קטגוריה: כל המאמרים

 דברים מראיון שנערך עמה בסוף המאה ה 19 וסיפור מחייה – אנו מביאים ראיון זה לציון 144 שנים להקמת התנועה התאוסופית

הראיון עוסק במקור הבריאה, יכולות על-חושיות, מוצא האנושות, שלילת הנשמה בבודהיזם ועוד

 מהו זה שיוצר את היקום

….ש.  מיהו, איפוא, זה היוצר בהתמדה את היקום?

ת.  איש אינו יוצר אותו. המדע נוהג לקרוא לתהליך: התפתחות. הפילוסופים הטרום-נוצריים והמזרחנים קראו לו: האצלה, ואילו אנו, יודעי הח"ן והתאוסופים, רואים בכך את המציאות האוניברסלית והנצחית היחידה, המשקפת את עצמה לתקופותיה במעמקי המרחב האינסופיים. השתקפות זו, הנראית לנו כמו היקום החומרי האובייקטיבי, היא לדידנו אשליה בת-חלוף ותו לא. אך הנצחי הוא לבדו אמיתי.

ש.  מכאן, שאני ואת הננו אשליות?

ת.  בתור אישיות חולפת – היום אדם מסוים, מחר אדם אחר – נכון הדבר. האם ניתן לכנות את הבזקיו הפתאומיים של הזוהר הצפוני "מציאות", למרות שהיא נראית אמיתית, עד כמה שדבר יכול להיראות אמיתי, שעה שמתבוננים בו? ודאי שלא. המציאות הבלעדית הינה הגורם היוצר אותה, המציאות הקבועה והנצחית, בעוד שהאחרת אינה אלא אשליה בת-חלוף.

ש.  כל זה אינו מסביר את דרך היווצרותה של האשליה המכונה יקום. באיזה אופן מתגלה ההווה המודע מתוך ההוויה הבלתי מודעת.

ת.  הבלתי מודע הינו כזה אך ורק לגבי מודעותנו המוגבלת. היקום מגיח – אם על ידי הקרנה ואם בדרך האצלה – אל לנו להתפלמס על המונח – מתוך הסובייקטיביות ההומוגנית שלו, אל הראשון משבעת מישורי התגלותו. בכל מישור הוא נעשה מעובה וחומרי יותר, עד הגיעו אל המישור שלנו, עליו מושתת העולם היחיד שמבנהו הפיזי מוכר ומובן, פחות או יותר, למדע בתור מערכת השמש – עולם מיוחד במינו, אומרים לנו.

ש.  מה כוונתך מיוחד במינו?

ת.  כוונתי היא, כי למרות שחוקי היסוד ותוקפם האוניברסלי של חוקי הטבע אחידים הם, הרי בכל זאת יש למערכת השמש שלנו (וכן לכל אחת ממיליוני המערכות האחרות ביקום), ואפילו לאדמה שלנו, אופן התגלמות משלה, השונה מאופן התגלמותן של מערכות השמש האחרות. אנו מדברים על יצורים של כוכבים אחרים ומדמים לעצמנו, שאם הם בני אדם, כלומר יצורים חושבים, הם מוכרחים להיות כמונו. דמיונם של המשוררים, הציירים והפסלים אינו חדל מלהציג אפילו את המלאכים בתור העתק יפה של האדם – בתוספת כנפיים. אנו אומרים, שכל זה הבל ורעות רוח, משום שאם על האדמה הקטנה שלנו בלבד ניתן למצוא מגוון רב כל כך בצמחייה, בעולם החי ובאנשים – מצמחי הים ועד לארזי הלבנון, מדג המקפא ועד לפיל, משוכני יערות ועד לפסלי אפולו – אין לך אלא לשנות את התנאים הקוסמיים, והצמחייה, ועולם החי והאנושות בהכרח יהיו שונים לחלוטין. אולם החוקים עצמם יעצבו מערכת שונה של דברים ויצורים אפילו על פני מישורנו זה, הכולל בתוכו את כל כוכבי הלכת שלנו. צא וראה, עד כמה יהיה הטבע החיצון במערכות שמש אחרות שונה בהכרח מזה שלנו, וכמה אווילי הוא להגיע למסקנות לגבי כוכבים ועולמות אחרים, וכן לגבי יצורים אנושיים אחרים לפי החוקים שלנו, כפי שעושה זאת המדע!

 מקורן של היכולות העל-חושיות

….ש.  תשדורות רבות שנתקבלו מן ה"רוחות" מצביעות לא רק על אינטליגנציה, אלא גם על ידיעת עובדות שלא היו מוכרות למדיום, ולעתים לא השואל ולא איש מן הקהל מודעים לכך במודע.

ת.  אין הדבר מוכיח בהכרח, שהאינטליגנציה והידע, עליהם אתה מדבר, שייכים לרוחות, או מוקרנות מנשמות מחוסרות-גוף. מספרים על סהרורים שחיברו מוזיקה ושירה ופתרו בעיות מתמטיות בהיותם במצב של טראנס, בלי שלמדו אי-פעם מוזיקה או מתמטיקה. אחרים ענו בצורה מבריקה לשאלות שהוצגו להם, ובמקרים אחרים אף דיברו בשפות, כגון עברית או לטינית, שאותן לא ידעו כלל בהיותם ערים – כל זאת במצב של שינה עמוקה. האם עדיין אתה מחזיק בדעה, שכל זה נגרם על ידי "רוחות"?

ש.  כיצד את מסבירה זאת?

ת.  אנו טוענים, כי מאחר שהניצוץ האלוהי באדם הוא אחד וזהה במהותו עם הרוח האוניברסלית, הרי "העצמי הרוחני" שלנו הינו למעשה יודע-כל, אלא שאין הוא יכול להפגין את ידיעתו זו מפאת מוגבלותו של החומר. ככל שמוסרות מגבלות אלה, הווי אומר, ככל שמושבת יותר הגוף הפיזי ביחס לפעילותו ולמודעותו העצמיים, כגון שינה עמוקה, טראנס עמוק או מחלה – כך יכול העצמי הפנימי להביע יותר את עצמו במישור הזה. זהו ההסבר שלנו לאותן תופעות מופלאות מן המעלה היותר עליונה, שבהן מופגנים אינטליגנציה וידע שאין לסתור אותם. באשר לדרגה היותר נמוכה של התופעות, כגון תופעות פיזיקליות, דברי שיגרה ושיחות חולין של "הרוח" הכללית, כדי להסביר ולו אפילו את עיקרי תורתנו – כל זה דורש יותר זמן ומקום רב יותר מכפי שיש בידינו עתה.

 מוצאה המשותף של האנושות

…. כיצד מסבירה התאוסופיה את מוצאה המשותף של האנושות?

ת.  התאוסופיה מסבירה, שמקורו של הטבע כולו, האובייקטיבי והסובייקטיבי, ושל כל דבר אחר ביקום, הנראה והבלתי נראה, הווה, היה ויהיה לעולם מהות מוחלטת אחת, שהכל מתחיל ממנה ושאליה הכל חוזר.

…..נוסף לכך, יש לשכנע את בני האדם בנכונות הרעיון, שאם מקורה של האנושות הוא אחד, אזי חייבת להיות גם אמת אחת, המוצאת את ביטויה בכל הדתות השונות.

ש.  מה שאמרת מתייחס למוצאן המשותף של הדתות, ובזאת אולי הינך צודק. אך כיצד קשור הדבר לאחווה מעשית במישור הפיזי?

ת.  ראשית, מאחר שהדבר נכון במישור המטאפיזי, הוא חייב להיות נכון גם במישור הפיזי. שנית, מפני שאין מקור פורה יותר לשנאה ולסכסוכים מאשר הבדלי דת, כאשר צד אחד טוען לבעלות בלעדית על האמת המוחלטת, אך טבעי הוא שיחשוב, כי הצד שכנגד שרוי בבערות או בממלכת השטן. אולם כאשר נצליח להוכיח, כי שום צד אינו הבעלים היחיד על כל האמת, כי האמיתות משלימות זו את זו באורח הדדי, כי ניתן למצוא את האמת השלמה רק על ידי שילוב כל ההשקפות, לאחר שנצרפן מסיגיהן – רק אז תיווסד האחווה האמיתית בדת. אותו דבר חל גם בעולם הפיזי.

ש.  אנא, המשיכי להסביר את דבריך.

ת.  לדוגמה: צמח מורכב משורש, גבעול, ענפים ועלים רבים. כשם שהאנושות, כשלמות, היא הגבעול הצומח מן השורש הרוחני – כך הגבעול הוא אחדותו של הצמח. פגע בגבעול, וגרמת סבל לכל ענף ולכל עלה. דבר זה חל גם על האנושות.

….בפילוסופיה האלמותית יש לכל פעולה פיזית השפעה מוסרית ונצחית. כאשר אדם גורם נזק גופני לחבריו, הוא עשוי לחשוב לתומו שאין כאבו וסבלו יכולים להתפשט בשום אופן אל שכניו, שלא לדבר על אומות אחרות. אנו טוענים, כי זה אכן יקרה במשך הזמן. לכן, אומרים אנו, אם לא יבין זאת האדם כמושכל ראשון, שגרימת רעה לאדם אחד אינה גורמת רעה רק לו אלא, לטווח ארוך, לאנושות כולה – לא ייתכנו רגשות אחווה עלי אדמות, דוגמת אלה שהטיפו הנביאים והמתקנים הגדולים.

 ההבדל בין התאוסופיה לתורת הסוד

ש.  הנך מדברת על תאוסופיה ועל תורת הסוד. האם הן זהות?

ת.  כלל וכלל לא. יכול אדם להיות תאוסוף טוב באמת, באגודה או מחוצה לה, בלי שיהיה יודע ח"ן (חוכמה נסתרת) באופן כלשהו. אבל איש אינו יכול להיות יודע ח"ן של ממש בלי שיהיה תאוסוף אמיתי – אחרת הוא קוסם ותו לאו, בין אם הוא מודע לכך או שלא.

ש.  למה את מתכוונת?

ת.  כפי שציינתי, חייב תאוסוף אמיתי ליישם הלכה למעשה את האידיאל המוסרי הנעלה ביותר. הוא חייב לשאוף לממש את איחודו עם האנושות כולה ולעמול ללא ליאות למען האחרים. אם אין יודע ח"ן עושה כך, הרי הוא פועל באנוכיות, למען טובתו האישית. אם השיג כוח מעשי גדול מזה של אנשים רגילים, הרי הופך הוא בכך לאויב הרבה יותר מסוכן לאלה הסובבים אותו מאשר בן-תמותה רגיל.

שלילת הנשמה בבודהיזם

….ש.  נאמר לנו בצורה חד-משמעית, שרוב הבודהיסטים אינם מאמינים באלמותיות הנפש?

ת.  כך גם אנו, אם באומרך נפש הינך מתכוון לאני האישי, או נשמת החיים – נפש. אבל כל בודהיסט מלומד מאמין באני האינדיבידואלי, או האלוהי. אלה שאינם מאמינים – טועים בשיפוטם. הם טועים בנקודה זו, כפי שטועים אותם נוצרים שאינם מבינים נכונה את השרבובים התיאולוגיים של עורכיה המאוחרים של הברית החדשה, בנוגע לעונש-גיהינום ואש התופת, כאילו יצאו מפיו של ישוע. לא בודהא ולא ישוע כתבו דבר כלשהו בעצמם, אלא דיברו במשלים והשתמשו ב"אמרות סתומות", כפי שיודעי ח"ן אמיתיים נוהגים, וינהגו גם להבא. שני כתבי הקודש גם יחד מטפלים בשאלות מטאפיזיות אלה בזהירות מירבית. שניהם חוטאים בהגזמת האקזוטריות. משמעות האות המתה זוכה בשני המקרים גם יחד להפלגה רבה מידי.

