה המהות של האינסטינקט להושיט יד. אנחנו סובלים מתחושת הנפרדות שלנו, מה שמאפשר לנו להכיר בכאב הבידוד של אחרים. זה מה שגורם לאיכפתיות שלנו.בספרו איך אוכל לעזור? מספר לנו ראם דאס על אדם, שיש לו תובנה מיוחדת על הקשר שבין בני-אדם. נוכל לקרוא לסיפור "האל על כל התגלויותיו הסמויות". אישה מספרת:

בשלבים המוקדמים של מחלת הסרטן של אבי, היה לי קשה מאוד לדעת איך הכי טוב לעזור. חייתי במרחק של אלפי קילומטרים ממנו והייתי מגיעה לביקורים. היה קשה לראות אותו מידרדר, ועוד יותר קשה להרגיש כל כך מגושמת, לא בטוחה מה לעשות, לא יודעת מה לומר.

לקראת הסוף, נקראתי לבוא בפתאומיות. הוא מעד. נסעתי משדה התעופה לבית החולים, ושם פניתי מייד לחדר שבו אמרו לי שהוא נמצא.
כשנכנסתי, ראיתי שכנראה טעיתי. היה שם אדם מאוד מאוד זקן, חיוור וקירח, רזה, מתנשם בכבדות רבה, שקוע בשינה עמוקה, כנראה קרוב למיתה. הסתובבתי כדי למצוא את חדרו של אבי, ואז קפאתי. פתאום הבנתי, "הו אלוהים, זה הוא!" לא הכרתי את אבי! זה היה הרגע המזעזע ביותר בחיי.
תודה לאל שהוא ישן. כל מה שיכולתי לעשות היה לשבת לצידו ולנסות להתגבר על מראה עיני לפני שיתעורר ויראה את הזעזוע על פני. הייתי צריכה לראות דרך המראה החיצוני שלו ולמצוא משהו מאבי מעבר להופעה החיצונית, שהכתה אותי בתדהמה ושבקושי הכרתי פיזית.
עד שהוא התעורר, עברתי חלק מן הדרך, אבל עדיין היה לנו לא נוח זה עם זו. עדיין היתה תחושה של ריחוק. שנינו יכולנו לחוש בה. היא היתה מכאיבה מאוד. שנינו היינו מאוד מודעים לעצמנו… המעטנו בקשר עין.
לאחר מספר ימים, נכנסתי אל חדרו ושוב מצאתי אותו ישן. שוב מראה קשה כל כך. אז ישבתי והתבוננתי עוד קצת. פתאום הגיעה אלי המחשבה הזאת, מילים של אמא תרזה, המתארות מצורעים שטיפלה בהם כ" אל על כל התגלויותיו הסמויות".
מעולם לא היה לי כל קשר ממשי עם הכרייסט, ואינני יכולה לומר שהיה לי באותו רגע. אבל מה שנשלח אלי היה השתתפות בצער של הזהות של אבי כ… כבן אלוהים. זה מי שהוא באמת היה, מעבר ל"חזות המדכדכת". והרגשתי שזו גם הזהות האמיתית שלי. חשתי בקשר נפלא עימו, שבכלל לא היה דומה למה שחשתי כקשר בין אב לבת.
באותו רגע הוא התעורר והסתכל בי ואמר, "הי", ואני הבטתי בו ואמרתי, "הי".
בחודשים שנותרו לחייו היינו בתחושה הדדית של שלווה ונינוחות גמורה. לא עוד מודעות-עצמית. לא עניינים בלתי פתורים. בדרך כלל היה נראה שידעתי בדיוק מה נדרש. יכולתי להאכיל אותו, לגלח אותו, לרחוץ אותו, להרימו כדי לסדר את הכרית – כל הדברים המאוד אינטימיים האלה שהיו לי כה קשים קודם לכן.
באופן מסוים, זו היתה המתנה האחרונה שאבי נתן לי: ההזדמנות לראות את הזהות המשותפת של הרוח שחלקנו שנינו; ההזדמנות לראות בדיוק עד כמה זה מאפשר לאהוב ולנחם באופן מסוים. ואני מרגישה שאוכל להסתייע בזה כעת עם כל אדם אחר.

ייתכן שהצעד האמיץ ביותר והקיצוני ביותר שנוכל לעשות, כדי לשחרר את יכולתנו האינסופית לתת, הוא להיות מוכנים לעמוד בפני הספקות, הצרכים וההתנגדויות של עצמנו – המחסומים הפנימיים לביטוי של האינסטינקט האיכפתי שלנו. נוכל לראות מצבים מסוימים כמו אלה שבתחילת המאמר הזה: כשאנחנו מגניבים מבטים אל השעון שלנו כשמישהו מאריך בדיבור, כשאנחנו מתחילים להרגיש כמו שמרטפים-למבוגרים לידידים שיש להם אינסוף בעיות, כשאנחנו חשים לחוצים מעומס אחריות, כשאנחנו כל כך מותשים מלדאוג למישהו שיש לו מחלה סופנית, עד שאנחנו תוהים כמה זמן עוד נוכל להמשיך.
עלינו להודות בכך שיש לנו רגשות של אשמה, חרדה, אי נוחות, אכזבה ופגיעוּת. עלינו גם לרצות להתבונן לעומק, בפחדים שמאחורי אותן תגובות ספונטאניות – הפחד לאבד שליטה, להיות מוצפים, שליבנו יישבר, ובסופו של דבר הפחד מהרס וכליה. זוהי הליבה של השירות התאוסופי והדרך הודאית לפתוח את הלב אל הנתינה האינסופית, השופעת, האפשרית שלו.

