קטגוריה: כל המאמרים

סם מנחם Sam menahem
סם מנחם, דוקטור לפילוסופיה, הינו פסיכולוג טרנספרסונלי בפורט ליי, ניו-ג'רסי ארה"ב. הוא כתב את כשהתרפיה אינה מספיקה ואת כל תפילותיך נענות. סם הוא פרופסור נספח לפסיכולוגיה בקולג' למורים שבאוניברסיטת קולומביה, וכיהן בעבר כנשיא האגודה לרוחניות ופסיכותרפיה (ASP) בעיר ניו-יורק. קודם לכן פרסם מאמרים בעיתון התאוסופי –Quest. כתובת אתר הרשת שלו: www.drmenahem.com המאמר פורסם בכתב העת לתאוסופיה "אור".

---

 

האם אתה אדם עם רגשי אשמה? האם אתה מוטרד על ידי תחושה טורדנית שמשהו לא בסדר בחייך? האם אנשים מרוגזים בוחרים בך כמטרה בלי סיבה ברורה? האם אתה מעסיק את עצמך כל הזמן, כך שלא תצטרך לחשוב על עצמך יותר מידי?

אם אתה משיב "כן" לשאלה כלשהי משאלות אלה – המשך לקרוא. אם ענית לכולן "לא" – או שאתה אדם מאוד מאושר, או שאתה חי בהכחשה. קרוב לודאי שאתה חי בהכחשה, אך המשך לקרוא בכל זאת, בבקשה. אתה עשוי לגלות איזו תחושת אשמה פנימית. אחרי הכול, רוב תחושת האשמה נמצאת בתת-ההכרה. לעתים קרובות פשוט מכאיב מידי לחוש בכובד האשמה שלנו.

מאז זמנו של זיגמונד פרויד ניסו פסיכולוגים ללמד אותנו על הדרכים, שבהן אנחנו מגנים על עצמנו מלחוש בכאב האשמה. מנגנון ההגנה הראשון הינו ההכחשה. ילדים צעירים לעתים קרובות מכחישים עשיית דברים שעשו ממש עכשיו, לעיני המבוגרים. אפילו כשמעמתים אותם עם הדברים – הם מכחישים. רק עם ההתבגרות מתחילים אנשים להודות במה שעשו. כשהם מתבגרים עוד – הם לומדים לקבל את התוצאות של מה שעשו. בדרך כלל זה לא מתרחש עד גיל ההתבגרות, לעתים קרובות אף לאחריו, ולפעמים בכלל לא.
ישנם כאלה שלעולם אינם מודים באחריות לדבר כלשהו. סכיזופרנים, פושעים, מכורים לאלכוהול ולסמים, ונרקיסיסטים – כולם מתכחשים לאחריות על מעשיהם. החשש מתוצאות פעולותיהם יותר מידי גדול. לחוש אשמה זה לחשוב שעשית משהו רע. בבית המשפט, האשמה דורשת עונש. החיים הם כמו בית משפט. אם אתה מאמין שאתה אשם – כבר תמצא איזו דרך להיענש על כך. רוב הזמן העונש מגיע בצורת אנשים אחרים או החיים בכלל, שעושים לך בעיות, מצבים ורגשות שאינך רוצה בהם.

אם אתה אינך מודע כלל לאשמה שלך ולצורך שלך בעונש – לא תראה כל קשר אליו כשהאדם המציק או המצב המרגיז יעשו לך זמנים קשים. לדוגמה, ייתכן שבן/בת זוגך או הבוס שלך ימתחו עליך ביקורת קשה, ותגיב בהתמרמרות צודקת או בכעס: "איך הם מעזים להתקיף אותי? לא עשיתי כל רע. אני כועס, ואשאר בכעס עד שיתנצלו".
אתה עשוי לצעוק ולצווח, או להפנות זאת פנימה ולהיכנס לדיכאון, או לפתח בעיה גופנית כמו כאב ראש או כאב בטן, או גרוע מזה. אתה עלול גם לפתח חרדה מתוך הפחד מעונש על הכעס הנקמני. זה מעגל קסמים מרושע. הנורא מכל הוא, שאף צד אינו מבין כי העימות כולו כרוך בתחושת אשמה בלתי מודעת ובשנאה-עצמית. זה שיותר מודע לתחושת האשמה מכונה לעתים דכאוני, קורבן, מפסידן, או שלומיאל שכנראה מושך אליו אנשים אחרים בעלי תחושת אשמה תת הכרתית. אנשים אלה כה בלתי מודעים לתחושת האשמה שלהם, עד שהם מקרינים אותה באופן תת הכרתי החוצה, על מישהו אחר. האדם הכועס מכריז: "זו אינה אשמתי… אתה אשם".
זוהי השלכה, ניסיון להישאר בלתי מודע לתחושת אשמה ולשנאה-עצמית. הכדור נמצא עתה אצל המדוכא. המדוכא עלול להגיב בהתקפת-נגד, להיעשות עוד יותר מדוכא, או איכשהו לחלות עוד יותר. מעגל הקסמים המרושע עשוי להתגלגל ללא שליטה, כשכל הצדדים חשים שלא הבינו אותם, שהם קורבנות, ולהיות אומללים.
זוהי המתכונת שמאחורי כל מאבק אנושי. היא מוליכה לכל טווח האומללות, הדיכאון, החרדה, הגירושין, התחלואים האנושיים וגם, בקנה מידה עולמי, למלחמות. כל זה נגרם על ידי רגש אנושי פשוט אחד – תחושת אשמה!

תחושת האשמה היא אי-נוחות רגשית, המתעוררת כשאנחנו חשים שלא ענינו לציפיות, או לא עמדנו ברמה הנדרשת מאיתנו בהקשר לנשיאת אחריות, או שעשינו משהו רע. זה לא אומר שבאמת עשינו משהו רע: מספיק שנחשוב שעשינו משהו רע. זוהי הבחנה חשובה. בניסוח קצת שונה מזה של הפילוסוף הדגול דקארט[1]: "אני חושב שעשיתי משהו רע – לכן עשיתי משהו רע – ואני אשם!". אך למה כה רבים מאיתנו, אם לא כולנו, חושבים בכלל שעשינו משהו רע? עלינו לחקור שתי רמות, הפסיכולוגית והרוחנית.

תחושת אשמה פסיכולוגית מתפתחת כשאנחנו מסתגלים לעולם הפיזי לאחר שאנו נולדים. פסיכולוגים מכנים תהליך זה בשם "היפרדות-אינדיבידואלית"[2]. מונח זה משמעו כי במטרה לשרוד בעולם הפיזי, אנחנו צריכים להבין בהדרגה שאנחנו יחידים נפרדים. עלינו להזדהות עם הגופים שלנו, להבין שאנחנו נפרדים באופן פיזי מאימנו, וללמוד איך להתמודד עם ולטפל ב-כל שאר היחידים הנפרדים לכאורה בעולם זה של, כפי שאומר ויליאם ג'יימס ב-עקרונות הפילוסופיה[3], "מבוכה תוססת ומשגשגת".