…..בארץ ישראל…כמו בהודו, היה מן הנמנע לגלות את רזי ההכנסה לסוד, פן יהיו הדברים המתגלים למדרס לרגלי ההמון. כך הביאה התאפקותם של בודהא וישוע כאחד, שנמנעו מלגלות באורח פשטני את רזי החיים והמוות, לידי שלילת הבודהיזם הדרומי במקרה אחד, ובמקרה השני לשלוש הצורות המתנגשות של הכנסייה הנוצרית ולשלוש מאות הכתות באנגליה הפרוטסטנטית בלבד.

סיפורה של ויולט טְוִידֵיל שאירחה בביתה בלונדון את הלנה בלבצקי בשנת 1888

ישבתי איתה לבד אחר-צהריים אחד, כשכרטיסי-הביקור של ג'סיקה, ליידי סַייקֶס, הדוכסית המנוחה ממונטרוז וגברת ס. הנכבדה (שעודה בחיים) הובאו אליה. היא אמרה שתקבל את הגברות מייד, והן הובלו פנימה. הן הסבירו ששמעו על הדת החדשה שלה ועל הכוחות העל-טבעיים המופלאים שלה, וקיוו שתציג להן מה שיכלה לעשות.

מאדאם בלבצקי לא זזה מכיסאה. היא היתה החביבות בהתגלמותה, ותוך כדי שיחה גילגלה סיגריות עבור אורחותיה והזמינה אותן לעשן. היא הסיקה שהן לא היו מעוניינות במיוחד באמונה הישנה שצעירי המערב קראו לה חדשה, ושהן השתוקקו לראות תופעות על-טבעיות.

אכן כן, השיבו הגברות, והדוכסית הגברתנית חקרה אם מאדאם נתנה אי-פעם עצות או מספרים בעלי-מזל למהמרים במירוץ במונטה-קארלו.

הליידי סייקס הוציאה חבילת קלפים מכיסה והושיטה אותם אל מאדאם בלאוואצקי, שנדה בראשה.

"קודם הוציאי את הקלפים המסומנים", היא אמרה.

ליידי סייקס צחקה והשיבה: "אילו הם?"

מאדאם בלבצקי אמרה לה, ללא היסוס. זה הקסים את הגברות. זו היתה התחלה טובה.

"עשי שסל-הטבק ההוא יקפוץ", הציעה אחת מהן.

ברגע שלאחר מכן נעלם הסל. איני יודעת לאן נעלם, אני רק יודעת שנעלם על-ידי אחיזת-עיניים, שהגברות חיפשו אחריו בכל מקום, אפילו מתחת לחצאיותיה הגדולות של מאדאם בלבצקי, ושפתאום הוא הופיע מחדש על מקומו. לאחר עוד מספר להטוטים והפגנות יכולת, שהיו יוצאים מן הכלל, הגברות נפרדו מרוצות מאוד מן הבידור.

כשנשארתי שוב לבדי עם מאדאם בלבצקי…לרגע או שניים היא שתקה, מכסה את עיניה בידיה, ואז שמעתי צליל. ניתן לתאר אותו רק כמנגינה של פיות, מעודנת, נפלאה ומקורית, שנשמעה כאילו ממקום כלשהו שבין הריצפה והתיקרה ונעה אל פינות שונות בחדר. היתה במוזיקה תמימות צלולה, שהזכירה את הריקוד שופע העליצות של ילדים במשחקם.

"עכשיו אתן לך את מנגינת החיים," אמרה מאדאם בלבצקי.

לרגע או שניים נפלה דומיה דמויית-טראנס, הדימדומים הזדחלו אל החדר וכאילו הביאו עימם ציפיה רוטטת. חשתי כאילו משהו נכנס מבחוץ והביא עימו אווירה שונה לחלוטין, משהו שלא יאומן, שאי אפשר לשערו, שהוא מעבר לגבולות ההיגיון. הוא הביע את הסודות שאגדת הטבע מלחשת לעיתים כה קרובות לאלה שחיים בתוך דומיה גדולה, על המיסתורין המייראים של הנשמה, שמעניקים לה הוד ופליאה.

קישור לדף הפייסבוק של האגודה התאוסופית

 

 

 

 

 

 

 

סאמדהונג רינפוצ'ה   Samdhong Rinpoche

 הפרופסור המכובד סאמדהונג רינפוצ'ה היה ראש הממשלה הטיבטית הגולה, היה מנהל המוסד המרכזי ללימודים טיבטיים גבוהים בסארנאת שבואראנאסי (הודו), והינו חבר לכל החיים באגודה התאוסופית. הוא עונה לשאלות שהוצגו על ידי הגברת קים-דיו בקונגרס האירופי של האגודה התאוסופית בהלסינקי, ב-16.7.2007. במקור היתה כותרת המאמר: שלוות הנפש – התרופה התמידית היחידה

עברית:                 ענת כהן

ש:          האם לשלום (peace) בעולם – בין עמים ובין אנשים – יש קשר כלשהו עם שלוות נפש (peace of mind)? ואיך נוכל להשיג את השלום הפנימי הזה?

ס.ר:       אם נשים לב להיסטוריה, תשעים וחמישה אחוזים מן הזמן האנושות הייתה בשלום, ובחמישה אחוזים מן הזמן התרחשו מלחמות. ההיסטוריונים והעיתונאים של היום מחפשים משהו בלתי רגיל; הם אינם מבחינים בדברים רגילים. כשמלמדים עיתונאים, מלמדים אותם שכלב שנושך אדם אינו בגדר חדשות, מפני שזה דבר רגיל. אדם שנושך כלב – זה חדשות! בהיסטוריה של העמים מלחמות הן מקריות ובלתי רגילות, בלתי טבעיות לאנושות. לכן היסטוריונים כתבו עליהן יותר.

כמובן, כל העימותים הם גילויים של ניגודים פנימיים. זה מקובל כעת אפילו בארצות הברית, למרות שהם טוענים שהם מאוד חילונים. הם אינם מקבלים כל סוג של רוחניות או דרך חשיבה דתית, אבל הם גם אומרים שמלחמות מתחילות בנפש האנושית. עד שלא נעקור מן השורש שנאה, כעס ורגשות שליליים אחרים, אי אפשר יהיה לעצור מלחמות, סכסוכים ואלימות. שלוות נפש היא התרופה התמידית היחידה לכל סוגי העימותים, אך כיצד נשיג אותה? זו שאלה מסובכת.

כל המסורות הדתיות מדברות על שיטה, תוכנית או דרך להשיג שלוות נפש. מנקודת הראות הבודהיסטית, סיבת השורש לכל הרגשות השליליים היא בורות באשר לממשות או האמת. אם לא תיעקר הבורות מן השורש, לא נוכל לעקור רגשות שליליים. אפשר לדכאם או להפחיתם לזמן מה, אך הם יחזרו אם לא נעקור את סיבת השורש שלהם, או את הבורות של עצמנו ושל אחרים. אנחנו מאוד בלתי מבינים את העצמי. אנחנו יוצרים רושם כאילו העצמי הוא ישות עצמאית המתקיימת מחוץ לטבעה האמיתי, ואיננו מבינים את הרעיון של המקור המצוי בתלות הדדית. הכל נבנה באמצעות תהליך של תלות הדדית, שיוצר בנו את הרושם של העצמי, ומבלי שנדע אנחנו חושבים שהעצמי הוא ישות עצמאית, שונה מאחרים, והתוצאה היא אנוכיות ואגואיזם שמטפח את עצמו.

איך נוכל לדעת את העצמי? זה דורש תרגול כפול: משמעת וריכוז – באמצעות שני אלה אפשר לעורר את החוכמה. המיינד שלנו מתפזר בין דברים חיצוניים ואינו מסוגל להתרכז או להתבונן פנימה. לכן אנחנו צריכים מיינד מרוכז באמת, וכדי להשיג זאת אנחנו זקוקים למשמעת חיצונית: איך להתנהג, איך לאכול, איך לישון ואיך להתייחס לאחרים. המשמעת הזאת קרויה גם סילה (Sila), זו שתסייע למיינד להירגע. מדיטציה מרוכזת, או סאמאדהי, ומדיטציה ביקורתית, או ויפאסאנה, יכולות להתרחש באמצעות תרגול בלתי פוסק. לאחר תרגול, המיינד המדיטטיבי יכול להתרכז בנושא אחד למשך זמן כל שהוא. אזי ייראו הדברים ללא עיוות, כפי שהם: "אתה הוא זה", או כך הדבר (suchness). ברגע זה, ראיית העצמי ממוססת את העצמי. כשאנחנו רואים את העצמי, לא תהיה שם ישות עצמאית הקרויה "עצמי", וכל הרגשות השליליים יתפרקו, יחוסלו, ואפשר יהיה להשיג את שלוות-הנפש.

ש:          הבנה היא כנראה הבסיס להרמוניה. התוכל לומר לנו מה טבעה של ההבנה?

ס.ר:       טבעה של הבנה הוא לראות דברים כפי שהם. ראיית הדברים לא אמורה להיות מופרעת, או נשלטת, על ידי תהליך החשיבה. המיינד שלנו מותנה עמוקות מתהליך החשיבה, המונע מאיתנו לראות את הדבר כפי שהוא. החשיבה באה עם דימוי, עם שֵׁם; היא אינה נוגעת בדבר, בקיום שבו אנחנו מסתכלים. פרחים יפהפיים מצויים שם, תודעת-העין שלי יכולה להיות בקשר ישיר עם היופי של הפרחים ואין כל עיוות – זוהי תפישה ישירה; אני יכול לראות זאת. אבל החשיבה מתערבת עם שֵׁם, עם דימוי: זהו פרח אדום, זה מכונה פרח, או בלשון אחרת זה קרוי כך וכך – זה אדום, זה צהוב, זה גדול, זה קטן – כל מיני דברים אחרים באים עם החשיבה. התודעה המקושרת עם הפרחים זורמת, נעה; הפרחים משתנים מרגע לרגע; התודעה משתנה מרגע לרגע, אך החשיבה מקובעת בעבר.

ברגע שתפשׂנו פרח, מייד מופיע דימוי במיינד; ואז אם עינינו עצומות או שהפרח נעלם, אנחנו נמשיך לשאת את הדימוי הזה. הדימוי אינו הפרח, השם אינו הפרח, אבל החשיבה מערבת או מבלבלת בין הדימוי למציאות; והדימוי הזה מונע שיהיו לנו יחסים טהורים, ממשיים, עם אחרים. יש לנו חיבה, אהבה לחבר, אך איננו מסוגלים לראות את החבר הזה כפי שהוא או היא באמת. יש לנו דימוי של החבר במיינד שלנו ואנחנו אוהבים את הדימוי הזה; או שאנחנו שונאים מישהו שאיננו מכירים, אבל עושים דימוי של אותו אדם במיינד שלנו ושונאים אותו או אותה.

כך שאיננו מסוגלים לתקשר. מישהו אומר משהו ואנחנו מקשיבים ומבינים בהתאם למגבלות או להתניות שלנו. איננו מסוגלים להקשיב ללא ההתערבות של החשיבה והדמיון שלנו, הדימויים, המילים, השמות וכך הלאה. קרישנמורטי נהג לומר: "התוכלו להקשיב? התוכלו לראות?" זוהי שאלה חשובה. איננו מסוגלים להקשיב למיליו של אדם אחר. כשאנחנו שומעים משהו, אנחנו מייד מפרשים אותו בהתאם להתניות של עצמנו. ברגע שהתניות האלה יסולקו, נוכל להקשיב לאחרים ולהבין אותם, אך זה לא קל. התהליך הרוחני כולו מושתת על הסרת תהליך החשיבה והחזרה מחדש של קשר ישיר עם הנושא. כשנוכל לסלק את המגבלות של החשיבה שלנו, להקשיב לאחרים ולראות את עמדתם, תהיה לנו הבנה ממשית.