מה משמעות ההתבוננות אל מעבר לתגובות הספונטאניות שלנו? אולי כשאנחנו מאבדים את הסבלנות אל אנשים שממשיכים וממשיכים להתעסק בבעיותיהם, אנחנו לא חסרי סבלנות רק בגלל שאנחנו אנשים עסוקים והם מרוכזים בעצמם, אלא גם מפני שתת-המודע שלנו אומר, "ומה בנוגע אלי והבעיות שלי? למי איכפת מהבעיות שלי?" חוסר הסבלנות שלנו יכול למעשה להיות קריאה מודחקת לאהבה. אולי כשאנחנו ממשיכים לדחות הליכה לבקר חברים חולים ובודדים, זה לא בגלל הקושי להסוות את צערנו בגינם וניהול שיחה עימם? אולי עמוק בפנים אנחנו מתעמתים עם הצל המפחיד של אובדן השליטה בעצמנו, של חוסר-האונים האפשרי של עצמנו, ומעל לכול של נטישתנו.

איך יכול האיום בשברון לב, בהצפה וטביעה בעצב, שאנחנו רואים מסביבנו, להשפיע על הנתינה שלנו? ייתכן שמשמעות הדבר שאנחנו כמו צדפות שנפתחות ומאפשרות רק לכמות מסוימת של עצב להיכנס, ואז נסגרות בנקישה. אנחנו עוזרים ביום שני וביום שישי אחר הצהריים; לאחר מכן אנחנו באים הביתה ונועלים את הדלת הקדמית.

אנחנו עלולים לנטוש חבר עם סרטן סופני, או חברה שאיבדה את ילדה, לא רק בגלל שאיננו יודעים באילו מילים להשתמש כדי לנחם אותה, אלא מפני ששאלות עמוקות ומפחידות עולות אל פני השטח. פילוסופיית החיים שלנו, כה הגיונית, כה יפה, כה מספקת מבחינה מטפיזית, שנותנת לנו תחושה של ביטחון ואופטימיות, מותקפת ומעורערת על ידי מושגים של אי-צדק וחוסר היגיון.

כל מה שאנחנו עושים מבוסס על מניעים מעורבים. ביחד עם אהדה אמיתית יכולים לבוא הצורך להימנע משיעמום, בדידות, או רגשות של חוסר תועלת. עזרה לאחרים יכולה להעניק לנו מצפון נקי, להעלות את ההערכה-העצמית שלנו, לאפשר לנו מידה של סמכות. מאידך, מה מצוי מאחורי מניעים כאלה? מניעים שמתחת לפני השטח ומה שמזין אותם עשויים להיות פחד מריקנות פנימית נוראה.

ההתחשבות במניעים עמוקים, שמונחים מתחת להתנהגויות אנושיות רבות, אינה צריכה לערער את ההתלהבות שלנו לשרת אחרים. איננו עוסקים בהלקאה-עצמית. איננו שופטים. עיסוק מופרז במניעים לשירות יכול לסלק את הספונטאניות ואת ההנאה. אם נחכה לטוהר מוחלט של המניעים, נהיה משותקים. אבל רק צפייה חוזרת ונשנית, קילוף השכבות ושימת לב, הוא התהליך שמסיר את המחסומים בין אחרים לבינינו עד שאנחנו מממשים אחדות. בסופו של דבר אין עוד כל תחושה של "עוזר" ו"נעזר". אנחנו עוזרים בהיותנו מי שאנחנו, לא פחות מאשר במה שאנחנו עושים.
השירות הוא למעשה מסע של התעוררות. אנחנו יודעים שיש לנו כוח אינסופי בתוכנו לתת ושכל אדם ניתן לשיפור. אנחנו יכולים לצעוד באומץ ובשמחה על דרך השירות, להביט ללא חת אל הרמות העמוקות, החשוכות, של נפשנו ולגעת בעדינות במרכז המיוחד והשקט הזה שבפנים. אם הכרת האחדות שלנו חזקה והחזון שלה נשאר ברור, היא תהיה עימנו בכל הזמנים, כך שרק חמלה תמלא את ליבנו.

קישור לפרטים על קבוצת לימוד עקרונות התאוסופיה הכוללת מפגשים על בסיס חודשי וחומר לימוד שנשלח במייל

קישור לפרטים על הקורס לגעת בנשמה

נפתחות סדנאות מדיטציה בחניכה אישית ללא עלות – המעוניינים יפנו לטלפון 037521259

תאוסופיה – ידע שמחזיר משמעות לחיים

www.theosophia.org.il