בתנאים הטובים ביותר – המטפלים בנו מפגינים כלפינו חמימות, אהבה וחמלה. הם מדריכים אותנו דרך כל קשיי הינקות והילדות המוקדמת. הם מציבים לנו גבולות מתאימים בכל גיל וכופים עלינו בעקביות את החוקים. הם לעולם אינם משתמשים בתחושת האשמה או בפחד כדי לשלוט בנו. אנחנו גדלים להיות מבוגרים צעירים מאושרים ובריאים, בעלי הערכה-עצמית גבוהה ואכפתיות רבה כלפי אחרים.
אלה מכם שגודלו באופן כזה הינם בני מזל באמת. באשר לנו, האחרים – גודלנו על ידי הורים בלתי בוגרים ולא עקביים, שהיו טרודים בהמון חולשות ועניינים משל עצמם. הם ניסו לעשות את הטוב ביותר שיכלו, אך לעתים קרובות הוכרעו על ידי תהליך ההתפרנסות והנשיאה בעול המשפחה. למרות שהם ניסו לאהוב אותנו ולהציב לנו גבולות, הם עשו זאת באופן בלתי עקבי. בהתמודדות עם אלכוהול או בעיות של סמים, ייתכן שהם השתמשו בהפחדה ובהאשמה כדי לשלוט בנו, ממש כפי שהוריהם עשו להם. הם פשוט לא ידעו אחרת. ולעתים, ייתכן שהורינו התייחסו אלינו בהתעללות גלויה, או בהזנחה.
התוצאה היא שעברנו טראומה. בכל פעם שצעקו עלינו, הכו אותנו או אמרו לנו שאנחנו לא מספיק טובים – לקחנו זאת ללב. זה טבעם של ילדים, לחשוב שהעולם סובב סביבם. אם הם זוכים ליחס גרוע – הם מאמינים שזה מגיע להם….
אכן, כמעט בלתי אפשרי לגדול בלי טראומה, תחושת אשמה, ופחד. הורות היא תפקיד קשה ביותר, ובכל אופן הורים רבים מתכחשים כשהם מגיעים לחשוב על כך, שאולי כישורי ההורות שלהם לוקים בחסר. כתוצאה מכך ילדיהם חשים אשמים, מפני שההורים אומרים להם בעקיפין שהם אשמים. האשמה הורית, יחד עם הטבע הנרקיסיסטי הנורמאלי של הילדות – שווים להמונים עם הרבה תחושת אשמה.

האם אני מאשים את ההורים? למעשה לא. זה פשוט כך, וחיי אנוש הינם קשים בגלל עצמם. רובנו גדלים בעולם תחרותי של בתי ספר ועבודה, מנסים להוכיח שאנחנו מספיק טובים, בעוד שהתחושה הפנימית שלנו אומרת לנו שאנחנו לא.
תחושת אשמה היא המצב האנושי, ולגבי רובנו היא קשה מנשוא. אנחנו נוטים להתכחש לה, להעמיד פנים שאינה קיימת, ולהאשים אחרים. זאת אנו עושים תוך שימוש במנגנון ההגנה של התכחשות והשלכה, אותו כבר הזכרנו קודם.
בנקודה זו עלי לצרף את הסבתא של כל מנגנוני ההגנה: הדחקה. זוהי הדחיקה האוטומטית של הכאב אל תוך תת-ההכרה. אנחנו יכולים לחוש אשמים מאוד מבלי להבין זאת. כל תחושת האשמה והמבוכה הפנימית מתבטאת בפחד, שנאה, ועימות בעולם החיצוני. תחושת האשמה היא המקור לכל הסכסוכים האנושיים. למרות שהתוויתי את הסיבות הפסיכולוגיות לתחושת האשמה, שהן חשובות – הן אינן מעמיקות מספיק. עלינו לחקור גם את הבסיס הרוחני לתחושת האשמה.

הבסיס הרוחני לתחושת האשמה הוא תחושה של נפרדות מן המקור, מאלוהים, או האינסוף. התרבות המערבית החומרנית שלנו גורמת שנאמין שאיננו אלא יצורים חיים עם אגו, המדריך אותנו בדרך החיים שלאחריהם אנחנו נשמדים. זוהי תבנית החיים שמלמדים אותנו במערכת החינוך באמריקה. לעתים קרובות מלמדים זאת לצד קצת לימודי דת, המזכירים אלוהים שהוא בבסיסו אוהב ורב עוצמה, אך גם שיפוטי. מאחר והאל יודע עלינו הכל, אנחנו נענשים אם אנחנו רעים. אם תחושת האשמה היא השורש לכל הסבל, ויש איזה בסיס רוחני לתחושת האשמה, הבה נעקור אותה משורש ונרפא אותה. הנקודה היא, שתחושת הנפרדות מן האל היא שגורמת לכל הסבל.
לכן, ברפאנו את הקרע בינינו לבין האל, נבצע את המשימה המרכזית לריפוי של כאבו של כל אדם. אכן, זוהי המשימה המרכזית: לרפא את הקרע המתמיד בין יחידים ואומות. כדי להשיג זאת, עלינו להפסיק להבליט את האל כהוויה נפרדת המענישה אותנו על אשמתנו, כפי שהורינו עושים ברמה הפסיכולוגית. התשובה המוחלטת לאנושות הינה להתעורר ולהבין כי, ברמה הרוחנית, אנחנו אחד עם האל. כלומר, אנחנו נביעות מכל היש – המקור שלנו – אלוהים. טבעו של אלוהים הוא אהבה, שלווה ועוצמה. אבל, מאחר ואנחנו מנוכרים וחושבים שאנו נפרדים מאלוהים, אנו חשים אשמה, פחד וכעס על בסיס קבוע.

צעדים לסילוק האשמה
הצעד הראשון לסילוק האשמה הוא להודות בתחושת האשמה הטמונה בנו, כדי להתחיל בריפוי רגשותינו. שנית, חובה עלינו לרפא את יחסינו עם אלוהים, לפתח את הרוחניות שלנו. פסיכותרפיה רוחנית עשויה לעזור. היא כרוכה בשחרור רגשות ההפרדה שלנו מאחרים ומאלוהים. במילים אחרות – בסליחה אמיתית. בתהליך זה, מדיטציה ותפילה הן כלים יקרים לאין ערוך. הם מסייעים לנו לקדם את ערכינו הרוחניים. עלינו ללמוד לשחרר את הרגשות השליליים ואת האמונות השליליות, שנגרמו על ידי תחושת האשמה. כשנתקדם בשחרור הרגשות השליליים – נסלח ונפַתח חמלה כלפי האחרים.
עלינו גם לחפש אחר הלקח והמשמעות שבכל אירוע בחיים. תוכנית השיעור האנושי האידיאלי שלנו היא לנסות לסלק בתפילה את כל הבעיות, ולהפליג בחיים בקלות ובשמחה. אם זה אינו מתרחש – אנחנו מתחילים להטיל ספק ביעילות התפילה ובכוחו של אלוהים, בגלל חוסר ההבנה שלנו באשר למהות התפילה ואיך אלוהים נענה לתפילה. לאלוהים יש פשוט תוכנית שיעור אחרת.
לאלוהים, התפילה אינה סתם טכניקה פשוטה של "להיפטר מן הסבל". היא יותר בגדר של התאמת הערכים שלנו לערכים רוחניים. בכל פעם שיש לנו בעיה, אנחנו צריכים להתאים את עצמנו יותר טוב לאלוהים או לרוח. אם איננו מתנסים בלימוד רוחני כלשהו, בחרטה או בשינוי החשיבה – ייתכן שלא נתנסה בשינוי כלשהו ברמה הפיזית או הפסיכולוגית, וכך קיבלנו את התשובה – והתשובה היא "לא". אם עדיין לא שחררנו את תחושת האשמה, הכעס או הפחד, לא נתחיל להירפא.
"המשיכו לנסות", עונה אלוהים, "אני אתן לכם כוח". נמשיך להתפלל, והתשובה תשתנה במהלך הריפוי הרוחני שלנו. זכרו: אנחנו בראש ובראשונה יצורים רוחניים. העולם הפיזי המשתנה הוא רק זירה ללימוד הרוחני שלנו.
המטרה הסופית הינה תחושה של אחדות עם המקור, עם אלוהים. במונחים יותר מעשיים אפשר לתרגם זאת לרגשות של חדווה, שמחה, אפילו אושר עילאי. לא כל הזמן, אך בכל פעם שאנחנו מכוּוְנָנַים היטב. תחושת העצמי שמקורה בגוף הפיזי ובאגו שלנו מפעילה השפעה אדירה כדי להרחיק אותנו מן הרוחניות ולקרב אותנו אל הסיפוקים של הנאות החושים. אנחנו צריכים לעבור בהדרגה מהעברת כל זמננו בעינוג החושים אל העברת יותר זמן בהתבוננות בצד הרוחני שלנו. עם הזמן הטיפול הרוחני, התפילה והמדיטציה יראו לנו מי אנחנו באמת: הוויות רוחניות, במסע הרפתקאות אנושי. הגיע הזמן לשחרר את תחושת האשמה הפנימית החבויה שלנו, ולפתח את העצמי הרוחני שלנו. זהו הסיכוי היחיד שלנו לאושר אמיתי. גורלה של האנושות ממתין להחלטתנו המשותפת.