ברמה נמוכה, אם לא נאמר דבר על התניה או משהו שלילי, או בורות או משהו דומה לה, אפילו כשאנחנו מדברים בשפה רגילה, יש לנו הרבה הנחות ודעות קדומות. אפילו הצהרה אחת יכולה להיות מפורשת בדרכים רבות ושונות; משפט אחד יכול להיות מפורש או מובן באופן שונה על ידי אנשים מארצות שונות בהתאם לצרכיהם המיוחדים או תכליותיהם האנוכיות. עם דעות קדומות ותפישות מוטעות שכאלה, ההבנה קשה ביותר. כשיש לנו מיינד חופשי, בלי כל אמונות טפלות או תפישות מוטעות – מיינד פשוט אובייקטיבי, חופשי – נוכל להבין.

ש:          האם העצמי האישי מסוגל להקשיב ולהבין?

ס.ר:       כל עצמי אישי יהיה מסוגל להקשיב ולהבין, אם האדם אינו תחת השפעה של מיינד בעל אמונות טפלות והתניות. אם המיינד פתוח ואינו מותנה, אז הוא יהיה מסוגל להקשיב. אמונות טפלות הן ערמומיות ביותר. קשה להכיר באמונות הטפלות ובהתניות – הן עשויות לנבוע מן החברה, מחינוך, ממידע, מתוך התנסותו הקודמת של האדם. בכל יום אנחנו עוברים דברים, שגורמים לרשמים עמוקים או התניות במיינד. אבל אדם חייב להבין התניות אלה, לצאת מהן, להקשיב במיינד פתוח וחופשי, ואז הוא יוכל להבין באמת. זהו תנאי מוקדם, והוא גם אפשרי, עם תרגול מסוים. נוכל לסלק הכל הצידה, את כל הזיכרונות, את כל הידע, כל המיינדות, ועם מיינד רענן ופתוח לחלוטין נוכל להקשיב, לראות, לחוש, ובאותו רגע תוכל להיות לנו הבנה ממשית.

לתרגול מדיטציה בגישות שונות בקורס : לגעת בנשמה

 

 

ה. ק. צאלונר

מתוך ספרה השביל אל הריפוי – בהוצאת האגודה התאוסופית

…בשיעור זה אני מתכוון לדבר על אחד הגורמים החשובים ביותר החיוניים לתהליך הריפוי ברמות הבסיסיות. מבין כל שוכני כדור-הארץ, לאדם בלבד ישנו הפוטנציאל להיות מודע למטרתו הספציפית ולמקומו בתהליך הכללי של האבולוציה. כתוצאה מכך רק לו יש יכולת להתאחד, בבוא העת, במודעות מלאה עם הרצון האלוהי. איחוד זה מתאפשר היות והאדם מכיל בתוכו את המרכז, או הגרעין, של האור והכוח הרוחני … דבר זה יאפשר לו, לאחר שיגיע להתפתחות מסוימת, להתחיל ולבטא כוחות אחרים הרדומים בתוכו, כוחות המצויים ברמות שונות של קיומו; עד שיגיע, בבוא העת, לגבהים בלתי מוגבלים של חכמה, יופי והארה.

המרכז הזה הוא העצמי העליון, או הנשמה. הרבה נלמד ונכתב אודות הנשמה, היות ואך ורק על-ידי הבנה מסוימת של טבעה ותפקודה ניתן למצוא את המפתח להבנת קיומו של האדם ותכליתו.
חוזר כאן הקושי, הבא בעקבות עצם הנסיון להגדיר משהו כל-כך רוחני עד שהמילים, באופן בלתי נמנע, עלולות להגביל ולעוות את המשמעות.

אבל אם לא תהיה הבנה מסוימת אודות היחסים בין האישיות לנשמה, אי-אפשר יהיה להשיג ריפוי ברמות העמוקות יותר.
לשם כך אתן לך רמזים אחדים בלבד, ומספר רעיונות על אודות הנשמה, בתקווה שעל-ידי מדיטציה עליהם ונסיון לתפוש באינטואיציה את מה שאי-אפשר לבטא במדויק, תוכלי לצעוד את הצעד הראשון מעבר לפער החשיכה, שעדיין מפריעה לרוב האנשים להכיר בטבעם האמיתי.

אחת הבעיות הגדולות שבהן נתקל המתחיל, היא להבין ולקבל את הדואליות שקיימת ברעיון אודות קיום שתי רמות בו-זמנית, גבוהה ונמוכה, של מודעות האדם – של הנשמה ושל האישיות.
הפרט חש עצמו מנותק לגמרי מחלק זה של עצמו, בעוד חלק זה אמור להיות המקור של קיומו, ובכל זאת חלק זה נראה לגמרי "אחר", מרוחק, מנותק מכל מה שהוא חושב על עצמיותו – הרגשות, התקוות, התשוקות, הפעולות, ההתנסויות, התכונות, היכולות; בעצם מכל מה שהוא.

למרות שנאמר לך פעמים רבות שאת ונשמתך – אחד, ושהיא ההתרחבות שלך במימד אחר, לטענה זאת לא יהיה ערך והיא לא תהיה מציאותית, אם לא יהיה לך קשר מודע איתה (עם הנשמה).
העובדה שהשתמשתי במילה "זה" (it) בשביל הנשמה יכולה ליצור דימוי שגוי במוחך. אבל אם אגיד "את" גם זה ייצור דימוי שגוי באותה מידה, היות ואת לא מרגישה שהנשמה היא את. ויחד עם זאת, לדבר על הנשמה "שלך" יהיה לא נכון באותה מידה, ולמעשה עלי לדבר על הנשמה כאת, ועל האישיות שאיתה אתה מזדהה כלא יותר מאשר הצל "שלך", כי זו בדיוק מהות האישיות – צל, השלכה חלקית, ביטוי של העצמי האמיתי שלך.
בכל אופן אמשיך להשתמש במילה "זה" (it) בדברי על הנשמה, כי זה יהיה יותר לא-אישי, במובן שזה מבטא יישות אינדיבידואלית שאינה זכר ואינה נקבה, אבל מכילה בתוכה את הנסיון והתכונות של שניהם.

כדי שריפוי ושלמות יתרחשו, חיוני לגמרי שייעשה נסיון רציני להבין שהנשמה, או העצמי הגבוה, הוא העצמי האמיתי שלך, אותו חלק ממך שלא מת אף פעם. זאת את הנוסעת בזמן, אשר בתודעתה מאופסנות כל ההתנסויות שגרמו ליצירת אישיותך הנוכחית, התכונות והפוטנציאל, כל הציוד שאיתו את מגיעה לגלגול זה. אבל הרבה יותר מזה: זהו הכלי של האור הרוחני אשר יאיר לך יותר ויותר את הדרך בעולם.

היגד חיובי קצר, מדי בוקר, יעזור לך להתחבר אל אותה זהות של חיים ותכלית שקיימת בין הנשמה לאישיות.
למשל נסי להגיד, בשכנוע עצמי, ברגע שאת מתעוררת:
"אחד אני עם הנשמה. אני – הנשמה – אשתמש היום באישיות באהבה לנתינה ושרות". או: "מה שאני חושבת עליו כעל עצמי הוא כלי לשימושה של הנשמה".
על-ידי כך שתנסי לראות את עצמך תמיד כאן, על פלנטה זו, כערוץ אשר באמצעותו תתרחש תיקשורת יותר קרובה בינך על האדמה לבין הכוחות האלוהיים שמועברים על-ידי הנשמה, את תפתחי את עצמך לכוח הריפוי הגדול ביותר ביקום.

כך הזכירי לעצמך באופן תמידי שהאישיות הזאת, אשר לעתים כה קרובות מגבילה, מעוורת ומעוותת את התשוקות והשאיפות שלך וצובעת את פעולותיך המודעות, אינה יותר מאשר חומר, שבו "האני" האמיתי הלביש באופן זמני את צורתו המאירה, על-מנת שיושג יותר נסיון וידע בעולם הפיזי ואפשר יהיה לפתח כוחות ויכולות גדולים יותר. מטרה זו כוללת גם את תשלומם של חובות ישנים שעצורים בצורה הפיזית, מאחר ואפשר לשלם אותם אך ורק כאשר המודעות מעוגנת באותו מישור. כי אחת מהמטרות העיקריות של הנשמה היא לשחרר חומר מורעל על-ידי תיקון חוסר האיזון, טיהור ויצירת מעברים, שדרכם ניתן להעביר אור אל העולם.

או חישבי על עצמך כשליחה שלה, כשותפה שלה, כחברה לעבודה משותפת. לפחות עשי זאת בהתחלה, עד שתרכשי את היכולת להרגיש את עצמך ואת נשמתך – כאחד; עד שתדעי, שמרכז זה של חכמה ושל אהבה טהורה הינו את. בעודך על האדמה הזאת אינך מסוגלת לזכור את טבעך האמיתי ולהיות במגע איתו בכל זמן, רק בשל חוסר מידה מספקת של התפתחות רוחנית לתובנה אמיתית. כי עלייך לזכור, שמגע יכול להתקיים אך ורק כאשר את יוצרת בתוך אישיותך ערוץ של תיקשורת.
אולי אנלוגיה תעזור לך.

אפשר להשוות את אישיותך לצוללן, אשר בזמן הירידה אל מעמקי האוקיינוס נבהל מהמיסתוריות שבו, וכאשר הוא נתקע בסבך הסלעים והצמחייה הוא שוכח, מתוך הפחד והפאניקה, איך להפעיל את חבל הביטחון שקושר אותו אל חברו על-מנת שיוכל לתקשר איתו; הוא שוכח אפילו איך לשלוט במיכשור שנמצא עליו, וכך הוא נתון בסכנת מוות.

אבל את, הצוללת באוקיינוס החושים ובמעמקי ים האשליות, לא תהיי אף-פעם בסכנת מוות כזאת – כי את אף-פעם לא מנותקת לגמרי או נעזבת, כפי שאת לפעמים מאמינה. כל הזמן השותף שלך, העצמי האמיתי שלך, מחכה מעלייך ומקשיב לסימנים שלך, אבל עד שלא תעשי את המאמץ למשוך בחוט הביטחון ולהגיע לתיקשורת מהקצה שלך, מעט מאוד יכול להיעשות מצידך באופן מודע.
ישנה טכניקה מדוייקת לכל הפעילויות, הרוחניות והחומריות כאחד, ויש לקיים תנאים מסוימים לפני שהגבוה יתגלה ויפעל בתוך הנמוך על-ידי חדירה אל השכבות הצפופות יותר של חומר שמפרידות ביניהם. גם הוא כפוף למיגבלות החוקים במישור שלו.

כך, עד שהצוללן רוכש מידה מסוימת של שליטה עצמית ונזכר בשיטות שבהן עליו להשתמש כדי לתקשר עם בן-זוגו, הוא ימשיך לנדוד בחשכה ויהיה טרף למפלצות שבעומק – ספק, פחד ואשליה של נבדלות.
את הטכניקה הזאת, שבה תוכלי לבוא במגע ישיר עם האספקט הגבוה יותר של העצמי, אני מקווה ללמד אותך.
התהליך מתחיל מרמת האישיות, תחילה על-ידי רכישת תפישה ברורה על טבעה של הנשמה, ואחר כך על-ידי עבודה של פתיחת כל החסימות, אשר עידנים של עיוורון וטעויות בנו בין האישיות לבין מולידה, "אביה שבשמים", או כפי שהוא מכונה לפעמים – המלאך השומר.

