מתוך הספר: השביל אל הריפוי מאת י.ק. צ'אלונר*

 את נוטה, כמו רוב האנשים במצבך, לבזבז יותר מדי זמן בחלומות בהקיץ ובתשוקות לא ברורות לשינוי המצב, ולעיתים יותר קרובות בחזרה לעבר והתמכרות לגעגועים או לחרטות שווא. כל זה חסר תועלת, אלא-אם-כן זה מאפשר לך לראות את שגיאותיך בצורה ברורה יותר, ולהשתמש בזיכרונות אלה על מנת ללמוד איך העיקרון של סיבה ותוצאה עבד בחייך. אבל באופן כללי, פעילויות אלו – אם אפשר לקרוא להן כך כי הן שליליות וסטטיות מעיקרן – הן צורות של בריחה, כי האדם אינו יכול להתמודד בצורה מספקת עם הלחצים, הקשיים, והאחריות של ההווה.

יש הרבה סכנות נסתרות בצורה זו של התמכרות, כי ככל שזה ייראה בלתי מתקבל על הדעת – כל חרטה, כל חזרה על דו-שיח שהתקיים, כל הצדקה עצמית וכמו כן כל השתוקקות לחזרתן של שמחות שהיו ואינן – גורמות לך נזק. לא רק שזה מטעין אותך בחומרים שליליים ולא יצרניים, שיכולים לגרום לתגובות גופניות ופסיכולוגיות מזיקות, אלא זה גם בזבוז זמן ואנרגיה, שאפשר היה להשתמש בהם בצורה טובה יותר על-ידי פעילות יצירתית בהווה, במקום להשתמש לרעה בכוחות שאפשר היה לשחררם ולכוונם לזרום אל פעילויות עתידיות.

על-ידי התעכבות על העבר, שאינו ניתן לשינוי, את פועלת כמו ציפור בכלוב, שעסוקה בללכת לשום-מקום ולא נמלטת אף פעם מהשבי הנורא. חשבי על המילה הזאת, השבי, כי היא נכונה מאוד. ישנה עוד השפעה מזיקה שיכולה להיגרם על-ידי גישה כזאת, במיוחד על אנשים כמוך. היות והעבר שלך היה כל-כך מלא בתסכולים וצער, זה גורם לך להרגיש שלא יכולה להיות תקווה לדברים טובים יותר בעתיד. היאחזות פסימית זו בדפוסי העבר, נוטה להביא אלייך, שוב, את אותו מצב ממנו את חוששת.

שינוי אמיתי יוכל להתרחש בחייך, אם תהיי מוכנה לעשות מאמץ עילאי על מנת לצאת מהמקצבים הישנים, ולהתקדם אל גישה חדשה לחיים.

שינוי הוא חוק הטבע. את זאת ניסיתי פעמים רבות להדגיש בפנייך. על כן, לא להתקדם ברמה אחת או אחרת של האישיות – פירושו לקפוא על השמרים. דבר זה יכול להוביל לצורות שונות של מחלה, אפילו לניוון, כאשר הסיבה והתוצאה פועלים כאן ועכשיו, בחיים הנוכחיים.

לאדם אפשרות בחירה ורצון חופשי, עם מגבלות מסוימות; כך שאם הוא בוחר בכוונה תחילה לקבור עצמו בקבר העבר, הוא עובר על עוד חוק אלוהי, על חוק האבולוציה, ההתקדמות משלב אחד לשני, ולפיכך הוא יסבול את התוצאות.

מה שברצוננו להבהיר לך הוא שאם בעתיד תתקלי באובדן, צער או אסון, אין צורך לחשוב שבהכרח זה ישפיע עלייך באותה צורה כבעבר כי, אם עשית מאמץ לשנות את התגובות הרגילות שלך ורכשת את מה שאני חייב לקרוא "מנגנון קבלה" שונה, את תהפכי כתוצאה מכך לאדם שונה במידה מסוימת. את תהיי חמושה בתובנות חדשות ובכוחות-התנגדות חדשים.

רבות מתגובותיך בעבר נגרמו על-ידי חוסר הבנה של משמעות ומטרת החיים; חוסר היכולת להסכים שכל התנסות נושאת בחובה את פוטנציאל הצמיחה, שלב חדש בהתפתחות. מלאת שנאה וייאוש דחית פעמים רבות במכוון התנסות, ועצמת את העיניים מלראות את ההזדמנויות שהיא מציעה לך. על-ידי הסירוב לתת לעצמך להיסחף קדימה אל העתיד, סירבת גם לקבל את אותם מתנות, כוחות ותובנות שחיכו לך שם, ובכך שסכרת את התנועה הטבעית של כוח החיים הפכת בעצמך למכשיר שגרם לאותן מחלות, שהן תוצאה ישירה של סוג זה של שלילת החיים.

כי לא תוכלי לקבל שום טובות הנאה, שום תובנות, ולא אור שהוא גבוה בצורה אינסופית מרמת האישיות, אם את חוסמת אותם במכוון על-ידי גישה כזאת.

בדקי את עצמך. מדוע את מגיבה בדרך זו? האם ייתכן שנמצא בתוכך רצון, שאינו מודע עדיין, להיות קורבן? תשוקה נסתרת להיות המושא של רחמים ודאגה, שמסתתרת מאחורי הדגש הרב ששמת תמיד על חוסר המזל שלך? את רואה, אנחנו תמיד חוזרים אל מוסר ההשכל: "אדם, דע את עצמך". בלי ידיעה עצמית, האדם הוא תמיד קורבן של רמייה-עצמית. מה שאמרתי היום מתייחס כמובן לא רק אלייך, אלא אל כולם, צעיר או זקן.

הצעירים במיוחד יוצרים את עתידם כאן על פני האדמה על-ידי כל מה שהם חושבים ועושים; הם יוצרים את עצמם מחדש כל הזמן עם החומר הגמיש של העלומים, שעדיין לא לבש את אותם רעיונות קבועים ועמדות נוקשות. אותן הדוֹגמוֹת אודות החיים שכל-כך מעכבות את הצמיחה, כך שיש להם הזדמנויות נהדרות ואינסופיות אם רק ילמדו בזמן למה נועדו החיים.

אבל אפילו הזקנים, שנמצאים כבר מעבר לאפשרות של הרבה התנסויות יצירתיות בחיים, עדיין יכולים לחוות פיצוי וסיפוק פנימי, הפירות שבאופן נורמלי צריכים להצטבר מהפריחות של התנסויות שהופנמו בחוכמה. כך יכולה הצמיחה להימשך עד סוף החיים, כאשר הם משמשים כמקור של עזרה ואהבה לסובבים אותם. לזקנים יש גם עתיד שלקראתו הם יכולים וצריכים להתכונן – השלב הבא במסע החיים שלהם שמחכה להם מעבר לגבולות המוות, ושהוא רק ההמשך או ההתפשטות של מודעות חייהם הנוכחיים. חשוב שכל אחד, אפילו הצעירים, יבינו שמצבם אחרי המוות יתאים למצב שאפיין אותם על פני האדמה. אין באמת הפסקות, זרם החיים נמשך לנצח.

על כן היי חכמה וציידי את עצמך לקראת המסע הזה, בהזינך את הלב ואת המחשב בכל הדברים החכמים והנחמדים, כך שתוכלי להיכנס לשלב חדש זה מוכנה לקראת מה שיתגלה לך שם.

לרוע מזלם, מעט מאוד אנשים מזדקנים עושים זאת. רבים מעדיפים, כפי שאת עשית לפני כן, להסתכל אחורנית וכתוצאה מכך לבלות את שנותיהם האחרונות באכילת הקליפות של חרטות שווא. כפי שמעיינות המים יוצאים מתחת לאדמה, כך יש לחפש את המים החיים מתחת לתופעות החיצוניות.

אני מדגיש פעם נוספת, שבדיוק כפי שהתגובה שלך לאירועי העבר הפכה אותך למה שאת עכשיו, כך התגובה שלך להווה משפיעה וכבר יוצרת את העתיד בחיים שמעבר, ובחיים שאחרי-כן על הארץ. כך סובב הגלגל של מה שהאדם חושב עליו כגורל. אבל יש לך יותר כוח ממה שאת חושבת על-מנת לשלוט בגלגל הזה בעצמך, וזאת כאשר תלמדי להתייחס לאירועים בשיטות היצירתיות החדשות, אותן ניסיתי להראות לך.

אם כן, החליטי להתחיל להתמודד עכשיו, מייד, עם כל מה שקורה לך בדרך החדשה הזאת.

כפי שהדגשתי פעמים רבות, מחשבה ותשוקה הן בעלות כוח דינאמי להתחדשות ושינוי, במיוחד כאשר מתחבר אליהן הדמיון. הידע הזה הוא בעל חשיבות מיוחדת לאלה, שהם בעלי נטייה לשליליות ואשר מתייאשים בקלות.

האם זה לא הוכח על-ידי ההיסטוריה? האם לא כל שינוי רדיקלי לטובה התקיים לפני-כן כמחשבה במוחו של אדם אחד, שנולדה על-ידי דמיון מואר? אפילו כוחות הטבע משתחווים בפני האנרגיה היצירתית של מחשבות האדם, היות וחומר הוא בעיקרו המשרת של המחשב.

האדם שולח כל הזמן את מחשבותיו ותשוקותיו לגבולות רחוקים, הרבה מעבר לממלכתו שלו. בדומה לשליחים טובים או רעים, תורמים או הורסים, הן עובדות ללא הפסקה ומשפיעות עליו ועל עולמו באינספור דרכים מעודנות ובלתי מזוהות, אם לא בגלגול הזה אז באלה העתידיים, אבל האנושות אינה יכולה להימלט מתוצאותיהם. אם יינתנו לו מספיק ידע ועוצמה, האדם יוכל אפילו להפוך את גופו לכל מה שיבחר, ולהחיות אותו באמצעות המחשבה בלבד. אבל מובן שכדי לעשות זאת, עליו להשתחרר קודם מכל הקארמה של עברו.

אומרים שהמקודשים הגדולים, המוארים האמיתיים, הם בעלי כוחות כאלה… האלכימאים חיפשו גם הם את ההיבטים השונים של הידע הסודי הזה, למרות שרובם לא הבינו, שהשיקוי שעליהם למצוא הוא רוחני ולא חומרי.

אם תשאי את הנאמר-לעייל במחשבתך, תוכלי להבין ביתר בהירות מדוע ניסיתי להדגיש בפנייך שקנאה, שנאה, דחייה ואדישות כלפי סבל אחייך בני-האדם הם כל-כך מסוכנים לבריאות ולאושר. זכרי, שיש בכוחם ליצור אזורים רעילים בכלל, אורגניזם שמתפשטים כמובן הרבה מעבר לגוף הפיזי, וזה הדבר שכל-כך מזיק, כי האטומים המעודנים הם אלה שישמשו לבניית הגופים השונים בעתיד. כתוצאה מכך, אי-אפשר יהיה למנוע את הזדהמותם ברעלים אלה.

מה שחשוב באותה מידה הוא שתביני, שאת חלק טבעי מגוף האנושות. בכך שאת מזהמת את עצמך, את גם מזהמת את הגוף הגדול הזה; והנזק שאת גורמת לו, ברור שאת גורמת גם לעצמך. זה יהיה מעגל קסמים עד שתשברי אותו בצורה מכוונת. הדגשתי את זה לעתים קרובות בדרכים שונות, אבל אני חוזר על כך שוב בגלל החשיבות הגדולה שיש לכך שתביני, עד כמה גדולה היא האחריות של כל פרט ופרט.

על כן חפשי לנקות עצמך מכל הנטיות ההרסניות, כך שתוכלי להקרין אנרגיות חיוביות ומרפאות, שיובילו לבריאות גדולה יותר, לשלמות ולאושר.

אין צורך להתייאש, אם מאמציך עדיין נראים חלשים ולא קונסטרוקטיביים. שום מאמץ שאת עושה לא יוכל שלא להשפיע, גם אם במידה קטנה, על האקלים של סביבתך, וכתוצאה מכך גם על שדות רחבים יותר ויותר, כי באופן פנימי הכל אחד איתך, ואין בעצם שום קרע אמיתי בכל השתי והערב של החיים…

 

עברית: ברכה הניג

*קישור לפרטים על הספר השביל אל הריפוי וספרים אחרים בהוצאת האגודה התאוסופית

סיפורו וממצאיו של רופא ופרופסור לפסיכיאטריה שהקדיש 40 שנה לחקר זיכרונות מחיים קודמים של ילדים

  John Algeo פרופ' ג'ון אלגאו       

פרופ' ג'והן אלגאו היה נשיא האגודה התאוסופית האמריקאית ופרופסור-חבר באוניברסיטת ג'ורג'יה בארצות-הברית, בעל תארי-כבוד אקדמיים , ומחברם של ספרים ומאמרים רבים.

המאמר תורגם מתוך גיליון מרץ-אפריל 2006 של המגזין התאוסופי  Quest

עברית:             ענת כהן

היוולדות חוזרת של הנשמה בגוף היא הנחה על מה שקורה לתודעה של היצור האנושי לאחר מות הגוף. להנחה יש גם גירסה פשטנית וגם גירסה מורכבת, אך אף אחת מהן אינה נושא לחקירה מעבדתית, מפני שמוות והיוולדות חוזרת אינם יכולים להיכנס למבחנה, או מתחת למיקרוסקופ. היבטים מסוימים של הנחת ההיוולדות החוזרת, בכל אופן, יכולים להיחקר בקפידה מדעית, למרות שהאפשרות למחקר כזה בוטלה מכל וכל על ידי המדענים שטעו לחשוב, ששיטות המחקר של חוקרי ההיוולדות החוזרת הם מטפיזיות ובלתי מדעיות.

ידועה הערתו של הפילוסוף-הפסיכולוג וחוקר הנפש וויליאם ג'יימס [William James], שאם רוצים להוכיח שלא כל העורבים שחורים, אין צורך לבחון כל עורב בעולם. צריך רק למצוא עורב לבן אחד. אלה שחקרו את ההיוולדות החוזרת, אפילו כשהיו פסיכותרפיסטים מקצועיים, היו בדרך כלל נלהבים, אבל גישתם חובבנית ובלתי מדעית. למרות זאת, בכל אופן, יש עורב לבן אחד. שמו איאן סטיבנסון [Ian Stevenosn].

 איאן סטיבנסון

נולד בהאלואין[1] (חשבו על זה מה שתרצו) בשנת 1918. סטיבנסון היה תושב מונטריאל, קוויבק. לאמו הייתה השפעה ברורה על חייו המאוחרים. הוא אמר עליה: "אמי האמינה מאוד בהשפעת המחשבות על הרווחה הגופנית, וייתכן שאני חייב לה את העניין ההתחלתי שלי ברפואה פסיכוסומטית"[2]. נאמר גם שהייתה לה ספריה גדולה של ספרים על תופעות על-חושיות. כנראה שאמו של סטיבנסון הייתה תאוסופית. הוא אומר: "מקריאה בשחר ילדותי התוודעתי לרעיון של היוולדות חוזרת. הרעיון נראה לי הגיוני, אך מעולם לא חשבתי עד שנים רבות מאוחר יותר, שיכולה להיות אי-פעם איזו הוכחה שתתמוך באמונה זו. ודאי שהתאוסופים לא הציעו הוכחה כזו" (מתוך אחדים ממסעותי).

לאיאן סטיבנסון הייתה קריירה מכובדת, אם גם יוצאת דופן במובנים מסוימים. החינוך הפורמלי שלו היה באוניברסיטה העתיקה והמפורסמת של סנט אנדרוז בסקוטלנד ובאוניברסיטת מקגיל ובית הספר לרפואה שלה במונטריאל. לאחר תקופת ההתמחות שלו ומגורים במונטריאל ובפניקס, אריזונה, הוא היה לחבר אקדמיה בבית הספר לרפואה וביוכימיה שבניו אורלינס. אז הוא עבר בקורנל הכשרה ברפואה פסיכוסומטית ובפסיכואנליטיקה פרוידיאנית, שאותה איפיין מאוחר יותר כ"חרוט של תיאוריה שנתמך על ידי בסיס קטנטן של נתונים" וניבא שיוצרה, זיגמונד פרויד, "יהיה יום אחד ללעג". לאחר מכן, הוא השתקע כפרופסור לפסיכיאטריה באוניברסיטה של מדינת לואיזיאנה ובאוניברסיטה של וירג'יניה. עד כאן, הקריירה שלו הייתה די שגרתית. אבל אז, הוא אומר, קרה משהו: "במשך שנים רבות היה לי עניין נלהב בהתנסויות שמעבר לחושים ובתופעות דומות. חוסר שביעות הרצון שלי מתיאוריות נפוצות על האישיות האנושית הוביל אותי להרחיב עניין זה, ובשנות ה-1950 התחלתי לקרוא באופן שיטתי ספרות תאוסופית ומחקרים על תופעות על-חושיות" ["חלק מ-מסעותי ברפואה"].

בערך ב-1960, בתחילת הקריירה שלו בוירג'יניה, סטיבנסון החל בחקר רציני של תופעות על-חושיות, במיוחד דיווחים על זיכרונות מחיים קודמים ודברים הקשורים לזה. מחקר כזה היה ללא ספק בלתי רגיל לאיש רפואה אקדמי. נקודת מפנה בקריירה של סטיבנסון היתה עבודה שכתב על: ההוכחה לשריד מזיכרונות שטוענים שהם מגלגולים קודמים, שעליה הוענק לו בצדק על ידי החברה האמריקאית לחקר הנפש פרס וויליאם ג'יימס[3]. צ'סטר קארלסון, הממציא של זירוקס[4], התרשם כל כך מעבודה בלתי רגילה זו, עד שהעניק לסטיבנסון קתדרה באוניברסיטת וירג'יניה ומימן מחקר נוסף.

נתוני המסמך החלוצי הראשון של סטיבנסון, שרמזו על היוולדות חוזרת, פתחו זרם של ספרים שמדווחים על המשך המחקר. הידוע ביותר מביניהם והמשפיע ביותר היה אוסף מקרי המחקר הראשון שלו:  עשרים מקרים שמרמזים על היוולדות חוזרת (1966). אחריו יצאו ארבעה כרכים: מקרים של ההיוולדות החוזרת מהודו (1975), מסרי-לאנקה (1977), מטורקיה ולבנון (1980), ומתאילנד ובורמה (1983). מחקר כללי ממשיך היה ילדים שזוכרים תקופות חיים קודמות (1987), ואחר, שהתמקד במערב, היה: מקרים אירופיים של ההיוולדות החוזרת (2003).

בנוסף למחקרי ההיוולדות החוזרת הללו, המדגישים זיכרונות מתקופות חיים קודמות, סטיבנסון פרסם את היוולדות חוזרת וביולוגיה, מחקר טכני בן שני כרכים, ואת 'ההצטלבות בין היוולדות חוזרת לביולוגיה, סיכום לקורא הכללי' (1997), שניהם עוסקים באפשרות הקשר בין סימני לידה ומומים מלידה לבין תקופות חיים קודמות. הוא פרסם גם שני ספרים: קסנוגלוסיה[5] (1974) ו-שפה שלא נלמדה (1984), שניהם על התופעה העל-חושית של אנשים, שיודעים פתאום שפה שאליה לא נחשפו מעולם, אולי כהעברה מתקופת חיים קודמת. הוא גם הכין אוסף מקרי מחקר על רשמים טלפתיים (1970). בנוסף לשני ספרי מחקר אלה, סטיבנסון פרסם כ-150 מאמרים ופרסומים מלומדים על נושאים אלה ונושאים הקשורים בהם.

