קטגוריה: כל המאמרים

מאת פרופ' ג'והן אלגאו (John Algeo)

ג'והן אלגאו היה סגן-הנשיא הבינלאומי של האגודה התאוסופית ופרופסור-חבר באוניברסיטת ג'ורג'יה בארצות-הברית, בעל תארי-כבוד אקדמיים רבים.

חייו של הבודהא, כפי שנרשמו ברשומות מסורתיות, הינם מעין סיפור-אגדה המכיל מוטיבים מתוך סיפורי-אגדה רבים אחרים, מקודשים וחילוניים. הוא נולד לאמו לאחר התעברות מופלאה בהיותה במסע מחוץ לארצה. הוא גודל כנסיך שלא ראה סביבו דבר מלבד בריאות ואושר, אך היו לו ארבעה חזיונות ששינו את חייו. הוא גלה מן הנוחות והמותרות של בית-אביו והתנסה במבחנים רבים ובמחסור ביער. המפתה הגדול הסתער עליו, אך הוא לא נכנע. למשבר הגדול של חייו הגיע תחת עץ, ויצא ממנו כדי לפגוש את חסידיו הראשונים ולהפיץ את תורתו בעולם. חייו של הבודהא הם מיזוג של רעיונות מרכזיים מתוך סיפורי האגדות.

סיפורי האגדות הינם עתיקים מאוד ומודרנים מאוד בו-בזמן. הפופולריות של שתי סדרות הסרטים הארי פוטר ו-שר הטבעות מבליטה את העובדה, שיצירות אלה הינן דוגמאות עכשוויות לסגנון של סיפורי אגדות. סיפורי האגדות המודרנים נקראים לעתים קרובות סיפורי-דמיון (פנטזיה), אך במהותם הם דומים. ספרי הארי פוטר ו-שר הטבעות הינם סיפורי האגדות של זמננו, ומופיעים בהם כל המאפיינים היסודיים של סיפורי אגדות מסורתיים מסוגם.

הרעיון של ספרות הפנטזיה הוצע על-ידי ג'.ר.ר. טולקין (J.R.R. Tolkien), בלשן וסופר שכתב את שר הטבעות, בהרצאה שהעביר בשנת 1938 באוניברסיטת סנט אנדרוז בסקוטלנד ופורסם מאוחר יותר בחיבור "על סיפורי-האגדות". במאמר זה הצביע טולקין על-כך, שסיפורי האגדות אינם אודות פיות, אלא יותר אודות הגיבור האנושי במסע בארץ-הפיות, מקום מכושף ומסוכן – יפהפה, אך בלתי ידידותי לבני-תמותה. שורת הפתיחה המסורתית לסיפורי האגדות, "היה היה פעם…", ממקמת את הסיפור מחוץ לזמן ולמקום, במימד אחר של מציאות, בארץ הפיות.

בחיבור זה טולקין גם מצביע על ארבע תכליות, או ערכים, של סיפורי האגדות. ערכים אלה הינם בריחה, התאוששות, נחמה ודמיון (פנטזיה), והם יכולים להימצא בהארי פוטר וב-שר הטבעות, ממש כמו גם בדוגמאות ישנות יותר, מסורתיות, של סגנון ספרותי זה.

מה שעוד ראוי לתשומת-לב הוא, שארבעת הערכים של סיפורי האגדות יכולים להיות מוצגים כמקבילים לארבע האמיתות הנאצלות, שהבודהא גילה במדיטציה שערך מתחת לעץ-התאנה-ההודית, ושהינן הבסיס לבודהיזם. הבה נבחן את ערכיו של טולקין ואת האמיתות של הבודהא, ונמצא את המשותף ביניהם.

בריחה ותיסכול
טולקין אומר, שערך אחד של סיפורי האגדות הוא שהם מספקים דרך לבריחה. בריחה נשפטת לעתים קרובות כשגויה, מעין הזנחת חובה, וספרות על בריחה נחשבת למזיקה מבחינה פסיכולוגית. כפי שטולקין מציין, אין טעם לומר לאסיר שלא נכון לברוח. אם אנחנו כלואים, אנחנו מחפשים דרך להשתחרר.

כתבים דתיים רבים, במערב ובמזרח גם-יחד, מתארים את חיינו בעולם הזה כסוג של כליאה שדורש "גאולה" או "שיחרור". כלומר, הימלטות…השיחרור הינו בריחה מן הקשרים של הקארמה אל החופש של הנירוואנה.

האמיתה הנאצלת הראשונה של הבודהא הינה שהקיום כרוך בתיסכול, בכאב או בסבל, ושמאפייני הקיום נובעים מן העובדה שאנחנו חושבים על עצמנו כעל הוויות נפרדות אחד מן השני, בזמן שלמעשה אין כל הפרדה. אם אנחנו מחפשים מקור נפרד להוויתנו נגלה, במיליה של המשוררת האמריקאית גרטרוד שטיין, כי "אין כל כאן שם", אלא ריקנות בלבד. ויתרה מזו, כל הקיים משתנה תדיר ואינו יציב. אי-יציבות, ריקנות ותיסכול מכאיב – הינם תנאים שמהם נברח בשמחה. החכם ההינדי הדגול סאנקאראצ'אריה הכריז, כי המציאות המוחלטת הינה הוויה בלתי-משתנה, מודעות ואושר – ואלה הם התנאים שאליהם היינו רוצים להימלט.

חיי הבודהא הינם דוגמה להימלטות מן התיסכול, הריקנות וחוסר-היציבות שבחיים אלה, וחוקי הדת שלו, הדהארמה, מצביעים על הדרך כדי שגם אחרים יוכלו להימלט אל הוויה, מודעות ואושר.

התאוששות ומטרה
הערך השני של סיפורי האגדות, לפי טולקין, הינו התאוששות. ההתאוששות הינה הגילוי-מחדש של היענות ילדותית למה שהוא חדש, במקום ההתניות שכולנו מתבססים עליהן כהנחייה לכל התנסויותינו. כשאנחנו צעירים מאוד, אנחנו מגיבים לכל התנסות חדשה באופן רענן, כי אין לנו דבר מן החיים להשוות אליה. אך בהתבגרנו אנו מפסיקים להגיב בדרכים חדשות לחוויות חדשות, ובמקום זאת מתחילים להגיב מתוך הרגל או התניות. במקום להעריך את החדש אנו מתחילים לקשר אותו עם הישן וכך להגיב לא לחוויות ממשיות, אלא לזיכרונות שלנו מהתנסויות דומות בעבר. סיפורי האגדות, אמר טולקין, עוזרים לנו לגלות מחדש את הרעננות של תגובה ילדותית לחדש.

מורה דגול אמר שאיש אינו יכול להיכנס אל ממלכת השמיים אלא כילד קטן, ייתכן בהחלט שהתכוון לערך ההתאוששות. עלינו לאושש את תחושת החידוש, המאפיינת את הילד, אם אנחנו רוצים להשיג את החידוש של השמיים. באופן דומה מופיעה בבהגוואד-גיטא מאנטרה, אוֹם טַאט סַאט, שאפשר לתרגמה (אם בכלל אפשר לתרגם אותה) כ: "הו, זה שקיים". אבל הלשונאי טום מק'ארתור תירגם אותה לצירוף מילים בן-זמננו כ: "טוב, זה מה שיש". עלינו לאושש את היכולת להגיב לדברים חדשים באופן חדש, להכיר ב"זה" באופן בו הוא ישנו.