קיים כאן קשר הדוק בין עבודת האישיות לבין עבודת הנשמה, היות וגם הנשמה מהווה השתקפות חלקית, או השלכה, של מרכז יותר גבוה של התגלות אלוהית, נקודה של אנרגיה רוחנית ממנה היא מושכת את חייה והווייתה. גם היא מנסה ליצור מגע עם רמות גבוהות ממנה, עם מישורים יותר מוארים ובעלי עוצמה, עם "האב" שלה ו"המלאך" שלה, על-מנת שתוכל לשקף את דמותם בתוכה ולהקרין ניצוץ, דרכה אליך, הנציג שלה במצב מוגבל יותר של מודעות. ולתהליך הזה, של העברה או ירידת האור מרמה אחת אל השנייה – אין סוף. סיפור "סולם יעקב" הוא אנלוגיה מושלמת לשיטה הזאת של חדירת החומר, אחד בתוך משנהו, והתגלותה של מחשבת הבריאה דרך העולם הנגלה.

עכשיו אולי תתחילי להבין מדוע כל המורים הרוחניים מדגישים כל-כך את חשיבותה של ההתחברות אל הנשמה, ולא רק למען הפרט, היות וכל התקדמות לקראת קשר הדוק יותר, בתוך ההיררכיה הגדולה הזאת של כוחות, מגבירה את הזרם של הכוח המתקן והמרפא בכל הרשת הזאת. לכן חשוב מאוד שכל פרט יתרום את חלקו על-ידי עבודתו על ההרמוניה הפנימית שלו בממלכתו האישית הקטנה, כיוון שבלעדיה זרימת הכוח נחסמת.

בה במידה שתוכלי לפתוח את עצמך אל המקור הפנימי הזה של כוח וחכמה, אני מבטיח לך שככל שהמגע נעשה קרוב יותר ותדיר יותר לא תהיי עוד עבד לגופך החולה, לתשוקות, לבלבול החושים ולמתח שבו נתון מוחך.
מפני שגם הפחד וגם הספק העצמי – שני האויבים העיקריים – יפחתו כאשר תתחילי לסמוך יותר על ההדרכה של הנשמה, ולא תחשבי עליה יותר כעל "משהו" בלתי-מושג, מופרד ורחוק.
אבל כפי שכבר הזהרתי אותך, אל תצפי ששינוי כזה בהשקפה יתרחש במהירות. שינוי זה צריך להיות תהליך איטי, ככל צמיחה אמיתית וקבועה. הצמח שנדחף באמצעים מלאכותיים, תמיד חלש ומתמוטט עם כל התקפה.

הנסיון הראשון יהיה קשה, במיוחד עבור אלה שחיו עד עכשיו סגורים בקונכיה של האישיות המפרידה. יש לשבור את הקונכיה, וזהו כמובן תהליך כואב. אבל תוכלי לנחם את עצמך עם המחשבה, שעם כל סדק שנוצר תינתן לאור האפשרות לחדור יותר עמוק. אם כך, קבלי את המתח הבלתי נמנע באמון, בידיעה שהוא מצביע למעשה על שחרור.

הזכירי לעצמך כל הזמן שכבר אינך לבד, אלא הינך מאוחדת עם כל יתר האספקטים של ההתגלות האלוהית, וש"האור הפנימי", כפי שמכונה הנשמה לפעמים, הוא למעשה אספקט חי של עצמך. ככל שתצליחי יותר ויותר לזכור את הרעיונות האלה, בה במידה ייהפכו החיים ליותר ויותר קלים. רבים כל-כך מסבלותיו של האדם, פחדיו, הכמיהות חסרות הפשר שלו, השגיאות והפשעים נגד עצמו ואחרים – הם תוצאה של השכנוע העצמי שלו בבידודו, בהרגשתו שהוא כילד בוכה באפלה.

היות ובני-האדם אינם יודעים את המשמעות האמיתית של חייהם היום, ומלמדים אותם זאת רק לעתים רחוקות – הריהם פועלים תמיד בהנחה שהם נמצאים על האדמה הזאת למען השגת המטרות והתשוקות האישיות שלהם בלבד. אט-אט ובהדרגה, אחרי נסיונות חיים רבים, הם מבינים שחיים המוקדשים אך ורק לתשוקות ולרעב של העצמי הנמוך יותר מובילים למחלות ולחוסר איזון בכל רמות הווייתם. קיים עדיין מספר מועט של רופאים ומרפאים אשר למדו, שהצורך האמיתי הוא ללמד את האדם איך ליצור מגע עם מקור זה של הבנה אמיתית, שאותה אפשר להשיג ברמות הרוחניות בלבד. כי רק ברמות הרוחניות אפשר למצוא את ההדרכה, באמצעותה ייצא האדם מהמבוכה שבה הוא שרוי.
כנראה שבעיתות אלה קשה עוד יותר להגיע לתובנה זו מאשר בתקופות אחרות, היות והנטייה המודרנית היא להתרכז כמעט לגמרי בפעילות חומרית, נטייה החוסמת את צלילו של הקול הקטן והשקט של העצמי האמיתי, מלבד לאלה אשר כיווננו את השמיעה הפנימית שלהם לתו זה.

התחילי כך, על-ידי חיפוש אחר השקט. היכנסי לעצמך ככל שתוכלי לתקופות של שקט ובדידות, אפילו קצרות, במיוחד כאשר הקולות של פחדייך, ספקותייך ותשוקותייך נשמעים ביתר עוצמה. בעזרת הנסיון להשקיט את המחשב חסר המנוח, את מרגיעה בו זמנית את רגשותייך המגורים על-ידי הרעשים של הפעילות המנטלית הנמוכה.

כאשר את, כאן במעמקים, תהיי מסוגלת לזכור את כוחותייך הרוחניים ולשלוט בדרך חייך – תמיד תהיה תשובה. בכל פעם שאת מאשרת את האחדות הבסיסית שלך עם המרכז הזה של אנרגיה – את יוצרת ערוץ עוד יותר חזק בחומר המעודן, ערוץ באמצעותו יכולה העזרה להגיע. בדרך זו תוכלי להגיע לרגעים של הזדהות מודעת עם הרמות הגבוהות של מודעותך, ואז תוכלי להתקדם באומץ ולהתעמת עם כל בעיה ו/או התנסות שתפגשי.
כי זכרי: אחד הצעדים שעל האנושות לעשות הוא להגביר את תפישת האמת במחשב הנמוך. זאת הסיבה לאותו צורך שדוחף את האדם אל התפשטות, ידע ותגליות. כל ההרפתקאות הפחות חשובות האלה הן רק סמלים, שמייצגים את המשלימים הרוחניים שלהם.
לכן, השתמשי בכל הזדמנות כדי להוריד למטה את אותו ידע על אחדות החיים, אשר נמצא כבר בתוכך ברמות היותר גבוהות.

פתחי את עצמך לכל דחף שמגיע מהנשמה, וכך תלמדי לעבור אל מעבר למיגבלות החושים החוסמות את מאמצייך להזדהות עם הרוח האוניברסלית, שהנשמה שלך היא רק השתקפות שלה.
כי למען האחדות המודעת עם האור האחד נבראת, וליבך לא ישקוט, ולא תוכלי להגיע לשלווה, עד שלא תושג מטרה זו.

עברית: ברכה הוניג

טרי האנט ופאול בנדיקט

טרי האנט ופאול בנדיקט הם תאוסופים אמריקאים שמרצים על תאוסופיה והתפתחות רוחנית ברחבי העולם. קטע זה הוא מתוך ספרם : "חוכמה עתיקה לעידן חדש"

האם אתה אומר שאני אחראי לכל מחשבה שאני חושב?

אם יצרת את המחשבה בעצמך, אז כן, אתה אחראי. בכל אופן, אנחנו מופצצים כל הזמן במחשבות של אנשים אחרים. ככל שהם יותר קרובים אליכם פיזית, כך המחשבות הללו יותר משפיעות עליכם. מזל שרוב האנשים די בלתי יעילים בחשיבתם, כך שבמחשבותיהם יש רק קצת אנרגיה ולכן יש סיכוי מועט שישפיעו עלינו הרבה.

חריג ראוי לציון בנושא הוא כשאדם מרוגז ביותר, או מלא במחשבות נקם המכוונות אל אדם אחר. במיוחד אם הוא נעשה אובססיבי ומעביר שעות בכל יום כשהוא מוסיף עוד אנרגיה למחשבות הרוגז והנקמה המצטברות. האנרגיה הזאת אינה יכולה לעזור, אך היא משפיעה על חסר המזל שהוא נושא המחשבות הללו.

אם מישהו כועס עלי ומכוון אלי אנרגיה שלילית, איך אוכל להימנע מהשפעת המחשבות השליליות הללו?

הדרך הטובה ביותר היא שלא יהיה בתוך האופי שלכם שום דבר שיוכל להדהד באהדה עם מחשבות כועסות. לכל מחשבה ורגש יש תדר תנודה ייחודי. אם האנרגיה הזאת מוצאת בכם שדה של חומר דומה, היא תגרום לו לרטוט ביתר חוזקה, ממש כפי שצליל גורם למיתר המקביל לו בגיטרה או בפסנתר לרטוט. אם אין בתוככם שדה אנרגיה בעל אותו טווח תנודה, הוא אינו יכול להשפיע עליכם. לרוע המזל, רק אנשים בודדים הינם כה טהורים באופיים עד שלמחשבות השליליות הללו אין כל השפעה עליהם.

יחד עם זאת, אם לא פיתחתם את טווח התנודה הגבוה בתוככם, לעצמי הגבוה שלכם אין כל דרך להתקשר עימכם. זו הסיבה שטוהר המחשבות והרגשות כה חשוב אם תרצו לעשות התקדמות רוחנית. ללא הטוהר הזה, אתם נתונים לחסדי מטר תבניות-המחשבה שקיימות תמיד באטמוספרה שמקיפה אותנו.

האם לא יהיה עדיף לחיות בהרים, הרחק מבני אדם, כדי שלא להיות מושפעים מן האנרגיות השליליות הללו?

יהיה עדיף, ולמעשה, אלה שהינם מתקדמים ביותר עושים בדיוק את הדבר הזה. בכל מקרה, חשוב גם שמישהו יהיה מסוגל לסייע ולרומם במידה מסוימת את תדר התנודה של אחינו היצורים, באמצעות פעולה הדדית חיובית עימם. תוכלו להיות מכשיר לשליחת אנרגיה חיובית לאזור שבסביבתכם, אם תתאימו את עצמכם למשימה.

"לחיות בעולם מבלי להיצמד אליו"  אינו דבר קל, ובכל זאת הוא צריך להיות מטרתנו אם נרצה למלא את חלקנו בשיפור החיים על כדור הארץ.

אני עדיין חושב על העובדה שאני אחראי אפילו למחשבותי. חשבתי שזה בסדר כל עוד לא אמרתי או עשיתי שום דבר שיפגע במישהו אחר.

רוב האנשים מסרבים להאמין שהם אחראים לכל דבר שמתרחש בחייהם. הם משוכנעים שהחיים אינם הוגנים, שיש אנשים שהם פשוט ברי מזל, ולא עשו שום דבר כדי שיגיע להם המזל הטוב שהם נהנים ממנו. האדם הנאור, מאידך, די מוכן לקבל שהוא או היא אחראים לכל דבר שהם חווים בחיים.

רגע! לא איכפת לי להיות אחראי למה שאני עושה בתקופת חיים זו, אבל למה זה הוגן להיוולד עם פגמים פיזיים או מנטליים? אמרת בעצמך שהאישיות הזאת מעולם לא חיה קודם ולעולם לא תחיה שוב, כך שאין ספק שזה נראה בלתי הוגן לרשת קארמה שלא יצרתי בעצמי.