[1] Rene Descartes

[2] Separation-individuation

[3] Principles of Psychology, by William James

וולטר ה. סמפסון*   Walter H. Sampson

…חופש (בראיה של הבור) משמעו היעדר הגבלות, חוסר חובות…הוא מסמל עצמאות, הפרדה, אנרכיה, התמרדות כנגד כל סמכות, הנחייה או שליטה, התעלמות מזכויות, מרצונות, מנוחיות ומצרכים של אחרים. סיפוק מלא של העצמי ושל כל רצון ותשוקה. לאפשר לאחרים להתערב במעשי אינו מייצג חופש, לאפשר לאחרים לשכנע אותי אינו חופש. אני עצמאי, עם יכולת לעשות מה שאני רוצה ועם הזכות המלאה לעשות כך. לכן אעשה דברים בצורה שגורמת לי את מירב ההנאה.
… אם אתה טוען לזכות החופש לעצמך, אתה צריך להעניק אותה לאחרים. זהו מחסום מספר אחד. האחרים חופשיים באותה מידה כמוך, ואם האינטרסים שלכם מנוגדים, והם מסוגלים להתגבר על התנגדויות או אופוזיציה שלך – אם על ידי שימוש בכוח, בשכנוע או בכל צורה אחרת, אזי אתה מוגבל על ידי הרצונות והתשוקות של אחרים.
…[מחסום נוסף נמצא] במיגבלות של עצמך. חולשה, טעויות, חוסר יכולת, חוסר יעילות, התעלמות וכולי. לא רק שאחרים מונעים ממני, לא רק שהיקום מפריע לי, אלא שגם אני באופן שיטתי נכנע לחולשתי.
…לשם מה אנו עורגים לחופש? בכל פנייה, בכל צעד בשביל החיים, אנו נתקלים בהכרח בקבלת החלטות חכמות של בחירה בין זה לבין אחר. אנו עומדים בצמתים – איזה שביל עלינו לקחת? אין תמרורי הכוונה, יש בחירה חופשית. האמת, וזו אמת שאף אחד מאתנו לא יעז להכחישה, היא שאחת הדרכים מובילה להרס והשנייה לקידמה, אחת לרוע והשנייה לטוב, אחת לשביל הנכון והשנייה לשגוי.
…אנו עשויים לחשוק בבחירה החופשית, יחד עם ביטויים כגון "החיים שלי הם שלי", "אני יכול לעשות ככל העולה על רוחי", "אני האדון של עצמי" וכך הלאה. אם אנו שפויים וחכמים, נחשוק בכל ליבנו לעשות את הבחירה הנבונה והנכונה, ואף נייחל להארה כדי לעשות כך. אם במקרה היה מתגלה לנו ברגע הזה מהי הבחירה הנכונה, האם קיים צל של ספק שהיינו בוחרים בה? זה היה מעשה של חוסר שפיות מכוונת, לבחור בדרך הלא נכונה. נכון, שאנו לא תמיד יודעים, ולכן עשויים לבחור בצורה לא נכונה. לא מתוך בחירה חופשית, אלא מתוך בורות.
…האדם שמיילל בעצב על גורלו ושמכחיש את האחריות שלו בתביעותיו לחופש, דומה לאדם שנועל את עצמו בכלא, זורק את המפתח אל מחוץ לתא וצורח לעזרה משמיים. אני חושש שהאמת היא שכשאנו מבקשים חופש, אנו בעצם מבקשים להשתחרר מתפקידנו, לאסור על ההתקדמות הכרוכה בכאבי גדילה בלתי נעימים, ולהיות מורשים להתעלם מהתרופה שתרפא אותנו. זה כמו להתלונן על חדות הסכין שצריכה לחתוך איבר מציק.
…כשאנו חיים בהתאם לחוקי היקום, ובהרמוניה עם המיטב שבנו, איננו משתוקקים לחופש מכיוון שיש לנו אותו, דווקא בגלל שהפנינו לו את הגב. אנו יודעים היום, שהחופש שפעם חיפשנו הינו עבדות מוחלטת, ואילו השירות שפעם ברחנו ממנו מהווה בשבילנו בהווה חופש מוחלט.
…החופש שלך נמצא לא בחופש הבחירה – אין דבר כזה. לא בחופש לפעול- זוהי אנרכיה שתגרום להרס העולם. לא בשום דבר אחר מאשר שחרור העצמי מהאשלייה של העצמי, מחשיבותו, מתשוקותיו, מרצון עצמי, מטיפשות, מאמביציות, מעיוורון, מיהירות, מתאווה, מהבכי הילדותי לכוח בלתי מוגבל ולאושר, מהשימוש לרע הילדותי במעט האושר שניתן להשיג ובכל הכוח שניתן להשיג.
החופש לא נמצא בשום דבר אחר מאשר בהבנת החוק ומגבלותיו, בעבודה בהתאם לחוק, ובמתן אמון ביקום ובאינטליגנציה הגבוהה, כדי להבין טוב יותר מה אתה רוצה (יותר טוב ממה שתוכל לעשות בעצמך) ובהשגתו ביעילות גבוהה פי עשרת אלפים.
…הבה נשקול, האם זה רצוי לאנשים להאמין שהם חופשיים, או שלא. למרבית האנשים לא יהיה רצוי להאמין שאין להם חופש. מושג החופש בגבולות החוק הינו פרדוקס (סתירה), שנדרש מוח פילוסופי כדי להבינו ולהעריכו, ואנו בכלל לא פילוסופים. הצעירים וחסרי הניסיון…מורדים בזעם כנגד הרעיון של הגבלת החופש, בגלל שהם טרם הגיעו לגבולותיהם, ולכן אינם מודעים לגבולות אלה. אדם לא מכיר את מיגבלותיו עד שהוא בא במגע עימן, וזה דורש זמן. אנו גם לא באמת מנסים לפתוח אותם, עד שהגענו אליהם. הבה נשים לב, שמיגבלותינו אינן קבועות. זוהי נקודה חשובה מאוד – כיוון שמרבית האנשים נוטים לחשוב שגבולות אלה הינם כמו חומה מאבן – בלתי ניתנת למעבר ולחדירה.
הבה נערוך השוואה. פיזית, העור הינו המגבלה שלנו. ובכן, כשאנו גדלים, האם הוא מתפקע? לא, הוא מתרחב. כשהאופי מתפתח, הוא גורם ל"מיגבלות" … והמיגבלות של האדם מתפתחות בקצב מתאים לגדילה שלו.
…הקושי האמיתי במצב זה מצוי בעובדה, שהכחשת החופש עשויה לגרום למעצור בעשייה. החיים מאשימים את האינטלקט בטפשות, והאינטלקט מאשים את החיים באיוולות. למי עלינו להאמין?
…אנחנו חייבים להאמין באינטלקט, וללכת בדרך החיים. בלתי אפשרי לחיות בהתאמה עם אינטלקט, או להאמין בהתאם לתשוקה – מכל הדברים המטעים, התשוקה היא הגרועה ביותר.
…הבה ונחיה לפי ההומניות שלנו. כיוון שאני מזדהה עם האומללים, ומסמפט את חסרי המזל, האם עלי לבטל את האינטלקט שלי ולומר, שמצוקה ואומללות הינם טעות וחוסר צדק, ושאין מטרה באכזריות שלהם ביקום? אני אדע, שהם צעדים הכרחיים ומועילים בדרך, ועם זאת, כיוון שאני בן אדם, אנסה לעשות כל שביכולתי כדי לשכך אותם.
עברית: אריה טרוסקנוב

לקבלת המאמר השלם נא לפנות למייל:

theosophyisrael@013net.net 

*וולטר ה. סמפסון הוא סופר ממוצא אנגלי. ניתנים בזה קטעים נבחרים מהאמר שתורגם מירחון מהתאוסופיסט, יוני 2004 ופורסם לראשונה בעברית בכתב העת לתאוסופיה "אור".