כל מי שקורא תיאורי מקרים אלה ואת העובדות יוצאות הדופן שסטיבנסון היה מסוגל לאמת, חייב להתרשם משיטות המחקר הזהירות שלו ומכמות ההוכחות שנצברה. ביחס למקרים מדוּוחים של זיכרונות מחיים קודמים, התהליך של סטיבנסון הוא לרדת מהר ככל האפשר לעומק העובדות שהילד (או לעתים המבוגר) זוכר, לראיין בני משפחה ושכנים כדי לברר מה הם יודעים על האירועים שנזכרו, לחקור כשמתאפשר את זירת האירוע של תקופת החיים הזכורה, כולל אנשים מתקופה זו שעודם בחיים, ולאמת רבים ככל האפשר מן הזיכרונות המסויימים הללו. סטיבנסון חקר אלפי מקרים של זיכרון לכאורה. ברבים ממקרים אלה אין כמות מספקת של פרטים כדי להשתכנע, אך אחרים הינם מדוייקים באופן ראוי לציון.

המקרה של אימאד [Imad]

דוגמה טיפוסית אך מורכבת היא של ילד לבנוני צעיר בשם אימאד, שהחל לדבר על חיים קודמים כשהיה בן פחות משנתיים. הוא ציין שמות של אנשים שהכיר, תיאר רכוש שהיה לו, סיפר על אירועים שהתרחשו. לעתים הוא דיבר על עניינים אלה מתוך שינה, ולעתים כשדיבר אל עצמו הוא היה תוהה איך אנשים אלה שהכיר מסתדרים היום. הוא טען שהוא בן למשפחת בוהמזה [Bouhamzy] בכפר חריבה [Khriby] והתחנן שייקחו אותו לשם.

אביו של אימאד גער בו על שהוא מספר שקרים על חיים קודמים, אך יום אחד הגיע אל עירו של אימאד מבקר מכפר חריבה, והילד הצעיר זיהה אותו ברחוב. אירוע זה גרם למשפחתו של אימאד לקחת את סיפוריו ברצינות. כשסטיבנסון חקר את המקרה, עדיין לא נוצר שום קשר בין המשפחה הנוכחית של אימאד למשפחתו הקודמת. למרות ששני הכפרים היו רק במרחק של חמישה עשר מיילים, היה רק מעט קשר חברתי או מסחרי ביניהם.

החיים הזכורים לאימאד היו של איברהים בוהמזה. אימאד תיאר את פילגשו של איברהים, ג'מילה, והיה מסוגל לזהות ולתת את שמותיהם של רבים מקרוביו וחבריו של איברהים. הוא תיאר לפרטים תאונת משאית שהרגה אחד מבני דודיו של איברהים. אימאד תיאר רובים שהשתייכו לאיברהים, שהיה חובב ציד. הוא תיאר את מקום ביתו של איברהים, שתי בארות סמוכות, את מבנה הגן בעת מותו של איברהים, שלושה כלי רכב שהיו לו (מכונית צהובה קטנה, אוטובוס ומשאית), ומגוון פרטים אחרים. הוא היה מסוגל לחזור על המילים שאמר איברהם בעת מותו. בעלת משמעות היא גם העובדה, שהילד אימאד ביטא לעתים קרובות שמחה על כך שהיה מסוגל ללכת. איברהים מת בערך בגיל עשרים-וחמש לאחר שהות בת שנה בבית-החלמה, הוא סבל משחפת ובסוף חייו היה מרותק למיטתו.

בנסיון לחבר את המידע לשלמות עקבית, הסיקו בני משפחתו של אימאד מספר מסקנות שגויות, שהם ייחסו לאימאד הצעיר. בגלל שחלק מסיפוריו המוקדמים היו על אדם שנקרא מחמוד, על תאונת משאית שבה שתי רגליו של הקורבן נשברו, ועל האישה היפה ג'מילה (ששמה היה המילה הראשונה שאימאד אמר), משפחתו של אימאד סברה בטעות שהוא טוען כי הוא מחמוד שמת בתאונת המשאית, ושג'מילה הייתה אשתו. הם הסיקו מסקנות שגויות אחרות על קשרי המשפחה בין הבוהמזים ועל האירועים שאימאד ציין. בניגוד להיגיון, הטעויות הללו הן הוכחות חיוביות במקרה זה, מפני שהן מראות כי משפחתו של אימאד לא יכלה לזהות את מקור המידע של זיכרונותיו.

מחקרו של סטיבנסון והמסורת התאוסופית

לרבים מן המקרים שסטיבנסון חקר יש מאפיינים מיוחדים משותפים. בצורה אופיינית החיים הקודמים הסתיימו בטרם עת, בתאונה, באלימות או במחלה. הזמן בין תקופות החיים היה קצר יחסית (במקרה של איברהים-אימאד, רק תשע שנים חלפו בין זמן מותו של איברהים לבין לידתו של אימאד, ולעתים קרובות המרווח אף קצר מזה). שתי תקופות החיים היו באותה תרבות, לעתים קרובות באותו אזור גיאוגרפי כללי. וגם, כמובן, הילד זכר את חייו הקודמים. מאפיינים אלה תומכים זה בזה.

לפי הכותבים התאוסופיים, כאשר תקופת חיים מסתיימת באופן רגיל, ההתנסויות שתקופת חיים זו הייתה אמורה לספק לאדם מומשו במלואן. אז הוא זקוק לזמן ארוך בין תקופות החיים כדי להטמיע ולהפנים את התוצאות של התנסויות אלה. כאשר האדם חוזר להיוולדות, זה כדי לזכות בהתנסות חדשה, וחזרה זו מתרחשת לאחר שכל הזיכרונות המסויימים של האישיות הישנה סולקו. כך אין כל קשר מודע בין האישיות הישנה לאישיות החדשה.

אבל, אם חיים מתקצרים לפני שהאדם השיג מהם כל מה שהיה באופק, התקופה הארוכה הנהוגה לעיכול חיי העבר אינה נחוצה. גם הרעב לחיים, שמושך את היחיד אל ההיוולדות בחומר, לא מוצה, כפי שהיה קורה במהלך תקופה של חיים שלמים. שני גורמים אלו עשויים לזרז את ההיוולדות החדשה בגוף, מפני שאין שום דבר שיחזיק את היחיד במצב הביניים, והצמא לחיים פיזיים מושך את האדם להיוולד מחדש . סביר שהיחיד נמשך בחזרה אל אותה סביבה – אל אותו אזור ואותה תרבות – במטרה לנסות להשלים את ההתנסות שנקטעה.

בדרך כלל, במהלך התקופות הארוכות שבין תקופות חיים, הרגשות הישנים, הנטיות והזיכרונות ממוצים ומסולקים, כך שכאשר מתרחשת בסופו של דבר היוולדות חוזרת, האישיות הקודמת התפזרה, ואישיות חדשה מתחילה להתפתח שוב עם הגוף החדש. אבל, במקרה מהיר של היוולדות חדשה בגוף, לא היה זמן להשלמת התהליך הזה של הישחקות ופיזור של הישן. וכך היחיד המגיע שוב להיוולדות מביא עימו קצת רסיסי זיכרון, כמו גם רצונות ופחדים, מן החיים הקודמים.

לכן, המקרים של סטיבנסון יהיו חריגים מנקודת הראות של הצורה הרגילה של היוולדות חוזרת בגוף. אבל עצם החריגוּת שלהם היא שמאפשרת לזהות ולחקור אותם. הצורה הנורמלית של היוולדות חוזרת בגוף אינה משאירה מן החיים הקודמים עקבות שניתנים לזיהוי קל, הצורה החריגה משאירה.

הסברים אפשריים ל"זיכרונות"

בחקירת המקרים שלו, סטיבנסון התייחס למגוון הסברים אפשריים לדיוקם של הזיכרונות שדוּוחו:

1. הונאה. ברוב המקרים, תרמית מכוּונת היא ההסבר הכי פחות סביר. היא תדרוש קנוניה משוכללת בין הילדים, קרוביהם, שכניהם, זרים בערים אחרות וכך הלאה. זאת ועוד, לרמאים המשוערים בדרך כלל לא היה שום רווח או מניע אחר כלשהו. להיפך, הורים לעתים קרובות הסתייגו ביותר מקבלת זיכרונות כאלה.
2. קריפטומֶנזיה[6]. אפשר להאמין בתוקף שחווינו משהו, שלמעשה קראנו או סיפרו לנו עליו, אבל המיינד שלנו הפך אותו לזיכרון. זיכרון (מֶנזיה) חבוי (קריפטו) כזה אחראי גם לתופעה של פלגיאט (גניבה בלתי מודעת, ספרותית או מוזיקלית): כותבים עלולים לאחסן צירוף מילים או משפט שקראו במקום כלשהו ושמצא חן בעיניהם במיוחד, ואז לחשוב שהוא משהו שהם חיברו. חלק ממה שסטיבנסון חקר היה, האם מישהו שהיה במגע עם הילד ידע את הדברים, שהילד דיווח עליהם כעל זיכרון.
3. טלפתיה עם החיים. אפשרי שהילדים קראו את המיינדים של אנשים חיים שהייתה להם ידיעה של האירועים, ואז המירו זאת למידע של זיכרונות כביכול.
4. ידיעה-לאחור או ידיעה-מראש. אפשרות אחרת היא שהילד, באמצעות איזו יכולת יוצאת דופן, היה מודע ישירות לאירועים בעבר, לפני שנולד (רטרוקוגניציה). או אולי שהילד, באמצעות יכולת עוד יותר יוצאת דופן, היה מודע בצורה כלשהו לעובדות שהחוקר היה מגלה בעתיד וניבא אותן (פְּרֶקוגניציה).
5. טלפתיה עם המת. אולי הילד נכנס למגע טלפתי עם התודעה של אדם שהלך לעולמו, ובטעות תפש את המידע שהשיג כך כזיכרונות שלו.
6. שליטה. ייתכן שהילד נשלט למעשה על ידי רוחו של האדם המת, והזיכרונות שדיווח עליהם היו למעשה הזיכרונות של אותה תודעה אחרת, שהייתה דיירת-משנה בגופו או שהחליפה את האישיות המקורית. אפשרויות 3 ו-6 יותר ויותר בלתי סבירות מנקודת הראות של המדע הרגיל וגם, יחד עם היותן בלתי אפשריות, היו דורשות מהפיכה חשיבתית מדעית גדולה ממש כמו הקבלה של היוולדות חוזרת כהסבר. לכן, בסופו של דבר סטיבנסון הסיק שהאפשרות השביעית הייתה לעתים האפשרות הסבירה ביותר:
7. רה-אינקרנציה [היוולדות או היוולדות חוזרת בגוף]. הזיכרונות הם מה שהם נראים: היזכרויות באירועים מתקופת חיים קודמת של הילד. סטיבנסון מעולם לא טען שהמקרים שלו "מוכיחים" היוולדות חוזרת, בוודאי לא במובן הפופולרי של המונח הזה. קשה להגיע להוכחה וקשה להעריך אותה. כל מה שסטיבנסון טוען הוא, שהמקרים האלה מרמזים על היוולדות חוזרת כהסבר, ושאין להם עוד הסבר אפשרי אחר. זו טענה צנועה, אך היא עדיין טענה בלתי רגילה של מדען מן האקדמיה. מאז עבודתו של סטיבנסון, אין זה עוד נכון לומר שאין כל הוכחה ממשית, מוצקה, להיוולדות חוזרת. זה בדיוק מה שהוא סיפק.

 מה המשמעות של כל זה?

סטיבנסון הסתייג באומץ מהפקת מסקנות כלליות מן המחקר הרשמי שלו, והעדיף פשוט לתת לו להישאר כהוכחה. בכל אופן, בראיון בכתב-העת אומני [Omni], הוא צוטט כמצהיר מספר דברים כלליים באופן חופשי ובלתי טיפוסי. לדוגמה, הוא הציע שמספר זיכרונות של היוולדות חוזרת עשויים להיות "התנהגותיים" יותר מאשר "מדומיינים". כלומר, לא זיכרונות של שמות מסוימים, מקומות, אנשים ואירועים, אלא יותר של תחומי עניין, גישות ופחדים. הוא גם טוען כי האישיות האנושית ומאפיינים התנהגותיים כאלה אינם יכולים להיות מוסברים רק על ידי תורשה גנטית והשפעות סביבתיות, אלא דורשים גורם אחר כלשהו – כמו זיכרונות מהיוולדויות קודמות (78).

באותו ראיון, סטיבנסון מצוטט כמציע הנחות על-פיזיות בסיסיות כלשהן. בתגובה לשאלה: "האם אתה רואה בהיוולדות חוזרת רעיון של תכלית יותר גדולה", התשובה הייתה: "ובכן, כן. אני רואה. הרעיון שלי על אלוהים הוא שהוא מתפתח. אינני מאמין באלוהים השען [watchmaker], הבורא המקורי שבנה את השעון ואז נתן לו לתקתק. אני מאמין ב"אלוהים בונה-העצמי" [Self-maker], שמתפתח ועורך ניסויים, וגם אנחנו כחלקים ממנו. גופים מתבלים, נשמות עשויות להזדקק לתקופות של מנוחה ומחשבה. לאחר מכן היחיד יכול להתחיל מחדש בגוף חדש" [110].

כשנשאל מדוע ילדים מסוימים נולדים למשפחות מסוימות, סטיבנסון ענה: "ייתכן שהמטרה היא לחיות וללמוד ביחד". וכשנשאל לעצתו לאנשים שאין להם זיכרונות מחיים קודמים, התשובה שנרשמה היא: "אנשים מסוימים אמרו שזה לא הוגן להיוולד מחדש אלא אם אתה יכול לזכור פרטים מחיים קודמים ולהפיק תועלת מזיכרון השגיאות שלנו. הם שוכחים שלשכוח זה חיוני כדי להצליח לחיות בהווה. אם בכל פעם שהיינו הולכים היינו זוכרים איך מעדנו, היינו נופלים שוב" [118].

בדומה לכך, באוטוביוגרפיה שלו "אחדים ממסעותי ברפואה" הוא אומר, "אני מציע שבמקום להתרכז בתחום אחד של אבולוציה – זה של הגופים הפיזיים שלנו – שנקח חלק גם בתחום שני של אבולוציה – זה של המיינדים שלנו או, אם אתם מעדיפים, של נשמותינו". ועוד הוא אומר: "קיימים אמצעים אחרים להשגת ידע מלבד השיטה המדעית. אמנות, מוזיקה, שירה וסוגים אחרים של ספרות נותנים לנו ידע. אני יכול גם להאמין שבחוויות מיסטיות עשויה להיות לנו גישה ישירה אל אמיתות חשובות או, ליתר דיוק, אל האמת החשובה ביותר מכולן, האומרת שאנחנו בעצמנו חלק מן הכּוּליות הגדולה. אינני יודע אם תכנו את הרב-גוניות של חוויה דתית מאת ויליאם ג'יימס[7] עבודה של מדעי הרוח או עבודה מדעית. יש בה חלק מן הטוב שבשני התחומים, ולגבי היא אחד הספרים הגדולים ביותר שנכתבו אי-פעם. אינני מכיר הגנה טובה יותר מן הערך של ההתנסויות המיסטיות".

סטיבנסון מסכם את הזכרונות הביוגרפיים שלו בהערכה זו של עבודתו: "אולי התרומה העיקרית שלי תהיה להכיר לאנשים במערב את הדברים, לא את רעיון ההיוולדות החוזרת – הוא חייב להיות אחד הרעיונות הישנים ביותר בעולם – אלא את ההוכחה שנוטה לתמוך באמונה בהיוולדות החוזרת."

לכן איאן סטיבנסון הוא עורב לבן בין כל הציפורים השחורות, גם של המדענים שמסרבים להרהר באפשרות ההיוולדות החוזרת, וגם של המעריצים שמתרשלים לבדוק את הנושא באובייקטיביות הולמת.

 

מראי מקום

Omni. "Ian Stevenson" (Interview). Omni 10.4 (1988): 76—80, 108—10, 116—8. Stevenson, Ian. Cases of the Reincarnation Type: Volume I, Ten Cases in India. Charlottesville: University Press of Virginia, 1975.

Cases of the Reincarnation Type: Volume II, Ten Cases in Sri Lanka. Charlottesville: University Press of Virginia, 1977.

Cases of the Reincarnation Type: Volume III, Twelve Cases in Lebanon and Turkey. Charlottesville: University Press of Virginia, 1980.

Cases of the Reincarnation Type: Volume IV, Twelve Cases in Thailand and Burma. Charlottesville: University Press of Virginia, 1983.

Children Who Remember Previous Lives: A Question of Reincarnation. 2d ed., rev. Jefferson, NC: McFarland, 2001. 1st ed. Charlottesville: University Press of Virginia, 1987.

European Cases of the Reincarnation Type. Jefferson, NC: McFarland, 2003.

The Evidence for Survival from Claimed Memories of Former Incarnations. N.p.: n.p., 1970, 1961. From Journal of the American Society for Psychical Research 54 (1960): 51-71, 95-117.

Reincarnation and Biology: A Contribution to the Etiology of Birthmarks and Birth Defects. 2 vols. Westport, CT: Praeger, 1997.

"Some of My Journeys in Medicine." Ed. Albert W. Fields. Flora Levy Lecture in the Humanities. Lafayette, LA: University of Southwestern Louisiana, 1989 (unpaged reprint).

Telepathic Impressions: A Review and Report of Thirty-five New Cases,. Charlottesville: University Press of Virginia, 1970. Also as Proceedings of the American Society for Psychical Research 29 (June 1970): 1—198.

Twenty Cases Suggestive of Reincarnation. 2d ed., rev. and enlarged. Charlottesville: University Press of Virginia, 1978, 1974, 1st ed. 1966.

 

Unlearned Language: New Studies in Xenoglossy. Charlottesville: University Press of Virginia, 1984.

 

Xenoglossy: A Review and Report of a Case. Charlottesville: University Press of Virginia, 1974; Bristol: John Wright, 1974. Also as Proceedings of the American Society for Psychical Research 31 (February 1974): 1—268.

 

Where Reincarnation and Biology Intersect. Westport, CT: Praeger, 1997.

Note: The middle part of this article is drawn from the author's book Reincarnation Explored.

 

[1]   Halloween – ליל כל הקדושים (31 באוקטובר), חג נוצרי חילוני, שבו הילדים נוהגים להתחפש בתחפושות מבהילות, לעבור מבית לבית ולאסוף ממתקים.

[2]  מתוך "Some of My Journeys".

[3] The William James Prize by the American Society for Psychical Research.

[4] Chester Carlson, the inventor of Xerox.

[5]  Xenoglossy – תופעה שבה אדם מסוגל פתאום לדבר ולדעת שפה שלא למד מעולם [תופעה על-חושית שמופיעה לעתים בטראנס היפנוטי].

[6]  Cryptomnesia – תופעה פיזיולוגית שבה אדם טועה ורואה זיכרון ישן כאילו הוא רעיון חדש.

[7] William James' The Varieties of Religious Experience

מאת פרופ' ג'ון אלג'או

פרופ' ג'והן אלגאו היה נשיא האגודה התאוסופית האמריקאית ופרופסור-חבר באוניברסיטת ג'ורג'יה בארצות-הברית, בעל תארי-כבוד אקדמיים , ומחברם של ספרים ומאמרים רבים.