האמיתה הנאצלת השניה של הבודהא הינה כי לסבל, לכאב ולתיסכול יש סיבה. הסבל, הכאב והתיסכול אינם פשוט הדרך בה מתנהלים הדברים, הם אינם תנאים בלתי-נמנעים. הם תנאים נגרמים, ואנחנו יכולים לזהות את הגורם. הגורם יכול להיות מתואר בדרכים רבות: כהתקשרות רגשית, כחמדנות, כשנאה או כאנוכיות, אך בעיקרו של דבר זוהי בּוּרוּת באשר לאופן בו הדברים מתנהלים. טולקין אומר, בתוצאה, כי הסיבה הינה ההתניות שלנו, עליהן עלינו להתגבר בעזרת אישוש האופן בו אנו חווים את החדש – המודעות שלנו לאופן שבו הדברים קורים.

נחמה וסיום
הערך השלישי שטולקין מייחס לסיפורי אגדות הינו נחמה. ברמה ספרותית גרידא, הנחמה מתייחסת לעובדה, שכל סיפורי האגדות האמיתיים מסתיימים בשורה: "וכולם חיים באושר עד עצם היום הזה". ברמה כללית יותר, הנחמה מתייחסת לעובדה שקיימות שתי השקפות בסיסיות על החיים. האחת היא שהחיים הינם טעות שתסתיים ברע, ושכל מה שאנחנו יכולים לעשות זה לקדם את פני הסוף באומץ ובכבוד. זוהי השקפת-החיים הטראגית. השקפתן של הדרמות היווניות כ"אדיפוס" ושל הפואמות האנגלו-סכסוניות כ"קרב מאלדון".

ההשקפה השניה היא שלחיים יש צו ומטרה והם יסתיימו בטוב, בתנאי שנזרום איתם ונשתף פעולה עם מהלכם. זוהי ההשקפה של סיפורי האגדות. בכל טרגדיה יש קטסטרופה (בתרגום מילולי: "נקודת-המפנה"), שבה השחקן הראשי הופך ממנצח לקרבן. זוהי הנקודה שבה, למשל, המלך אדיפוס מגלה שהרג בלא-יודעין את אביו ונשא את אמו לאשה. בכל סיפור אגדה, לעומת זאת, יש מה שטולקין מכנה "אֵאוֹקטסטרופה" (מילולית: "נקודת-המפנה-הטוב") שבה הופך הגיבור מקורבן למנצח. למשל, זוהי הנקודה שבה הנסיך מוצא את סנדל-הזכוכית המתאים לרגלה של סינדרלה. טולקין, נוצרי אדוק, כינה את הברית-החדשה סיפורי האגדות הגדולים ביותר שנכתבו מעולם, מפני שהם כוללים את נקודת-המפנה-הטוב של תחיית-המתים, שבה ישו שב לחיים והביא את הבשורה, שגם אנחנו יכולים לעשות זאת.

האמיתה הנאצלת השלישית של הבודהא הינה שיש סוף לסבל, לכאב ולתיסכול. אין זה מספיק לדעת שיש סיבה לתנאים אלה, עלינו גם להכיר בכך שישנה אפשרות שהם יחדלו מלהיות. סוף הסבל הוא הנירוואנה, "כיבוי" הקשר הרגשי, החמדנות, השנאה, האנוכיות והבורות. במקביל אומר טולקין, כי קץ החיים הינו נקודת-המפנה-הטוב והנחמה של סוף טוב.

פנטזיה והדרך
הערך הרביעי של סיפורי האגדות, לפי טולקין, הינו הדמיון (הפנטזיה). בדרך כלל לא היינו חושבים על פנטזיה כערך, אך עלינו להבין למה טולקין מתכוון בכך. הדמיון הינו היכולת שעל כולנו להבין מתוך משהו שמעולם לא ראינו או שמענו או חווינו קודם-לכן. יש לנו מספר יכולות: בעזרת הזיכרון אנחנו מבינים את העבר, בעזרת התפישה אנחנו מבינים את ההווה, בעזרת הצפייה-מראש אנחנו מבינים את העתיד. אבל ישנו תחום חסר-זמן, שאינו בעבר, בהווה ובעתיד. זהו העולם של האפשרויות הבלתי-ממומשות. בתחום הזה מסתופפים כל הדברים שאינם קיימים, אך אפשר שיתקיימו. אלה כל העולמות החלופיים לעולמנו הממשי. בעזרת תחום הדמיון אנחנו יכולים להבין, למעשה ליצור, חלקים מעולם זה.

לאמיתו של דבר איש לא ראה מעולם חד-קרן – מלבד הבעל שאשתו רדתה בו באחת מהאגדות בנות-זמננו של ג'יימס טורבר. באגדה זו הבעל רואה חד-קרן בגינה, והחד-קרן אוכל שושנים. הוא מספר לאשתו הרודנית, שעונה: "החד-קרן הוא חיה דימיונית. ואתה טיפש, כך שאני הולכת לשים אותך בקן-הקוקיה". והיא מטלפנת לבית-החולים לחולי-נפש, ששולח אמבולנס עם אנשים בגלימות לבנות, שבאים אל הבעל ואומרים: "אשתך אומרת לנו שראית חד-קרן בגנך ושהוא אכל שושנים". הבעל עונה: "החד-קרן הוא חיה דימיונית. אשה מסכנה, אני חושש שהיא פשוט השתגעה". כך שהאנשים בגלימות הלבנות לוקחים את האשה ומכניסים אותה לבית-המשוגעים. מוסר-ההשכל של האגדה הזאת הוא: "אל תספור את הקוקיות שלך לפני שהן בתוך הקן".

למרות שייתכן שחדי-הקרן הינם חיות דימיוניות, הדימיון ברא אותם – משהו חדש מתוך התנסויות ישנות. ועכשיו קשה לדמיין עולם שבו לא קיימים חדי-קרן כיצורים אפשריים, בין אם הם קיימים או שאינם קיימים בעולם הראשוני של תפישתנו. טולקין מכנה יצירות כמו חדי-הקרן – או ארץ-הביניים שלו, או עולם-הקסמים של הוגווארטס מאת ג'יי.קיי. רולינג – "עולם משני", המפיק "אמונה משנית", בניגוד ל"עולם הראשוני" שבו יש לנו "אמונה ראשונית".

…האמיתה הנאצלת הרביעית של הבודהא הינה שישנה דרך לשים קץ לסבל, לכאב ולתיסכול. הדרך היא השביל המתומן הנאצל שלו, המשתרע מ"הראייה הנכונה" של הדברים (שהיא ההכרה באופן שבו הדברים קורים) אל "הסאמאדהי הנכון". סאמאדהי (Samadhi) באופן מילולי הינו "לארגן", או יוגה. היוגה של טולקין היא תירגול הדימיון. בעזרת תירגול הדימיון כולנו יכולים להיות יוצרים, יוצרים של סיפור האגדה של עצמנו. המחזאי האנגלי ג'.ב. פריסטלי אמר, שכולנו חיים סיפורי אגדות פרי יצירתנו.

לא כולנו יכולים לכתוב סיפורי אגדות עשירים מעשה-ידי-אומן כמו ספרי הארי פוטר או שר הטבעות. אך כולנו יכולים לקרוא סיפורים כאלה. ולקרוא סיפור זה לחבר אותו, "לארגן" (שהיא המשמעות המילולית של המילה "לחבֵּר"). כל סיפור הינו למעשה סיפורים שונים כמספר הקוראים אותו, כי כל קורא מביא איתו רקע שונה וציפיות שונות אל קריאת הסיפור, מה שעושה אותו סיפור שונה לכל אחד. בקריאה או שמיעה של סיפור, אנחנו למעשה בוראים אותו מחדש עבור עצמנו, וגם זה סמלי.

העצמי האחד שביקום – הלוגוס, אִישְׁוָארָא, אלוהים, או כל שם אחר בו ייקרא – כתב סיפור אגדה, פנטזיה, שהוא היקום. ואותו עצמי אחד קורא את הסיפור דרך עינינו, כי אנו העצמי האחד הממלא תפקידי-משחק מגוונים בסיפור של עצמו ואודות עצמו. ולכל אחד ואחד מאיתנו, הסיפור שונה. ולכל אחד ואחד מאיתנו, זה אותו הסיפור. הסיפור הוא אותו הסיפור לכולם כי יש לו עלילה, או תכנית, אחת. הסיפור שונה לכל אחד ואחד מאיתנו מפני שלכל אחד יש תפקיד שונה למלא בו.