אברהם אורון

בימים אלה של מחלוקת, פיצול ועימותים חריפים בעם, ימים של אטמוספירה רגשית סוערת, קל מאוד להיסחף להשמצות, כעס ושנאה. לאדם המתון, שאינו נשלט על-ידי אידיאולוגיה קיצונית, הימים הללו הם ימים של סבל רב. האמת היא שזהו סבל לכולנו, גם לקיצוניים שבנו, כי מהי משמעות הכעס והשנאה והעימותים אם לא סבל?

גם אלה ש“נהנים” לשנוא ולהתעמת, נמצאים במצב של סבל, אלא שהם מקובעים בתוך האידיאולוגיות שלהם עד-כדי-כך שהם אינם מסוגלים להבין את היופי ואת הערך של חברה פלורליסטית שבה אנשים עם דעות שונות חיים בהרמוניה.

מאז ומתמיד מכר האדם את נפשו ואת אנושיותו בקלות רבה לאידיאולוגים שהובילו לא-פעם את חסידיהן להרס ולחורבן. כל אמונה המובילה את חסידיה לשים את אמונתם מעל אנושיותם, מובילה, בהכרח, לעימותים, לשנאה ובסופו של דבר, גם להרס.

היה נפלא, לו היו מערכות החינוך של כל הזרמים מגדלות את ילדינו על האמת שכולנו קודם-כל בני-אדם, ורק אחר-כך יהודים או ערבים, ימנים או שמאלנים, חילוניים או דתיים וכו'… העובדות הינן שילדים רכים גדלים, בבתי הוריהם ובבתי-ספר של זרמים קיצוניים, על ברכיהן של תפישות ואמונות המדגישות את השוני והמחלוקת, ומובילות לפחד ולשנאה. בדרך-כלל, הריבוי הטבעי בקבוצות קיצוניות הוא מהיר יותר, כך שהבעיה אפילו תחריף.

מה יכול הציבור המתון לעשות בימים אלה? אפשר, כמובן, להשמיץ ולהילחם בקיצוניים, אך הדבר רק יחריף את הקיטוב וינציח את מעגל השנאה, העימות והסבל. בימים אלה עלינו לגייס את כל הסובלנות, התקווה והאהבה שבנו.

בל נשדר דחייה, אלא קבלה; קבלה של זכות הזולת לחשוב באופן שונה מאיתנו. חשוב שנפתח יותר ויותר ערוצים להידברות ולקשר אישי, כי באלה טמונה התקווה לריפוי הזרות והפחד, המספקים קרקע פורייה לשנאה ולאלימות. ניתן להציג עמדות תקיפות בדרכי נועם; ניתן להתנגד לדברים הפוגעים בנו, מבלי ליפול לשנאה ולשלילת אנושיותם של הפוגעים.

הבה נבנה יותר איים של סובלנות ואהבת האדם, כי בכך תלוי עתידנו כעם וכחברה, שבחיים בקרבה יהיו יותר שלווה ושמחה, ופחות צער וסבל.

להמשיך לקרוא הפילוסופיה של השינוי לפי "ספר השינויים" ה "אי-צ'ינג" הסיני

פרופסור  גארי קורסרי, הוא סופר ומרצה ביפאן וארה"ב במקור נקרא המאמר "טאו בשש צלעות"

שורש הזן
יפן מפורסמת בכל העולם במסורות התרבותיות המיוחדות שלה, שבאופן מוזר שמות כולן נושאים את הסיומת דו. דו, או טאו, או טאואיזם, הוא שורש הזן – שהיא הפילוסופיה, או השיטה, המאפיינת כל-כך את התרבות היפנית.
כולנו מכירים את הג'ודו למשל, שפירושו "הדרך של הגנה עצמית". ישנו גם האייקידו, "הדרך של פגישת הכוח עם הרוח" וקנדו, "הדרך של החרב". יש סאדו, "הדרך של התה"; שודו, "הדרך של קליגרפיה" (כתיבה תמה); קאדו, "הדרך של השירה"; ועוד אחרות. מובן שמשמעות המילה דו היא "הדרך שלי". אבל מה בדיוק הכוונה ב"הדרך שלי"?

בתרגומו המפורסם לאי-צ'ינג, כותב סם פיפלר:
טאו… הוא שער. זהו השער דרכו אנחנו עוברים באורח מתמיד. מעולם איננו נמצאים לפני השער או מאחריו. דבר לא קיים מלבד כאן, איתנו, ברגע הזה, בשער.
השער הוא גם סופו של עולם אחד וגם תחילתו של אחר, אבל בעמדנו בשער אנחנו נמצאים בשני העולמות בו-זמנית. השער הוא מה שקיים בין העתיד ובין העבר. הוא, במילים אחרות, בדיוק ההווה הבלתי-נתפש. אני קורא לו בלתי-נתפש משום שבדיוק כשאנחנו חושבים שיש לנו אותו הוא כבר נמצא בעבר, ועד שיש לנו אותו הוא רק חלום של עתיד. המשורר הגדול ט.ס.אליוט נאבק כל חייו עם חידת הזמן. בשירו "ארבעה רבעים" הוא הגיע לאיזו שהיא הארה:
מה שצריך היה להיות ומה שהיה
מוליכים אל סוף אחד, שתמיד נוכח.

ההבנה היא תרופה המסלקת חרטות. כל רגע יהיה מתאים לפעולה ולגילוי אם נהיה ערנים. ”המוכנות היא הכל“, אומר לנו שייקספיר, ”בשלות היא הכל“.
תפישת הרגע הכל-כך נזיל הזה היא בדיוק מהותו של הדו, או טאו, או טאואיזם. הוא עוסק בחיבור בין העבר לעתיד, בגישור בין הפכים, באיחוד בין אור וחושך, טוב ורע, זכר ונקבה, יין ויאנג בשיווי משקל והרמוניה. יותר מכך, הוא עוסק בהפגשת עולם היומיום עם עולם הניסים. הוא מלמד אותנו איך לראות את הניסים בחיי היומיום שלנו. השער מרמז גילוי, ולהיות ב"טאו" משמע להיות במצב של גילוי מתמיד, במצב של פתיחות אל פלאי העולם.

קאקאודו אוקאקורה כתב בספרו הקלאסי "ספר התה התרומה המיוחדת של זן למחשבה המערבית" :
"לפי הזן אין הבחנה ביחס בין קטן לגדול, ולאטום אפשרויות שוות לאלו של היקום , הייתה ההכרה ביומיומי והרגיל כבעל חשיבות שווה לרוחני."
הפילוסוף הצרפתי פסקל הרים מבטו אל שמי הלילה וקרא: "מה מפחידים המרחבים האינסופיים הללו!". זוהי קריאת הבדידות , תחושת היות האדם מופרד ומוקטן על ידי קוצר הבנה שלו את המרחב הכביר.