 

העולם שבו אנו חיים הוא עולם של חוק וסדר, מקום שבו דבר לא קורה במקרה. הכול נשלט על ידי חוק טבעי, לא רק בעולם הפיזי, אלא גם בעולמות הנפשי והרוחי, כמו גם בעולמות של המידות ועקרונות המוסר. אף חלקיק של אנרגיה לא יכול להתבזבז במקום כלשהו של היקום, מבלי שתיווצר תוצאה חוזרת. חלוק אבן שמוטל לאוויר חוזר מייד לאדמה, כתוצאה מחוק המשיכה. זמן ארוך יותר כרוך בתקתוק הדקות והשעות לאחר שמותחים שעון, אבל התהליך פועל כסיבה ותוצאה.

באופן דומה, האנרגיה המושקעת במחשבות ורצונות תיצור במוקדם או במאוחר תוצאות. אף אחד מאיתנו בני האדם אינו יכול להימלט מהתוצאות, שבאות לאחר פעולותינו. לעתים הסיבה גורמת תוצאות מיידיות. בנסיבות יותר מסובכות, עשוי לעבור זמן ארוך. אפילו המוות אינו מבטל מה שאנחנו חייבים או שחייבים לנו, כפי שמעבר לעיר חדשה אינו משלם חובות שיצרנו במקום מגורינו הקודם.

החוק הזה של סיבה ותוצאה קרוי  קארמה, מילה בסנסקריט שפירושה "פעולה", אך מכוונת לפעולה בשלמותה – כלומר, פעולה ותגובה. אפשר למצוא את המושג הזה בכול הדתות והפילוסופיות הגדולות והוא עקרון בסיסי במדע. המונח הוא כעת מילה רגילה באנגלית. בלוואצקי כינתה את הקארמה החוק הבסיסי האחד של היקום. הוא פועל בכול, אך חשוב במיוחד לבני אדם אשר, בשל מוסריותם, אחראים לפעולות שהם יוזמים וכך גם לקארמה שלהם.

כול פעולה שאנו עושים משפיעה על מערכות היחסים שלנו עם משפחותינו, עם ידידינו, עם שותפינו לעסקים ועם הזרים שאנחנו פוגשים, כשהם נכנסים לטווח פעולותינו. בעולם המערבי אין מילה אחרת מאשר "קארמה" כדי לבטא בדיוק את הרעיון הזה, למרות שרלף ואלדו אמרסון (Ralph Waldo Emerson) טבע את המונח "פיצוי" (compensation), המתקרב לכך…

בנוסף למובן העיקרי שלה, כחוק השליט במערכות היחסים של תוצאות לסיבות, אנחנו משתמשים במילה גם בדרכים קצת שונות. לדוגמה, נוכל לומר על משהו שקורה לנו: "זו הקארמה שלי", או שנדבר על "הקארמה שעימה נולדתי". ייתכן שיהיה ברור יותר כעת אם נדבר על "השפעות קארמיות", אך לשם נוחות, המילה "קארמה" משמשת לסיבה, לפעולה או לתוצאה של הפעולה, כמו גם לתהליך כולו.

 

דעות מוטעות על קארמה

כשאנחנו מבינים את רעיון הקארמה, החיים נעשים יותר מוּבַנים ויש לנו הבחנה איך נוכל לשתף פעולה עם החוק הקארמי, וכך לסייע לקידום התהליך ההתפתחותי של החיים. אחד המורים החכמים הראשונים של התאוסופיה אמר, שקארמה ונירוואנה הם שני הרעיונות שחשוב ביותר להבינם. הקארמה היא החוק השולט בעולם המשתנה תדיר; ונירוואנה היא עולם התמידות. שניהם נושאים מורכבים, אך הקארמה היא נושא מורכב ביותר, ואולי הפחות מובן מבין כול העקרונות הגדולים של התאוסופיה. דרך אחת להבין את טבעה של הקארמה, בכול אופן, היא להתייחס למספר רעיונות שגויים שצמחו מסביבנו.

לדוגמה, לא מדויק לדבר על קארמה "טובה" וקארמה "רעה" – כשמתכוונים, כמובן, למה שנעים או מכאיב לנו. הקארמה אינה טובה או רעה; היא רק סוג של סדר ביקום. ביחס אלינו, הקארמה תמיד מחנכת, בין אם אנחנו מתיחסים לתהליך כאל נעים או בלתי נעים. הקארמה היא חוק הצמיחה שלנו, שבאמצעותו אנו לומדים את המיומנות בפעולה שהיא חיונית להתקדמותנו.

טעות אחרת היא להתיחס לקארמה כאל שיטה של שכר ועונש. היא עשויה להביא אושר לאלה שגרמו אושר, ואומללות לאלה שגרמו לאומללות, אבל זאת מפני שהיא החוק של הרמוניה ושיווי משקל ביקום, לא תהליך שנכפה עלינו באופן שרירותי על ידי איזו סמכות חיצונית. באופן בלתי נמנע אנחנו חלק מן היקום, וככאלה אנחנו מעורבים בכול התהליכים בו.

הקארמה היא לגמרי בלתי אישית; אין לה כול עניין איתנו באופן אישי. כשאנחנו מבינים אותה כבלתי אישית, אנחנו חדלים להרגיש שהגורל מתעמר בנו כשאנחנו חושבים שהדברים משתבשים לנו. במקום זאת נוכל להתחיל לשמוע באזנינו הפנימיות את ההרמוניה של הטבע. נוכל להתחיל להבין שהצליל שלנו, המנגינה שלנו, היא חלק בלתי נפרד מסימפוניה קוסמית, ושרק בתוך הסימפוניה הזו – ההרמוניה הגדולה הזו – יש למנגינות הקטנות שלנו משמעות. ונוכל להבין, באופן פרדוקסלי, שאת כול הסימפוניה הזו נוכל לנגן רק בעזרת תרומתם של כול הפזמונים הקטנים. אם כך, הקארמה היא תהליך אוניברסלי שבו כול תו שגוי שנקיש, כול צרימה שניצור, יאוזנו מייד להרמוניה במישורים הפנימיים כך, שהשלמות של ההרמוניה לעולם אינה מופרעת.

העובדה שקארמה היא חוק טבעי בלתי אישי משמעה גם, שלא תמיד נוכל לראות אותה פועלת בתוך גבולות האישיות שלנו. חלק מן הקארמה שאנחנו מעורבים בה נוצרה על ידינו במהלך חיינו הנוכחיים, אך חלק גדול ממנה לא. חלק מן הקארמה החוץ-אישית משתייכת לאישיויות ומקשרת את החיים הנוכחיים למחזורי החיים שלנו בעבר. היבטים אחרים של הקארמה אינם שייכים לנו כיחידים נפרדים, אלא שייכים למשפחותינו, לקהילות שלנו, ללאומיותנו או אפילו לקבוצות גדולות יותר. חלקה מתייחס לאנושות ככלל, לכדור הארץ שעליו אנחנו חיים, למערכת השמש שלנו כולה ומעבר לכך. הסוג האחרון של קארמה המתעלה על העצמיים האישיים או היחידים שלנו קרוי "קארמה מפולגת" (distributive karma) מפני שהסיבות והתוצאות שלה מחולקות בין יחידים רבים.

מאידך, הקארמה אינה גזרה או גורל שנחרץ מראש. היא אינה משהו מחוץ לנו שנכפה עלינו. בדרך כזו או אחרת היינו מעורבים בעבר בפעולה (או קארמה), שאת תוצאותיה אנחנו חווים כעת. והפעולות שאנחנו עושים כעת יוצרות השפעות, שאת תוצאותיהן נחווה בעתיד. הקארמה רחוקה מלהיות גזרה או גורל שנחרץ מראש, היא ההזדמנות שלנו לבחור לפעול בדרך שתיצור עתיד, שבו נרצה לחיות.

ברור שקארמה אינה רק חוק של שכר ועונש צודק ברמות הפיזית, הרגשית והמוסרית של קיומנו; היא אינה רק חוק שגורם לנו לרשת את תוצאות מעשי העבר שלנו – למרות שהיא עושה זאת. היא משהו הרבה יותר גדול, חוק שפועל לנצח ולתמיד, בכול רגע, כדי להתאים כול פעולה לסדר של היקום. תוצאות פעולותינו האישיות נכללות בכול הפעילות בעולם כמו מעגלים משותפי-מרכז בתוך מעגלים יותר גדולים. כול חלק קשור כך אל הכוליות. עצם תמצית היקום היא שיווי משקל. איננו יכולים להפריע לליבה הזאת; היא מתאימה את עצמה באופן מושלם בתגובה לכול פעולה שלנו.

 

הקארמה היא חוק אוניברסלי

בסופו של דבר, יש רק שתי תנועות ביקום – נשימה פנימה ונשיפה החוצה, הלוך ושוב, כוחות צנטריפוגליים (המושכים החוצה) וכוחות צנטריפטליים (המושכים פנימה). בחשמל אנחנו מוצאים קוטב חיובי וקוטב שלילי; במכניקה את פעולת הבוכנה הלוך ושוב; בחיי אדם את הסיבה והתוצאה, הפעולה והתגובה, או הקארמה. אפילו בחיי היומיום שלנו אנחנו מתנסים בצדדים הללו: אנחנו מתעוררים משינה וחוזרים לישון; אנחנו יוצאים מבתינו במשך היום, וחוזרים אליהם בערב. כול מה שאנחנו שולחים אל העולם חייב לחזור אלינו בסופו של דבר, לא בגלל שפעולה חייבת בעונש או בגמול, אלא מפני שהעולם, וכול אחד מאיתנו בתוכו, זו המשכיות שבתוכה לכול פעולה יש תגובה משלימה.

כפי שצויין בפרקים קודמים, אנחנו חיים בשלושה עולמות, או שדות אנרגיה: פיזי, רגשי ומנטלי, שלכול אחד מהם אנחנו קשורים באמצעות ממשק או גוף מתאים. בכול אחד מן העולמות או השדות הללו, אנחנו יוצרים סיבות שחוזרות אלינו כתוצאות שהן במידת אנרגיה יחסית שווה לכמות האנרגיה שהשקענו בהן. כול אדם מחולל בהתמדה כוחות פיזיים, רגשיים ומנטליים, וההשפעות של הכוחות האלה קובעות את סוג החיים שאנחנו מנהלים כאן, את מצב התודעה שלנו לאחר המיתה, וגם את סביבתנו ומערכות היחסים שלנו עם אחרים בהיוולדויות החוזרות שלנו בעתיד.

ברור, שאיזון הצדק לא תמיד מתגלה בתוך התחום של תקופת חיים אחת. זו הסיבה לכך שאומרים שהיוולדות חוזרת היא אמצעי לתכלית, לא התכלית עצמה. ההתגלמות החוזרת בגוף היא חלק מתכנית האבולוציה. לאחר שנפַתֵח כוח ויכולת פעולה, אופי מושלם והבנה מלאה של עצמנו ושל העולם שמסביבנו, תושג מטרת האבולוציה ולא נצטרך לחזור עוד לחיים בגוף בעולם הזה. אך עד שיושג אותו איזון סופי, מאזני הקארמה יתנדנדו הלוך ושוב, יוטו לצד אחד ולאחר מכן לאחר, על ידי פעולתנו הבלתי מיומנת ובורותנו המתישה.

קיימת נטיה להתיחסות פטליסטית לקארמה: "טוב, זה החוק ואיני יכול לשנותו. איני יכול לעשות כלום בעניין הזה". ההצהרה "זה החוק" נכונה, כמובן, אך אינה האמת כולה. כמובן, לא נוכל לבטל את החוק, אך אנחנו יכולים – ועושים זאת ללא הרף – למתן את השפעותיו של כול חוק, כפי שתעופה ומסעות בחלל ממתנים את השפעות כוח הכבידה. יש לנו זכות מלאה לעשות זאת.

בספרה קארמה, אנני בזאנט מציינת שאם מצב כלשהו גורם לנו או לאחרים אי-נוחות, טירדה, חסימה או כאב – אנחנו זכאים, ובמקרים מסוימים אף חייבים, לעשות מה שנוכל כדי לשנותו. אנחנו צומחים ומפתחים את כוחותינו באמצעות הקארמה, שעוזרת לנו ללמוד דרך העיסוק בבעיות. אם, למרות מיטב מאמצינו, החסימה או המצב נשארים – ייתכן שיש להם מטרות אחרות – אולי שיעור בויתור, סבלנות או הקרבה. כפי שאמר פעם איש חכם: "אנחנו יכולים לקבל את הבלתי נמנע באופן סביר יחסית – אך עלינו להיות בטוחים לגמרי שזה בלתי נמנע".

לדוגמה, נניח שהאחים רייט (Wright brothers) היו מקבלים כבלתי נמנע את הרעיון, ששום דבר שהוא כבד מן האוויר לא יוכל להתרומם מעל לפני הקרקע. למרות שהכבידה היא חוק טבע בסיסי, הם ידעו שיש עקרונות אחרים – התנגדות האוויר וחוקים כלליים של אירודינמיקה – שבהם אפשר להשתמש כדי לפעול כנגד השפעת חוק הכבידה. עקרונות הטבע אינם מבודדים זה מזה; כולם חלקים מן האורגניזם הפועל הגדול, שהוא היקום.

אם, לאחר עיון אינטליגנטי, אנחנו מגלים דרך לפעול כנגד השפעות הקארמה, החוק עצמו מרשה לנו לעשות כן. נוכל להחדיר גורמים חדשים שמשפיעים על התוצאות הללו. אף אחד לא יוכל לומר לנו איך לעשות זאת בכול מקרה; לא נמצא הוראות מפורשות בשום מקום, כי כול מצב משתנה עם האדם וכול הגורמים המעורבים. כשאנחנו מתחילים למצוא את התשובות הנכונות, נבחין שהן באות מתוך עצמנו, המקום שממנו באו גם הבעיות – כי התשובה תמיד מצויה בתוך הבעיה.

מישהו ציין שכשאנחנו צריכים לבלוע את התרופה שלנו, הכף תמיד נראית גדולה פי שלוש והתרופה הרבה יותר מרה ממה שחשבנו שתהייה כשחלטנו אותה. בכול אופן, עלינו לזכור תמיד שגם כול הדברים היפים והנפלאים שקורים לנו הם ה"חליטה" שלנו.

 

קארמה מפולגת

היבט חשוב של הקארמה הוא מה שהוזכר קודם כקארמה קיבוצית (קולקטיבית) או מפולגת: קארמה משפחתית, קארמה לאומית, קארמה גזעית ואפילו הקארמה הכללית של האנושות ושל העולם. למרות שכול אחד מאיתנו ייחודי, אף יחיד אינו מבודד מכול האחרים. חייו של כול אדם שזורים בחיים של האנושות כולה, באמצעות מעגלים מתרחבים תדיר של משפחה ומרחב מחיה מקומי, לאומי, יבשתי וכוכבי.

כול מחשבה שיש לנו מושפעת על ידי האווירה הרגשית והמנטלית העולמית השלטת, וכול אחד מאיתנו תורם לאווירה הזו באמצעות רגשות ומחשבות שיש לנו. כול פעולה שאנחנו עושים נעשית בסביבת האווירה הזו, אפילו כשאיננו מודעים לכך. התוצאות של מה שכול אדם חושב, מרגיש ועושה זורמות כמו פלג אל תוך הנהר הגדול של החברה, כדי להתמזג שם עם המים מאינספור מקורות אחרים. זה יוצר את הקארמה הכוללת שלנו, שנובעת מכול התחברות המחשבות ההדדית הזאת, וכתוצאה מכך מתרוממת מרמה אישית לרמה קיבוצית.

כיחידים אנו חולקים בקארמה שנוצרת על ידי כול האחרים, בעוד שגם הם חולקים בזו שלנו. זה שונה, בכול אופן, בין הקארמה האישית שלנו לבין הקארמה הכללית, הקיבוצית או המפולגת. כול אחד מאיתנו מקבל את התוצאות הישירות של הפעילות האישית שלנו מפני שהיא על אורך הגל שלנו. באופן בלתי ישיר אנחנו גם יורשים את תוצאות הפעילות של האנושות כולה, מפני שאנחנו בני אדם. כפי שהמחזאי הרומאי טרנס (Terence) אמר, "אני בן אדם; אינני חושב שמשהו שהוא אנושי זר לי". בסופו של דבר, כולנו אותה אחדות חיים, הפועלת בעולם באמצעות זהויות שונות. כול מה שאחד מאיתנו עושה משפיע על כול האחרים, מפני שברמה העמוקה ביותר של הממשות כולנו אחד.

נוכל לראות את הקארמה המפולגת הזאת בהשפעות חובקות-העולם של מלחמות או פעולות של טרוריזם, שלוכדות את האנושות כולה ברשתן. ייתכן שלא השתתפנו במודע או במזיד בעזרה לייצור מלחמות או טרוריזם; ייתכן שלא ביצענו בכוונה פעולה, בחיים האלה או בכול תקופת חיים בעבר, שתביא עלינו את הקארמה של מלחמה. יחד עם זה, אף חיים במהלך מלחמה כלשהי ברחבי העולם לא היו מנותקים לגמרי מתוצאותיה, וכול אחד הושפע במידה מסוימת מן הטרוריזם של 11 בספטמבר 2001. כפי שכתב פול ברונטון (Paul Brunton, The Wisdom of the Overself, 270): אנחנו חיים במשותף עם אחרים, וחייבים לכפר במשותף. המילה האחרונה היא זו, שאולי מייאשת את אלה שחלפו על פני אחיהם, אך מעודדת את אלה שמשתרכים מאחור".

 

קארמה כהזדמנות לחיים

אנחנו מנסים לחיות מתוך הקשבה לחוק הקארמה לא רק כדי ליצור השפעות נעימות לעצמנו ולהימנע מהשפעות בלתי נעימות. אנחנו יוצרים את עתידנו, כן, אך כול פעולותינו, מניעינו, מחשבותינו ורצונותינו זורמים אל תוך הזרם הכללי של החיים. בכול פעם שאנחנו חושבים או חשים או פועלים באופן בלתי אנוכי, אנחנו עוזרים "להרים קצת מן הקארמה הכבדה של העולם", כפי שהתבקשנו לעשות על ידי אחד מן המורים החכמים הקרויים מאסטרים של החוכמה. בכול פעם שאנחנו מרגישים או פועלים באופן אנוכי, אנחנו מוסיפים למשקלה של אותה קארמה כבדה.

לאנושות עדיין יש עבודה רבה לעשות לפני שהעבר החשוך והברברי שלנו יימחה – עובדה שמתבררת מן האפילה והברבריות שאנחנו יכולים לראות סביבנו. אך מאחר שכול דבר תלוי בסופו של דבר במה שאנחנו הפרטים עושים, נוכל לחפש דרכים לסייע לתהליך – לא רק כדי שאנחנו אישית נוכל לזכות בתועלת, אלא כדי שהאבולוציה תוכל להתבצע וה"גאולה" השלמה של האנושות תושג. כפי שקרישנמורטי הבחין, אנחנו העולם.

יש אמת גדולה מעבר לציווי הרוחני לתת ברוחב-לב זמן, עבודה, עושר, ידע, אהבה – יהיו אשר יהיו מתנותינו. "שַׁלַּח לַחְמְךָ, עַל-פְּנֵי הַמָּיִם:  כִּי-בְרֹב הַיָּמִים, תִּמְצָאֶנּוּ" (קוהלת י"א, 1). ייתכן ש"ברוב הימים" הכוונה להרבה תקופות חיים, אך כול מה שניתן חוזר. כך שאפילו מנקודת ראות מוגבלת טוב לתת, מפני שנתינה מובילה לחליפין שבהם גם הנותן וגם המקבל צומחים ויוצאים נשכרים. כפי שאמר הלל הזקן: "אם אין אני לי מי לי? אם רק אני לי מה אני? אם לא עכשיו, אימתי?". אין שום דבר שגוי בפעולה למען עצמנו, אך בו בזמן עלינו לפעול גם למען אחרים, לא רק למען עצמנו. ומעל לכול אנחנו חייבים לפעול כעת, כי לא זמין לנו שום זמן אחר.