חיי הבודהא ותורותיו הינם הסיפור של בריחה מתיסכולים של בורות, שנאה וחמדנות. הם הסיפור של התאוששות המודעות לסיבת הדברים. הם הסיפור שבו הנחמה של נקודת-המפנה-הטוב מוליכה אל הארת הנירוואנה. הם המופת, שאם נלך לאורו נוכל ליצור עולם, שבאופן אחר לא נוכל לחוותו. בעולם ההתנסות שלנו, עולם זה הוא פנטזיה. אבל עבור העצמי האחד של היקום, זוהי המציאות היחידה.

פרטים על קבוצת הלימוד של עקרונות התאוסופיה כדרך להתמרה עצמית ולשלום פנימי

אברהם אורון

כל היצורים שואפים לאושר, כולם מחפשים אושר. כולנו נמצאים במסע של טעימות מן החיים, מסע שבו אנו לומדים להבחין בין מה שמביא סבל וכאב, לבין מה שגורם לנו נחת רוח ואושר אמיתי. במסע הזה אנו לומדים לבחור בחיים, במה שגורם לחיים להתעצם, להתרחב ולזרום מתוך חדווה.
החיפוש אחר האושר הוא מנוע רב-עצמה, שדוחף את כל הברואים לנוע ולפעול, לחקור וליצור. בתחילה כל החיפוש, כל האנרגיה, מופנים החוצה אל העולם שמחוצה לנו, העולם של המראות והקולות, הטעמים והריחות, הריגושים והתחושות. מבחינתה של הנשמה הצעירה, הדברים שגורמים לעונג ולהתרחבות באים מן החוץ, וזה מתחיל בחמימות, בתזונה ובאהבה, שבאים מן האם, ונמשך אחר כך בחיפוש אחר אהבה, הערכה והנאות, שבאים מן החיים שמסביב.
כנשמות צעירות מבחינה רוחנית, נשמות שמתחילות את מחזורי ההיוולדות שלהן בעולם זר ומוזר, שבו עליהן לחיות ולשרוד, כולנו נסחפנו ונמשכנו על ידי הגירויים החושיים, וכמו התינוק שלוקח כל דבר לפה, גם אנחנו מילאנו בתחילה את כרסינו במטעמי החושניות, וזאת עד שהאגו התפתח כך שהוא גרם לנו לרצות לצבור לעצמנו יותר מאותם הדברים המעניקים הנאה ובטחון. כשהאגו המשיך והתחזק, גילינו בהיוולדויות שונות את ריגושי התהילה והכבוד, אם כחיילים, אם כמשרתי ציבור, אם ככוהני דת ואם כסוחרים ואנשי עסקים.
ובימים אלה, בהם מושם דגש כה גדול על ידע, יותר ויותר בני אדם נמצאים במרדף אחר ידע, מתרגשים מן הידע, מתחרים על הידע ועל הכוח והכבוד שהידע מעניק.
כולנו עשינו את הדרך הארוכה הזו בחיפושינו אחר האושר, וחלק קטן מאיתנו, מן האנושות, מתחיל כבר להבין שהעונג הרגעי שמפיקים מהנאות כאלה ואחרות מותיר אחריו חלל ריק, ואקום, שמריץ אותנו במרדף אינסופי כמו כלב שרץ אחרי זנבו, ושבמרדף הזה יש אולי ריגוש, אבל אין שלווה ואין אושר מתמשך.
בלית ברירה, לאחר המסע הארוך הזה החוצה נאלץ האדם לפנות פנימה, להתבונן פנימה אל תוך עצמו ולבחון אם מה שלימדו נשמות גדולות שהקדימו אותנו, דהיינו שמקור האושר נמצא בתוכנו, הוא נכון.
בתחילה מתבונן האדם פנימה ומקווה בתמימות לגלות את אוצר האושר הזה, שהבטיחו אותם מורים דגולים כי ימצא בתוכו. הוא מגלה שלא רק שאין אושר ושלווה, אלא שפתאום כל הכרתו מתמלאת במחשבות טורדניות, בחרדות, בתשוקות ואפילו בצער ובכאב שהוא אפילו לא שיער שנמצאים בו.
האדם המבוהל ממהר לסגור את תיבת הפנדורה שפתח, ומנסה להמשיך בחייו כמו קודם. אך את התיבה שנפתחה אי אפשר לסגור, ותוכנה מתווסף ומעצים את הכמיהה, הואקום הפנימי, שכל הריגושים והעינוגים החיצוניים יכולים אולי רק להשכיח לזמן מה, אך לעולם לא להשביע.
ושוב, בלית ברירה נאלץ האדם להתבונן פנימה ולגלות, בתהליך לא קצר, שהכרתו מכוסה בעננים כבדים, ענני הפחד והכעס, ענני האשמה והתסכול, ענני הצער והכאב, שדרכם עליו לעבור באם רצונו לחיות באור השמש של נשמתו, המוסתר על ידי עננים אלה.
במהלך מסעו הפנימי קורה והנה, לשניות בודדות, הופיעה השמש מבין העננים, ובשניות הללו יידע האדם שלווה ונועם שלא חווה במהלך כל חייו.
רגעי האושר הקצרים הללו מחזקים בו את האמונה בדבריהם של אותם חלוצים מוארים בנוגע למקור האושר שקיים בתוכו. אותם מורים מלמדים על הצורך בחזרה לפשטות ולתמימות, שבלעדיהן לא ייתכנו הוויה שלמה ואושר.
אנו, שהורגלנו למכוניות, למחשבים ולצעצועים האלקטרוניים המתוחכמים, אנו שחונכנו להתחרות ולרדוף אחר ההצלחה בכל האמצעים שברשותנו, קשה לנו מחד לראות את עצמנו חיים אחרת, אך מאידך גם התנסינו בכך שכל אביזרי הנוחות, וכל ההצלחות, לא היה בהם כדי לעשותנו מאושרים.
זה מביא אותנו לחקור את הקשר שבין פשטות לאושר, כפי שהוא מתבטא בכתביהם של מורי דרך רוחניים שהותירו את חותמם בהיסטוריה האנושית:
• קרישנמורטי כותב בספרו "החרות הראשונה והאחרונה" עמוד 271 :
"הבה ננסה למצוא את הלא פשוט. מיינד (MIND) מסובך הוא לא פשוט. האם לא כן? מיינד שרואה לנגד עיניו מטרה מסוימת, שלמענה הוא פועל, תגמול, פחד, אינו פשוט, האם לא כך? מיינד העמוס בידע אינו מיינד פשוט, מיינד שיש בו נכות שמקורה באמונות אינו מיינד פשוט, האם לא כך?… אנו חושבים שהפשטות היא להתהלך עירום ולבוש רק באזור חלציים, אנו מחפשים את ההצגה החיצונית של הפשטות ונופלים בקלות לאשליה שהיא מטילה עלינו…"
כלומר פשטות היא מצב פנימי , מצב שבו אין המיינד מסובך בפחדים בשאיפות אנוכיות ובהתניות.
• לאט טצה – מחבר הטאו-טה-צינג (בתרגומו של שלמה קאלו) מלמד:
"מן החומר נוצר הכלי, ולפי החלל הריק בו – שימושו; פתחים ואשנבים נקרעים בכתלי הבית , מהיותם חלל ריק נוכל להשתמש בם. "(ז', י"א)
כלומר רק כשאנחנו מתרוקנים, יוצרים בנו מקום, מפנים החוצה תשוקות, חרדות, שכלתנות וידענות – רק אז יהיה מקום לאושר הפנימי לזרוח בנו.