בהתרכזנו בעולם הרגיל שלנו, החולף, הקטן עד לאינסוף, הטאו מזכיר לנו את תאוריית המפץ הגדול: כל הזמן והחלל נכללו באטום הראשוני של אלוהים. בתוך יקום אינסופי לאין שיעור, או שאין מרכז, או שהכל הוא המרכז, תלוי בנקודת המבט. כשבוחנים את הדבר, לכל אטום ישנו הפוטנציאל של האטום הראשון. כל אטום – כולל אנו עצמנו – מכיל בתוכו יקום חדש.
הייתי רוצה להגדיר מסגרת לרוח הטאו. המשימה מזכירה לי שיר משנות השישים. להקת הרוק "אדמה, רוח ואש" הפכה שיר זן פשוט לזמר חוזר על עצמו שנשמע כך:
בראשית יש הר
אחר-כך אין הר
ואחר-כך יש. (וחוזר חלילה…)

הנגיעה בנושא זה הינה כהתקרבות אל הר גבוה: נראה כאילו לעולם לא נוכל לטפס אל פיסגה כה נישאה והמטרה תתחמק מאיתנו לעד (בראשית יש הר). אבל בהדרגה, כשאנו לומדים את הנושא ומשליטים משמעת על מחשבותנו, ליבותינו וגופינו בעזרת ג'ודו ודומיו, נראה שנוכל בכל זאת להבין, נוכל לזכות במראה חטוף של הנוף מן הפיסגה (אחר-כך אין הר). לבסוף, כשנמשיך ונעפיל וניכנס עמוק יותר אל תוך עצמנו, ייראה כאילו ההר צמח מחדש ושוב קורא תיגר עלינו.

בעולם המערבי אנחנו אוהבים מספרים ונוסחאות: 2+2=4, למשל. העולם המזרחי מעדיף רמז והצעה. זה גורם לכל מיני אי-הבנות במשאים-ומתנים עסקיים. אנשי המערב אוהבים את הקשיחות של הסכמים וחוזים, אנשי המזרח מעדיפים כל מה שמשתמע מקידה, ניד-ראש וצליל הקול. השפה האנגלית היא השפה הבינלאומית של מדע, טכנולוגיה, עובדות ודיוק. אין אתה מוצא מילה כ"הירה-הירה" בשפה האנגלית אבל ישנן הרבה כמוה ביפנית, מילים רבות שמשמעותן כמו "קול משק כנפי הפרפר".
אין כאן דרך אחת טובה מאחרת, אלא שוני. עכשיו יותר מתמיד, כשאנחנו מתקרבים במהירות אל האלף החדש, כשאנחנו קוצרים את הפירות ושבעים רצון מן האתגרים שהציב בפנינו עידן התקשורת המדהים, חובה עלינו להבין את ההבדלים.

המייסד האגדי של הטאואיזם בן המאה ה5 לפני הספירה, הפילוסוף לאו טסו מפורסם בהצהרתו בקטע הפתיחה של הטאו טה צ'ינג:
אלה האומרים, אינם יודעים.
אלה שיודעים אינם אומרים.

כמה מאות שנים לאחר מכן ציין המשורר ואמן הסטנד-אפ קומדי פו-צ'ו-אי כי לאו-טסו המשיך והסביר בעוד כחמשת אלפי מילים מה לא ידע. אבל כדי להיות הוגנים עם לאו-טסו, הוא ניסה להציע דרך אחרת לחשיבה ולתחושה, דרך אחרת להיות בתוך המסתורין של החיים.

כך שכיום, בעקבות לאו-טסו הגדול, הייתי רוצה לעשות מה שרוב האסייתים לא היו מעזים לעשות; הייתי רוצה לנסות למסגר לטאו צורה. למסגרת שלי יש שש צלעות. אפשר להוסיף או להפחית, אבל שש זה בסדר. נוח לי בשש מפני שהדימוי המרכזי בטאו הוא "טורי", או שער. כשאנחנו מדמיינים את השער הזה, לא נשתמש בשער-גן פשוט שאנחנו עוברים דרכו גדר כלונסאות לבנה. הבה נדמיין, במקום זאת, את שערי-הענק היפניים, ה"טוריים": מבני הענק האדומים העשויים עץ או מתכת וניצבים בחזיתות בתי-תפילה ומקדשים, שאנשים עוברים תחתם. אפשר גם לעקוף את הטורים הללו, אין כל ניסיון לסגור את בתי-התפילה או המקדשים מעולם החולין. הטורים מסבים את תשומת ליבנו לנוכחות האלוהית. הם מופיעים במגוון צורות ומידות, אך לכולם הצורה הכללית של שני עמודים התומכים בקורה אופקית שבולטת מעבר לכל עמוד, כדמות שתי אותיות טי גדולות הסמוכות אחת לשנייה, כך: TT.

מכל הטורים שראיתי בימי נדודי ברחבי יפן, אני מעדיף את הענק שבמקדש איטסוקושימה על האי מיאג'ימה שליד הירושימה. המקדש ובית-התפילה הסמוך לו ממוקמים על שפת המים, וכשהגיאות מגיעה, נראה הטורי הענק – גבהו 16 מטרים, עם קורות צולבות של 22 מטרים – כאילו הוא צף במי הים. השתקפותו בצבע השני צפה על מי התכלת כשער רפאים בין שני העולמות. צפייה בו מפרוזדור המקדש, על רקע ההרים והתנועה המהירה של העננים הלבנים מעל, נראית כהתגלמות הפגישה הסמלית בין רוח לחומר.
ויש לו שש צלעות. קורתו האופקית כפולה ונראית כמו שתי החמשות הראשונות על נייר לרישום מוזיקה, המצפות לחסד התווים שיירשמו. שני העמודים הכבדים, עבים כאשוחי-ענק, נתמכים על-ידי שני מבנים ישרי זווית, העולים לחצי גובה הקורה האופקית ומגיעים אחורנית אל המקדש וקדימה אל ההרים, נשקפים במים כמשי אדום בגלים עדינים. הטורי הזה בעל ששת הצדדים עומד על קרקעית המים שלו כבר שבע מאות שנה. אז הניחו לי להשתמש בו כסמל שלי, תנו לי להשתמש בו כמסגרת עבור הטאו.

הצלע הראשונה של המסגרת היא שפלוּת רוח, שהיא תנאי ולא יעבור. כשאדם נכנס לבית-תה יפני הוא מתכופף נמוך וזוחל דרך דלת בגובה מטר בערך לתוך חדר קטן. הקיסר ירום הודו נכנס לבית-התה בדרך זו, וכך עשה גם הנזיר הנודד. בעיני היקום, כולנו שווים, ולכל אחד מאיתנו הזדמנות שווה להגיע להארה. החל מתקופת התחיה (רנסנס), כשאנשי המערב גילו מחדש את הסגולות היווניות של יחידנות (אינדיבידואליזם), נטינו להעריץ ולפאר את האמן יותר מאשר את האמנות. המגמה קיבלה ביטוי במשך המהפכה הרומנטית של המאות ה18- וה19-. בזמננו נראה כי התהילה היא העיקר, לא האמנות, והרעיון הוא להתפרסם בכל דרך ובמהירות האפשרית. לאחרונה שמעתי מבקר "רציני" מגדיר אמנות מודרנית כ"כל מה שאמן עושה" (או אולי זה היה "כל מה שאמן אומר שהוא אמנות?" – שזה אפילו יותר גרוע). להגדרות עוקפות כאלה אין דבר וחצי דבר עם רוח הטאו. עלינו לזכור כי קתדרלות אדירות בימי-הביניים נבנו וקושטו על-ידי אמנים אלמונים. אפילו המלחין הדגול יוהאן סבסטיאן באך כתב בתחילת כל אחד מחיבוריו את המילים הלטיניות Soli deum gloria ("רק לאלוהים התהילה"). זוהי רוח הטאו.

הצלע השנייה של המסגרת שלנו מתקשרת לראשונה. זהו הרעיון של עוני צרוף והוא אגוז קשה לפיצוח עבור אנשי המערב: איך יכול עוני להיות טהור? חברה המבוססת על חומרנות מבקרת קשות את העוני ואת העניים. הבה ניזכר בהנרי דייוויד תורו שחי בבקתה פשוטה – בגודל של בית-תה בערך – בקצה אגם ולדן. תורו אמר שסוד החיים יכול להתמצות בשלוש מילים: פשטות, פשטות ופשטות. הוא אמר שהיו לו שלושה כיסאות בביקתתו: אחד עבור בדידות, שני עבור ידידות ושלישי עבור חברה. הטאואיזם וקרובו הזן ביפן יכולים להבין לעומקו את נדר העוני שלקח על עצמו פרנסיס הקדוש מאסיסי: בוער באש פנימית עשה פרנסיס הקדוש את חייו אמנותו. אך רק קומץ בני-תמותה יכולים לתפוש גדולה שכזו. בטאואיזם, עידון העוני משמעו לעשות את המירב ממה שאפשר להשיג, תוך שימוש בקווים פשוטים ונקיים, וללא פחד מריקנות ושקט (מתוך השקט והריקנות נובטים חיים חדשים). עידון העוני הוא הקבלה שברוחה כתב אמן ההייקו:
האסם נשרף כליל!
עתה אוכל סוף סוף
ליהנות ממראה הירח.