התאוסופיה מציעה הבנה של חוק הקארמה, ומזכירה גם שאנחנו מתחילים כעת לעבוד עימה בהרמוניה. בכול יום סיבות חדשות יוצרות השפעות חדשות, עם תוצאות מרחיקות-לכת. הקשרים בין אהובים עשויים להתחזק, קשרים של שנאה עשויים להיעלם, כך שבעתיד, החיים של כולם יהיו יותר בטוחים, נאצלים ויפים.

אכן, נאמר שמצופה ממי שיודע את החוק יותר מאשר ממי שאינו יודע. לחיות מתוך מודעות לתוצאות הקארמיות של פעולותינו זה לנהל חיים יותר מועילים ושמחים. כול אחד מאיתנו נועד להיות מאסטר של הגורל שלנו, מנהיג של נשמתנו, כך שלקבל אחריות זו בבטחון, זה להביא את אור הנאורות ואת הבטחון של החוק אל תוך הפעולה כאן ועכשיו.

 

 

 

 ד"ר קנת רינג

       ד"ר קנת רינג הוא פרופסור כבוד לפסיכולוגיה באוניברסיטת קונטיקט בארצות-הברית. המאמר הנו מתוך כתב העת לתאוסופיה "אור" מס' 57

במהלך מחקרים שעשיתי במשך למעלה משני עשורים, אודות התנסות במצבי מוות קליני (ממ"ק), ראיינתי מספר רב של אנשים שסיפרו לי סיפורים מרתקים אודות מפגשים עם אור בוהק ועם דמויות אור המשתלשלות מתוך לב-ליבה של התנסות זו. סיפורים כאלה, הפכו עתה להיות חלק מתוך הידע הכללי שלנו על המוות, והם מבטאים חזון שיש עימו נחמה רבת-עוצמה על הצפוי לנו בשלב המעבר מן החיים אל המוות.

למרות שרבים מאיתנו התרגשו עמוקות תוך קריאה על התנסויות כאלו, כמעט ואף אחד לא נותן דעתו לכך שסיפורים אלה אינם אלא דוגמאות לממ"ק חלקיים בלבד, דהיינו, הם מציגים בפנינו רק את השלבים הראשונים של המוות, ולא את כל הדרך כולה.

מנקודת מבט זו יהיה זה אך טבעי לשאול האם מישהו בכלל עשה את מה שעשוי להיות המסע אל המוות במלואו, ושב אחר-כך אלינו, כדי לספר לנו עליו?

בעקבות שנים של מחקר, אני יכול לומר שהיו מצבי מוות קליני שככל הנראה חדרו אל מעבר לתחום בו מסתיימות רוב ההתנסויות האלה, והדיווחים אודות מסעות אלו אל מעבר לאור, מאפשרים לנו מבט חטוף לתוך יקום קורן, שלא נגלה בפנינו עד כה, ואשר קרוב ככל הנראה למקור הראשוני של הבריאה עצמה. אמנם, המסעות אל מעבר לאור, שחלק מהם ברצוני לחלוק עימכם במאמר זה כמעט תמיד מדברים על, או מרמזים למציאותו של אור נוסף, שהוא מעין אור ראשוני, שהוא המקור לכל, מקום ממנו אנו באים והמקום שאליו אנו חוזרים. מסיבות אלו, אני קורא להתנסויות נדירות אלו, מסעות אלו אל המקור האלוהי, "התנסויות אולטימטיביות במהלך מוות קליני" (התנסות שמגיעה למקור הראשוני של האור האלוהי), ומאמין שהן משלימות את הסיפורים האופייניים להתנסויות בממ"ק, אשר רק מרמזים לכך.

כאן, ביכולתי להדגים בפניכם שלוש התנסויות ראשוניות של ממ"ק מתוך המחקר שלי. תיאורים מפורטים יותר, ותיאורים חלקיים של התנסויות אחרות אפשר למצוא בספרי האחרון  שיעורים מן האור[1].

בלי שום ספק אחת ההתנסויות הבולטות ביותר בהן נתקלתי מעודי היא של ידידי מלן-תומס בנדיקט (Mellen-Thomas Benedict) שמתגורר כיום בקליפורניה, שם הוא מפתח בהצלחה טכנולוגיות ריפוי באור שמקורן בחלקן ממידע שהוא קיבל במהלך ההתנסות האישית שלו בממ"ק, שבמהלכה, כששהה בתוך האור, הוא מצא עצמו מבקש לדעת מהי המהות האמיתית של אותו אור, ולהיאסף אליו באופן מושלם. וכאן אצטט אותו במישרין:

היה זה הדבר היפה ביותר שראיתי מעודי, רק (קולו רעד) רק נכנסתי לתוכו ו… (קולו השתהה), זה היה פשוט מהמם (קולו השתנק), זה דמה לכל האהבה שהשתוקקת לה מעודך, וזו היתה אהבה שמרפאת, מבריאה ומחדשת, וככל שנכנסתי אליה יותר שבתי ואמרתי: "אני רוצה לדעת, אני באמת רוצה לדעת מה מתרחש פה", ונאספתי לתוך האור ולהפתעתי, דרכו, פום! באותו זמן התחושה היתה שאני מסתחרר איפה שהוא בחלל. אינני יודע אם נעתי היכן שהוא בחלל, אבל לפתע יכולתי לראות את העולם מרחף על פני, יכולתי לראות את מערכת השמש מרחפת על פני, יכולתי אז לראות גלקסיות – וכן הלאה.

לבסוף, היתה לי התחושה שאני חווה משהו שהיה קיים תמיד. ראיתי את כל-כולו – הגלקסיות הפכו לכוכבים קטנים ולמקבצים גדולים של גלקסיות ועולמות על גבי עולמות, וממלכות אנרגטיות, זה היה פשוט מחזה מרהיב והרגשתי שאני חולף ביעף, אך אני חושב שזו היתה התרחבות מהירה של המודעות שלי, וזה קרה כל כך במהירות ויחד עם זאת בצורה כה מפורטת, שהאיר עלי במישרין אור נוסף, וכאשר פגעתי באור זה, היה זה כאילו, (הפסקה) התפוגגתי או משהו, והבנתי באותו רגע שצלחתי את המפץ הגדול. זה היה אור הראשון ואני עברתי דרך המפץ הגדול. זה מה שקרה, חציתי את המסך אל עבר – מה שנהגו הקדמונים לכנות "האין האלוהי" (Void). לפתע הייתי בתוך האין והייתי מודע לכל מה שאי פעם נברא. היה זה כאילו הבטתי מבעד לעיניו של אלוהים, הפכתי להיות האלוהים. לפתע לא הייתי יותר אני, כל מה שאני יכול לומר, הוא שהבטתי מתוך עיניו של האלוהים ולפתע הבנתי פשר קיומו של כל אטום ויכולתי לראות הכל. ושהיתי בחלל (space) זה, איני יודע כמה זמן, ואני יודע שמשהו מאוד עמוק קרה שם.

מלן אינו האדם היחידי שדיווח על התנסות בחזרה אל המקור, וחווה את האחדות… במהלך הממ"ק. תיאור אחר מתייחס לתושבת פלורידה בשם וירג'יניה ריברס. בהיותה בממ"ק היא שולחה למסע בדומה ל-מלן, כפי שתיווכחו מקריאת תיאורה. אך ההת-נסות שלה ממשיכה מהמקום בו מלן מפסיק, כאשר היא מבהירה את דברי מלן שאמר: "ואני יודע שמשהו מאוד עמוק קרה שם". סיפורה של וירג'יניה מתחיל כאשר היא מוצאת את עצמה בתוך ריק שחור (Black Void):

מייד כשהחלה האפלה פורצת לתוך שפעת הכוכבים, חשתי כאילו אני נמצאת במרכז היקום עם מראה פנורמי מושלם לכל הכיוונים. מייד לאחר-מכן התחלתי לחוש תנועה קדימה. הכוכבים נראו כחולפים על פני במהירות כשהם יוצרים מנהרה סביבי. החלתי לחוש מודעות וידע (awareness and knowledge). ככל שנדחפתי יותר קדימה, כן קיבלתי יותר ידע. המַחשָב (mind) שלי הפך להיות מעין ספוג, הגדל ומתרחב עם כל תוספת ידע. הידע התקבל הן במילים בודדות, והן בקטעי רעיונות שלמים. נראה היה שהייתי מסוגלת להבין הכל, כי הידע חילחל ונספג. יכולתי לחוש כיצד המַחשָב שלי מתרחב וקולט, וכל פיסת מידע חדשה נדמתה כמשתייכת. היה זה כאילו ידעתי כל זאת זה מכבר, אך שכחתי ידע זה או שהוא אבד לי. כאילו שהידע חיכה לי כאן כדי שאאסוף אותו בדרכי. המשכתי לגדול בידע, להתפתח ולהתרחב ולחוש צמא לעוד. בכל שנייה שעברה היה יותר ויותר מה ללמוד, ניתנו תשובות לשאלות, מונחים, והגדרות, לתורות פילוסופיות ולסיבות, להיסטוריות, תעלומות ועוד הרבה יותר. הכל זורם למַחשָב שלי. אני זוכרת את עצמי חושבת, "ידעתי זאת, אני יודעת שידעתי, איפה כל זה היה?"

הרגשתי שלווה מוחלטת. יכולתי להישאר במקום ההוא לנצח, כשזרם של אהבה ויופי פועם בנפשי כולה. האהבה זרמה אלי מכל קצוות תבל, אני עדיין סוחררתי קדימה במה שנדמה כמהירות גדולה. אולם, יכולתי להבחין בכל בעוברי, ממש כאילו עמדתי במקום. נקודת אור זעירה הופיעה רחוק מלפני ומעברה השני של המנהרה הקליידוסקופית. האור הלך והתעצם כאילו ריחפתי קרוב יותר ויותר אליו, עד אשר הגעתי לבסוף ליעדי.

בבת-אחת התהוותה מודעות טוטאלית ומוחלטת. לא היתה שאלה אותה לא יכולתי לשאול, ואשר לה לא היתה לי כבר תשובה. היבטתי אל הנוכחות שידעתי שתהיה שם וחשבתי "אלוהים" זה היה כל-כך פשוט, איך לא ידעתי זאת? לא יכולתי לראות את אלוהים כפי שאני רואה אותך, ובכל זאת ידעתי שזה "הוא". אור, יופי משתלשל מפנימיותו. אינסופי בכל הכיוונים לגעת בכל אטום של הבריאה. הרמוניה של צבעים, צורות ונעימות נוצרו כאן עם האור. זה היה אלוהים, האהבה שלו, האור שלו, התמצית שלו. כוח הבריאה המשתלשל לקצווי אינסוף, מושט כמשואה פועמת של אהבה להחזיר אותי "הביתה". איכות דבר אלוהים, מחשבתו בתוך ראשי היתה נהדרת, מקסימה, משכנעת מבלי לחייב, עדינה ומיטיבה ומלאת אהבה מכדי שאפשר לתאר במילים. השהייה בנוכחותו היתה יותר מעוררת השראה, יותר מזמינה מכל צורת אהבה, או הרמוניה שנתגלתה במציאות שלנו. שום התנסות או חוויית קירבה לא היו מעולם כה מושלמות.

לבסוף, התנסות שלישית, של אשה בשם בוורלי ברודסקי, המתגוררת כיום בקליפורניה. גם בוורלי מצאה עצמה שוהה במחיצת האלוהים במהלך התנסות ממ"ק אולטימטיבית. וכמו במקרים של מלן ווירג'יניה היא קיבלה גל אחרי גל של ידע טרנסצנדנטלי (נעלה), ואהבה מוחלטת. וכך היא מתארת את שלב השיא של ההתנסות שלה:

אני זוכרת את עצמי נוסעת מרחק רב אל על, לכיוון האור. אני חושבת שנעתי במהירות רבה, אולם נדמה היה שכל התחום (realm) ההוא היה מחוץ לזמן. לבסוף, הגעתי ליעדי, אך לא הייתי שם לבד. מלפני, נגלתה הנוכחות החיה של האור. בתוך האור חשתי מלאות של תבונה (all-pervading intelligence), חוכמה, חמלה, אהבה ואמת. נוכחות מושלמת זו היתה נטולת צורה, או מין. נוכחות זו, שאקרא לה בעתיד הוא (he) היתה, אם להשתמש בכללי התחביר שלנו, נוכחות שהכילה הכל, כפי שאור לבן מכיל את כל צבעי הקשת כשהוא משתקף מבעד למנסרה (פריזמה). ועמוק בתוכי הרגשתי רגע מופלא של זהות. אני, אפילו אני, הייתי צופה באלוהים.

(לאחר זמן מה) נמלאתי לפתע בחוכמה אלוהית. קיבלתי יותר מאשר רק תשובות לשאלותי: כל הידע כולו נפרש בפני כמו רגע פריחה של אינסוף פרחים בבת-אחת. התמלאתי בידע אלוהי, ובהיבט יקר-ערך זה של נוכחות האל, הייתי אחד איתו (עם האלוהים). אולם מסע הגילוי שלי אך התחיל.

כעת נישאתי למסע מופלא מקצה היקום ועד קצהו. כהרף עין נסענו למרכז בו נוצרים הכוכבים, כוכבי סופרנובה מתנפצים, ואירועים שמימיים מפוארים אחרים מתחוללים, שאיני יכולה לתארם במילים. ההתרשמות שלי מהמסע היתה כעת, כאילו היקום כולו הוא אובייקט גדול אחד הארוג מאותו מרקם. מרחב וזמן הם אשליות ששייכות רק למציאות (plane) שלנו. שם, הכל מתקיים בו-זמנית. הייתי לנוסעת בספינת חלל אלוהית שבה הציג בפני הבורא, את המלאות, ואת היופי של מעשה הבריאה.

הדבר האחרון שראיתי לפני שתם כל החיזיון החיצוני היה מראה אש מופלאה, שהיתה ליבו ומרכזו של כוכב מדהים. אולי היה זה הסמל לברכה שעמדה לשרות עלי. הכל נגוז מלבד חלל (void) עשיר במלאותו ואשר הוא ואני היווינו את כולו. כאן חוויתי תפארת בלתי-ניתנת לתיאור במילים: אחדות עם הוויית האור (light being). כעת נמלאתי לא רק בכל הידע, אלא גם בכל האהבה. היה זה כאילו האור נשפך עלי ודרכי. הייתי למושא להערצת האלוהים, ומתוך אהבתו/ אהבתי, משכתי חיות והנאה שכמותם לא ניתן לדמות. ההוויה שלי השתנתה, האשליות, החטאים, וההאשמות נסלחו ומורקו מבלי שביקשתי, וכעת הייתי אני עצמי אהבה, הוויה ראשונית (primal being), ואושר. ובמובן מסוים, נשארתי שם לנצח.

אחדות כזו אינה ניתנת לשבירה, היא תמיד היתה, ותישאר כזו לנצח.

מסעות מרגשים אלה, מעבר ליקום, אל מקור הבריאה – אלוהים – האור שממנו שופעים אהבה מוחלטת וידע מושלם בזרם אינסופי הוא ככל הנראה המקור הראשוני (apogee) של ההוויה האנושית. עתה, כשאנו שוב בבית, הננו יכולים לזכור שהאושר הקיומי תמיד בהישג יד כאשר אנחנו מבינים שאנו והאלוהים אחד הוא, ושאחדות זו הינה טיבנו האמיתי. זו ההארה שהתנסויות אלו מעניקות לנו.

ובנוסף, האנשים ששבו מהתנסויות ממ"ק אולטימטיביות אלו, מעודדים אותנו להאמין שמסע זה נועד לכולנו, ולא רק לנשמותיהם של יחידי סגולה. כפי שבוורלי ברודסקי, מיטיבה לומר:

למרות שחלפו עשרים שנה מאז מסעי השמימי, מעולם לא שכחתי אותו. ושום גילויי לעג, או חוסר אמון לא גרמו לי מעולם לפקפק באמיתותו. לא ייתכן שחוויה כה אינטנסיבית, שבכוחה לשנות את החיים מן הקצה אל הקצה אינה אלא חלום או הזיה. אדרבא, שארית חיי נראים לי עתה כפנטזיה חולפת, כחלום חטוף שיגיע לקיצו כאשר אשוב ואתעורר בנוכחותו הנצחית של בורא החיים והאושר.

ולכל האבלים והמפוחדים, אני אומרת בביטחון שאין קיום למוות, ואין סוף לאהבה, וזכרו שאנחנו בבואה של שלם מושלם אחד, ומכאן שאנו כולנו חלק מאלוהים, ואחד עם זולתנו. יום יבוא, שאתה הקורא דברים אלה, ואני נהיה יחד באור, באהבה ובאושר האינסופי.

עברית: זאבה ליפשיץ

ראה להלן קישור  למפגש מוקלט בנושא: חיים, מוות והתמרה  בשירתם של רומי, טאגור ובהגות התאוסופית

https://www.youtube.com/watch?v=_tpGeXBYrQE

[1]   Lessons From the Light;  Perseus Books.

אברהם אורון

כשהיינו ילדים, כמה שמחנו כשקיבלנו בגד או צעצוע חדשים. ועצם המילה חדש כבר עוררה בנו אז ומעוררת בנו גם היום סקרנות והתרגשות.

המיינד (mind) שברוב בני האדם לא מפסיק לייצר מחשבות וקופץ מדבר לדבר ללא הפסק, צמא לגרויים חדשים, ומעדיף דברים חדשים ומסקרנים.

הריגוש שבחדש כמו גם ריגושים אחרים, מוציאים מהשיגרה, מעוררים אותנו לזמן מה, וגורמים לנו לחוש יותר חיים, אבל זה כמובן עובר די מהר כשהריגוש מסתיים או כשהתרגלנו לחידוש.

לאחר שינה או מנוחה טובה ניתן לשמוע אנשים אומרים "אני מרגיש כמו חדש" ובכך הם מתכוונים לומר שהם מרגישים יותר אנרגטיים וחיוניים.

כולנו רוצים להרגיש יותר חיוניות, בהירות, נינוחות, קלילות, כמו בימים הטובים שבהם החיים חייכו אלינו.

ואכן ישנם ימים כאלה שבהם אנחנו מרגישים כמו פעם, אבל רוב הזמן אנו זקוקים למשהו חיצוני שיעשה לנו את זה.

ההשתוקקות להרגיש כמו פעם, וחוסר האמון של האדם בעצמו וביכולתו להתחדש מתוכו, הם שיוצרים את ההזדקקות והתלות בדברים חיצוניים שיעוררו וירגשו.

מי מאתנו לא התנסה במצבי עייפות קיצוניים איך מילת עידוד שקיבלנו או רגש של חמלה שמתעורר בנו למישהו במצוקה, גורמים לנו להיפתח למקור פנימי של כוח וחיוניות בתוכנו, להיטען בכוחות חדשים ולעשות דברים שלאחר מעשה לא האמנו שעשינו.

כוח החיים הפנימי הזה שחידש את כוחנו  זהה במהותו לכוח החיים האוניברסלי שפועם בכל יצור חי ויוצר גם בטבע את ההתחדשות והיופי שאנו חווים באביב, בעונה הזו.

רבים מתקשים להאמין בכוח ההתחדשות שקיים בטבע או בתוכם, כי אנחנו מרוכזים בעיקר במימד החיצוני והגופני של המציאות, והמציאות החומרית נתונה לשינוי מתמיד, לבליה ולכליה.