ועוד הוא מלמד (פסוק כ"ב )"הווה כפוף – ואתה ישר. הווה ריק – ואתה מלא. הווה בלה – ואתה חדש. מי שיש לו מעט – יקבל. מי שיש לו הרבה – ישתעבד".
בעצם ההסתפקות במועט יש אושר גדול. גאוותנות היא עיוות המונע אושר. הריקות מאפשרת לנו לגלות את המלאות שבנו. רק זה שמוכן לבלייה ושחיקה בתהליך החיים, יכול לשרת את החיים.

ובפסוק מ"ח :"אשר בלימודים חשקה נפשו יילך ויגדל מיום ליום; אשר בטאו חשקה נפשו יילך ויקטן מיום ליום. יילך ויקטן ויוסיף לקטון, עד באי-מעש יבוא לשכון; על ידי אי-המעשה הכל בתבל נעשה".
במדיטציה נראה כאילו איננו עושים דבר אך לעיתים אנו עוברים שינויים עמוקים ואת החוויות הכי משמעותיות בחיינו. והתאוסופיה מלמדת שהעולם נברא במצב של מדיטציה. כלומר הבורא אינו יוצר את העולם אלא רק חושב אותו, והמחשבה הזאת לובשת חומר.

בפסוק ע"ח אומר לאו טסה "מוטב לא לדעת שאני יודע, לדמות שאני יודע שעה שאיני ידע זו מחלה. המבחין במחלה זו הוא לבדו ישוחרר ממחלה".
והוא מתכוון לכך שכשהמיינד (MIND )מלא בפרשנויות, באמונות מקובעות, בגאווה ידענית – זה כמו עדשות שמעוותות ומסבכות. בדרך כלל התוכנה שבמיינד מעוותת במקום לפשט.
ועוד רמזים על מהותה של פשטות אמיתית מביא לאו טסה בפסוק פ"א :"היודע אינו מדבר, המדבר אינו יודע. הכן אינו יהיר, היהיר אינו כן. הנעלה אינו מתווכח, המתווכח אינו נעלה. המלומד אינו חכם, החכם אינו מלומד".
• ובסיפרון אור על השביל, עמוד 12 אנו מוצאים את הקטע הנפלא הבא:
"מחה מליבך את התשוקה לגדול. גדל כפי שגדל הפרח – לפי תומו – ועם זאת הוא משתוקק בכל מאודו לפתוח את ליבו לאויר. אף אתה פלס דרך לנשמתך עד שתפתח עצמה בפני הנצח. אך יהא זה הכוח הנצחי שיגלה את העוצמה והיופי שבך, ולא החפץ לגדול; שכן במקרה האחד אתה גדל מכוח הטוהר השופע, ובמקרה האחר התשוקה העזה להישג אישי מקשיחה את דמותך".
בפשטות האמיתית ישנו תום והרצון לגדול הוא כמו זה של הפרח שאינו רוצה להיות דבר מלבד עצמו . בעוד שהשאפתנות שמקורה באגו היא אוייב הפשטות וממילא מהווה חסימה להוויה שלמה ואושר. השאפתנות האנוכית גורמת לנו לסבך כל דבר בשיקולים ובחשבונאות של רווח והפסד לאגו שלנו.
ובאופן פשוט ניתן לומר, שהפשטות קיימת כשאנו עוברים מדגש על הכמות אל האיכות:
פחות דיבורים – יותר קשב
פחות חשיבה – יותר מודעות
פחות מידע – יותר הבנה
פחות עשייה – יותר תשומת לב
פחות קניות – יותר הנאה ממה שיש
לעתים נראה לנו מאוד בלתי פשוט להגיע למצבים הללו
לגלות את האושר שבפשטות
הבה ננסה לחשוב על מצבים פשוטים בחיים ולבחון אם הם מתקשרים לאושר:
• מה דעתכם על מצב של שקט פנימי, שבו יש מעט מאוד מחשבות?
• ומה עם מצב של התבוננות לא שיפוטית ביופיו של הטבע?
• ואיך ההרגשה כשיש בנו פתיחות ואנו מקבלים את הדברים כפי שהם?
• ומי לא חווה שלווה ונועם רק מתוך ההתבוננות בנשימה הפשוטה החוזרת על עצמה ?
• והאם התנסיתם במצב שבו לא רציתם דבר לעצמכם ופשוט חוויתם שלמות פנימית?
• ומצב שבו אנחנו חושבים על אדם יקר ואהוב ולפתע אנו מתמלאים באושר?
• ומצב שבו אנו גורמים אושר למישהו אחר בנתינה או בקבלה?
• ובכל המצבים האלה כשאין יומרה להיות שונה ממה שאתה, וישנה נוכחות שלמה בהווה אנו נמצא שלווה ואושר.
ומהיכן בא האושר במצבים הפשוטים הללו?
מהיכן יכול אושר אמיתי לבוא, אם לא מתוכנו, מאותו רובד שקט ומואר של עצמנו, שמעוגן באושרה האינסופי של האלוהות השוכנת בליבנו?
בהיות העצמי שלנו חלק בלתי נפרד מאותו מקור אינסופי של אור, של אושר, של יופי, של חמלה ואהבה שקרוי אלוהים – הרי שכל אלה קיימים מתחת לשכבות הפסולת הרובצות על המעיין הנסתר שבעמקי נשמתנו.
כשאנחנו מפנים את שכבות הפסולת, מורידים את המסיכות, מקלפים את הקליפות – אנו מגלים את האושר שאינו מתכלה ושאינו תלוי בדבר.

פרטים על קבוצת הלימוד של  עקרונות התאוסופיה כדרך להתמרה עצמית ולשלום פנימי

מייל לתגובות ושאלות theosophyisrael@013net.net

פרופסור פ. קרישנה

פ. קרישנה הוא פרופסור לפיזיקה, היה תלמיד ישיר וקרוב של קרישנמורטי, כותב ומרצה רבות ברחבי העולם