לצלע השלישית של המסגרת אקרא תהליך. מאחר ואנו עומדים תמיד בשער, רוברט לואיס סטיבנסון אמר:אני מקווה שהנסיעה טובה מן ההגעה ההגעה עצמה פחות חשובה מאשר איך אנחנו מגיעים לשם.
גדולת החיים נחה באפשרות (פוטנציאל). באמריקה רק לעתים נדירות אנו מביאים בחשבון את דרך עשייתה של יצירת אמנות, אנחנו מתרכזים במוצר המוגמר. במזרח יש לתהליך לפחות אותה חשיבות. אלה המתרגלים טאו מאמינים שיש לאמן את הרוח דרך המשמעת שבאמנות. יופי אמיתי בא מהשלמה רוחנית (מנטלית) של הבלתי מושלם….
ישנו סיפור ששמעתי פעם ממנהל בית הספר התיכון בו למדתי: אב רואה מפת העולם בחוברת, מוציא אותה וחותך לחתיכות, ואז נותן לבנו להרכיבה מחדש.
האב מתפלא כשהבן הצעיר משלים את המשימה בעשר דקות.מסביר הבן,: "על גב תמונת העול היתה תמונת אדם. אני חיברתי את האדם, והעולם התחבר מעצמו". זהו התהליך של הטאו.

הצלע הרביעית של מסגרתנו היא גיל ומסורת. הטאואיסט רוחש להם כבוד והערצה. נאמר שהיפנים רק מעתיקים תרבויות אחרות – קודם קוריאה, אחר-כך סין, עכשיו ארצות-הברית – ושאינם יכולים להמציא דבר. זוהי, כמובן, שטות. במקום זאת הייתי אומר שהאמן היפני ממציא ללא הרף, אם נגדיר המצאה כעידון ושיפור. התרבות היפנית החלה לפני כ1,500- שנה ואין ליפנים כל צורך להמציא מחדש את הגלגל כל הזמן. ביפן, מקדשים ובתי-תפילה משוחזרים ללא הרף, ולא תמצא שם שרידים עתיקים כפי שאתה מוצא ביוון ובאיטליה. על-ידי עיבוד תמידי מחדש של צורות מסורתיות, האמנים היפנים מביעים הערכה וכבוד לאלה שקדמו להם. המקוריות הפרועה העשויה להעניק לכל אחד מאיתנו במערב רבע שעה של תהילה – או הצעה להופיע בתוכנית-שיח טלויזיונית – אינה מבטאת יכולת או כשרון שהיו מספקים אמן טאואיסט. אין לי ספק שלעולם לא תמצאו אמן טאואיסט בתוכנית של אופרה (וינפרי) או ג'ראלדו.

הצלע החמישית של המסגרת היא מיקוד. בתיאור אמנות הכתיבה התמה, כתב טסן הורינו (Tessen Horino):
טאו… משמעו ללכת בעקביות אחר מטרה מסוימת תוך ויתור מרצון אפילו על החיים.
כל אמן יודע שכאשר הוא באמת שקוע בעבודתו, הוא פועל במימד אחר של זמן. חוויתי זאת בעצמי. אני יודע שכתיבתי במיטבה, כאשר אני מרים את ראשי מן הדף או ממסך המחשב ורואה שחלפו שעתיים בזמן שנראה לי כדקות אחדות. כאשר אדם שקוע לחלוטין בעבודתו, נבלע על-ידי העבודה, הוא מתנסה בטאו. אוהבים מביטים שעות האחד בעיני השני; האם ותינוקה קשורים ביניהם בדגדוג, צחקוק וניחוח העור; ילדים מעבירים את ימיהם במשחקי מחבואים – גם אלה הם סוגי התמקדות; גם זה טאו.

הצלע השישית והאחרונה של המסגרת שלנו תלויה בחמישית: אקרא לה עירוב, או איחוד של האומן והאמנות. תהה המשורר האירי ויליאם בטלר ייטס "איך נוכל להבדיל בין הרוקד לריקוד? ברוח הטאו אין הפרדה.האמן מגיע להתגלות רוחנית דרך אימון יומיומי משמעת העבודה שלו, אבל דרגה זו של פתיחות היא יותר מאשר משמעת או אימון. היא מחברת בין גוף, רוח והשראה (אינטואיציה) ובאותה מידה גם עם המחשב (מיינד) במצב זה של אחדות וחיבור האמנות כאילו מתבטאת מעצמה: המטרה מזמינה את החץ אל מרכזה, המיתווה מעורר את יד האמן. זהו מצב החסד והאחדות אותו השיג מיכאל אנג'לו כאשר ציין כי הוא רק "שיחרר" את "דוד" מכלא השיש.

אלה, אם כן, הם ששת החיבורים המאחדים את תרבות הטאו, התרבות היפנית:
ענווה, עוני מזוקק, תהליך, גיל ומסורת, ריכוז ואיחוד רוחני.
כשנכניס נושאים אלה והתנסות בהם אל תוך חיי היומיום שלנו, אל תוך עבודתנו ויחסינו עם אחרים, נהפוך את היומיומי לרוחני ונבחין בקשרינו עם האינסופי והנצחי.

רק קומץ מאיתנו מבורכים כמיכאל אנג'לו, פרנסיס הקדוש, ליידי מוראסאקי. אך כל אחד מאיתנו נולד עם מלוא היכולת לקדש את חיי היומיום, להיות אמן ליצירה הפרטית שלו. זה דורש תשומת לב לפרטים, ואת ההבנה המפתיעה שאנחנו עומדים בשער לעולם ועד.

פרק 13 מתוך הספר: "תאוסופיה – חקר טבעם הרוחני של החיים ושל האדם".
(את הספר כתבו זוג מרצים ומורים לתאוסופיה מארה"ב – פליקס ויוניס ליטון)

כל תהליך ההתפתחות הוא תהליך של עשיית העולם
כאן בעולם המערבי התרגלנו להפריד בין היבט החיים של ענייני העולם הזה לבין ההיבט הרוחני, כאילו השניים מנוגדים זה לזה. נטינו להשתמש בשתי מערכות של ערכים, האחת בעלת אידיאלים רוחניים גבוהים לשבת, ואז, ביום ראשון בבוקר, אנחנו עוברים לענייני העולם הזה עם מערכת ערכים שונה לחלוטין.
פיצול הערכים הזה אינו מציאותי, כי למעשה העולם החומרי הוא הצורה והרוח היא החיים, שמבוטאים דרך הצורה. הרוח נפרדת מן הגוף, אין לה אמצעי לביטוי אלא אם יש צורה, שדרכה החיים יכולים להתבטא. אם הרוח חדלה להתגלות דרך צורה, הצורה מצומצמת לדבר מת, היא הפכה לגוויה. מנקודת המבט התאוסופית, כל תהליך ההתפתחות הוא תהליך של עשיית העולם וכל אשר בו לביטוי מושלם של החיים האלוהיים שבתוכו.