"הוגן" או "בלתי הוגן" תלוי באיך שאתם בוחרים לראות את המצב. כשהתנ"כ מדבר על "פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים" שמות ל"ד, ז'], הנביא לא דיבר על צאצאים פיזיים, אלא על היוולדויות חוזרות של אותה נשמה. אתם, הגלגול הנוכחי הזה, הנכם התוצאה של כל ההיוולדויות שנוצרו על ידי העצמי הגבוה שלכם. אתם הילד של "אבותיכם", או הגלגולים הקודמים. ממש כפי שאתם יורשים את הקארמה ה"טובה" או ה"רעה", אתם יורשים גם את כל הנסיון שנרכש בתקופות-חיים קודמות.

בין אם אתם בוחרים לראות את החיים כ"הוגנים" או "בלתי הוגנים", זה מה שזה. אין לנו אפשרות להחליט איך העולם יפעל. נוכל לבחור לקבל זאת כפי שזה, ולפעול בהרמוניה עם חוק הטבע, או שנוכל לבחור להאמין שהחיים אינם הוגנים, ולבלות את כל חיינו בניגוד לחוקי הטבע. אם אתם רוצים שחייכם יהיו קלים, בחרו בגישה הראשונה. אם אתם רוצים חיים קשים, בחרו בשנייה.

זה עדיין לא נראה הוגן שאני צריך לשלם את המחיר על פשעיו של מישהו אחר.

לנו בני האדם אין כל אפשרות לראות את כל הסיבות והתוצאות שיוצרות את מצבנו הנוכחי בעולם, או מצבנו האישי. לעצמי הגבוה לא משנות הבעיות שנראות לאישיות כה חשובות. איכפת לו רק מדבר אחד – התקדמות רוחנית – ההתרחבות הנמשכת של התודעה. הקארמה הוא חוק הטבע שמאפשר זאת.

איך?

מפני שהקארמה הוא כוח טבעי שמנחה אותנו, בעדינות ולעתים לא כל כך בעדינות, שוב ושוב בחזרה אל דרך ההתקדמות הרוחנית. ללא הקארמה, לא הייתה שום סיבה שלא לעסוק בפעילות שתהנה את העצמי האישי, מבלי להתייחס לאף אחד אחר.

אנשים רבים "מאמינים" בקארמה, ובכל זאת הם ממשיכים לשקר, לרמות ולגנוב. ברור, שאמונה אינה מספיקה. ברגע שאדם השתכנע באופן בלתי מעורער שחוק הקארמה יפעל בכל הנסיבות, הוא לעולם לא יתפתה עוד לשקר, לגנוב, או אפילו לומר משהו שיוכל להזיק, לעצמו או לכל יצור אחר.

כשאתה אומר זאת כך יש בזה היגיון.

כל דבר בטבע הגיוני לגמרי כשאתה רואה אותו מנקודת מבט מספיק גבוהה. אף אחד אף פעם אינו ניצב בפני קושי שאינו מצב למידה חשוב. ברגע שהשיעור נלמד, לעולם אינכם צריכים ללמוד אותו שוב, אפילו לא בתקופת חיים עתידית. זמן הסיכום במהלך השנים הראשונות של כל תקופת חיים מתוכנן לסייע לנו לזכור מה שנלמד בעבר, ואז לעשות התקדמות נוספת מאותו מקום והלאה.

מה קורה אם אני עושה משהו שמזיק למישהו אחר, אך לא היה מכוון? האם זה יוצר תגובה קארמית?

המניע הוא הכל. אפילו החוקים שלנו מכירים בזה. יש רצח מדרגה ראשונה, רצח מדרגה שנייה, הריגה, וגרימת מוות בשגגה. כולם מסתיימים במותו של מישהו, אבל העונש שונה בכל מקרה. הקארמה הרבה יותר טובה מן השופט הטוב ביותר בעולם בקביעת המניע שמאחורי פעולה מסוימת, והמניע הזה קובע את הקארמה הנובעת. רשלנות מצידכם עדיין תסתיים בתוצאה קארמית…

…שיפוטים

לו יכולנו לראות את המניעים שמאחורי כל מצב, היינו מצויים בעמדה מצוינת לשפוט אותם. במקום זאת, אנחנו רואים רק מה שגלוי, רק את תוצאות המניעים ואת הפעולות שקדמו להן, כך שאנחנו מעוכבים קשות מלעשות הערכה מדויקת של המצב.

תרגלו אי-שיפוטיות. למה אתם מניחים שאתם יודעים הכל על מצב, כשאי אפשר לדעת בדרגת דיוק כלשהי מה גרם למשהו להיות כפי שהוא נראה כעת?

זה רק הטבע האנושי לעשות שיפוט ולתת את דעתנו על דברים. איזה עולם משעמם זה יהיה אם לא יהיו לנו דעות כלל!

רוב האנשים היו מסכימים איתכם. אנחנו, בכל אופן, מתארים עד כמה אנשים פועלים באופן נאור. הם יודעים את הסכנה המצויה בשיפוטים שאינם יכולים להיעשות בדרגה כלשהי של דיוק. למה לשפוט אחרים?

מפני שזה מוסיף עניין לחיים.

האם שכחתם שכל מחשבה שאתם חושבים משפיעה על כולם מסביבכם, ובמיוחד על אלה שהינם נושא המחשבה הזאת? אם אתם מחליטים שאדם הוא "מרושע", או "נחות", או "חצוף", אתם יודעים באופן אוטומטי שהשיפוט שלכם מבוסס על מידע מוגבל. האם אתם רוצים ליצור לעצמכם קארמה שלילית בגלל נוהג של העברת שיפוט על אנשים אחרים?

כשאתה מציג זאת כך, ייתכן שעלי להתבונן מקרוב ברעיון של שיפוט והבעת דעות. אבל האם איננו צריכים לעתים לשפוט?

כמובן שאנחנו צריכים. שופט או מושבעים חייבים להוציא פסק דין בסופו של משפט. אם שירתתם אי פעם כמושבעים, אתם יודעים עד כמה קשה התפקיד הזה, מודעים לכך שהחלטתכם עשויה למנוע מאדם את חירותו למספר שנים. למרות ההבנה, שלעולם לא נוכל לדעת בודאות של מאה אחוזים אם האדם אשם או שלא, חובתנו במקרה כזה היא לעשות את הטוב ביותר שנוכל כדי להגן על אחינו האזרחים, ואז אנחנו חייבים להגיש שיפוט הוגן ככל האפשר.

אבל בחיי היומיום, אם אנחנו מאמינים שמישהו אשם בפשע, זה לא מונע את חירותו.

האם זה לא מונע? מתקבל על הדעת שאתם ביטאתם את דעתכם בפני אנשים אחרים, ואפילו אם לא, הוספתם את טיפת האנרגיה שלכם לבריכה של הדעה הציבורית, שנוצרה על ידי אלה שמשוכנעים שהאדם הזה אשם ושעליו להיענש. כאשר מאות, אלפים ואפילו מיליונים של אנשים מוסיפים לאותה תבנית-חשיבה שאומרת: "אדם זה אשם", איך ייתכן שלא השפעתם עליו?…

קישור לתוכנית האירועים של התאוסופיה בישראל

קישור לפרטים על קבוצת לימוד עקרונות התאוסופיה הכוללת מפגשים על בסיס חודשי וחומר לימוד שנשלח במייל

קישור לפרטים על הקורס לגעת בנשמה

נפתחות סדנאות מדיטציה בחניכה אישית ללא עלות – המעוניינים יפנו לטלפון 037521259
תאוסופיה – ידע שמחזיר משמעות לחיים – www.theosophia.org.il

דיאנה דונינגהאם צאפוטין Diana Dunningham Chapotin

גב' דיאנה דונינגהאם צ'אפוטין נולדה בניו-זילנד ומתגוררת בצרפת. היא מזכירה בינלאומית של ארגון השירות התאוסופי ועורכת הבטאון שלו, קשר השירות. במקור המאמר נקרא לתת מן השפע הפנימי

כשאנחנו נקראים על ידי הסבל שמסביבנו אל דרך השירות, אנחנו מגלים במהרה כמה אהבה בלתי נדלית ואנרגיה נדרשות. "מטרות טובות" דורשות את תשומת ליבנו מכל עבר. אבל לפי התאוסופיה, יש לנו מקור בלתי נדלה של אהבה ואנרגיה בתוכנו. למעשה אין לנו סתם שפע פנימי לתת, אלא מקור אינסופי של אנרגיה למשוך ממנו.

החלק המעניין הוא איך נוכל לווסת את הכוח הבלתי מוגבל לתת ולאהוב. אם היתה איזו נוסחה אזוטרית פשוטה לשחרור פלאי של הכוח האינסופי הזה, כל המצבים בחיים היו משתנים. שוו בנפשכם:
1. אתם עומדים ברחוב עם מכר או ידיד מבולבל מפני שהוא בודד. אתם מנסים להיות סבלנים, אבל מחשבתכם תועה שוב ושוב אל שעונכם. היש נוסחה לקבל כוחות יותר גדולים של הבנה וסבלנות?
2. חבר נרעש בשל אי-צדק חברתי והזמין אתכם לארגן עצומה בשכונתכם. לא איכפת לכם לבקש מידידיכם לחתום, אבל אתם מתביישים לפנות לזרים. האם רציתם פעם למחות כנגד משהו, אך הרגשתם שאתם חוששים או מסתייגים מנקיטת פעולה מתאימה?
3. האם מצאתם את עצמכם אי-פעם דוחים ביקור אצל ידיד מזדקן?
4. עזרתם לחבר זמן ארוך בקושי במערכת יחסים, אך אין כל שינוי בגישתו או בהתנהגותו. לאחר שבועות, אתם מתחילים לחוש שאתם מצויים פשוט בעמדת האזנה. האם תוכלו להמשיך בפעילות זו, שנראית חסרת תועלת?
5. האם הייתם בקשר של שנים עם קבוצה, וחשתם בעייפות העצבים מעומס העבודה הגובר בהתמדה?

רגשותינו במצבים האלה ובאחרים דומים להם הם תגובות אנושיות טיפוסיות – מובָנות – עד שהתחברנו אל האינסוף שבתוכנו וגילינו את אופן הנתינה שלו. כל המצבים האלה כרוכים בנתינה, בשירות ובקבלה, כמו גם הרגשות שאנחנו נתקלים בהם באופן בלתי נמנע עם התהליך – רגשות של חוסר אונים, ספקנות, עייפות, שיעמום, מבוכה, חוסר סבלנות, דחייה וכך הלאה. כל המצבים האלה דורשים מפנה פנימי, אל מקורות פנימיים יותר עמוקים.

כשאנחנו נתקלים בתגובות האנושיות הטיפוסיות הללו, יש לנו בן-ברית גדול: התאוסופיה. מפני שהיא נותנת לנו נקודת מבט רחבה על החיים ותובנה עמוקה על הטבע של עצמנו, היא יכולה לגרום לשינוי מהותי במניע שלנו לנתינה מעצמנו לאחרים. מהי איכות הנתינה שלנו במצבי החיים הבסיסיים האלה, שהוזכרו לעייל?אם אין כל נוסחאות פלאיות, היש לפחות עקרונות מיוחדים, תובנות או תרגולים, שיוכלו לשחרר את השפע שקיים בתוך כל אחד מאיתנו?

הכרה אחת של התאוסוף היא שכל אדם ניתן לשיפור ויממש זאת יום אחד, או יגשים את עצמו. במילים של אנני בזאנט: "אין נשמה ששואפת ותיכשל לקום יום אחד; אין לב שאוהב ויינטש. קשיים קיימים רק כדי שמתוך התגברות עליהם נוכל להתחזק, ורק מי שסבלו יכולים להיוושע".