הליקויים שאנחנו רואים בחברה הם השלכה של הליקויים הקיימים בתוך התודעה שלנו. אני יכול להבין את הגורמים העמוקים לתופעות הללו כשאני מתבונן בהם בתוך חיי-שלי, בתוך התודעה של עצמי. מה שמתרחש שם בחוץ אינו שונה ביותר ממה שמתרחש בתוך עצמי, חוץ מסולם ההתגלות בחומר. הייתכן אם כך שתהיה מערכת יחסים בלי ניגודים (קונפליקטים)? אין חשיבות למציאת התשובה לשאלה זו דרך קריאת ספרים, מפני שהיא רק תעצב דעה על האם זה אפשרי או בלתי אפשרי, ודעה אינה האמת, היא רק רעיון. כך שחשוב לבדוק את השאלה הזאת בפתיחות בחיי היומיום.
אני שואל את עצמי: איך מתעורר ניגוד במערכות היחסים שלי? ואני שואל את עצמי גם: למה אני מתכוון כשאני אומר מערכות יחסים? יש לי מערכת יחסים עם הפרחים הצומחים בחוץ, מפני שכשאני מתבונן בהם יש תגובה מתוך התודעה שלי. יש לי מערכת יחסים עם השמיים, עם ההרים, עם הטבע. באופן דומה יש לי מערכות יחסים עם אנשים. יש לי מערכות יחסים עם ספרים ועם רעיונות, מפני שכשאני מתייחס אליהם זה יוצר תגובה מתוך התודעה שלי. כך שכאני משתמש במילה "מערכת יחסים" במובן הזה – אפשר לומר שהחיים הינם מערכת יחסים. מיום היוולדנו ועד ליום מותנו אנחנו במערכות יחסים עם הכל סביבנו. הבה נתחיל בחקירה: האם יש ניגוד במערכת היחסים שלנו עם הטבע? אפשר למצוא שיש קצת.
הרבה יותר קל לנהל יחסים עם הגינה שלנו או עם חיית המחמד שלנו מאשר עם שכנינו, מפני שבטבע אין אגו. אך לעתים כשאני רוצה לעשות משהו, לצאת לפיקניק ומזג-האויר גרוע וגשום ואני לא יכול לצאת, אז אינני אוהב אותו. אינני אוהב כשהטבע מתערב בתוכניותי, ואם אני נעשה חולה ואיני יכול ללכת לעבודה, גם אז אני חש איזו תחושה של ניגוד. אבל קל יחסית לקבל את הניגוד הזה, מפני שאנחנו מקבלים התרחשויות טבע כמשהו שאינו עוין.
נמשיך, היש ניגודים ביחסים שלי עם דברים ועם רעיונות? אם אני נקשר לדברים, אני מוצא שאני חושש לאבדם, כך שהחשש הזה יוצר ניגוד. בדומה, אם אני נקשר לרעיונות, להשקפה מסוימת, אז אינני מחבב אנשים שיש להם רעיונות אחרים, אינני מחבב ספרים שמציינים רעיונות אחרים, וזה יוצר ניגודים אני מוצא שמאוד נעים להיות בקהילה שמסכימה איתי, יותר מאשר עם אנשים שאינם מסכימים. כך שזה יוצר כמות מסוימת של עימות ביחסים. אם אני רוצה לעשות משהו בחיי ומישהו אחר בא ומפריע, אז יש לי ניגוד ואני מרגיש אלים מפני שאני רוצה להזיז אותו, כי הוא עומד בדרך שלי אל מטרתי. כך אני רואה איך מתעוררים ניגודים בכל מערכות היחסים שלי. ואני שואל את עצמי: איך תוכל להיות מערכת יחסים בלי ניגודים?
כשאדם מוצא מצב כזה, שבו משהו נראה בלתי אפשרי, הוא צריך תמיד לשאול: "האם הגישה שלי לחיים שגויה?" האם אני כמו קבצן, נושא עמי כמה קערות בלתי נראות ומבקש שמשהו יוּשַׂם בתוך הקערות? יש קערה אחת שאומרת: תן לי הנאה, אחרת אומרת: תן לי הערכה, שלישית אומרת: תן לי כסף, רביעית אומרת: תן לי נחמה. בכל פעם שמישהו שם משהו בתוך הקערה הזאת, אני אומר: הוא חבר. כשמישהו לוקח משהו מתוך הקערה, אני קורא לו אויב. אז אני רואה שכל עוד אני ניגש לחיים עם כל הקערות הללו, אני בעצמי יוצר חברים כתומכים ואויבים כמתנגדים. כך מתעוררת יריבות בין שתי קבוצות, מפני שגישה כזאת מחלקת אנשים לידידים ולאויבים.
כל עוד אני ניגש לחיים באופן כזה, הניגוד הוא בלתי נמנע. אני עשוי לשלוט בביטוי של הניגוד הזה, אני עשוי לדאוג לכך שלא יתבטא באלימות פיזית ובמלחמה. אני עשוי לשלוט בו, אבל הוא מתחיל בתחושה הזאת של חיבה או איבה שבה אני חי. כך שאם אני באמת רוצה לחקור אם קיימים חיים ללא ניגודים, אני חייב לגלות אם אפשר לחיות בלי קערה אחת אפילו. לא לגשת לשום דבר עם הכוונה לבקש משהו בשביל עצמי, שזה שחרור מהשתוקקות. האם אנחנו מכירים מצב כזה, ולו באופן חלקי? במילים אחרות, האם אני ניגש לאדם אחר תמיד בגלל שאני רוצה ממנו משהו, או האם יש חברות אמיתית במערכות היחסים שלי עם אנשים? חבר אמיתי אינו בא אלינו מפני שהוא רוצה משהו. הוא פשוט רוצה לחלוק את השמחות ואת העצבונות של החיים. בסתם שיתוף של חיי עם מישהו אחר, אין קערת נדבות. אבל אם מערכת היחסים שלי מבוססת על הנאה הדדית, אז היא איננה מערכת יחסים של חברות או של אהבה.
אז אני שואל את עצמי, האם אפשר לגשת כך לכל דבר? הנוכל להתייחס כך לטבע, לכבד עץ ולהעריך את הקשר שלנו עם העץ, מתוך התעלמות מכך שהוא נותן או שאינו נותן לנו פרי? הנוכל להתייחס כך לנהרות ולהרים, מבלי לראותם כמקורות לחשמל או לרווח חומרי? כשאני יוצא לטבע, האם אני הולך כחבר, או האם אני הולך לבקש משהו בשביל עצמי? ואני מוצא כי לעתים אני הולך כחבר ולעתים, כשאני מתוח, אני הולך לשם במטרה להירגע.
באותו אופן, במערכות היחסים שלנו, לעתים אני עושה משהו רק בשביל ההנאה מלעשותו, ובפעמים אחרות אני עושה אותו כאמצעי להשיג דבר-מה, להשיג משהו בשביל עצמי. כשאני עושה זאת רק למען ההנאה אני קורא לזה תחביב. כשאני עושה זאת במטרה להרוויח כסף, או כוח, עמדה, מעמד או מוניטין, אני קורא לזה שאיפה (אמביציה). השאיפה מקושרת בדרך כלל לעבודה שלנו.