כל עוד אנו מזדהים עם הגוף לחלוטין ורואים את עצמנו כישויות של חומר, אנו נשאר כנראה מנותקים מהכוח הפנימי שלנו, למעט באותם הזמנים שאהבה, חמלה, או קריאות מצוקה מאפשרים לנו להיפתח ולהתחבר לאנרגיית החיים וההתחדשות של היקום.

ואולי יש כאן רמז לכולנו בימים אלה של בידוד וריחוק חיצוני יזום, עד כמה רגשות כמו אהדה, אמפתיה וחמלה מחזקים ומחדשים את כוחותיו של האדם,

הרבה מהסבל של האדם מקורו באי הבנת עצמו, ובחוסר יכולתו להכיר בכך שגופו ורוחו הם חלק משדה עצום של חיים, תודעה ותבונה.

ברגע שהאדם מתפכח מהאשליה שדברים חיצוניים יכולים להביא שלווה ואושר ומתחיל להפנות יותר מהאנרגיה שלו לקשב למימד הפנימי והמעודן של הווייתו, הוא יגלה שעצם השקטת הגוף והמחשבות כבר יוצרת את תחושת ההתרחבות, הבהירות והחיות שבבורותו חשב שהם יכולים לבוא רק מגורמים חיצוניים.

מכתביהם של מורים דגולים במזרח ובמערב ניתן ללמוד : שבמימד הנסתר של החיים ובנשמת האדם, ישנו "זה" שאינו מתבלה ומתכלה, "זה" שאינו נולד ואינו מת, מהות המתחדשת מתוך עצמה, הכוח והתבונה שפועלים בטבע ו"מחדשים בכל יום מעשה בראשית".

ההתחדשות יכולה להתרחש כשאנחנו פותחים את עצמנו למימד העמוק של החיים ושל עצמנו שאינו מתבלה ואינו מתכלה.

במהותה של התודעה החדשה שממתינה להזדמנות להופיע באדם, ושאולי העידן הזה של הקורונה יאיץ את הופעתה,  נמצאת ראיה חדשה של האדם כישות רוחנית, כנשמה שיש לה גוף ולא להיפך.

האם יתכן שאנו מתקרבים במשהו להתגשמות נבואתו של יחזקאל (פרק לו, כו) שהאדם יכיר סוף סוף בכך שקיימת בתוכו ליבה רוחנית, העצמי האמיתי שלו, הנשמה?

"ונתַתִּ֤י לָכֶם֙ לֵ֣ב חָדָ֔שׁ וְר֥וּחַ חֲדָשָׁ֖ה אֶתֵּ֣ן בְּקִרְבְּכֶ֑ם וַהֲסִ֨רֹתִ֜י אֶת־לֵ֤ב הָאֶ֙בֶן֙  מבְּשַׂרְכֶ֔ם וְנָתַתִּ֥י לָכֶ֖ם לֵ֥ב בָּשָֽׂר׃ .."

נזכיר לעצמנו שהנשמה האנושית היא רסיס מהתודעה האוניברסלית. והיא מקור המודעות והתבונה באדם.

כל החיים כולם, הכל, כל מה שאנחנו רואים, כל המגוון העצום של צורות החיים שאנחנו רואים הם ביטויים של הנשמה האוניברסאלית.

ובהשראת החיבור התאוסופי "השביל אל הריפוי": [ההתחדשות לא תתאפשר כל עוד]  "הפרט חש עצמו מנותק לגמרי מחלק זה של עצמו [מהנשמה], בעוד חלק זה אמור להיות המקור של קיומו… [לרוב בני האדם נראה חלק זה ] "…מרוחק, מנותק מכל מה שהוא חושב על עצמיותו – הרגשות, התקוות, התשוקות, הפעולות, ההתנסויות, התכונות, היכולות; בעצם מכל מה  שהוא."

ועוד מתוך "השביל אל הריפוי"

"למרות שנאמר לך פעמים רבות שאת ונשמתך – אחד, ושהיא ההתרחבות שלך במימד אחר, לטענה זאת לא יהיה ערך והיא לא תהיה מציאותית, אם לא יהיה לך קשר מודע איתה (עם הנשמה).

"ולמעשה עלי לדבר על הנשמה כאת, ועל האישיות שאיתה את מזדהה כלא יותר מאשר הצל "שלך", כי זו בדיוק מהות האישיות – צל, השלכה חלקית, ביטוי של העצמי האמיתי שלך.

ה.ק. צ'אלונר "השביל אל הריפוי"

הנשמה היא ליבו הרוחני של האדם, ומהמגע עמה שואב האדם את הכוח להתחדש במובן העמוק, ולחוות את החיים ללא השכבות של דעות קדומות, אנוכיות, תשוקות אובססיביות, פחדים וחשיבה שלילית שמחשיכים את הראיה שלו.

זוהי המתנה הנפלאה שמקבל כל מי שלוקח ברצינות את ההדרכה שקיימת בכל דרך רוחנית אמיתית: "בן אדם דע את עצמך", היכולת לראות ולחוות דרך עיני הנשמה שהנה הלב האמיתי שלנו שמחכה שנגלה אותו

המגע עם הנשמה נוצר כשהאדם שהתייאש מלמצוא שלווה ואושר אמיתיים בדברים החיצוניים, פונה פנימה ומאפשר לעצמו רגעי שקט והתבוננות, שבהם הרעש הפנימי של המחשבות נרגע, ונוצר מקום לאור של הנשמה שמאפשר ראיה חדשה של האדם את עצמו ואת המציאות.

במקורות שלנו נאמר "וישן מפני חדש תוציאו", אך כל מי שהתנסה בכך יודע כמה אומץ ונחישות דרושים כדי לנקות את שדה הראיה שלנו מדפוסי חשיבה מקובעים ומדעות קדומות.

ושוב נדגיש, שההתחדשות שהפרט והחברה זקוקים לה בדחיפות היא פחות בטכנולוגיה ובאביזרי נוחות ויותר ביכולת להתייחס ולראות  את מה שיש בכל תחומי החיים בעיניים חדשות, רעננות ומכבדות.

הבה ניזכר עד כמה אנו רואים באמת אנשים אחרים, או שאולי אנו רואים רק את הדימוי שנוצר  על ידי הדעות הקדומות שלנו והתקבע בתודעתנו.

בטבע ובאנשים שמסביבנו יש המון יופי וטוב שאיננו מבחינים בהם משום שאנו רואים אותם דרך המשקפיים הישנות שמזוהמות על ידי משקעי העבר.

חישבו רק איך חיינו יראו אם הראיה שלנו, המשקפיים שבאמצעותם אנו רואים את המצבים והאנשים בחיינו יהיו נקיים משיפוטיות, מאגו ומחשיבה שלילית שמקורה במשקעי העבר.

וכאן צריך לומר שרק האמיצים יכולים להתחדש באמת, דרוש אומץ להביט פנימה אל תוך עצמנו ולראות את האמת בנוגע לדעות ולאמונות שתוקעות אותנו, ודרושים אומץ ונחישות להרפות מהדפוסים הישנים ולאמץ חשיבה והתנהלות אחרת.

בגדול ניתן לומר שככל שאנו מצליחים לראות את אירועי החיים בעיניים חדשות גם האופן שבו אנו מגיבים ישתנה:

במקום להגיב בכעס המודעות תאפשר לנו לבחור בסליחה

במקום להיות נשלטים על ידי החמדנות נוכל להתחבר למקום השלם שבתוכנו

ובמקום לקנא כמו בעבר נוכל לבחור לשמוח בהצלחה ובטוב שבאחרים

ואולי אפילו כשפחד מתעורר נוכל להביא חמלה והכלה למקום הפוחד, לילד הפנימי שבתוכנו.

ועוד כמה נושאים להגות ולתרגול בתקופת הסגר הזו למי ששואפים להתקדם לקראת התחדשות פנימית אמיתית, וליצירת מרחב לתודעה החדשה ולשינויים באורחות החיים שלאחר הקורונה:

היה בו זמנית ריק ומלא! היה ריק ממחשבות בטלות, מפטפטת פנימית, משפיטה ומ "אני יודע". היה מלא בערנות, בקשב, בנוכחות, בחמלה.

על האדם ללמוד להרפות את האחיזה בדעות ושיפוטים, בפגיעות שנפגע בעבר, ובציפיות, ברצונות ודמיונות שיש לו לגבי העתיד  , וליצור בתוכו מרחב לראיה חדשה ורעננה של  האחר, של עצמו ושל החיים.

ג'יימס אלן כותב בספרו "האדם כיציר מחשבותיו": "כמו שגנן מטפח את חלקתו, משגיח שלא תוציא עשבים שוטים ומגדל פרחים ופירות הדרושים לצרכיו, כך צריך אדם להשגיח על גינת תודעתו, לבער ממנה את כל המחשבות הרעות, חסרות התועלת והלא-טהורות, ולטפח בשאיפה לשלמות את הפרחים והפירות של מחשבות טובות, מועילות וטהורות."

לאלה שמתקשים להאמין בקיומו של הכוח להשקיט את המיינד ולהיפתח לנשמה, הכוח שקיים בכל אדם, אומרת הלנה בלבצקי המייסדת של התנועה התאוסופית:

"….שמרו בתודעתכם תמיד כי למרות שאינכם רואים לצידכם אף מאסטר, ואינכם שומעים אף לחישה קולית בחשכת הליל הדומם, בכל זאת הכוח המקודש מצוי סביבכם, והאור המקודש זוהר אל שעת הצורך הרוחנית שלכם ואל תקוותיכם".

רגעי השקט שאנו חווים במדיטציה הם גם רגעי התחדשות וריפוי.

כאשר נעניק לעצמנו מדי יום רגעי שקט, רגעי שלווה והוויה- רגעי חסד אלה יהיו גם רגעים של ריפוי עמוק .

כי הכוח להתחדש הוא גם הכוח שמרפא את הפצעים שהותירו בנו אירועי העבר.

ולסיכום
התחדשות במובן העמוק מעוררת את האדם לטבעו האמיתי, למופלא שבו, שהנו מעבר לכל מה שהכיר או ידע . בדומה לזחל שלא היה יכול להעלות בדעתו שהוא יכול להתמיר את עצמו לפרפר יפהפה

הדבר המרכזי בתהליך ההתחדשות הוא הידיעה העצמית או המפגש עם הרובד השקט והמואר שבתוכנו, ההיכרות עם המימד הפנימי הזה, מחזירה לנו את האמונה בעצמנו ובכוחנו להתחדש.

ההתנסות הזו לאורך זמן מעניקה לנו את הכוח וההבנה שמאפשרים להשתחרר ולהשאיר מאחורינו דפוסי חשיבה ואמונות שגויים שמונעים את ההתחדשות בחיינו.

וככל שנפתח לתודעה החדשה וליכולת שלנו לחיות כנשמה, תתעורר בנו ההבנה שהאדם הוא בלתי נפרד מן הכוח שגורם לעץ לצמוח, לפרח להקסים ביופיו, לתינוק לגדול ולציפורים לעוף ולשיר. הכוח שממנו נובעים כל הסדר, היופי והחוכמה שביקום – כוח האהבה.

אז לא יהיה לנו ספק שתקוותו היחידה של האדם לאושר אמיתי, היא ביכולתו לנטוש את דרך האנוכיות והפחד, ולגלות בתוכו את הכוח המניע הרוחני והאלוהי של האהבה.

ההתחדשות האמיתית היא הבחירה ללכת בדרך האהבה שפירושה, שהאדם בחר להקשיב לגבוה שבו, ולקבל משם את הכוח לעשות טוב בעולם.

 

ברכה אלרון

אנו מוצפים בימים אלה בפרץ של יצירתיות המגיע אלינו באמצעי התקשורת המגוונים – שירים וסרטונים, צילומים וציורים, קטעי הומור, דברי חידודין, דברי חכמה, עתידנות… כל אלה יש בהם להסיח דעתנו, במידה מסוימת, מהפחד לחלות, מתסכול שבאי יכולת להשפיע על החוץ, מקשיים קיומיים. אך למעשה, גלי התקשורת המגיעים אלינו מגבירים את הרעש שבתוכנו. הרעש מגביר את אי השקט שמגביר את המצוקה, כמו כדור שלג המתגלגל במדרון והופך בדרכו למטה לגוש גדול המסכן אותנו, פיסית ונפשית. אין ביכולתנו לשנות את הנסיבות החיצוניות. אנו כן יכולים להשפיע על מצבנו הפנימי. אנו יכולים ליצור בתוכנו שקט, שקט בעין הסערה. שקט שייקח אותנו למקור של אור ואהבה בתוכנו. זו תהיה היצירה שלנו בעת קורונה, שתשרת אותנו ואת הסביבה שלנו עכשיו ולכל ימי חיינו. כי ככל שנתמיד בעצירות לרגעי שקט, בהקדשת זמן ומרחב למדיטציה, כך נרחיב ונעמיק את יכולתנו לחיות בשלום עם עצמנו ועם האחרים. רגעי השקט והמדיטציה מתחילים ומסתיימים, אך השפעתם הולכת ומצטברת.

"פעמון המקדש משתתק אבל הצליל ממשיך להדהד בתוך הפרחים" משורר הזן בשו

לא פשוט להתמודד עם הרעש של המינד הדחוס והפטפטן, עם הרגשות הנעים והגועשים, הגוף הפיסי חסר המנוחה המבקש לפצות עצמו. הניתן הזדמנות לדרך כזו:

"הייה קשוב למנגינת החיים. בקשנה והייה קשוב אליה קודם בתוך ליבך-שלך. בתחילה יכול אתה לומר: "היא איננה שם. כל-אימת שאני מחפש, איני שומע אלא צלילים צורמים." העמק להתבונן. אם תשוב ותנחל אכזבה, עצור והעמק עוד להתבונן. יש לחן טבוע בליבו של כל אדם, מעיין ניסתר. יכול הוא להיות חבוי ומוצנע כליל, אף נידון לאלם, ואולם הוא קיים. בעצם יסוד הווייתך תמצא אמונה, תיקווה ואהבה." מתוך "אור על השביל", מאת מייבל קולינס

ננסה פחות להיצמד לנסיבות ולרעשים, רעשי האישיות שלנו ורעשי החוץ. ניתן לעצמנו הפוגות, רגעים שבהם פשוט, נשב וננשום… נתרווח וניפתח למה שיש… "המדיטציה היא כמו רוח קלה החודרת פנימה, כאשר הינך מותיר את החלון פתוח; היא באה רק כאשר אינך שם כלל, והעדנה שהיא מביאה עימה הינה ללא משך." קרישנמורטי

"מצב של שקט פנימי בתוך האדם עצמו אינו מושג במאמץ. הוא צריך להתהוות בעצמו, ויתהווה כשהאדם יסלק כל סיבה למחלוקת בתוך המיינד שלו ובתוך ליבו. השקט הפנימי מתעורר ממצב של חירות פנימית מהשפעות שגורמות לאי-סדר ומלחצים מעַוותים השקט הפנימי שמתעורר מעצם האופן של חיי אדם ופעולותיו איננו, דומם כמו מים עומדים בבריכה שאין לה אפשרות לנקות את עצמה, אלא הוא תחושה עמוקה שנובעת ממעמקים ומתפשטת בכל הוויית האדם כזרם שעולה על גדותיו". סרי רם
" אין זה עניין של שינוי, אלא של אי הצמדות לדבר, של פקיחת עיניים ופתיחת הלב. לאפשר לעצמנו להיעשות שקופים וחדירים לאור הזוהר תמיד. זאת מדיטציה: להחזיר לעצמנו את טבענו האמיתי ולגלות תחושה אדירה של רוגע ושלווה, מקום נרחב בלב, בעיצומם של חיינו." ג'ק קורנפילד

מה נדרש כדי להיות בשקט, בקשב, במדיטציה? "מודעות. מה שנדרש באופן בסיסי, בכל אופן, אינו הדחקה אלא עירנות והתבוננות מקרוב אל תנועת הרגשות והמחשבות ואל הסתגלות המַחשָׁב (mind). דרך העירנות וההתבוננות מקרוב מגיע מימוש גדל והולך של הטבע האמיתי של הדברים, וזה מוליך אל שקיעה טבעית, ספונטאנית, ואז אל הפסקה של המגמות הגחמניות של החושים ושל המַחשָׁב, כשזה האחרון מוזכר לעתים קרובות כראג'ה (rajah), מלך החושים." סורנדרה נאראיאן

"להיות כל- כך לגמרי פתוח, פגיע – להרים, לים ולאדם – זה עצם מהותה של המדיטציה. להיות חסר התנגדות לחלוטין, להיות חסר סייגים פנימיים כלפי כל דבר, להיות חופשי באמת, לגמרי, מכל הדחפים הקטנים, הכפיות והדרישות, עם כל הסתירות והצביעויות, זה ללכת בחיים בזרועות פתוחות". קרישנמורטי

הלנה בלווצקי מגדירה במילים אלה את תמצית המדיטציה: "מדיטציה הינה הכמיהה הסמויה של העצמי הפנימי אל האינסוף" אכן, זו פסגה של התפתחות רוחנית – הכרת העצמי הפנימי שלנו וחיבור לגבוה.
"ההכרה העליונה נמצאת בתוכך… והיא תופיע. תראה, שזוהר ההכרה העליונה יאיר את כל ישותך הפנימית. היא כנהר תת-קרקעי בתוכך. הסר את חולות התודעה ותמצא את המים הצלולים והקרירים שלה בפנים."
שרי שרי אננדמורטי

למדיטציה יש השפעות חיוביות נוספות, לאלה המתרגלים בהתמדה:
"פיזית: המדיטציה מביאה לא רק הרפיה לגוף, אלא גם אגירה של אנרגיה חיונית המסייעת לגוף לרפא את עצמו באופן טבעי ולהתגבר על-ידי כך על מחלות ביתר יעילות. נפשית: המדיטציה היא דרך טבעית להתגבר על חולשות נפשיות, מעצורים ותסביכים שונים כגון בושה, יהירות, רחמים עצמיים, שחצנות, פחד, עצלנות וכעס המדכאים את התנהגותנו הספונטאנית והטבעית. מנטלית: המדיטציה מגבירה את כוח-רצוננו, משפרת את הריכוז, מחדדת את שיפוטנו ומאפשרת ביטוי מלא של כישרונותינו ותכונותינו החיוביים."   שרי שרי אננדמורטי

ובמילים אחרות:
• להרגיש יתר שלווה.
• להתגבר על אכזבה או על צער עמוק.
• להתגבר על כאב, פיזי או נפשי.
• לשפר את בריאותי.
• לנפץ מסגרות, הרגלים שליליים.
• להיעשות יותר רגישים, פחות רגשניים.
• לפתור בעיות באופן מיטיב ומעצים.
• להיפתח לאחרים ולטבע, לחוות את האחווה והאחדות בינינו
• להנות ממערכות יחסים בריאות ובריאות
• למצוא מה אנו רוצים באמת… ולממש
ועוד ועוד

אם אתם עדין לא שם, עכשיו הוא הרגע להתחיל!
"לשם כך חיוני שבתחילה נשקיט את המחשב (mind), משימה שאינה קלה כלל ועיקר. ייתכן שבתחילה מאמצינו לא יהיו כה מוצלחים, אך לפחות אנו יכולים להרגיע את המחשב במידה שאנו מפחיתים את המולת המחשבות.
במידה מסוימת כמעט כל אחד שרוצה לנסות יכול להגיע לצעד ראשוני זה.