הרוחניות כגישה פנימית
הרוחניות אינה תלויה בנסיבות חיצוניות או בסביבה, וגם לא בכשרון. הרוחניות היא גישה פנימית. לדוגמה, היא אינה תלויה בסוג העבודה שבה אנו עוסקים, אלא בגישה שלנו כלפי ביצוע העבודה. יש לנו דעה, למשל, שאנשי דת ואנשי עסקים נמצאים בקטבים מנוגדים ככל שהדבר נוגע ברוחניות. האם העיסוק שלהם הוא קנה מידה אמיתי לשיפוט ההתפתחות הרוחנית של כל אחד מהם? הבה נתייחס לאנשי עסקים – לדוגמה אלה שעוסקים במכירות. רבים חושבים, כי אנשי מכירות רחוקים מרוחניות ככל שרק אפשר. אולי יש כמה מוכרים חסרי-מצפון, אך יש לקחת בחשבון את הממוצע, לא את היוצאים מן הכלל. אם הגישה הפנימית שלהם היא גישה של שירות לאנושות, מה יוכל להיות יותר רוחני מזה? מתווכת נכסים מצליחה, שהיא גם אדם רוחני באמת, נשאלה למה היא מייחסת את הצלחתה. היא השיבה: "מעולם לא מכרתי בית. אנשים שזקוקים למעון באים אלי ואני עושה כמיטב יכולתי לספק להם את המעון הטוב ביותר האפשרי שיתאים לצורכיהם". נכון, שזו גישה רוחנית של שירות, ואין פלא שהיא הצליחה כל כך.
עכשיו נתייחס לאיש דת. אם הגישה הפנימית שלו היא של השגת חשיבות או סמכות על מספר גדול של אנשים, אם הוא מעוניין באיסוף הכספים, או במשכורתו, או בתרומות הנשלחות אליו, יותר מאשר לעזור באמת לאנשי הקהילה שלו, האם הוא אדם רוחני? לרוע המזל, יש אנשי דת כאלה. כך שאתם רואים, שלא המקצוע, אלא הגישה הפנימית היא החשובה.
ומה בעניין עקרת הבית? לעתים כה קרובות נשים אומרות: "הו, הייתי מאוד רוצה לחיות חיים רוחניים, אך כל זמני תפוס בהדחת כלים, הכנת ארוחות, טיפול במשפחה וכל המטלות האינסופיות". ובכן, אם המטלות נעשות מתוך גישה של טינה פנימית, איך היא תוכל לנהל חיים רוחניים? אך כולנו חווינו את האושר הגדול שבלהיכנס לבית אמיתי, שנוהל על ידי אם ורעיה שמקרינה שמחה בשירות אוהב, והאושר שבקיום הבלתי אנוכי שלה הורגש על ידי כל מי שבא עמו במגע. היא מנהלת חיים רוחניים.

תרגול רוחני
אנחנו קוראים אודות דברים רוחניים, וחלקנו חושבים: "כן, יום אחד, כשלחץ הפרנסה ייחלש, אפרוש לאיזה הר או אזור מבודד – אולי אפילו אסע להודו – ואנהל ברצינות חיים רוחניים". אך האם זו באמת הדרך? נניח שבדיוק עכשיו הייתם יכולים לבחור בנסיבות האידיאליות, שאתם חושבים שיוכלו לספק לכם את ההזדמנות הטובה ביותר לנהל חיים רוחניים. במה הייתם בוחרים? רבים מאתנו היו בוחרים בנסיבות שונות מאלה, שבהן אנחנו מוצאים את עצמנו כעת. קרוב לוודאי שהיינו רוצים שיהיה לנו המון כסף, כך שלא יהיה כורח להרוויח את מחייתנו. היינו רוצים גוף חזק ובריא, שלא יעשה לנו בעיות. היינו רוצים שיהיה לנו מַחשָׁב (mind) מעולה, כך שהחשיבה תהיה קלה לנו. היינו יכולים לרשום המון דברים נוספים: שלא יהיו דאגות, שלא יהיו צרות, שלא יהיו קשיים – זה כל מה שהיינו רוצים. אז היינו יכולים באמת לנהל חיים רוחניים!

ובכן, האם זה כך?
איך נוכל לפתח סבלנות, אם לעולם לא נהיה בנסיבות שיוצרות חוסר סבלנות? או אומץ, במקום שבו אין ממה לפחד? וגם, כמובן, כל אחד יכול לאהוב את המין האנושי כשהוא יושב בראש הר והאנושות המרגיזה, החלשה, נמצאת במרחק נאה ובטוח. זה לא דורש כוח רוחני. אהבה רוחנית לאנושות מתפתחת רק כשאנחנו ממוקמים בדיוק ליד האדם שמעצבן אותנו ביותר, או כשאנחנו מתמזגים עם אלה, שהגישה שלהם לחיים שונה מזו שלנו.
אנחנו מפתחים שרירים רוחניים בדיוק באותו אופן שבו מפתחים שרירים פיזיים – כשנותנים להם כוח מתנגד לפעול מולו. נניח שאני רוצה לפתח את שרירי. יש רק דרך אחת אפשרית לעשות זאת, והיא להפעיל אותם מול התנגדות בצורה של כוח המשיכה, או משקל, או על ידי הפעלה של כוח מתנגד מלאכותי. אין ספק, שלו היה אפשרי למקד את התודעה שלנו באותם שרירים, היינו רואים את כל המאמץ הזה כרע, כמשהו שיש להימנע ממנו בכל מחיר. מנקודת מבט זו, היה עלינו לבחור להתפרקד בעצלתיים, להיות מוזנים ומפונקים, לחיות חיים של נוחות מושלמת. אך מנקודת המבט הגבוהה והיותר שלמה של כל האישיות שלנו, אנחנו יודעים מה היה קורה לשריר הזה. הוא היה מתנוון ומאבד את יכולתו לפעול ולשרת אותנו.
באותו אופן, מנקודת המבט של האישיות, היינו בוחרים בחיים חסרי בעיות, ללא קשיים, אבל חיים של נוחות, כך שהיינו יכולים לשבת בחיבוק ידיים וליהנות. מנקודת הראות הגבוהה יותר, של העצמי האמיתי, אנחנו יודעים שזה לא טוב. איך היינו יכולים לפתח את כוחנו הרוחני בחיים כאלה? זה היה בלתי אפשרי, ממש כמו שפיתוח הכוח הפיזי שלנו לא היה אפשרי לו הנחנו לשרירינו להתנוון בחוסר מעש.

כל מה שעלינו לעשות כדי לממש את הצורך שלנו בתרגול רוחני הוא להביט לאחור על חיינו שלנו, ולראות מה היו הזמנים של ההתגלויות הגדולות ביותר ושל ההבנה העמוקה ביותר, הזמנים שבהם הגענו לעומקים פנימיים של יכולת ושל כוח.
נמצא, שהם היו תמיד הזמנים שבהם עמדנו נוכח בעיות וקשיים, שאילצו אותנו להעמיק אל תוך עצמנו. הביטו סביבכם אל האנשים שנראים כמפותחים ביותר, האנשים הנפלאים והמצוינים, ותגלו שאלה הם האנשים שנכחו בחייהם הרבה כוחות, שכנגדם היה עליהם להפעיל את השרירים הרוחניים שלהם. אנני בזאנט אמרה פעם, שהיתה יכולה לחיות בלי ההנאות שלה, אך לעולם לא בלי הייסורים. הטרגדיות, הקשיים והאסונות שהיה עליה לחוות עוררו בה את היכולות העצומות שהיא פיתחה, אפשרו לה לעשות את הדברים הכבירים שעשתה בתקופת חייה. לא במקרה אנחנו משתמשים בהשוואה של חישול הפלדה בכבשן, כשאנחנו רוצים לתאר את המידות הטובות הנאצלות, הנרכשות בזמנים של מבחן.
התבוננו בנסיבות החיים שלכם וראו מה החיים מנסים ללמד אתכם. מה הם המצבים שחוזרים ושבים אליכם פעם אחר פעם, שהייתם מעדיפים לברוח מהם? התבוננו בחייכם וראו אם תוכלו להשיג את נקודת המבט הזאת עליהם. אז תראו מהו הדבר שאתם מאותגרים לשנות, או להתגבר עליו. האם אתם נשארים שוב ושוב חסרי נכסים, או מנוצלים? האם אתם נאלצים לפעול לבד, או מתוסכלים ממה שהייתם הכי רוצים להשיג? אנחנו תמיד חושבים, שלו רק יכולנו לשנות את הנסיבות, הכל היה יותר טוב. לעולם איננו חושבים שעלינו לשנות את עצמנו.