אנחנו מייחסים חשיבות עצומה לעבודתנו, ומתייחסים לתחביבים כדבר משני, שאנו עושים בזמננו הפנוי. עלינו לשאול את עצמנו ברצינות: למה כל העבודה לא יכולה להיות כמו תחביב, כך שהעבודה לא תהיה נפרדת מן ההנאה? כרגע החברה שלנו מאורגנת כך, שהפרדנו בין העבודה לבין ההנאה. רוב האנשים עובדים במשך חמישה ימים בשבוע במטרה לקבל את המשכורת שלהם, ואז הם משתמשים בה להנאתם בסוף השבוע, כך שהעבודה עצמה איננה הנאה. ההנאה מופרדת מן העבודה. קיבלנו זאת כמצב רגיל, טבעי בחיים, ממש כפי שקיבלנו את העובדה שאנו צריכים למלא את ההשתוקקויות שלנו באמצעות מערכות היחסים שלנו. אנחנו פוחדים מבדידות, וכדי להתמודד עם הפחד הזה אנחנו משתמשים במערכות היחסים להסתיר את הבדידות. אנחנו פוחדים מן העתיד, ולכן אנו אוספים רכוש, אנו אוספים דברים ואנו מתקשרים אליהם, כדי להיות מובטחים בעתיד. אנחנו פוחדים מלהיות אף אחד, מפני שאנחנו חשים שאז אף אחד לא ישגיח עלינו, לאף אחד לא יהיה איכפת מאתנו. זה גורם לנו לשאוף לעמדה, למעמד, לכוח, כך שנהיה מישהו ואנשים לא יוכלו להתעלם מאתנו.
אלה הן ההתניות שבהן לכודים המַחשָׁבים (minds) שלנו. כל-עוד זה נמשך, הניגודים בלתי נמנעים. כך שעלי לגלות אם זה אפשרי שלא להתייחס מתוך פחד. יש קטע מאוד יפה בהנביא, שנכתב על-ידי חליל ג'יבראן, בפרק המדבר על הידידות.
הוא אומר: "ואל תהא מטרה לידידות אלא עמקוּת הרוח. כי אהבה, החותרת לדבר לבד מגילוי סתריה היא, אינה אהבה אלא רשת פרושָׂה, אשר רק דברים פְּחוּתים עולים בה". [ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן/הנביא, עברית: נועה זאלוד, הוצ' תמוז]
הנביא אומר, שאתם עשויים לחשוב שמה שאתם לוכדים ברשת הזאת יועיל לכם, אך זוהי אשליה. מה שאתם תופסים ברשת הזאת אינו מביא לכם תועלת, מפני שכל עוד אתם ניגשים לחיים בדרך זו לא תדעו אהבה מהי. האהבה נהרסת על ידי תהליך-האגו, שתמיד מחפש אחר משהו למען התועלת האישית או הרווח. אבל, כפי שאומר הנביא, זה לא כך למעשה.
לפיכך עלי לגלות: האם קיימת אנרגיה שאינה אנוכית, או שאני מונע תמיד רק על-ידי ההשתוקקות, על-ידי איזו תועלת, רווח, משהו שאני מקבל בתמורה? כל עוד המניע הזה נמצא שם, אין אלה יחסים של אהבה. אם תוכל לענות לשאלה למה אתה אוהב את אשתך, אינך אוהב אותה. אם אתה באמת אובד עצות כשאתה צריך לענות לשאלה הזאת ואתה אומר: אינני יודע למה אני אוהב את אשתי, אני פשוט אוהב אותה – אז אולי זאת אהבה. אבל אם אתה אומר: אני אוהב אותה מפני שהיא יפה, מפני שהיא מבשלת אוכל טוב, מפני שהיא מטפלת בילדי, מפני שהיא תמיד נמצאת שם בשבילי כשאני עייף וחולה – אז אתה משתמש בה לנוחיותך. לא שאין צורך ביחסים של תן וקח במערכות יחסים. השאלה היא אם היחסים מבוססים על כך. כשהם מבוססים על כך, אז זה כמו יחסים עסקיים, חוזה, ומערכת יחסים של אהבה אינה חוזה.
אני רוצה לבחון את עצמי בגישתי לכל דבר בחיים. אם אני ניגש לכל באופן אנוכי, אז הניגוד יהיה בלתי נמנע, וזה כולל את היחסים שלי עם עצמי, מפני שגם אני התוצאה של העבר. מיליון שנים של עבר ביולוגי, שמסתכמות באינסטינקטים שלי. אלפי שנים של עבר תרבותי, שעיצבו את המושגים התרבותיים שלי. הזיכרונות של ההתנסויות שלי מאז ילדותי כוללים את מה שאני מכנה "אני". מהי מערכת היחסים שלי עם הזיכרון שלי? אינני יכול לשנותה, מפני שהיא תוצאה של העבר. ממש כפי שאינני יכול לשנות את ידי, באותו אופן אינני יכול לשנות את זיכרוני, והמוח שלי מעלה תגובות משם. השאלה היא: האם אני עבד לתגובות הללו? האם עלי להזדהות איתן, או שאני יכול להתבונן בהן ולהשתחרר מהן?
אני גם חייב לשאול: האם יש ניגוד במערכת היחסים שלי עם עצמי? כשאני מתבונן בזה, אני מוצא שכן, יש כמה דברים שאינני אוהב בעצמי. יש לי ניגוד בין מה שאני לבין מה שאני רוצה להיות. אז אני חייב גם לשאול: האם אני יכול להתקרב אל הישות הזאת, שאני קורא לה "אני", גם כמו חבר? מבלי לשפוט אותה, מבלי לדכא אותה, מבלי ללחום בה, מבלי לומר: היא צריכה להיות כך, היא צריכה להיות אחרת? מפני שאם לא, הניגוד יהיה בלתי-נמנע.
אם כך הדרך היחידה להימנע מניגוד, גם פנימי וגם חיצוני, היא לגשת לכל דבר כאל חבר אמיתי. כל הדברים הללו מתקיימים גם בטבע, באותו אופן שבו אני מתקיים. הם קיימים, יש להם אורך-חיים, והם מסתיימים. לא רק דברים חיים כמו צמחים ובעלי-חיים ובני-אדם, אלא גם דברים בלתי-חיים כמו הרים וכוכבים. יש להם אולי חיים יותר ארוכים, אבל הם באים לקיום, יש להם חיים, והם מתים.
האם המַחשָׁב (mind) הוא שעושה את הטעות הזאת, לדַּמוֹת שכל הדברים האחרים קיימים שם כדי לספק אותי באיזו דרך? האם לכן אינני רואה אותם פשוט כחברים, עמיתים, יצורים אחים שעימם אני חולק חיים אלה? אולי זו היא האשליה של המחשב. מהיכן מתעוררת החשיבות הזו שאני נותן למוח? האין הוא רק אחד מן המוחות של האנושות?
אם מישהו היה מברך אותנו במַחשֵׁב (computer), היינו משתמשים בו כשהיינו רוצים והיינו סוגרים אותו כשלא היה בו צורך. גם המוח האנושי הוא מַחשֵׁב מסובך מאוד. קיבלנו אותו כמתנה כשנולדנו והוא תוכנת. חלקו תוכנת לפני לידתנו על-ידי הגנטיקה, וחלקו תוכנת על-ידי התנסויות שהיו לנו מאז הלידה. למה אני נעשה עבד למחשֵׁב הזה? למה איני יכול להתייחס אליו כמו אל המחשֵׁב שנמצא שם בחוץ? כלומר אם כך, למרות שיש לו תכנית ויש לו התניה, אני חופשי ממנו. אבל אם אני מזדהה עם המַחשָׁב (mind), אם אני קורא לו "אני", אז ההשתוקקויות שלו, ההתנגדויות שלו, החיבות והאיבות שלו, נעשות החיבות, האיבות וההשתוקקויות שלי, ומטרתי בחיים נעשית למלא אותן. ואז, משם בא הפילוג, משם בא הניגוד.