ההצעות הבאות יכולות לעזור:
• שבו בשקט דקה או שתיים ונשמו מספר נשימות עמוקות. היו מודעים לכל מתח פיזי ונסו להרפות אותו במתינות.
• תוך כדי התרכזות בהשקטת המחשב, חשבו על עץ, או הר, או כל מקום בטבע אשר בו הינכם חשים מרגוע. נסו לחוש את השלווה הזו עוברת דרככם ממש עכשיו ומקרינה מכם החוצה."
כאשר מחשבות אחרות פורצות פנימה (וכך בוודאי יקרה) פשוט שימו לב אליהן, הסיטו שוב את מחשבותיכם אל שלוות הטבע והניחו למחשבות המפריעות לדעוך.
אם אתם טירונים במדיטציה, יספיקו בתחילה חמש דקות. אחרת, המחשב עשוי להיות חסר מנוחה.
אם תתמידו בתרגול זה מדי יום או מספר פעמים ביום תגלו כעבור מספר שבועות שיש לו השפעה מסוימת עליכם. עם הזמן ולאחר אימונים עשוי להיות קל יותר להרגיע את המחשב בשעת הצורך. זו רק ההתחלה, אך התחלה חשובה מאוד במסע הארוך הביתה." אדוארד סי. אבדיל

קרישנמורטי מדגיש את ההתבוננות ותשומת הלב שהם מיסודות המדיטציה: "התבוננות נקייה ללא הדימויים שיצרנו בעבר. 'הקשב ללא הפרעה או פרשנות…רק אז תהיה פעולה…' הבריחה מההווה מהיש מובילה לאשליה. 'מתוך הבנת היש נוצרת פעולה המובילה לשינויו' "…

"ניתן לראות במדיטציה תהליך דומה לכוונון פסנתר. אם הפסנתר אינו מכוונן, אתה שומע צלילים רבים כשמקישים בקלידים, אבל רק מעט מוזיקה. הצלילים שהופקו במקרה זה אינם נעימים לאוזן. כזה הוא מצבה של האישיות כשאינה מכווננת בהרמוניה עם האלוהים הפנימי… האישיות זקוקה לכיוונון יומיומי באמצעות מדיטציה ככלי שיש בכוחו להפיק צלילים טהורים והרמוניים. רק אז תוכל המודעות של האישיות להתאחד עם האלוהים הפנימי ולהתחיל להפיק מוזיקה יפהפייה".
ג'ייסי כראם, מתוך "אמנות הקשב הפנימי"

התחלנו ביצירתיות ונסיים באמנות: "מדיטציה הנה אחת האמנויות הגדולות בחיים – אולי הגדולה ביותר – ואי אפשר ללמוד אותה מאיש, וזה היפה שבה. אין לה טכניקה ועל כן אין לה סמכות. כאשר הינך לומד אודות עצמך, מתבונן בעצמך, משקיף על אופן הלכתך ואכילתך, על דרך דיבורך,הרכילות, השנאה, הקנאה – אם הנך ער לכל אלה בתוכך, מבלי לשפוט, לחיוב או לשלילה – זוהי מדיטציה…"
קרישנמורטי

וגם טיפים מניסיון:
לתרגל מתוך רכות, טוב לב ועדינות כלפי עצמך. להשתדל לא להיסחף לשיפוטיות ולביקורת עצמית.
גם אם התודעה נודדת ומופיעות המון מחשבות, שוב ושוב- פעם אחרי פעם להשיב בעדינות ובנחישות את תשומת הלב לרגע הנוכחי- לתחושות שמופיעות כעת.
מדיטציה היא הכרה והתבוננות במה שקורה- נעים או לא נעים- באופן רגוע.
מדיטציה היא לראות ולהמתין בסבלנות עם מודעות ועם הבנה. מדיטציה איננה לנסות לחוות משהו ששמענו או קראנו עליו.
פשוט לשים לב לרגע הנוכחי. כששמים לב שהופיעו מחשבות, נתוודע לכך ונבחר להשיב את תשומת הלב למה שקורה ברגע זה.
ברגע שגילינו שהופיעו מחשבות – אתה כבר נוכחים ומודעים! במקום לשפוט ולכעוס על עצמנו, נשמח בנוכחות. בזמן המדיטציה אנו מוודאים שגם הגוף וגם התודעה נינוחים.
אם הגוף והמוח מתעייפים, יתכן שמשהו שגוי בדרך התרגול שלך, וזה זמן לבדוק את אופן התרגול שלך:
האם אתה מתרכז מדי בזמן המדיטציה?
האם אתה רוצה שמשהו יקרה?
האם אתה רוצה שמשהו יפסק?
על התודעה להיות רגועה ושלווה. קשה למדוט כאשר התודעה נמצאת במתח.
ננסה לתרגל ללא ציפיות, ללא להשתוקק לדבר, ובלי דאגה. אין לנסות לגרום לדברים לקרות באופן שבו אנו רוצה שיקרו, אלא להכיר את הדברים שקורים כפי שהם.
ננסה לקבל ולהתבונן גם בתופעות נעימות וגם בתופעות בלתי נעימות.
אל נרגיש מוטרדים על ידי הדעת החושבת. איננו מתרגלים כדי למנוע מחשבות, אלא בכדי לזהות ולהתוודע לחשיבה כאשר היא מופיעה.
בל נדחה דחה שום אובייקט אליו שמנו לב. נדע את הזיהומים (חמדנות, דחייה, בלבול) שהופיעו בהקשר של האובייקט ונמשיך לבחון את אותם זיהומים…הם המורים שלנו.
ברכה אלרון

אברהם אורון

 ברצוני לספר לכם סיפור על כוכב. הוא לא היה כוכב קולנוע מפורסם, וגם לא כוכב זמר שהתקליטורים שלו נמכרים באלפי עותקים. הוא היה כוכב קטן, אחד ממיליארדים רבים של כוכבים, הסובבים להם בשמים האפלים וסובבים בנאמנות, שנה אחר שנה, את השמש שלהם.

לכוכבנו קראו "ארץ" ועל-אף שהיה קטן, הוא היה פנינה של כוכב. יפה להפליא עם האוקיינוסים הכחולים שלו, עם השמים התכולים והעננים הלבנים המשייטים בהם, עם ההרים המושלגים, היערות העבותים והנהרות הזורמים, המישורים המוריקים והמדבריות הצחיחים והפראיים. והמופלא שבכוכב הקטן הזה היו החיים, שפע אינסופי של חיים מכל הצורות והגוונים: החיים הגבישיים שצמחו במעבה האדמה, החיים הצמחיים שכיסו את האדמה בלבוש יפהפה של ירק, עצים ופרחים, בעלי-החיים ששחו, זחלו, עפו והלכו בכל מקום על-פני האדמה, ולבסוף האדם, שהיה הנבון מכולם.

והנה, לאחר שנים רבות של בריאות, התפתחות, איזון והרמוניה – החל כוכבנו לחוש ברע, ולעיתים קרובות סבל מקשיי-נשימה, מפריחות חמורות בכל אזורי גופו, מהצטברות של ליחה שהציקה לו מאוד וממצבי-רוח דכאוניים כמוהם לא חווה מעולם בעבר. לאחר שהמצב הידרדר והלך, החליט כוכבנו לפנות למרפאת-הכוכבים הקרובה. נקבע לו תור לאחד הרופאים, שטיפל בשיטות הריפוי המקובלות.

הרופא בדק את הכוכב שלנו וקבע, שהוא סובל מזיהום חמור בדרכי-הנשימה. "האטמוספירה שלך מזוהמת, הנהרות והאוקיינוסים מזוהמים וסתומים בליחה, והבעיה היא שבני-האדם שלך משתמשים בתהליכי-הייצור בחומרים מזהמים שזורמים אל הנהרות והאוקיינוסים, ומייצרים אנרגיה בתהליך של שריפת דלק בכמו-יות גדולות מאוד, שממלא את כל האטמוספירה שלך בגזים מרעילים, שנשטפים אף הם על-ידי הגשם אל האדמה והים".

"אז מה עושים?" שאל כוכבנו בנימת חרדה.

"יש לנו תרופה אנטיביוטית מאוד יעילה נגד וירוס האדם, שהתרבה מאוד אצלך. תרופה זו תשמיד את בני-האדם והבעיה תיפתר".

כוכבנו הזדעזע: "להשמיד את כל בני-האדם? אתה מבקש ממני להשמיד את כל ילדי?"

"אין לך ברירה אחרת", אמר הרופא. "אם ברצונך להמשיך לחיות – עליך לקחת תרופה זו".

"אני מעדיף למות מאשר לפגוע בילדי", אמר הכוכב האמיץ. "יש ביניהם כאלה שהם בוגרים, נבונים ונפלאים, ועוזרים לשמר את האיזון וההרמוניה על פני, ואילו אחרים שהם כמו ילדים שובבים ובלתי-ממושמעים, שטרם למדו איך לחיות באיזון ובהרמוניה, שטרם מבינים כי כל החיים על-פני מחוברים ביניהם במרקם מאוד מסועף של קשרים, ושפגיעה בחלק מהמרקם פוגעת בכולו, ושבסופו של דבר הם ייפגעו מכך. האין לך איזו תרופה שתעורר את בני-האדם שטרם בגרו למשמעות מעשיהם?"

"לצערי לא", ענה רופא הכוכבים. "במרפאה שלנו מרפאים רק כך. תוכל לפנות למרפאות אחרות, ואולי יש כאלה שמטפלים בשיטות יותר מתונות, אבל לדעתי הסיכון גדול, ואיני ממליץ לך לדחות את הטיפול".

– "ילדי הם חלק ממני, אמר הכוכב ארץ. גופם הוא חלק מגופי וגם את הנפש, שבאמצעותה הם מרגישים וחושבים, נתתי להם מתוך עצמי. רק הרוח השוכנת בהם מקורה ברוח האלוהית, שגם רוחי נאצלה ממנה. אני בכל-זאת אקח את הסיכון ואפנה לריפוי האלטרנטיבי".

לאחר התייעצות עם כמה מחבריו הכוכבים, הגיע הכוכב שלנו לרופאת-כוכבים שהיתה מפורסמת בדעותיה הבלתי-מקובלות . היא היתה חסידה של הגישה ההוליסטית, שדגלה בצורך להגיע אל הסיבות העמוקות שמעבר לסימפטומים החיצו-ניים. הרופאה ביצעה בדיקה חיצונית מדוקדקת והתבונה בעין רוחנית אל שדה-האנרגיה הרגשי והמנטלי של הכוכב, ואז פתחה ואמרה:

"אני מזהה דיסהרמוניה בתחומים רבים. האיזון העדין והמדויק, המאפשר קיום ושגשוג החיים, נפגע. התוצאה היא המחלה שהינך סובל ממנה:

"ראשית נתייחס לנוזלים, שהינם הדם הזורם בעורקיך. מיליוני טונות של שפכים וחומרים רעילים ממשיכים לזרום אל הנהרות, הימים והמאגרים התת-קרקעיים ומזהמים את נוזל-החיים.

"האוויר, המאפשר את הנשימה המאחדת את כלל החיים, מזוהם אף הוא, וזורמים אליו מידי שנה מיליוני טונות רבים של דלק שרוף, גזים ואבק, היוצרים את אפקט החממה שאחראי לשינוי מזג-האוויר, לגשם החומצי ולפגיעה בשכבת האוזון המשמשת הגנה מפני הקרניים הקוסמיות הקטלניות.

"האדמה, שהינה הרחם המצמיח את החיים, סובלת מעייפות מצטברת בשל ההמלחה, והדילדול שלה נובע מניצול היתר והשימוש המוגבר בדשנים כימיים ובחומרי-הדברה.

"בממלכת הצומח ניתן לראות אינספור מחלות ומזיקים, והצטמקות מסוכנת של השטחים הירוקים, המשמשים כריאות הירוקות שלך.

"בממלכת החי, בעלי-חיים רבים שיש להם תפקיד חשוב במאזן האקולוגי שלך הולכים ונעלמים, ומאידך מתרבים חרקים ומזיקים אחרים, שאוייביהם הטבעיים הושמדו.

"בממלכת האדם נדירים האנשים הבריאים באמת. האנושות סובלת מאינספור מחלות פיזיות, שחלקן נובע מגורמים סביבתיים אך רובן נגרם על-ידי זיהומים ודיסהרמוניה במישור הרגשי והמנטלי, שפוגעים הן באדם והן בטבע.

"עד כאן הסימפטומים החיצוניים", אמרה הרופאה, "וכאן עלינו להעמיק אל הסיבות הפנימיות והעמוקות.

"כשמתבוננים בעיניים רוחניות אל ההילה שלך", אמרה הרופאה לכוכב, "ניתן להבחין בזיהום ברבדים הרגשי והמנטלי. שני הרבדים הללו מלאים וגדושים בצורות מחשבה ורגש המביעות פחד, כעס, שנאה, אנוכיות וחמדנות. צורות אלה מופיעות בצבעים עכורים, המשקפים את העובדה שמקורן בדפוסי-חשיבה ורגש שליליים שיצר האדם.

"אתה מבין, מחשבות ורגשות הן אנרגיה, והם יכולים להיות בתדרים בונים או בתדרים הרסניים. במקורן האנרגיות הללו היו ממקור אלוהי טהור, אך כשהאדם עושה בהן שימוש, בתהליך החשיבה וההרגשה, הוא מטביע בהן את חותמו.

"ככל שהאדם יותר מפותח מבחינה אינטלקטואלית, כך החותם שמוטבע על אנרגיות אלו הוא יותר חזק, יותר מתמשך ועם השפעה יותר רחבה על הסביבה האנושית והטבעית".

הכוכב שאל: "את מתכוונת, שכל אדם נותן לאנרגיה את הצבעים הדומיננטיים שבשדה הרגשי שלו?"

"אכן כך", ענתה הרופאה. "כיום הרגשות והמחשבות הדומיננטיים באנושות שחיה על פניך הם הפחד, הכעס, החמדנות והאנוכיות. הם קיימים בשדות-האנרגיה של רוב בני-האדם, ועל-כן שדה-האנרגיה שלך מלא בהם".

"עדיין איני מבין איך הדברים שאמרת מתקשרים למחלה שלי", אמר הכוכב.

הרופאה ענתה: "מייד תבין: מאחרי כל עשייה ומאחרי כל תהליכי היצירה, הן של האדם והן של ממלכות-הטבע האחרות, עומדות אנרגיות המחשבה והרגש.
"מה שקודם לתרופה חדשה המיטיבה עם האדם, היא מחשבת ממציא-התרופה, ולאחריה ההשתוקקות שלו לממש מחשבה זו במימד הפיזי. ובאותו אופן – מה שקודם לפריצת מלחמה הן מאסות גדולות של פחד, כעס, שנאה ואנוכיות, שבסופו-של-דבר משתלטות על יוצריהן וסוחפות אותם למלחמה.

"העובדה שהאטמוספירה שלך טעונה באנרגיות כאלו, משפיעה לא רק על האדם אלא גם על כל ממלכות הטבע האחרות, ועל כל כוחות-הטבע החצי-אינטליגנטיים שמתחזקים את גופך ויוצרים את האיזון האופטימלי והעדין, הדרוש לצורך קיום, הישרדות והתפתחות של כל צורות-החיים על פניך. כוחות אלו, הקרויים גם רוחות-הטבע, מתחלקים לכוחות של יצירה, כוחות של שימור וכוחות של הרס.

"בגוף האדם, למשל, אנו מוצאים את כוחות היצירה שקשורים לגדילה ולהתחלקות התאים, את כוחות השימור שקשורים בהזנת הגוף ובשימור בריאותו, ואת כוחות-ההרס שפועלים להרוס אורגניזמים זרים ותאים מתפרעים או סרטניים.

"מחשבות האנוכיות והחמדנות, שיוצרים מילארדי אנשים בכל יום והמצויות באטמוספירה הרגשית והמנטלית שלך, משפיעות על ילדים רכים ועל צעירים שאישיותם טרם התגבשה, וסוחפות אותם לכיוון האנוכי. ואם תחשוב רגע תמצא, שמאחורי הגידול העצום בצריכת הדלק ובצריכת מוצרי מותרות רבים ושגשוג של תעשיות שמזהמות את האטמוספירה והמים, נמצאת החמדנות שמוזנת על-ידי תעשיות התקשורת והפרסום, המשכנעים את בני-האדם שאינם שלמים עם עצמם ושאינם מבינים את ייעודם, שהמוצרים הללו יביאו להם סיפוק ואושר. מעטים מאוד האנשים השלמים והמאושרים על פניך. רוב בני-האדם מסתובבים בתחושת חסר פנימי, שאותה מנצלים גורמים אנוכיים לצורך התעשרות והשתלטות על משאבים אנושיים ומשאבי-טבע.

"ובאשר לכוחות-הטבע שמתחזקים את גופך – גם הם מושפעים מהמאסות העצומות של החשיבה האנוכית העוטפת אותך, מחשבות המחזקות במיוחד את כוחות-ההרס, שמתבטאים בשינויים קיצוניים במזג-האוויר, במחלות שבני-האדם מתקשים להתמודד עימן כמו מחלת האיידס למשל, בהתרבות המזיקים בעולם הצומח והחי, בהתחזקות של אלמנטים טרוריסטיים בין בני-האדם ואפילו ברעידות-אדמה ותאונות-דרכים".

רופאת-הכוכבים סיימה את דבריה ולאחר רגע של שתיקה, נאנח הכוכב החולה ואמר:

"לפי דבריך, הסיבה למחלתי היא האנוכיות של האדם. אך מה עם ממלכות החי והצומח? מה עם אותם כוחות-טבע שהזכרת? האם להם אין חלק בכך?"

"לצערי לא", ענתה . "הן לבעלי-החיים והן לצמחים אין מודעות-עצמית. בעלי-חיים מתוכנתים להגיב אינסטינקטיבית לגירויים ולאירועים, כולל הגברת התוקפנות שלהם בסביבה הנשלטת על-ידי אנוכיות ופחד. ובאשר לכוחות-הטבע – גם הם מתוכנתים לפעול בהתאם לחוקי-הטבע, ואין להם רצון חופשי. הנטייה שלהם היא לתמוך ולהגביר את כוחות המחשבה והרגש שיוצר האדם, לטוב ולרע".

"אך הרי יש בני-אדם נפלאים, שחיים על פני", הגיב הכוכב, "בני-אדם שדואגים לבריאותי ומקדישים את חייהם להיטיב עם בני-אדם אחרים, עם בעלי-חיים ועם הטבע בכללותו".

– "נכון. ישנם בני-אדם שחושבים אחרת. הם יותר מפותחים מבחינה רוחנית, במובן שהם חשים את אחדות-החיים, את המארג האנרגטי המחבר ותומך בכל צורות-החיים. מספרם גדל בהדרגה והם יהוו גורם מרכזי בתהליך הריפוי שלך. בני-האדם האלה הם התקווה שלנו, וככל שיגדל מספרם כך תגדל גם עוצמת המחשבה המוארת והבלתי-אנוכית שלהם ותורגש יותר השפעתה על האנושות ועל כוחות-הטבע".

"ומה עלי לעשות כדי לזרז את התהליך?" – שאל הכוכב.

"תהליך ההתפתחות של המודעות באדם הוא תהליך איטי, וישנם כוחות אלוהיים שתומכים בתהליך, אך מתוך כבוד לרצון החופשי של האדם הם מאפשרים לו ללמוד בקצב שלו. במהותו של כל אדם קיים ניצוץ מהאלוהי, המתעורר אט-אט לאלוהותו, ועל-כן עליך להיות סבלני, ולהתייחס באהבה ובחמלה אל כל בני-האדם, שהרי הייעוד שלך מראשית בריאתך הוא לשמש כבית-ספר, שבו יתפתחו כל ניצוצות החיים האלוהיים. כרגע הכיתות הנמוכות בבית-הספר שלך הן הדומיננטיות, אך המצב ישתנה בהדרגה בעתיד".