ההכרה בכך שכל אחד ניתן לשיפור מסייעת לפרק את האופן הבררני, השיפוטי, שבו אנחנו פועלים לעתים, ומונעת מאיתנו למחוק אנשים באופן תת-הכרתי. הסיפור הבא מדגים זאת:

כשעצרה ספינתו של הבישוף ליום אחד באי נידח, הוא היה נחוש לנצל את הזמן ביעילות הרבה ביותר. הוא טייל לאורך שפת הים ופגש שלושה דייגים, שתיקנו את רשתותיהם. באנגלית ילידית הם הסבירו לו, שלפני מאות שנים הם הוטבלו לנצרות על ידי מיסיונרים. "אנחנו נוצרים!" הם אמרו, מצביעים בגאווה אחד על השני.
הבישוף התרשם. האם הם מכירים את תפילות האל? הם מעולם לא שמעו על כך. הבישוף הוכה בתדהמה.
אנחנו מרימים עיניים לשמיים. אנחנו מתפללים: "אנחנו שלושה, אתה שלושה, רחם עלינו". הבישוף נרעש מהצורה הפרימיטיבית, אפילו הכופרת, של תפילתם. כך שבילה את היום כולו כשהוא מלמד להם את תפילת האל. הדייגים היו תלמידים עלובים, אבל השתדלו מאוד ולפני שהבישוף הפליג משם ביום שלאחר מכן היתה לו קורת-רוח, כששמע אותם אומרים את התפילה כולה ללא שגיאה.
חודשים לאחר מכן הזדמן לספינת הבישוף לעבור שוב ליד אותם איים והוא, כשצעד על הסיפון והתפלל, נזכר בהנאה בשלושת האנשים על אותו אי נידח שכעת מסוגלים להתפלל, תודות למאמציו הסבלניים. בעודו שקוע במחשבה, תעה מבטו מעלה והוא הבחין בנקודה של אור במזרח. האור התקרב אל הספינה והבישוף התבונן בפליאה וראה שלוש דמויות הולכות על המים. הקברניט עצר את הספינה וכולם התכופפו מעל למעקה כדי לראות את המחזה. כשהדמויות הגיעו למרחק דיבור, הכיר הבישוף את שלושת ידידיו, הדייגים.
"בישוף!", הם קראו, "אנחנו שומעים ספינה שלך עוברת אי ובאים מהר מהר לראות אותך".
"מה רצונכם?" שאל אותם הבישוף, הלום אימה.
"בישוף", הם אמרו, "אנחנו מצטערים, מצטערים מאוד. שכחנו תפילה יפה. אנחנו אומרים: 'אבינו שבשמיים, יתקדש שמך, ממלכתך תבוא…" ואז שוכחים. למד אותנו שוב, בבקשה".
"חזרו לבתיכם, ידידי", הוא אמר, "ובכל פעם שאתם מתפללים אמרו: "אנחנו שלושה, אתה שלושה, רחם עלינו!".

קל מאוד למחוק אנשים, כפי שכמעט עשה הבישוף. לאחר שננסה לעזור לאנשים במשך זמן מה, ייתכן שנתפוס את עצמנו מחליטים שהם יותר מידי מבוהלים מן ההתנסויות שלהם מכדי להרחיק הלאה בגלגול הזה. אבל בהגיענו להחלטה הזאת, איבדנו את ההבחנה בשלמותם, שאותה עלינו להחזיק לפני עינינו בכל רגע אם אנחנו באמת רוצים לעזור.

ככל שאנחנו מתנסים יותר, כך יש לנו יותר הזדמנויות להבחין בכך שלכל אדם יש כמה איכויות מדהימות, ולא חשוב כמה פגוע הוא נראה לנו. לכל אדם יש איזה היבט שנוכל לעבוד איתו, תכונות שיש בהן ערך לאחרים. והנוכחות שלנו, לזמן ארוך או קצר, עשויה להיות בדיוק המתנה שאותו אדם זקוק לה.
הבנה גדלה והולכת של ערכו הרב של כל אדם יכולה לגרום לנו להיות קצת יותר סבלניים עם השעמום, עם אלה שלא נראה שהם מתגברים על בעיותיהם, עם המבוגר שחוזר על אותם סיפורים לאינסוף. אותה הבנה מתרחבת יכולה לפתוח את דלתות הלב כה רחב, עד שאף אחד לא נשאר בחוץ. מתוכה נוכל להבחין בעובדה, שהחיים הנסתרים אכן רוטטים בכל אטום, שהאור הנסתר אכן זוהר בכל יצור ושהאהבה הנסתרת חובקת באחדות לא רק את אלה שהם יפים, נעימים ומושכים, אלא גם את אלה שהם בלתי מושכים, מטרידים ומשעממים.

רחל נעמי רֶמֶן מבחינה [במאמר "בשירות החיים" שהופיע בחוברת אביב 1996 של Noetic Sciences Review] בין תיקון, עזרה ושירות. "תיקון", היא אומרת, "הוא צורה של שיפוט". "לתקן" אדם זה לראותו כשבור יותר מאשר כאדם שלם ומושלם מיסודו. "עזרה", היא אומרת, "מבוססת על אי-שוויון". "לעזור" זה להשתמש בכוח העצמי של העוזר, במקום בכוחם הפחוּת של הנעזרים, ובכך לצמצם שלא בכוונה את ההערכה-העצמית שלהם ולהכניס אותם לחוב. "שירות", לעומת זאת, "הוא הדדי". "איננו משרתים בכוחנו, אנחנו משרתים עם עצמנו". רמן אומרת, "אם עזרה היא חוויה של כוח, תיקון הוא חוויה של שליטה ושל מומחיות. שירות, לעומת זאת, הוא חוויה של מסתורין, ויתור ויראת-כבוד… שירות מתבסס על הנחת היסוד שטבע החיים הוא מקודש… כשאתה עוזר, אתה רואה את החיים כחלשים; כשאתה מתקן, אתה רואה את החיים כשבורים; כשאתה משרת, אתה רואה את החיים כשלמות".

עד כאן התייחסנו ל"אינסופיות הנתינה שבכל אחד מאיתנו", שעליה כתב סרי רם. לאמירה שלו, בכל אופן, יש חלק שני: "עלינו לגלות איך לתת אותה". הגילוי הזה מגיע מתוך הבנת האחדות שלנו עם כל חי אחר. כשאנחנו מבינים את אחדותנו עם אחרים, אנחנו מתחילים להיות כלי למה שנראה ככוחות קסומים לנחם, להגן, לרפא, לרומם ולהתמיר. מה מחולל את הבנת האחדות?

חוויות בחיינו, שבאות לעתים בהפתעה גמורה, מעוררות מודעות לאחדות, אך לעתים יותר קרובות הבנת האחדות מתרחשת בצורה בלתי מורגשת. זהו תהליך שמתחיל בדחף להושיט יד, לסייע לאחרים המצויים בסכנה או בקושי. כשאנחנו רואים מישהו על סף התעלפות, זרועותינו מושטות באופן אוטומטי. כשילד נופל מאופניו, אנחנו עוצרים ומרימים אותו. כשאנחנו שומעים ששכן חולה, אנחנו מושיטים יד אחת לטלפון ואת השנייה אל סיר המרק.

הדחף שלנו לשרת אחרים לא נולד מתשוקה להבריק, אלא מתחושת הקשר שמתחת לפני השטח, המניע לאחדות. ציניקנים יאמרו שאנחנו בעלי-חיים חברתיים ושהמניע שלנו להושיט יד ולעזור הוא מעין אינסטינקט עדרי, פעולה של שימור-עצמי קולקטיבי. למעשה, זה כנראה האופן שבו החל המסע האבולוציוני שלנו, אך זו אינה המהות של האינסטינקט להושיט יד. אנחנו סובלים מתחושת הנפרדות שלנו, מה שמאפשר לנו להכיר בכאב הבידוד של אחרים. זה מה שגורם לאיכפתיות שלנו.בספרו איך אוכל לעזור? מספר לנו ראם דאס על אדם, שיש לו תובנה מיוחדת על הקשר שבין בני-אדם. נוכל לקרוא לסיפור "האל על כל התגלויותיו הסמויות". אישה מספרת:

בשלבים המוקדמים של מחלת הסרטן של אבי, היה לי קשה מאוד לדעת איך הכי טוב לעזור. חייתי במרחק של אלפי קילומטרים ממנו והייתי מגיעה לביקורים. היה קשה לראות אותו מידרדר, ועוד יותר קשה להרגיש כל כך מגושמת, לא בטוחה מה לעשות, לא יודעת מה לומר.

לקראת הסוף, נקראתי לבוא בפתאומיות. הוא מעד. נסעתי משדה התעופה לבית החולים, ושם פניתי מייד לחדר שבו אמרו לי שהוא נמצא.
כשנכנסתי, ראיתי שכנראה טעיתי. היה שם אדם מאוד מאוד זקן, חיוור וקירח, רזה, מתנשם בכבדות רבה, שקוע בשינה עמוקה, כנראה קרוב למיתה. הסתובבתי כדי למצוא את חדרו של אבי, ואז קפאתי. פתאום הבנתי, "הו אלוהים, זה הוא!" לא הכרתי את אבי! זה היה הרגע המזעזע ביותר בחיי.
תודה לאל שהוא ישן. כל מה שיכולתי לעשות היה לשבת לצידו ולנסות להתגבר על מראה עיני לפני שיתעורר ויראה את הזעזוע על פני. הייתי צריכה לראות דרך המראה החיצוני שלו ולמצוא משהו מאבי מעבר להופעה החיצונית, שהכתה אותי בתדהמה ושבקושי הכרתי פיזית.
עד שהוא התעורר, עברתי חלק מן הדרך, אבל עדיין היה לנו לא נוח זה עם זו. עדיין היתה תחושה של ריחוק. שנינו יכולנו לחוש בה. היא היתה מכאיבה מאוד. שנינו היינו מאוד מודעים לעצמנו… המעטנו בקשר עין.
לאחר מספר ימים, נכנסתי אל חדרו ושוב מצאתי אותו ישן. שוב מראה קשה כל כך. אז ישבתי והתבוננתי עוד קצת. פתאום הגיעה אלי המחשבה הזאת, מילים של אמא תרזה, המתארות מצורעים שטיפלה בהם כ" אל על כל התגלויותיו הסמויות".
מעולם לא היה לי כל קשר ממשי עם הכרייסט, ואינני יכולה לומר שהיה לי באותו רגע. אבל מה שנשלח אלי היה השתתפות בצער של הזהות של אבי כ… כבן אלוהים. זה מי שהוא באמת היה, מעבר ל"חזות המדכדכת". והרגשתי שזו גם הזהות האמיתית שלי. חשתי בקשר נפלא עימו, שבכלל לא היה דומה למה שחשתי כקשר בין אב לבת.
באותו רגע הוא התעורר והסתכל בי ואמר, "הי", ואני הבטתי בו ואמרתי, "הי".
בחודשים שנותרו לחייו היינו בתחושה הדדית של שלווה ונינוחות גמורה. לא עוד מודעות-עצמית. לא עניינים בלתי פתורים. בדרך כלל היה נראה שידעתי בדיוק מה נדרש. יכולתי להאכיל אותו, לגלח אותו, לרחוץ אותו, להרימו כדי לסדר את הכרית – כל הדברים המאוד אינטימיים האלה שהיו לי כה קשים קודם לכן.
באופן מסוים, זו היתה המתנה האחרונה שאבי נתן לי: ההזדמנות לראות את הזהות המשותפת של הרוח שחלקנו שנינו; ההזדמנות לראות בדיוק עד כמה זה מאפשר לאהוב ולנחם באופן מסוים. ואני מרגישה שאוכל להסתייע בזה כעת עם כל אדם אחר.