ג'.ל. ווקר
נזירה טיבטית, ציירת, ומומחית לציורי זן

המאמר הוא מתוך כתב העת לתאוסופיה "אור"

אחר-צהריים חם לפני שנים מספר, מצאתי את עצמי במוזיאון קטן המוקדש לציורי מסורת סין. היה זה אחד מאותם ימים בטאי-פה ללא אוויר לנשימה, בהם אדם מרגיש בלחות כדג המנסה לנשום אוויר ומים יחד.
בעודי מתרענן בחדרים הקרירים והשקטים של הגלריה, עמדתי זמן רב לפני תמונה פשוטה של חרציות – משיכות מכחול עזות מתארות פריחה אדומה שופעת מעל סבך עלים וגבעולים בצבע שחור-דיו. עצמתי עין אחת והבטתי. התקדמתי ונסוגתי. ניסיתי מעין מבט רואה-לא-רואה בעיניים כמעט עצומות. המרחב מסביב לפרח דיבר בצורה תמציתית כמו הצורה עצמה. לפתע נזכרתי, שזן (Zen) התחיל בהחזקת פרח ובחיוך. לאחר זמן-מה הופיע לידי מורי. "מהו הדבר" – שאלתי – "העושה זאת ליפה כל-כך?" הוא היה שקט לרגע. "אה", הוא ענה, "עליך ללמוד לראות את הפואמה במשיכת המכחול".
מה נותן לציור את איכות הזן? ייתכן וזהו ציור המצויר על-ידי אדם שנוהג על-פי תורת הזן בודהיזם, מסורת נזירית או מורה זן? האם תוכנו משקף אדם או מקום מפורסם בהיסטוריה של מסורת הזן, המגשר את אסיה ששורשיה בבודהיזם ההודי, עם המרחבים של סין ודרום-מזרח אסיה, לקוריאה ויפן ועתה אל המערב? או האם זן הוא יצירת אמנות המתעוררת מתובנות עמוקות אל טבעו של העצמי ושל העולם – עבודה חדורה באיכות של ראייה ישירה, הן של המלאות והן של הריקות האופייניים לחוויה אסתטית מעין זו?
יצירות רבות הן משני הסוגים הראשונים, אבל ציור החרציות היה "זן" במובן שלישי. היה זה ציור שביטא ראייה ישירה זו, את המהות הפואמית במשיכת המכחול הזו, בלי להתחשב בהשקפתו הדתית או הפילוסופית של האמן. תפישה מהירה כזו של טבע המציאות מולידה הן פחד והן אומץ.
מריחות מכחול יחידות של מברשת רכה מוקפות במרחב, יכולות להיראות בלתי-גמורות קמעא, ללא תוספת של מסגרת או שמץ רקע, רק כמה רישומים פשוטים על נייר חלק. באמנות המערבית יש לנו פחד מפני מרחבים ריקים, המשקפים את חוסר יכולתנו לשאת כל צורה של בידוד לא מוגדר בחיינו. אימנו אותנו לראות ולהעריך רק דברים, אבל אף פעם לא את המרחב שביניהם.
לימוד הציור נתן לי את ההתנסות בעשיית תמונות על המרחבים שבין הדברים שראיתי לנגד עיני. לימוד המדיטציה לימד אותי לראות את המרחבים שבין מחשבותי, ולחדור עמוק יותר ויותר אל הפתיחות או השקיפות של המַחשָׁב ושל העולם. כאשר כל דקה מחיינו מתוכננת ומלאה, אזי נעלם כל זכר לאותה איכות ללא גבולות של הווייתנו. המימד החסר של הפתיחות לבלתי-צפוי – לאפשרות יותר מאשר להסבר – כאשר הוא בצל, הופך למח-סום של פחד, אפילו בהלה, המאפילה על הבי-טחון שאנו יכולים למצוא במעמקי החיבור ההדדי של עולמנו.
רוברט פרוסט כתב: "כמו חתיכת קרח על תנור לוהט, כך הפואמה צריכה להתעלות לנקודת ההפשרה שלה". רובנו חרדים מפני הפשרה זו, ויחד עם זאת אנו מכירים איכות זו בעבודת אמנות גדולה – שירה או ציור – כמימד של פתיחות המושיטה ידה אלינו כחיים עצמם. הפשרה זו שבין החללים מחיה מחשבה, אמנות ואת כל מערכות היחסים שלנו. היא מאחדת וממזגת את כל המצבים של הווייתנו. פתיחות זו אינה יכולה להיות נפרדת מהעבודה עצמה, אבל כל שירה או ציור כאלה ממחישים את אופן ההפשרה הייחודי להם בדרך מסתו-רית שיש בה יותר אי-עשייה מאשר עשייה, רמז יותר מאשר צורה, והשמחה שבו נושאת אותנו מעבר לפחד אל הוויה גדולה יותר, ולו רק לרגע קל. זהו רטט שיש בו הן התעלות והן רפיון-ידיים והוא מעל לכל הכרה בחירותנו האמיתית, גם אם שכחנו אותה זמנית.
בכתבים בודהיסטיים, עוסקות הסוּטרוֹת של שלמות החוכמה בעיקר בריקנות או בנרחבות, שהן הטבע האמיתי של המַחשָׁב ושל כל הקיים. זה הקיים, מעצם הגדרתו, נובע ממשהו, מאיזה רקע. ריקוד הרקע והצורה הוא זה המאותת לנו כאן בשירה של ציור-דיו סיני. בדרך-כלל נחשבים חפצים למכשול בינינו לבין הצבע הבהיר והמאיר של הריקנות. יחד עם זאת, באמנות מעין זו, החפצים אינם מכוונים כסמלים אלא כאצבעות המצביעות על הירח.
בסוטרת הלב, הבודהיסאטווה (אדון החוכמה) הגדול, אבלוֹקישוַארה, אומר: "מאחר ואלה החוסים בצילה של שלמות החוכמה הינם ללא חוסר הבהירות והחשכה של המַחשָׁב, אין בהם פחד". מוטבע בהם סוג מיוחד של אומץ, מאחר והם יודעים מתוך ניסיון, שטבע ריק זה וכל הדברים חד המה. פרשנות ל-doha של סרהא אומרת: אם כי אדם יכול להיות מפוחד על-ידי הקול של זה שלא ניתן לבטא את שמו (מפאת קדושתו), כאשר אדם מבין, אזי יודע הוא, שמה שאינו יכול להיות מבוטא במילים הינו השורש של כל דבר הגומל טוב לכל היצורים בעלי יכולת התחושה… ייתכן ותמונת זן מתקרבת קרוב ככל האפשר לתפישת משהו מתחושה זו שלא ניתן להביעה, ויש לחוות אותה כדי לדעת.
במדיטציית זן, תחושות הפחד נחשבות כסימן טוב לכך שנעשתה איזו התקדמות לקראת גילוי התחושה של פתיחות. הטרנס-פורמציה אליה אנו שואפים אינה יכולה לבוא לידי ביטוי בלא שניפתח למרחבים בחיינו. נאמר שמידה נכונה של פחד היא המתנה הגדולה ביותר שאפשר לתת לנו. כשאנו לומדים ומתרגלים את השביל, אנו מגיעים לנקודה בה למרות העובדה שאנו רוצים לראות ריקנות אנו נעשים נפחדים. על כן, המדיטציה חייבת להיות מאוזנת על-ידי עשייה. כלומר, איננו יכולים לעבור את מחסום הפחד אם אין בנו את התכונות שאנו מפתחים על-ידי עשיית מעשי חמלה בעולם, בנתינת מנחות שירות של משאבינו. בדרך זו, אנו מתגברים על המגמות הגורמות להפרעות בריכוז המדיטטיבי שלנו, או הסמאדהי.
מאסטר-הזן הסיני נאן הואי (176) כותב, שאם אנו רוצים לטפח את שביל ההארה, עלינו קודם כל "לעמוד איתן נגד הבדידות. הרמה הגבוהה ביותר של טיפוח בחיי אדם היא להיות בעל יכולת לעמוד איתן נגד הבדידות, ולהיות מסוגל להעריכה. כאשר אדם, המטפח באמת את השביל, מוצג בפני ממלכת ההתבודדות, הוא יכול לחוש מאוד נוח. אם אינך יכול לשאת בדידות, אם אינך יכול לעמוד איתן בפני הבידוד, אזי אינך יכול להשיג שום דבר… אם הינך מעבר לפחד שבריקנות זוהי הבלגה אמיתית". הבלגה זו משמעה שכוח הריכוז הוא יציב, איתן וסבלני. "אלה מאיתנו שאין להם ניסיון של טיפוח אמיתי של אימון", הוא ממשיך, (209) "אינם יודעים כי כאשר אנשים עובדים קשה ומגיעים באמת לממלכת הריק, הם עלולים להיות מפוחדים". מומלץ לנו על כן להתמיד בעבודת המדיטציה בהדרגה, על-ידי אימון מוגבר, בעבודה קשה ומתמדת. ללא הקדשה מתמדת זו לא נשיג אפילו פחד, לא כל שכן הארה!