"אני מרגיש שאני יכול להיות גורם פעיל יותר בתהליך הריפוי שלי", אמר הכוכב, "אני יכול להשתמש בעוצמת המחשבה שלי כדי לחזק את בני-האדם הפתוחים יותר לרעיון אחדות-החיים. מה דעתך?"

"אין ספק, שחשיבה חיובית ממוקדת ומוארת יכולה להאיץ את הריפוי", ענתה הרופאה. "אני הייתי מייעצת להתמקד ברעיונות ברורים, שמתווים אפיקי חשיבה ופעולה להארת המודעות האנושית ולפיתוח איכות הלב.

"הארה ואהבה הינם המפתח לכל ריפוי. הארה, פירושה הגברת האור הפנימי באמצעות ידע אמת ותובנות אל מהות החיים והקיים. האור הפנימי מאפשר לראות את הסיבות לסבל ואת השינויים הדרושים כדי להפחית את הסבל ולהתקדם לקראת אושר אמיתי. האור הפנימי מאפשר גם את הראייה והחוויה של האמת בדבר אחדות החיים ביקום, וכשיש אפילו התחלה של הבנה כזו – אזי חומות ההפרדה שנבנות בין אדם לאדם מתערערות, והתחושה שהאחר הוא חלק ממך הולכת ומתחזקת.

"תחושת קרבה וחמימות זו, המופנית לכלל בני-האדם ולכלל החיים, זוהי אהבה. אהבה והארה צועדות יד ביד, וככל שיגדל מספרם של בני-האדם שפיתחו איכויות אלו – כך יואץ תהליך הריפוי שלך ושל האנושות.

"והנה, לסיכום, הצעתי למסרים לבני-האדם, בהם עליך להתמקד:

• "התחברו מדי יום לאור הפנימי שלכם במדיטציה. גלו את אוצרות השלווה והחוכמה שבנשמתכם, וכך אושרכם ושלוותכם יהיו תלויים פחות בדברים שמחוצה לכם.
• "לימדו את עצמכם, את נפשכם, לימדו את הכעס, הפחד והתשוקה. קבלו צדדים אלה של עצמכם באמפתיה וכך תרפאו אותם.
• "היו קשובים לחיים סביבכם. הקשיבו לעצמכם ולחבריכם. רק אם יש קשב ניתן לשמוע את היקום הדובר אלינו בקול דממה דקה, מתוכנו ומתוך אירועי חיינו.
• "התמקדו במשותף ובמאחד במקום במפריד ובמבדיל, וכך תוכלו לגלות את המרקם המקשר אתכם עם כל היקום.
• "לימדו להבחין בין האגו, שההזדהות עימו היא מקור סבלכם, לבין הנשמה או העצמי הגבוה. לימדו להבחין בין דחפי האגו לבין קולה האמיתי של הנשמה.
• "חפשו ומיצאו את אלה השרויים בסבל ובמחסור והיטיבו עימם.
• "אפשרו לסבלם של אחרים לגעת בליבכם, כי רק כך תתפתח בכם חמלה אמיתית".
• "התחברו לקבוצות לימוד ומדיטציה, שיעצימו את העבודה הפנימית ואת האור שתוכלו לשדר אל העולם שמסביבכם.
• "תנו מופת אישי לסביבתכם, היו מגלמים בחייכם את העקרונות הרוחניים שלמדתם וכך תשמשו כמופת של אהבה ושירות בלתי-אנוכי לאנושות.

וכשסיימה, לחצה רופאת הכוכבים את ידו של הכוכב החולה בחום ואמרה לו "אל-דאגה, ידידי. לך לדרכך והפעל מיד את המשדרים הטלפטיים שלך וזאת אעשה גם אני. יחד נעביר את המסרים המרפאים לאנושות שלך".

אברהם אורון 4.10.2004

 

 

מאת פרופ' ג'והן אלגאו (John Algeo)

ד"ר ג'והן אלגאו היה סגן-הנשיא הבינלאומי של האגודה התאוסופית ופרופסור-חבר באוניברסיטת ג'ורג'יה בארצות-הברית, בעל תארי-כבוד אקדמיים רבים. המאמר פורסם בכתב העת לתאוסופיה "אור" ונקרא במקור: הבודהא וטוֹלקין, ארבע האמיתות הנאצלות בסיפורי האגדות

חייו של הבודהא, כפי שנרשמו ברשומות מסורתיות, הינם מעין סיפור-אגדה המכיל מוטיבים מתוך סיפורי-אגדה רבים אחרים, מקודשים וחילוניים. הוא נולד לאמו לאחר התעברות מופלאה בהיותה במסע מחוץ לארצה. הוא גודל כנסיך שלא ראה סביבו דבר מלבד בריאות ואושר, אך היו לו ארבעה חזיונות ששינו את חייו. הוא גלה מן הנוחות והמותרות של בית-אביו והתנסה במבחנים רבים ובמחסור ביער. המפתה הגדול[1] הסתער עליו, אך הוא לא נכנע. למשבר הגדול של חייו הגיע תחת עץ, ויצא ממנו כדי לפגוש את חסידיו הראשונים ולהפיץ את תורתו בעולם. חייו של הבודהא הם מיזוג של רעיונות מרכזיים מתוך סיפורי האגדות.

סיפורי האגדות הינם עתיקים מאוד ומודרנים מאוד בו-בזמן. הפופולריות של שתי סדרות הסרטים הארי פוטר ו-שר הטבעות מבליטה את העובדה, שיצירות אלה הינן דוגמאות עכשוויות לסגנון של סיפורי אגדות. סיפורי האגדות המודרנים נקראים לעתים קרובות סיפורי-דמיון (פנטזיה), אך במהותם הם דומים. ספרי הארי פוטר ו-שר הטבעות הינם סיפורי האגדות של זמננו, ומופיעים בהם כל המאפיינים היסודיים של סיפורי אגדות מסורתיים מסוגם.

הרעיון של ספרות הפנטזיה הוצע על-ידי ג'.ר.ר. טולקין (J.R.R. Tolkien), בלשן וסופר שכתב את שר הטבעות, בהרצאה שהעביר בשנת 1938 באוניברסיטת סנט אנדרוז בסקוטלנד ופורסם מאוחר יותר בחיבור "על סיפורי-האגדות". במאמר זה הצביע טולקין על-כך, שסיפורי האגדות אינם אודות פיות, אלא יותר אודות הגיבור האנושי במסע בארץ-הפיות, מקום מכושף ומסוכן – יפהפה, אך בלתי ידידותי לבני-תמותה. שורת הפתיחה המסורתית לסיפורי האגדות, "היה היה פעם…", ממקמת את הסיפור מחוץ לזמן ולמקום, במימד אחר של מציאות, בארץ הפיות.

בחיבור זה טולקין גם מצביע על ארבע תכליות, או ערכים, של סיפורי האגדות. ערכים אלה הינם בריחה, התאוששות, נחמה ודמיון (פנטזיה), והם יכולים להימצא בהארי פוטר וב-שר הטבעות, ממש כמו גם בדוגמאות ישנות יותר, מסורתיות, של סגנון ספרותי זה.

מה שעוד ראוי לתשומת-לב הוא, שארבעת הערכים של סיפורי האגדות יכולים להיות מוצגים כמקבילים לארבע האמיתות הנאצלות, שהבודהא גילה במדיטציה שערך מתחת לעץ-התאנה-ההודית, ושהינן הבסיס לבודהיזם. הבה נבחן את ערכיו של טולקין ואת האמיתות של הבודהא, ונמצא את המשותף ביניהם.

בריחה ותיסכול

טולקין אומר, שערך אחד של סיפורי האגדות הוא שהם מספקים דרך לבריחה. בריחה נשפטת לעתים קרובות כשגויה, מעין הזנחת חובה, וספרות על בריחה נחשבת למזיקה מבחינה פסיכולוגית. כפי שטולקין מציין, אין טעם לומר לאסיר שלא נכון לברוח. אם אנחנו כלואים, אנחנו מחפשים דרך להשתחרר.

כתבים דתיים רבים, במערב ובמזרח גם-יחד, מתארים את חיינו בעולם הזה כסוג של כליאה שדורש "גאולה" או "שיחרור". כלומר, הימלטות. הגאולה הינה מילוט מן הרעה החולה של חטא לבריאותה של הקדוּשה. השיחרור הינו בריחה מן הקשרים של הקארמה אל החופש של הנירוואנה.

האמיתה הנאצלת הראשונה של הבודהא הינה שהקיום כרוך בתיסכול, בכאב או בסבל, ושמאפייני הקיום נובעים מן העובדה שאנחנו חושבים על עצמנו כעל הוויות נפרדות אחד מן השני, בזמן שלמעשה אין כל הפרדה. אם אנחנו מחפשים מקור נפרד להוויתנו נגלה, במיליה של המשוררת האמריקאית גרטרוד שטיין, כי "אין כל כאן שם", אלא ריקנות בלבד. ויתרה מזו, כל הקיים משתנה תדיר ואינו יציב. אי-יציבות, ריקנות ותיסכול מכאיב – הינם תנאים שמהם נברח בשמחה. החכם ההינדי הדגול שנקראצ'אריה הכריז, כי המציאות המוחלטת הינה הוויה בלתי-משתנה, מודעות ואושר – ואלה הם התנאים שאליהם היינו רוצים להימלט.

חיי הבודהא הינם דוגמה להימלטות מן התיסכול, הריקנות וחוסר-היציבות שבחיים אלה, וחוקי הדת שלו, הדהארמה, מצביעים על הדרך כדי שגם אחרים יוכלו להימלט אל הוויה, מודעות ואושר.

התאוששות ומטרה

הערך השני של סיפורי האגדות, לפי טולקין, הינו התאוששות. ההתאוששות הינה הגילוי-מחדש של היענות ילדותית למה שהוא חדש, במקום ההתניות שכולנו מתבססים עליהן כהנחייה לכל התנסויותינו. כשאנחנו צעירים מאוד, אנחנו מגיבים לכל התנסות חדשה באופן רענן, כי אין לנו דבר מן החיים להשוות אליה. אך בהתבגרנו אנו מפסיקים להגיב בדרכים חדשות לחוויות חדשות, ובמקום זאת מתחילים להגיב מתוך הרגל או התניות. במקום להעריך את החדש אנו מתחילים לקשר אותו עם הישן וכך להגיב לא לחוויות ממשיות, אלא לזיכרונות שלנו מהתנסויות דומות בעבר. סיפורי האגדות, אמר טולקין, עוזרים לנו לגלות מחדש את הרעננות של תגובה ילדותית לחדש.

… עלינו לאושש את תחושת החידוש, המאפיינת את הילד, אם אנחנו רוצים להשיג את החידוש של השמיים. באופן דומה מופיעה בבהגוואד-גיטא מאנטרה, אוֹם טַאט סַאט, שאפשר לתרגמה (אם בכלל אפשר לתרגם אותה) כ: "הו, זה שקיים". אבל הלשונאי טום מק'ארתור תירגם אותה לצירוף מילים בן-זמננו כ: "טוב, זה מה שיש". עלינו לאושש את היכולת להגיב לדברים חדשים באופן חדש, להכיר ב"זה" באופן בו הוא ישנו.

האמיתה הנאצלת השניה של הבודהא הינה כי לסבל, לכאב ולתיסכול יש סיבה. הסבל, הכאב והתיסכול אינם פשוט הדרך בה מתנהלים הדברים, הם אינם תנאים בלתי-נמנעים. הם תנאים נגרמים, ואנחנו יכולים לזהות את הגורם. הגורם יכול להיות מתואר בדרכים רבות: כהתקשרות רגשית, כחמדנות, כשנאה או כאנוכיות, אך בעיקרו של דבר זוהי בּוּרוּת באשר לאופן בו הדברים מתנהלים. טולקין אומר, בתוצאה, כי הסיבה הינה ההתניות שלנו, עליהן עלינו להתגבר בעזרת אישוש האופן בו אנו חווים את החדש – המודעות שלנו לאופן שבו הדברים קורים.

נחמה וסיום

הערך השלישי שטולקין מייחס לסיפורי אגדות הינו נחמה. ברמה ספרותית גרידא, הנחמה מתייחסת לעובדה, שכל סיפורי האגדות האמיתיים מסתיימים בשורה: "וכולם חיים באושר עד עצם היום הזה". ברמה כללית יותר, הנחמה מתייחסת לעובדה שקיימות שתי השקפות בסיסיות על החיים. האחת היא שהחיים הינם טעות שתסתיים ברע, ושכל מה שאנחנו יכולים לעשות זה לקדם את פני הסוף באומץ ובכבוד. זוהי השקפת-החיים הטראגית. השקפתן של הדרמות היווניות כ"אדיפוס" ושל הפואמות האנגלו-סכסוניות כ"קרב מאלדון".

ההשקפה השניה היא שלחיים יש צו ומטרה והם יסתיימו בטוב, בתנאי שנזרום איתם ונשתף פעולה עם מהלכם. זוהי ההשקפה של סיפורי האגדות. בכל טרגדיה יש קטסטרופה (בתרגום מילולי: "נקודת-המפנה"), שבה השחקן הראשי הופך ממנצח לקרבן. זוהי הנקודה שבה, למשל, המלך אדיפוס מגלה שהרג בלא-יודעין את אביו ונשא את אמו לאשה. בכל סיפור אגדה, לעומת זאת, יש מה שטולקין מכנה "אֵאוֹקטסטרופה" (מילולית: "נקודת-המפנה-הטוב") שבה הופך הגיבור מקורבן למנצח. למשל, זוהי הנקודה שבה הנסיך מוצא את סנדל-הזכוכית המתאים לרגלה של סינדרלה. טולקין, נוצרי אדוק, כינה את הברית-החדשה סיפורי האגדות הגדולים ביותר שנכתבו מעולם, מפני שהם כוללים את נקודת-המפנה-הטוב של תחיית-המתים, שבה ישוע שב לחיים והביא את הבשורה, שגם אנחנו יכולים לעשות זאת.

האמיתה הנאצלת השלישית של הבודהא הינה שיש סוף לסבל, לכאב ולתיסכול. אין זה מספיק לדעת שיש סיבה לתנאים אלה, עלינו גם להכיר בכך שישנה אפשרות שהם יחדלו מלהיות. סוף הסבל הוא הנירוואנה, "כיבוי" הקשר הרגשי, החמדנות, השנאה, האנוכיות והבורות. במקביל אומר טולקין, כי קץ החיים הינו נקודת-המפנה-הטוב והנחמה של סוף טוב.

פנטזיה והדרך

הערך הרביעי של סיפורי האגדות, לפי טולקין, הינו הדמיון (הפנטזיה). בדרך כלל לא היינו חושבים על פנטזיה כערך, אך עלינו להבין למה טולקין מתכוון בכך. הדמיון הינו היכולת שעל כולנו להבין מתוך משהו שמעולם לא ראינו או שמענו או חווינו קודם-לכן. יש לנו מספר יכולות: בעזרת הזיכרון אנחנו מבינים את העבר, בעזרת התפישה אנחנו מבינים את ההווה, בעזרת הצפייה-מראש אנחנו מבינים את העתיד. אבל ישנו תחום חסר-זמן, שאינו בעבר, בהווה ובעתיד. זהו העולם של האפשרויות הבלתי-ממומשות. בתחום הזה מסתופפים כל הדברים שאינם קיימים, אך אפשר שיתקיימו. אלה כל העולמות החלופיים לעולמנו הממשי. בעזרת תחום הדמיון אנחנו יכולים להבין, למעשה ליצור, חלקים מעולם זה.

לאמיתו של דבר איש לא ראה מעולם חד-קרן – מלבד הבעל שאשתו רדתה בו באחת מהאגדות בנות-זמננו של ג'יימס טורבר. באגדה זו הבעל רואה חד-קרן בגינה, והחד-קרן אוכל שושנים. הוא מספר לאשתו הרודנית, שעונה: "החד-קרן הוא חיה דימיונית. ואתה טיפש, כך שאני הולכת לשים אותך בקן-הקוקיה". והיא מטלפנת לבית-החולים לחולי-נפש, ששולח אמבולנס עם אנשים בגלימות לבנות, שבאים אל הבעל ואומרים: "אשתך אומרת לנו שראית חד-קרן בגנך ושהוא אכל שושנים". הבעל עונה: "החד-קרן הוא חיה דימיונית. אשה מסכנה, אני חושש שהיא פשוט השתגעה". כך שהאנשים בגלימות הלבנות לוקחים את האשה ומכניסים אותה לבית-המשוגעים. מוסר-ההשכל של האגדה הזאת הוא: "אל תספור את הקוקיות שלך לפני שהן בתוך הקן".

למרות שייתכן שחדי-הקרן הינם חיות דימיוניות, הדימיון ברא אותם – משהו חדש מתוך התנסויות ישנות. ועכשיו קשה לדמיין עולם שבו לא קיימים חדי-קרן כיצורים אפשריים, בין אם הם קיימים או שאינם קיימים בעולם הראשוני של תפישתנו. טולקין מכנה יצירות כמו חדי-הקרן – או ארץ-הביניים שלו, או עולם-הקסמים של הוגווארטס מאת ג'יי.קיי. רולינג – "עולם משני", המפיק "אמונה משנית", בניגוד ל"עולם הראשוני" שבו יש לנו "אמונה ראשונית".

לכולנו יש יכולת לדמיין – ליצור משהו חדש – כי, כמו במונחים הנוצריים של טולקין, אנחנו עשויים בצלמו ובדמותו של האל. ומכיוון שהאל הינו בורא גם אנחנו, שעשויים בצלמו, בוודאי בוראים… כשנהיה… בשלים, גם אנחנו נוכל ליצור עולמות ראשוניים חדשים, אך בינתיים אנחנו יכולים להשתמש ביכולת הדימיון שלנו ליצירת עולמות משניים. לכן הדימיון הוא האמצעי שלנו ללמוד את העבודה, שאנחנו מכשירים את עצמנו לעשותה.

האמיתה הנאצלת הרביעית של הבודהא הינה שישנה דרך לשים קץ לסבל, לכאב ולתיסכול. הדרך היא השביל המתומן הנאצל שלו, המשתרע מ"הראייה הנכונה" של הדברים (שהיא ההכרה באופן שבו הדברים קורים) אל "הסאמאדהי הנכון". סאמאדהי (Samadhi) באופן מילולי הינו "איחוד, חיבור", או יוגה. היוגה של טולקין היא תירגול הדימיון. בעזרת תירגול הדימיון כולנו יכולים להיות יוצרים, יוצרים של סיפור האגדה של עצמנו. המחזאי האנגלי ג'.ב. פריסטלי אמר, שכולנו חיים סיפורי אגדות פרי יצירתנו.

לא כולנו יכולים לכתוב סיפורי אגדות עשירים מעשה-ידי-אומן כמו ספרי הארי פוטר או שר הטבעות. אך כולנו יכולים לקרוא סיפורים כאלה. ולקרוא סיפור זה לחבר אותו, "לארגן" (שהיא המשמעות המילולית של המילה "לחבֵּר"). כל סיפור הינו למעשה סיפורים שונים כמספר הקוראים אותו, כי כל קורא מביא איתו רקע שונה וציפיות שונות אל קריאת הסיפור, מה שעושה אותו סיפור שונה לכל אחד. בקריאה או שמיעה של סיפור, אנחנו למעשה בוראים אותו מחדש עבור עצמנו, וגם זה סמלי.