ייתכן שהצעד האמיץ ביותר והקיצוני ביותר שנוכל לעשות, כדי לשחרר את יכולתנו האינסופית לתת, הוא להיות מוכנים לעמוד בפני הספקות, הצרכים וההתנגדויות של עצמנו – המחסומים הפנימיים לביטוי של האינסטינקט האיכפתי שלנו. נוכל לראות מצבים מסוימים כמו אלה שבתחילת המאמר הזה: כשאנחנו מגניבים מבטים אל השעון שלנו כשמישהו מאריך בדיבור, כשאנחנו מתחילים להרגיש כמו שמרטפים-למבוגרים לידידים שיש להם אינסוף בעיות, כשאנחנו חשים לחוצים מעומס אחריות, כשאנחנו כל כך מותשים מלדאוג למישהו שיש לו מחלה סופנית, עד שאנחנו תוהים כמה זמן עוד נוכל להמשיך.
עלינו להודות בכך שיש לנו רגשות של אשמה, חרדה, אי נוחות, אכזבה ופגיעוּת. עלינו גם לרצות להתבונן לעומק, בפחדים שמאחורי אותן תגובות ספונטאניות – הפחד לאבד שליטה, להיות מוצפים, שליבנו יישבר, ובסופו של דבר הפחד מהרס וכליה. זוהי הליבה של השירות התאוסופי והדרך הודאית לפתוח את הלב אל הנתינה האינסופית, השופעת, האפשרית שלו.

מה משמעות ההתבוננות אל מעבר לתגובות הספונטאניות שלנו? אולי כשאנחנו מאבדים את הסבלנות אל אנשים שממשיכים וממשיכים להתעסק בבעיותיהם, אנחנו לא חסרי סבלנות רק בגלל שאנחנו אנשים עסוקים והם מרוכזים בעצמם, אלא גם מפני שתת-המודע שלנו אומר, "ומה בנוגע אלי והבעיות שלי? למי איכפת מהבעיות שלי?" חוסר הסבלנות שלנו יכול למעשה להיות קריאה מודחקת לאהבה. אולי כשאנחנו ממשיכים לדחות הליכה לבקר חברים חולים ובודדים, זה לא בגלל הקושי להסוות את צערנו בגינם וניהול שיחה עימם? אולי עמוק בפנים אנחנו מתעמתים עם הצל המפחיד של אובדן השליטה בעצמנו, של חוסר-האונים האפשרי של עצמנו, ומעל לכול של נטישתנו.

איך יכול האיום בשברון לב, בהצפה וטביעה בעצב, שאנחנו רואים מסביבנו, להשפיע על הנתינה שלנו? ייתכן שמשמעות הדבר שאנחנו כמו צדפות שנפתחות ומאפשרות רק לכמות מסוימת של עצב להיכנס, ואז נסגרות בנקישה. אנחנו עוזרים ביום שני וביום שישי אחר הצהריים; לאחר מכן אנחנו באים הביתה ונועלים את הדלת הקדמית.

אנחנו עלולים לנטוש חבר עם סרטן סופני, או חברה שאיבדה את ילדה, לא רק בגלל שאיננו יודעים באילו מילים להשתמש כדי לנחם אותה, אלא מפני ששאלות עמוקות ומפחידות עולות אל פני השטח. פילוסופיית החיים שלנו, כה הגיונית, כה יפה, כה מספקת מבחינה מטפיזית, שנותנת לנו תחושה של ביטחון ואופטימיות, מותקפת ומעורערת על ידי מושגים של אי-צדק וחוסר היגיון.

כל מה שאנחנו עושים מבוסס על מניעים מעורבים. ביחד עם אהדה אמיתית יכולים לבוא הצורך להימנע משיעמום, בדידות, או רגשות של חוסר תועלת. עזרה לאחרים יכולה להעניק לנו מצפון נקי, להעלות את ההערכה-העצמית שלנו, לאפשר לנו מידה של סמכות. מאידך, מה מצוי מאחורי מניעים כאלה? מניעים שמתחת לפני השטח ומה שמזין אותם עשויים להיות פחד מריקנות פנימית נוראה.

ההתחשבות במניעים עמוקים, שמונחים מתחת להתנהגויות אנושיות רבות, אינה צריכה לערער את ההתלהבות שלנו לשרת אחרים. איננו עוסקים בהלקאה-עצמית. איננו שופטים. עיסוק מופרז במניעים לשירות יכול לסלק את הספונטאניות ואת ההנאה. אם נחכה לטוהר מוחלט של המניעים, נהיה משותקים. אבל רק צפייה חוזרת ונשנית, קילוף השכבות ושימת לב, הוא התהליך שמסיר את המחסומים בין אחרים לבינינו עד שאנחנו מממשים אחדות. בסופו של דבר אין עוד כל תחושה של "עוזר" ו"נעזר". אנחנו עוזרים בהיותנו מי שאנחנו, לא פחות מאשר במה שאנחנו עושים.
השירות הוא למעשה מסע של התעוררות. אנחנו יודעים שיש לנו כוח אינסופי בתוכנו לתת ושכל אדם ניתן לשיפור. אנחנו יכולים לצעוד באומץ ובשמחה על דרך השירות, להביט ללא חת אל הרמות העמוקות, החשוכות, של נפשנו ולגעת בעדינות במרכז המיוחד והשקט הזה שבפנים. אם הכרת האחדות שלנו חזקה והחזון שלה נשאר ברור, היא תהיה עימנו בכל הזמנים, כך שרק חמלה תמלא את ליבנו.

קישור לפרטים על קבוצת לימוד עקרונות התאוסופיה הכוללת מפגשים על בסיס חודשי וחומר לימוד שנשלח במייל

קישור לפרטים על הקורס לגעת בנשמה

נפתחות סדנאות מדיטציה בחניכה אישית ללא עלות – המעוניינים יפנו לטלפון 037521259

תאוסופיה – ידע שמחזיר משמעות לחיים

www.theosophia.org.il

 

 

                         ד"ר אדי ד. בילימוריה 

אדי ד. בילימוריה הוא דוקטור לפיזיקה, סופר ומרצה מטעם האגודה התאוסופית באוסטרליה

המאמר פורסם בעברית בכתב העת לתאוסופיה "אור"

עברית: ענת כהן

סקר מקיף של חייו

….בשנת 1642 מת גליליאו. באותה שנה נולד ניוטון טרם זמנו באחוזת וולת'טורפּ, מחוז לינקולן, שעה לאחר חצות הליל ב-25 בדצמבר 1642, בליל הירח המלא – המתנה הגדולה ביותר שהעניקה אנגליה לכבוד חג המולד לאנושות כולה. כילד חולני, שלא ציפו כי יחיה, הוא היה באמת כה קטן עד שאפשר היה להכניסו לקנקן של רבע גלון. נולד למשפחת איכרים, אמו היתה אישה פשוטה שבקושי ידעה קרוא וכתוב. ואביו האיכר? הוא היה שתיין פרוע שלא ידע קרוא וכתוב כלל. זאת באשר לבסיס גנטי או סביבתי לכך, שניוטון יתגלה כגאון.

איך היה כילד? כפי שהיינו מצפים הוא היה בודד, רציני ומדוכא, אך גם בעל טבע דקדקן וסקרן ביותר. אלה הזרעים שפרחו לאיכות ההכרחית הזאת, של מדיטציה והתבוננות פנימית מעמיקה, שהיו המפתחות לתובנות המפותחות שלו לגבי סודות הטבע.

משחר ימיו הוא לקח ברצינות גמורה את מצוות התנ"ך וצווי המוסר. ספר תנ"ך פתוח היה מדריך ההתנהגות היומי של ניוטון. עבירה במחשבה כמוה כעבירה במעשה – כמעט ואין הבדל. מחברותיו המוקדמות מגלות את תשוקתו לדעת[1], ושכל ידיעה היא כמו התגלות וביטוי של אלוהים. באותה קצרנות שבה השתמש סמואל פפיס[2] ביומניו המפורסמים, רשם ניוטון את כל חטאי נעוריו כנגד אלוהים ב"ספר הוידויים".

בגיל שמונה עשרה הלך ניוטון לאוניברסיטת קיימברידג' ותשע שנים מאוחר יותר נבחר לפרופסור-חבר במתמטיקה. במהלך מה שקרוי השנים הנפלאות, בין 1664 עד 1666, הוא הפיק תגליות שאין שניות להן בהיסטוריה של המדעים במתמטיקה, פיזיקה ואסטרונומיה. המעקב אחר כוכבי שביט לילה אחר לילה גרם שיחלה מתשישות. הוא הפיק יצירות כבירות על אופטיקה, אסטרונומיה, פיזיקה, מתמטיקה ומכאניקה; כימיה, אלכימיה ואסטרולוגיה; רפואה, פיזיולוגיה ופסיכולוגיה (כולל טלפתיה); דת, פילוסופיה, כרונולוגיה ומטרולוגיה (תורת המידות והמשקלים). אך חשוב ביותר לציין שבמהלך כל הזמן הזה – כמו בכל מהלך חייו היצירתיים – הוא נתמך בתודעתו בקשר אישי וישיר בינו לבין אלוהים-האב, מבלי שהיה זקוק למתווך. הוא חקר כל כתב-יד דתי שהצליח להשיג, הכול בתחושה של מחויבות לאלוהים על קיומו. המדע היה דרך להכיר את האב-אלוהים, יותר מאשר כלי למחילה טכנולוגית, או לתצוגה שחצנית של כוח כפי שהוא הפך להיות כיום.

אופן פעולתו של ניוטון

איך פעל ניוטון והשיג את התוצאות שלו כשגאונותו היצירתית היתה בשיאה? אדם שבנה את עצמו לגמרי לבדו ופעל לבדו, אפשר לומר גאון של עשה-זאת-בעצמך, הוא לא תבע דבר ממורים שהוסמכו, וודאי שלא היתה לו איזו היסטוריה משפחתית של כישרונות מדעיים או פילוסופיים, כפי שכבר ראינו. אין ספק שתמיד היה שם מאמץ עצום של לילה אחר לילה של לימוד, ריכוז והתנסות. הוא אכל רק מידי פעם וכמעט שלא ישן, לעתים לא יותר משעתיים בלילה לאורך תקופות ממושכות – מונע על ידי התשוקה הבוערת לאמת, ללא כל מניע אישי. איך אם כך הגיע להישגים כאלה?

התשובה היא שבמהלך חייו היצירתיים הגיע ניוטון לתגליות שלו באמצעות אינטואיציה – על ידי התרכזות ממושכת וחזקה ובכוח הרצון על רעיון יחיד עד שמשמעותו הפנימית נגלתה אליו – השיטה העתיקה והמכובדת שדומה מאוד למדיטציה מיסטית. ואז, לאחר שראה בעינו הפנימית ותפש את האמת הבסיסית, היה צריך להוכיח את התובנות שהשיג באופן מתמטי ולאמת אותן בניסויים, כדי להעביר אותן בלי הגבלה אל העולם.

במילותיו של ניוטון עצמו: "האמת בקעה מן השקט והמדיטציה הבלתי מופרעת".