הפחד מהריק נכנס וכובש את מוחנו מאחר ואנו מורגלים לתפוש כל אשר מופיע בהתנסות שלנו. התבוננות בציור זן יכולה לעזור לנו להשתמש בתפישה זו עצמה כדי להוציא את עצמנו מתחושת אי-הנוחות והפחד. לצייר זה אפילו טוב יותר. חודשים רבים של ציור ושל מדיטציה חלפו לפני שהתחלתי להבין למה התכוון מורי הזקן ב"פואמה במשיכת מכחול". היה עלי ללמוד למוסס את דעותי הקדומות ולהתבונן בדרך בה תנועת המכחול משקפת את המעבר לכוונתו של הצייר. במבט ראשון, כל משיכת מכחול נראית אותו דבר. ככל שאנו מביטים ועוצרים את תהליכי השפיטה וההתנגדות הרגילים שלנו, כך ההבדלים הדקים ביובש או בלחות, במהירות או בלחץ של כל משיכת מכחול, יתחילו לדבר אלינו.
בהתבוננו במַחשָׁב בזמן מדיטציה, אדם מרגיש בהתחלה שזהו זרם של מחשבות ורשמים שלא ניתן לחדור מבעדן. אבל עם האימון האדם מוצא פרצות, בקיעים, ודרך הפרצות הללו תחומי חשיבה מעודנים יותר, ואז פרצות נוספות, ועולמות מחשבה מעודנים ושקופים יותר. בלי לסלק אותם או לעשות משהו כדי "לרוקן" את המַחשָׁב, אדם מגיע למקום של הריק, המקום-ללא-מקום, בו נמצא המַחשָׁב במנוחה מושלמת, אפילו באמצע פעילות. הביטוי הפשוט, הטבעי, חסר-המאמץ הזה הינו תמצית מהות העיסוק וההערכה של זן ושל ציור דיו סיני או יפני מסורתי. בהסתכלות על תמונה כזו, ניתן להבחין בתוכן ובטבע המַחשָׁב גם יחד. כשאנו מציירים תמו-נה, אנחנו עושים את טבענו ברור וגלוי לעין.
האמן שיצר את תמונת החרציות המיוחדת שראיתי בטאי-פה, האפופה בניחוח הישיר והתמציתי של הזן, לא היה בודהיסטי אלא קונפוציאני. צ'י באישי (1864–1957), כמו היה אולי מתנגד להדבקת תווית זן לאומנותו, ויחד עם זאת תכונות הזן הן אלו שעושות את הציורים שלו כה בלתי-נשכחים. בסינית, משמש הטאו לפעמים כדי לתאר איכות זו. כוחו הוא כשל פואמה משושלת טאנג או האיקו יפני – לכאורה אין בו שום דבר נחמד – אבל יחד עם זאת היופי ותחושת העצמי שהוא ממחיש חודרים הישר ללב הדברים.
ציוריו של צ'י באישי אינם מציעים אף פעם הזמנה לאיזו ממלכה שמימית הרחוקה מהעולם הארצי, אלא דוחפים אותנו אל נבכי האמת הכמוסה בפשטות. המסגרת מסולקת ומזמינה את המסתכל להשתתף בעבודת האמנות, להשלים את התמונה בתוך מחשבתו. החרציות שלו מעניקות לנו ריקנות (shunyata) כנושא לידיעה, להכרה, משהו מוחשי וקיים במלואו שאנחנו יכולים להניח על שולחננו כשהוא עדיין רענן עם טל.
קסוגו, נזיר שיאן, (1823–1896), נותן לנו את החרציות בניחוח שונה. בציורו יש לנו את פרח המַחשָׁב, או ההארה לנגד עינינו. התמונה אינה נותנת לנו תמונה צורנית ישירה של הצמח, אלא פריחה סבוכה בפינת גן סתווי. הסופר והמומחה, יונג יינג טסאו (149), מתאר זאת במילים אלו:
כאשר הקומפוזיציה והתצורה של החלקים נלקחים לניגוד הגמור של אי-רשמיות, טכניקת המברשת בעבודה זו, מחליפה את הסגנון האופייני בקליגרפיה הקודמת של קסוגו, בשיטה מתונה לחלוטין וספונטנית, שאפשר לסווגה בקושי כשיטה או סגנון. ציור זה מציג, לכן, בבואה מופשטת-למחצה שאינה מעבירה אשליה של מציאות מוחשית, אלא רמז מעודן של הכוחות המונחים ביסוד הצמיחה וההרס בטבע. עבור קסוגו, אספקט חשוב של תהליכים טבעיים אלה היה פעולת היצירה עצמה. כאן הטבע, האמנות והאדם חד המה, וההבחנות בין ממשי ומופשט, מוחשי ורוחני, נעלמות נוכח חמקמקות הפרחים המעוררים את הנצח.
בבדיקה מעמיקה של הציור, בהשתהותנו להסתכלות מעמיקה, אנו יכולים לדמיין את התהליך המחשבתי של יצירת הדמות. בתחילה, האמן בחר בזהירות את החומרים שלו וסידר את הדברים על שולחנו כך: אבן דיו פשוטה, מכחולים דקים, חלוקי נחל חלקלקים ויפים כדי להחזיק את הנייר במקומו. ייתכן ומישהו הביא לו איזו פריחה מן הגן רעננה עדיין מטל הבוקר, והוא מנער את עלי הכותרת כדי שיוכל להשתמש בנוזל טהור זה להכין את הדיו שלו. הוא מלחלח במים מחיים אלה את אבן הדיו שלו, מייצב את נשימתו, ומתחיל לאט ובריכוז לשפשף את מקל הדיו סביב-סביב למשטח האבן. זוהי מדיטציה בפני עצמה. רק כאשר הוא מוכן, כאשר אינו יכול לעצור בעצמו יותר אפילו לרגע אחד נוסף, הוא מרים את מכחול הבמבוק. מתוך הנייר הלבן מופיעים לפתע לאט וללא מאמץ אובייקטים, צורתם ונשמתם הפנימית מאוחדים בשלמות.
זהו ההדהוד הרוחני אשר בו שוכנת שירת המכחול. זהו הציור הבלתי-נראה בתוך הרואה, המתגלה בתנופה המאחדת את המרכיבים השונים לשלמות חיה והרמונית ובדינמיות עם המרחב סביבו. כל תנופת מכחול של צ'י באשי נעה כמו מפסלת של פסל וחורטת את משיכות המכחול אל תוך הנייר. מכחולו של קסוגו רוקד בנגיעה יציבה ויחד עם זאת עדינה על פני הנייר, מגלה איכויות של ארעיות ואשליה היוצרות את הרשמים שאנו מכירים כחיים.
המטרה מאחרי כל יצירת אמנות אמיתית היא הלכידה של מצב הוויה, מצב של תפקוד גבוה, משהו שהוא יותר מרגע פשוט של קיום. אנו מגלים את התגליות שלנו כאשר אנחנו במצב הזה מפני שבמצב הזה הראייה שלנו נקייה. זה נכון הן לגבי היוצר והן לגבי הצופה. להביא לידי ביטוי אמיתי את טבעו הפנימי של פרח, או כל דבר שהוא, מצריך מהאמן להתעמת עם הדבר ללא שום תפישה מוקדמת, כשכל יישותנו נפתחת אליו, כפי שהוא מציע לנו את כל-כולו בפשטות מלאה. רק כך יכול אדם להיכנס אל תוך התמונה. בחוותו אותה לא כפרשנות רגשנית אלא בצורה ישירה, בדיוק כפי שהיא. כל חפץ, כל הנפת מכחול, מכירים ומאשרים את טבעה המהותי והאוניברסלי.
כאשר יצירת אמנות מביאה אותנו למצב בהירות כזה, למגע ישיר עם הנושא בצורה כזו שבה אנו נעלמים לזמן-מה, אנו מתקרבים לאור הבהיר של הריקנות, או למה שמכנה המאסטר נאן "לעמוד איתן בבדידות". לפתח את זה נראה כמשהו מממלכת הבלתי-אפשרי.

יחד עם זאת כולנו מכירים את הרגעים הללו – נטולי-פחד, מענגים, נמרצים וחופשיים. זה מביא אותנו להווה, לאמיתיות של העכשיו. הפטריארך השישי של הזן אומר: "הבודהא דהרמה הינו העולם. התעוררות אינה בנפרד מהעולם".
הפואמה במשיכת המכחול מצביעה על הדרך, לא אל מציאות אחרת, אלא כראי אמיתי של עצמנו. הראי אינו ההשתקפויות שבו, ויחד עם זאת שניהם נחוצים ובלתי-נפרדים על-פי טבעם. חרציות אלה מציעות לנו שביל ישר ופשוט אל תוך הרגע בו אנו מתעמתים לבד עם פחדינו על טבענו המהותי והבלתי-מוגדר, עם הדף הבלתי-כתוב של אפשרויותינו. המרחב הריק בתמונה, הרגע בו אין עוד מדרגה להניח עליה את רגלנו, הוא רגע החיים.
________________________________________
עברית: מזל מזרחי