העצמי האחד שביקום – הלוגוס, אִישְׁוָארָא, אלוהים, או כל שם אחר בו ייקרא – כתב סיפור אגדה, פנטזיה, שהוא היקום. ואותו עצמי אחד קורא את הסיפור דרך עינינו, כי אנו העצמי האחד הממלא תפקידי-משחק מגוונים בסיפור של עצמו ואודות עצמו. ולכל אחד ואחד מאיתנו, הסיפור שונה. ולכל אחד ואחד מאיתנו, זה אותו הסיפור. הסיפור הוא אותו הסיפור לכולם כי יש לו עלילה, או תכנית, אחת. הסיפור שונה לכל אחד ואחד מאיתנו מפני שלכל אחד יש תפקיד שונה למלא בו.

חיי הבודהא ותורותיו הינם הסיפור של בריחה מתיסכולים של בורות, שנאה וחמדנות. הם הסיפור של התאוששות המודעות לסיבת הדברים. הם הסיפור שבו הנחמה של נקודת-המפנה-הטוב מוליכה אל הארת הנירוואנה. הם המופת, שאם נלך לאורו נוכל ליצור עולם, שבאופן אחר לא נוכל לחוותו. בעולם ההתנסות שלנו, עולם זה הוא פנטזיה. אבל עבור העצמי האחד של היקום, זוהי המציאות היחידה.

עברית: ענת כהן

[1]  Tempter = המפתה (מלשון פיתוי) – כינוי למחשָׁב האנושי

וויין גטפילד Wayne Gatfield

מר וויין גטפילד הוא סופר ומשורר ומשמש כנשיא של סניף האגודה התאוסופית בבולטון, אנגליה. במקור הכותרת המאמר הייתה "במקדש המוזה" המאמר פורסם בכתב העת לתאוסופיה "אור" ותורגם מהירחון  Theosophist, ספטמבר 2006.
________________________________________
במיתולוגיה היוונית יש תשע מוזות, אלות שמובילות את האומנויות והמדעים ומאצילות השראה על מי שמצטיינים בעיסוקים אלה. בנותיהם של זאוס מלך האלים ומנמוסין (Mnemosyne), "זיכרון". שמן מתקשר גם למילה הסנסקריטית מאנאס (manas) …. ומציין "זיכרון" או "תזכורת", כי בימי קדם טרם היות הספרים, המשוררים הסתמכו על זיכרונם. המילה "מוזה" יכולה להיות מקושרת גם, כפועל, עם פעולת החשיבה המעמיקה או ההתבוננות (מדיטציה).
כיום "מוזה" היא מילה המשמשת במובן רחב יותר כמישהו או משהו, בדרך כלל ממין נקבה, שמספק השראה למשורר או סופר, צייר או מוזיקאי; או שאפשר לומר שהיא מקור השראה ברמות שונות. אפשר לומר שרמת ההשראה אבדה קצת בעולם הזה, וכך גם טִבעה המקודש של המוזה.
….אפשר לומר שהביטוי הגבוה ביותר בחומר של המוזה הזאת הוא הטבע העליון שלנו, או בצורה יותר פיוטית השמש הרוחנית, המאירה את ההוויה הפנימית שלנו ממש כפי שהשמש הפיזית מטפחת את המבנה האנושי שלנו.

באחד ממכתביו כותב המאסטר KH:
"חוזה אמיתי הינו תמיד משורר, ומשורר לעולם אינו יכול להיות אמיתי – אלא אם הוא מצוי באחדות מושלמת עם הטבע הנסתר – "בורא בזכות ההתגלות הרוחנית שלו" כפי שמבטא זאת משורר דני גדול… מפני שאין זה מספיק שאדם נושא בחובו את האינסטינקטים הפיוטיים הנכונים; הם צריכים להשתקף בנאמנות רבה בצורה של פרוזה, כך שיקסימו את הקורא האינטליגנטי בכל אשר ישאו אותו כנפי דמיונו של המשורר."

לשירה אמיתית יש איכות מאנטרית שיש לה השפעה מוגדרת על תודעתו של הקורא. משוררים אמיתיים, כפי שאומר KH, כותבים או מדברים ממצב תודעה נעלה. מה שהם חווים לעולם לא יוכל להיות מבוטא במילים, אבל הם מנסים, מפני שהם חווים צורך לחלוק את תחושתם.
הטבע הזולתני (אלטרואיסטי) של המשוררים, שהבין את האחדות של כל הדברים, הוא שמניע אותם לנסות ולחלוק בחוויה שלהם – לנסות ולהאציל על אחרים השראה ללכת בעקבותיהם. חשוב גם לציין שהרוח הפיוטית היא דרך חיים, ומבטאת את עצמה בכל מעשינו ולמעשה בכל אשר הננו, היא הרבה יותר מאשר רק לשים מילים על נייר.

כל הכתבים הרוחניים הגדולים בעולם הינם פיוטיים – התנ"כ, הבהגואד-גיטה, הדהאמאפאדה, הקוראן, קול הדממה, הטאו-טה-צ'ינג, האופנישאדות וכך הלאה, מפני שסוג השפה הזה מדבר אל הנשמה ולא אל השכל (האינטלקט). כולם נגזרים מאותה השראה, אותה מוזה. זוהי הדרך היעילה ביותר להעביר אל הקורא את התחושה הרוחנית. זו התקרבות מאוד מעורפלת, אך בכל זאת עדיפה על פרוזה קרה.

בעיה אחת היא השפה שבה משתמשים. בעבודות מקוריות שנכתבו למשל בסאנסקריט, שהיא שפה רוחנית ביותר, יש מילים שאין להן שום מקבילה באנגלית, שהתפתחה באווירה חומרנית. לכן, שוב, אפשר להשתמש רק במילים קרובות באופן מעורפל ומרבית המשמעות אובדת. לעתים עדיף לקרוא את היצירה בשפת המקור, סאנסקריט, מפני שלמרות שהמיינדים (minds) הנמוכים שלנו לא יבינו דבר, המיינדים הגבוהים עשויים להיות מסוגלים להבין אינטואיטיבית את האמיתות האוניברסליות הכלולות בכתוב, באמצעות התודעה הקולקטיבית שכולנו חולקים. רמז להיבט אחד של פעולה כזאת ניתן על ידי ג'אדג' (W.Q. Judge) במפגש שאלות-ותשובות. הוא נשאל אם המיינד עושה משהו ממשי כשהוא מנסה לשפוך אור על נושא מסוים. והנה תשובתו:

"הוא עושה. חוט, או אצבע, או זינוק ארוך של זרם, יוצא מתוך המוח לחפש אחר הידע. הוא פונה לכל הכיוונים ונוגע בכל המיינדים האחרים שהוא יכול להגיע אליהם, כדי לקבל את המידע אם אפשר. ניתן לומר שזה מבוצע באופן טלפתי. אין כל פטנטים [כלומר קביעת בעלות – הערת המתרגם] על ידיעה או פילוסופיה אמיתית, ושום זכויות-יוצר בעולם… אבל אמיתות כוללות שייכות לכל וכשהשליח הסמוי מן העין של המיינד מגיע, ונוגע במיינד הממשי של מישהו אחר, האחר הזה מוסר מה שעשוי להיות לו מן האמת על נושאים כלליים."

במילים אחרות, בעולמות הגבוהים איננו מצויים לבד, ומאמץ כן להבין משהו מנושאים רוחניים יביא לנו מפגש עם מיינדים ((MINDS, שעשויים למסור לנו את המידע הזה, או עם מאגר של מחשבה המכיל את התדרים להם אנו זקוקים. כך שחוסר הבנה מבחינה שכלית אין משמעו בהכרח חוסר הבנה מקביל ברמות יותר גבוהות. המידע נגיש לנשמה כנה בעלת מניעים זולתניים (אלטרואיסטיים).
משהורדה לרמה שלנו, היכולת והשתוקקות לגעת בלבבות היא שיוצרת את המשורר האמיתי. לרבים מן המשוררים, המוזיקאים, השחקנים והסופרים הגדולים יש הכוח להעלות דמעות של ערגה בליבותיהם של הקורא או המקשיב. זאת משום שהם מעבירים משהו מטעמו של ביתנו הרוחני האמיתי, משהו מהאווירה של טבענו האמיתי, שברגע זה הרחקנו לגלוֹת ממנו.

ג'ורג' ויליאם ראסל, סופר המיסטיקה האירי, אומר בספרו "שיר ומקורותיו:
"אני חושב שכל השירה האמיתית נהגתה על הר ההִישתנות ויש בה התגלות ומיזוג בין שמיים וארץ. ההר הוא סמל לפסגת הנשמה, שכשהיא מתכנסת אל תוך עצמה היא נמשכת ומתקרבת אל השורשים האלוהיים של עצמה, וזיכרון ודמיון נשלחים לפני ולפנים עם הזוהר של טבע אחר."

הזוהר הזה הוא שנוגע בעטו של הפייטן ואותו הוא או היא מנסים להוסיף אל תוך אווירת השיר. פיוט מיסטי מכיל את הזוהר וגם את הצליל הממלא את היקום – הצליל האחד שנשבר למראית עין לאינסוף צלילים, כשהוא מסתנן דרך ביליוני כלים. אומרים שהאקאשה היא תיבת-התהודה של היקום. באותו אופן כל אחד מאיתנו, עקב מקומנו בחיים, מחשבותינו, חלומותינו ושאיפותינו, האופן שבו אנחנו מתבוננים באחרים, מערכות היחסים שלנו וכך הלאה, כולנו מסגלים את הצליל האחד הטהור עד שהוא מהדהד מליבותינו, חתום בחתימת עצם הווייתנו ושוטף מאיתנו לתבניות רבות ושונות – מוזיקה, פיוט, שירה, פרוזה, ריקוד. אך עם זאת אותו צליל שקורן בליבו של פייטן אמיתי, המוזה האמיתית, מתגלם בדרכים רבות – בשקיעת השמש, ברוח הנושבת בעצים, בעיניה של אישה יפה, בשירו של עפרוני מגביה-עוף. כולם השתקפויותיה של המוזה האחת.

העולם עצמו הינו מקדש המוזה, מגרש המשחקים של הצליל האחד הזה, המתבטא בקליידוסקופ של צליל וצבע. זה כמו שיעורו של פלוטינוס על היופי, שכל היופי הוא השתקפות של היופי האחד החדור ביקום כולו. אבל במצב של מדיטציה היופי בכל רמה, בכל מישור של הקיום, יכול להיות פתח אל היופי האמיתי שמציף את היקום ואת ליבותינו, וגם עובר אל מעֵבר, אל המציאות החופשית מכל תכונות.
כה רבים מגדולי הפייטנים של העולם לכדו ביטוי כלשהו של היופי הזה. יש לנו את המשורר הסופי רוּמִי, ששירי האהבה שלו מדהימים ביופיים, וישנם השירים היפים בפשטותם של משורר הזן ריוקאן, יעילים ומשפיעים באופן מיוחד. ישנם טאגור וקאביר, ג'יבראן ונאזיר במזרח, והמשוררים המערביים שלנו – שֶׁלי, וורדסוורת', ייטס ורבים אחרים – המבטאים דברים באופן שונה אולי, אך גם הם מעבירים את התחושה הזאת. "איש לא פעל או יפעל היטב אי פעם, אלא מתוך ראייה ממשית או ראייה של אמונה", אומר ראסקין, בדברו על אמנות. כל הפייטנים הדגולים באמת סוגדים במקדש המוזה, אך משוררים ואמנים ומוזיקאים מודרנים רבים סוגדים במקדש הממון, או העצמי האישי. זה נראה הרבה יותר שכיח במערב.

למשוררים שהיו מסורים באמת לרוחניות הטהורה היה הכוח להעלות את התודעה שלנו דרך העולם. כפי שנאמר קודם, יצירתם היא מאנטרית באופנים רבים. לחלק ממשוררי הזן יש גישה מינימליסטית, כמו בהֵייקוּ, המתבססת על שלוש שורות בלבד, ובהן 5-7-5 הברות, אבל מכילות את עצם התמצית של מה שהמשורר רצה לומר, בדומה לציורים הסינים והיפנים שאומרים דרך החללים יותר מאשר דרך הקווים או הציור (תרגום חופשי):
לאורך דרך זו
אין מטיילים
בין הערביים בסתיו.
מעביר דימוי בהיר ביותר, לי בכל אופן, שיותר מזה היה מערפל אותו.

חותמם של משורר או מוזיקאי או אמן אמיתי הוא מקוריות, האומץ לבטא מה שהוא ממשי עבורם. הם עשויים להוליד אלף חקיינים, חלקם אולי טובים מהם מבחינה טכנית, אבל הדחף היצירתי היה שלהם וההולכים בדרכם, ללא הדחף המקורי הזה, לא יוכלו להפיק מה שהם עשו. בהשוואה נוכל לראות איך זה מתייחס גם למנהיגים רוחניים, ולמקור של היקום כולו. כמו בעליונים, כך גם בתחתונים. התלמוד התאוסופי אומר, שהמחשבה הראשונית נבעה מן הלוגוס והופעלה על ידי צבאות של כוחות או מניעים אינטליגנטיים. אבל אל לנו ליפול אל תוך הכפירה הגדולה והנוראה של הנפרדות. אפילו הלוגוס, או הדמיורגוס ( Demiurgos – בורא עולם לפי הפילוסופיה של אפלטון) הזה, אינו אלא הצֶבֶר של ישויות שמימיוח וכוחות אחרים.

באותו אופן הפייטן, המוזיקאי או האמן האמיתי מתכוונן אל איזו אמת, או מושג רוחני כביר, ומנסה להראות אותו באופן שיהיה מובן לכולנו ושבו-בזמן מערפל את האמת העירומה. אך מוטב להתבונן במוזה המכוסה מאשר לראותה בכל הדרה. זה כמו ריקוד שבעת הצעיפים: צריך להסיר כל צעיף לאט ובצורה נמלצת, אם אנחנו אמורים לקלוט את האמת באופן שלא יהמם אותנו.

משורר אחד שתפש את הרעיון כולו באופן מושלם היה רבינדראנט טאגור. בשירו "שירי" הוא אומר (תרגום חופשי):
שיר זה שלי יכרוך מנגינתו סביבך,
ילדי, כידיה שופעות החיבה של האהבה.
שיר זה שלי ייגע במצחך
כנשיקת ברכה.
בבדידותך הוא יישב לצידך / וילחש באוזנך, כשתימצא בין המונים / יגן עליך בהתבדלות.
שירי יהיה כזוג כנפיים לחלומותיך / הוא יעביר לבך אל קצֵה הלא-ידוע.
הוא יהיה כוכב נאמן מעל ראשך / כשישחיר הליל על דרכך.
שירי ישכון באישוני עיניך / ויישא את ראייתך אל לב כל הדברים.
וכשיידום קולי במוות / שירי ימלל בליבך החי.
טאגור היה מכוּוְנַן עם המוזה הנותנת השראה לכל אלה, שיש להם שאיפה ומניע נכונים. קרישנה שמייצג את האלוהות בחיבור המקודש להינדואיזם- הבהגואד-גיטא, אומר לנו לקבע בהתמדה את כל תשומת ליבנו עליו, ואף אחד בלתו. המשמעות היא שהמיקוד שלנו צריך להיות תמיד על הרוחני, מבלי להתחשב מה אנחנו עושים בחיי היומיום שלנו. המוזה חייבת להיות בליבנו בהתמדה. קרישנה, במובן הזה, הוא העצמי הגבוה. עלינו להבין מה זה במציאות לחיות את החיים הרוחניים. רובנו משעשעים את עצמנו בספרים ובלהטוטים אינטלקטואליים, בחושבנו שזה נותן לנו תובנה על טבענו האמיתי, אבל היכולת להבין את משמעותו של דבר רק באופן שכלי, אין משמעה שהבנו אותו ושזרנו אותו אל תוך רקמת קיומנו ועשינו אותו למציאות קיימת בחיי היומיום שלנו.

הדבר החשוב ביותר בכל זה הוא להבטיח שהמניעים שלנו הם הגבוהים ביותר ושאנחנו מסורים לאלוהי; ושאנחנו מודעים לכך שהאלוהות הזאת זוהרת בליבותיהם של כל היצורים, מבלי להתחשב בגזע, דת, מין, כת או צבע. עלינו לחוש חמלה, אף כלפי היצורים המרושעים ביותר, מפני שאנחנו יכולים לראות שהם בונים לעצמם עתיד של סבל וכאב, בעוד שקורבנותיהם יפוצו על הסבל שנגרם להם.
אם אנחנו סופרים או מוזיקאים או אמנים, עלינו להבטיח שמניעינו הינם האמת. עלינו ללמוד את אמנות הנגיעה בלבבות, עירור האחרים אל הצד הרוחני של טבעם, לעשותם מודעים לעצמיים האמיתיים שלהם, טיפוח הכמיהה הזאת לחזרה אל האלוהי, אל האמת והיופי שביתם עמוק בתוכנו. אם "אלוהים" או האינסוף הוא המוזה של רבים, אנחנו צריכים גם לראות את הטוב באנושות ולעשות זאת למוזה שלנו, להשראה המתמדת שלנו. עלינו לעקוב אחר ההתקדמות של אחינו בני האדם ולטפח אהבה לכל היצורים במעמקי ליבנו ומחשבתנו.

נוכל ללמֵד שעלינו ללכת אל מעבר לרגשות אנוש כדי להבין את הרוחני האמיתי, אבל עלי אדמות אל לנו לאבד את הכוח או הרגש הגורמים לנו לומר לאחר: "אתה יפה", או: "אני אוהב אותך". לו רק יכלו הטרוריסטים בעולם כולו לומר זאת על אחר, במקום לחלום על הזיה שיסודותיה בסבל וכאב! תור הזהב יוכל להגיע רק כתוצאה מאהבה ושיתוף פעולה מתוך אחווה.
המשורר, המוזיקאי והאמן האמיתי מטפחים בליבם את ההשראה הזאת, כשהם מנסים להכניס היגיון כלשהו לסבל בעולם ומחפשים להביא קצת אור אל תוך האפילה של עידן קאלי (העידן החומרני הנוכחי על פי ההינדואיזם). הם רואים משהו יפהפה, מתמיד, מעורר השראה ומרפא מעבר למראה החיצוני שבו אנו חיים, נעים ומתקיימים. היקום הנפלא הזה אכן הינו מקדש למוזה. אז הבה נודה לאלים על כך שישנם כאלה שמסוגלים, באמצעות מילים, סמלים, צלילים, דימויים ומוזיקה, להביא לנו מתנות זוהרות מן המוזה הזאת, שיכולות לשכך חלק מסבלות העולם ולסייע לנו לחולל את תור הזהב של אור ואהבה. הבה לא נתייאש לעולם, אלא נאמין תמיד באלוהות הפנימית הטבועה במין האנושי, ונאמין שהרצון הטוב יגבר לבסוף, לו אך מעטים ישמרו על האור המקודש בזוהרו למען אלה שיבואו.

הבה נזכור גם שאנחנו תמיד בתוך מקדש המוזה ובראיית היופי והטוב בכל דבר, נוכל לראות דרך האישיות, המסיכה, את המציאות הנצחית שמעבר. כך, בדרכנו שלנו, נוכל להביא מעט מן היופי והאור הזה אל תוך ליבם ומחשבתם של אחרים. זהו תפקיד חיוני בימים אפלים אלה, וכולנו נוכל לתרום משהו בדרכנו שלנו להתחדשות הרוחנית של האנושות.
________________________________________
עברית: ענת כהן