ניוטון והאלוהות

ראו את היקף ועומק הספרים בספרייתו האישית של ניוטון. תשתוממו לגלות שהאוסף הנרחב הזה כלל פי שלושה יותר ספרים בלתי-מדעיים, מאלה שעסקו במדע (עובדה מוצקת, מביכה במיוחד לשמרנות המדעית). אם המספר והנושאים של הספרים בספרייתו של אדם הם איזה שהוא סימן למקום, שבו באמת מצויים ליבו והעניין האמיתי שלו, אין ספק שהדת חייבת להיחשב כתמצית חייו של ניוטון – 477 ספרים, המייצגים כ-28% מכל האוסף שלו. הכמות האדירה הזאת של ספרי דת כללה היסטוריה של הכנסייה, אבות הכנסייה, טקסים ומנהגים יהודיים, מחלוקות דתיות, ובמיוחד, כשלושים ספרי תנ"כ עם טקסט בעברית, יוונית, סורית, אתיופית, כשדית, שומרונית, ערבית, פרסית ולטינית. אל טקסטים נסתרים התייחס ניוטון כאל כתבי-חרטומים [כתבי-תמונות], אותם פענח באמצעות השוואה בין עולם הטבע לעולם המדיני. הוא השתמש בגימטריה – הטכניקה של תרגום שֵׁם למקבילה המספרית שלו. כל משפט ודימוי בנבואות התקשר בדיוק אל אירועים היסטוריים מסוימים; וההתאמות אוזנו בהסקת מסקנות ידענית. מבטו החודר ראה אל תוך הדתות והממדים העל-פיזיים שמאחורי המוזיקה של הספֵרות (למעשה ניוטון הודה בגלוי, שפיתגורס ואפלטון היו בין אותם ענקי-רוח שעל כתפיהם הוא עמד).

אנחנו יכולים לסכם עובדות מדהימות, שצצות מכתביו של ניוטון:

• השקפה אוניברסאלית ועקבית לחלוטין, ולמרות שתשומת הלב שלו מחולקת ולא קווית, שיטתו כולה כיחידה אחת.
• הוא הצהיר בבירור את דעתו, שטקסי תורות הנסתר העתיקים מסתירים בחובם עובדות מדעיות,וזאת כדי להגן על אמיתות מסוכנות ורבות עוצמה מליפול לידיהם של אנשים לא ראויים.
• הוא מנבא את האירועים בתקופות זמן כבירות, אלפי שנים קדימה.
• הוא מאמין במלאכים, אותם הוא מכנה שליחים.
• ביטויים כגון: "לפני שהעולם הזה התחיל להתקיים", לעולם אינם מתייחסים אל היקום הפיזי.
• הוא מרחיק לכת כדי להסביר את השלבים שהובילו אל הדימוי השקרי והקפוא, המאניש או המלאכותי, של אלוהים. עד כדי כך היה ניוטון משוכנע בהונאה גדולה, שעיוותה את הכנסייה במאות הרביעית והחמישית.
• הוא הדגיש שאסור לנו לנסות להסביר את הקשר שבין אלוהים וישו במובן פיזי כלשהו, אלא רק במובן מוסרי ותפקודי.
• הוא מצהיר שהעולם זקוק לפיקוח של אלוהות מבפנים, כלומר, באופן מהותי לא להיות מובן במונחים של "אלוהים" חיצוני, שמכוון את ההגה של היקום. לדוגמה:

גורל עיוור לעולם לא יכול לגרום לכל הפלנטות שינועו לאותו כיוון ושמרכזי הצירים של גרמי השמיים יכוונו לאותו כיוון, מלבד כמה יוצאים מן הכלל קלי ערך……[3].

בשנים 1692-93 כתב ניוטון ארבעה מכתבים אל ריצ'ארד בנטלי[4], להוכחת אלוהות. ניוטון מתייחס אל האלוהות לפחות בעשרה אופנים שונים.

בכל אופן, אך בודדות מעבודותיו הדתיות של ניוטון פורסמו. בין הבודדות שראו אור יום היו הערות על נבואות דניאל וחזון אחרית הימים של יוחנן, ביאור ותכלית של הנבואה, כללים לפירוש המילים והשפה בכתבי קודש, שפתם של הנביאים ו-מקדש שלמה. היכן מצויים השאר? במכירה הפומבית של סות'בי בשנת 1936, קוטלגו כמיליון מילים על נושאים דתיים, ועוד ארבעה כרכים שהכילו אלף גיליונות על חקר הדתות, תורת הכנסייה, היסטוריה וכרונולוגיה כנסייתית. רובם מצויים כעת בספרייה הלאומית בירושלים – עדויות שקטות ואילמות לידענות הדתית הגדולה של ניוטון.

הבה נסיים עם מספר תמציות מהצהרותיו הרהוטות והמזהירות על האלוהות ועל הטבע.

ראשית מתוך המחקר שלו על האור, אופטיקה, שם אנו מוצאים את האדם הדגול מביע כבוד לאלוהות במילים אלה:

מנין לנו שאמא-טבע אינה עושה דבר לשווא; ומנין מופיע כל אותו סדר ויופי שאנו רואים בעולם? לשם מה נועדו כוכבי-שביט… ומהו שמונע מן הכוכבים הקבועים מלהתנגש האחד בשני?

איך זה שהגופים של בעלי חיים תוכננו בכישרון כה רב, ומה התכלית של אבריהם המיוחדים? האם העין תוכננה ללא כל מיומנות בתורת-האור, והאוזן ללא ידע בצלילים? איך נובעות תנועות הגוף מן הרצון, ומהיכן בא האינסטנקט של בעלי החיים?

וגם… האין זה נובע מתופעות הטבע שקיימת ישות מופשטת, חיה, אינטליגנטית, שנמצאת בכל מקום, שרואה את מהות הדברים באופן אינטימי, בתוך החלל האינסופי, כאילו היו דברים מוחשיים… דברים שרק הדימויים שלהם מועברים באמצעות איברי החישה אל מרכזי התחושה הקטנים שלנו, והם נראים וניבטים על ידי הדבר בתוכנו שתופש וחושב[5].

האם זוהי התבטאות של מדען קר וחסר-לב, שנואם על עולם המונע על ידי מנגנון קבוע מראש של חלקיקים בלתי פעילים המקודשים על ידי המונח הנלעג "שען עיוור", או שזו תובנה מכובדת של זה, שאותו תיאר הכלכלן הדגול לורד קיינס[6] כ"ילד-הפלא האחרון שאותו יכלו המאגים[7] להעריך ולכבד ברצינות"?

בקטע הבא, בתגובה לשאלה של מזכיר האגודה המלכותית, מגלה ניוטון את התובנות המיסטיות שלו באשר לאמא-טבע בשפה נדירה בצחותה ובפיוטיותה. היא מספקת עדות משכנעת להרמוניה שבין חשיבתו הדתית והמדעית.

כי אמא-טבע מתמידה בפעילותה המחזורית… חלק מן הדברים עולים ויוצרים את התמציות הארציות הגבוהות; וכתוצאה מכך אחרים יורדים… וכמו על האדמה, אפשר שהשמש קולט את החִיוּת הזאת השופעת כדי לשמר את בוהקו, ולמנוע מן הפלנטות לסגת ולהתרחק ממנו. והרוצים בכך יכולים גם לשער, שהחִיוּת הזאת מאפשרת או נושאת בחובה לשם את הדלק הסולארי ואת העיקרון החומרי של האור; ושהחלל האֶתֶרי הנרחב בינינו והכוכבים הינם לשם מאגר מספיק למזון הזה של השמש והפלנטות.

אולי מבנה הטבע כולו אינו אלא מגוון מארגים שונים לסוגים מסוימים של חיוניות אתרית… מעוצבים לצורות מגוונות בתחילה בידו הבלתי אמצעית של הבורא, ולאחר מכן בכוחה של אמא-טבע… שהפכה לחקיין מושלם של העותקים שהוצבו בפניה על ידי הפרוטופלסט[8].

בקטע האחרון שלנו, ממה שאין ספק כי הוא העבודה המדעית הגדולה ביותר שנכתבה אי-פעם – הפרינציפיה[9], מוכיח ניוטון תובנות חסרות דופי לגבי האלוהים כחסר תכונות-אנושיות וחסר-אישיות; כל-יכול, נעלה וחדור-בכל, בלתי-מושפע על ידי התגלויות בחומר; ואת חוסר התועלת שבניסיון להמשיג את האלוהות תוך שימוש במַחשָׁב (mind) האנושי הרגיל.

האלוהות הנעלה היא הוויה נצחית, אינסופית, מושלמת לחלוטין… ומתוך הריבונות האמיתית שלה נובע שאלוהים האמיתי הוא הוויה חיה, אינטליגנטית ובעלת עוצמה רבה… הוא נצחי ואינסופי, מצוי בכל ויודע כל; כלומר, משך-הזמן שלו משתרע מנצח לנצח; נוכחותו מאינסוף לאינסוף… הוא אינו נצח ואינסוף, אלא נצחי ואינסופי; הוא אינו משך-זמן או חלל, אלא מתמשך ונוכח תמיד. הוא מתמשך לעולמי-עד, והוא נוכח בכל מקום; ובקיומו תמיד ובכל מקום הוא מהווה זמן וחלל. בו כלולים ונעים כל הדברים; ועם זאת אף אחד מאלה אינו משפיע על האחר: אלוהים אינו נפגע כלל מתנועת הגופים… הוא לחלוטין חסר גוף או צורת גוף, ולכן אינו יכול להיראות, או להישמע, או להינגע; כמו-כן אין הוא צריך להיות נערץ בכל צורה גשמית שהיא[10].

לסיכום, ניוטון הבחין בתכלית האלוהית ובתוכן האלוהי שמעבר ובתוך כל אטום של הבריאה. סילוק נמהר של האלוהות, שהיתה עבור ניוטון מקור הנביעה של ההשראה שלו וגם הכוח הפנימי והנעלה שבאמא-טבע, "ביסוס" המדע באופן חומרני (שלעולם אין לבלבלו עם מדע אמיתי), פגע בניוטון בעצם גירוד הקליפות הפיזיות של הבקיאות הדגולה שלו, בעת שעזב את הליבה הרוחנית, העמוקה שלו, בלתי נגועה ומוזנחת. אם הפילוסופיה האזוטרית שלו והתורות הדתיות שלו היו מקבלות חשיבות דומה לזו שייחסו לחוקי המכאניקה שלו, ייתכן שהטכנולוגיה שהתבססה על עבודותיו של ניוטון היתה כוללת את המחשב והלב, ולא היתה מתנהגת לעתים ככוח הרסני שיצא מכלל שליטה.

ולבסוף נשאל, איך זה שסר איזאק ניוטון פעל בעוצמה שכזו? הבה נניח לאדם הדגול לענות לזה במילים שלו:

כשכתבתי את עבודת המחקר שלי על המערכת שלנו התרכזתי בעקרונות כאלה, שעשויים לחזק בבני אדם את האמונה באלוהות, ודבר לא ישמח אותי יותר מאשר למצוא אותם שימושיים למטרה זו… לא מתוך כוונה להציג אי-ציות לבורא, אלא לחזק ולהדגים את הכוח והפיקוח של הוויה נעלה[11].

 

לתגובות ושאלות לגבי המאמר      theosophyisrael@013net.net

ניתן גם להגיב לדף של האגודה התאוסופית בפייסבוק

https://www.facebook.com/theosophia.israel

בואו להשתלב במפגשי לימוד ברוח התאוסופית – לבנות גשרים בין מדע ורוח ולחקור את האמיתות המשותפות לכל הדתות

 

[1]  מעניין שהמילה מדע (science), שמשמעה "ידיעה" (knowledge) נגזרת מן המילה הלטינית scire – לדעת, להבין.

[2]  Samuel Pepys

[3]  מתוך Optiks, p. 402

[4]  Richard Bentley

[5]  המובאה בתרגום חופשי מתוך החיבור על תורת האור: Opticks, Qu. 28

[6]  Lord Keynes

[7]  Magi – שלושת החכמים שבאו לסגוד לישו התינוק בבית-לחם

[8]  מתוך מכתב אל הנרי אולדנבורג, מזכיר האגודה המלכותית. מקור: The Correspondences of Isaac Newton, vol.I

[9]  Philosophiae Naturalis Principia Mathematica, by Isaac Newton

[10]  Principia, vol 2, General Scholium (scholium means explanatory comment)

[11]  Letter to Richard Bentley, Four Letters in Proof of a Deity