לקיחת יוזמה
הדרך שלנו להתמודד עם בעיות מומחשת בסיפור על האנשים שהמציאו נעליים לראשונה. שני אנשים הלכו בדרך סלעית, רגליהם היחפות עייפו ודאבו. לבסוף עברו על פני עור של חיה מתה. זו היתה הקלה כה גדולה לכפות רגליהם העייפות והכואבות, עד שאחד מהם פנה אל השני ואמר: "יש לי רעיון גדול. כל מה שעלינו לעשות הוא לכסות את כל הארץ בעורות של חיות מתות. וכך, בכל מקום בו נדרוך נלך בנוחות". האדם השני והיותר חכם אמר: "יש לי רעיון אחר. למה שלא ניקח חלק קטן מן העור הזה ונקשור אותו אל רגלינו שלנו, ואז לא חשוב איפה נדרוך, נלך בנוחות?". אכן, האין זו עובדה שרבים מאתנו דומים לאדם הראשון בסיפור? אנחנו חולמים על אוטופיה גדולה – היינו משנים את העולם כולו – את כולם ואת הכל, מלבד עצמנו.
הוגה דעות אחד אמר, שאנחנו מנסים ליצור עולם כה מושלם, עד שלא יהיה עלינו אפילו להיות טובים. לעולם איננו מגיעים לשלב הזה, כמובן, ומסיבה חשובה. מעורבים בזה עקרונות גדולים, ואנחנו חייבים לגלות אותם וללמוד לפעול אתם ולחיות לפיהם.

ממש כפי שכל אחד מאתנו חייב להלך בנעליו-שלו, כך כל אחד מאתנו חייב ליצור שינויים בטבעו-שלו.
מי הם האנשים שעימם אתה חי? מה הן מערכות היחסים שלך עימם בבית? בעבודה? בשכונה? האם נראה שהם מפריעים לך? גורמים לך צרות גדולות? ממררים את חייך עד שהיית רוצה להיפטר מהם? במקום לחשוב: "מה לא בסדר אתם?" למה שלא תתחיל לשאול: "מה לא בסדר איתי, שאינני יכול להסתדר אתם ולהגיב כפי שהייתי צריך?".
אנחנו דומים למכשיר רדיו. כשמסובבים את החוגה, מוצאים כאן תחנה שאפשר להתכוונן אליה, שם תחנה אחרת שאפשר לקלוט, אך ביניהן יש הרבה רעש. לפני שנוכל להשיג שלמות, חייב שלא יהיה רעש במקלט הרדיו שלנו. כל אדם שאנו פוגשים הוא כמו תחנה שאליה אנחנו יכולים להתכוונן. אנחנו חייבים להיות מסוגלים להגיב לכל אדם ולזכור, שהחיים ברגע זה מעניקים לנו את ההזדמנות לפתח יכולת חדשה, להגיב לאדם חדש.

אנני בזאנט תארה את הגישה של האדם, שהבין משהו ממסלול החיים הרוחניים האמיתיים:
השואף לרוחניות יקדם בברכה כל דבר בחיי היומיום שלו שמקטין במידת מה את האני שלו שלו, ועליו להיות אסיר תודה לכל "האנשים הבלתי נעימים" הדורכים על בהונותיו ומזעזעים את רגישויותיו ופורעים את אהבתו העצמית. הם חבריו הטובים ביותר, עוזריו המועילים ביותר, ולעולם אין להתייחס אליהם אלא בהכרת תודה, כי השירות שהם עושים פוגע באויב המסוכן ביותר שלנו, העצמי הנבדל או האגו.
או, כפי שנאמר בספר ההדרכה של מייבל קולינס לחיים רוחניים, אור על השביל: "אף אדם אינו אוייבך; אף אדם אינו ידידך. כולם כאחד מוריך". זה מתאר גישה שונה משהו מזו שמאפיינת בדרך כלל את מערכות היחסים שלנו, האין זאת? אך אם תחשבו על כך מעט, תראו שזו אמת. נאמר גם שאמא-טבע תאחז בידם של אלה שילכו אחריה ותובילם בעדינות. עם אלה שלא ילכו אחריה היא תנהג באכזריות. יש שיעורים חדשים ללמוד, אפשרויות חדשות מתגלות, הנסיבות מלמדות אותנו. אם איננו לומדים מייד כשהנסיבה הקטנה הראשונה באה ומציעה לנו את ההזדמנות, אם אנחנו בורחים מפניה, היא מגיעה שוב אך קצת יותר קשה, ועוד קצת יותר קשה בכל פעם נוספת, עד שלבסוף אנחנו מקבלים מכה על הראש, אבל לומדים.

להפקיד את עצמנו בידי החיים
ככל שנוכל להיפגע, אנחנו ניפגע. למה אנחנו נפגעים? אם נחשוב על כך באמת נבין, שאנחנו יכולים להיפגע רק כשאנחנו חושבים על עצמנו. אנחנו מכלים כל כך הרבה זמן ואנרגיה ומאמץ בכל יום על בניית העצמי האישי הקטן הזה, שאנחנו קוראים לו יוניס לייטון או מארי ג'ונס או פול סמית, על השגחה שהוא יקבל את הכבוד הראוי לו, שאנשים לא יזניחו אותו, שלא יבקרו אותו, שיעריכו אותו על כל הדברים הנפלאים שהוא עושה, וכך הלאה. אלה הם הדברים שגורמים לפגיעות שלנו, ואנחנו ממשיכים להיפגע עד שהעצמי הקטן הזה מיטהר באש ונעשה לזהב הטהור של העצמי הרוחני, המציאות האלוהית שבפנים.
אף אחד ושום דבר מלבד עצמנו לא יוכל לעמוד בדרכנו, לא חשוב כמה היינו רוצים להאשים כל אחד וכל דבר אחר. אף אחד ושום דבר מלבדנו לא יוכל לשנות אותנו, ממש כפי שמישהו אחר לא יכול לבנות את השרירים שלנו במקומנו. רק במאמץ שלנו נוכל לעדן את העצמי הקטן, והחיים מספקים את ההזדמנויות למאמץ הזה ממש עכשיו. כשנפסיק לתמרן את החיים וניתן לחיים לעצב אותנו, נתחיל לראות שלכל דבר יש תכלית. איננו צריכים לחפש אחר ייעודנו. הייעוד מחפש אותנו. "אשר לכם יבוא אליכם".

האם משמעות הדבר שעלינו לשבת על מקומנו ולהמתין שהאושר יבוא ולא לעשות דבר?
גם כאן, החיים מנסים ללמד אותנו. הם מנסים ללמד אותנו במילותיה של תפילת השלווה, שיהיו בנו השלווה לקבל את הדברים שאיננו יכולים לשנות, האומץ לשנות את הדברים שנוכל, והחוכמה להבדיל ביניהם. למרות שקשה לדעת מתי להתאמץ כדי לגרום לשינוי, ומתי להמתין ולשאת בסבלנות. אם נהיה ערים ונתבונן בדברים הקטנים של חיי היומיום, הם יתנו לנו את המפתח.
כל קשר שאנו יוצרים, כל מצב שאנחנו נמצאים בו, מספקים לנו הזדמנות, את שעת הכושר הטובה ביותר בשבילנו באותה נקודת זמן. כשאנחנו מבינים זאת, אנחנו מתחילים לחוות אושר אמיתי. אנחנו מתחילים לגלות משהו על תכלית החיים, על החוקים הגדולים שלהם, ולדעת שהם גומלים חסד בכל רגע ורגע. אנחנו לומדים "לבטוח בחיים כפי שציפור מפקידה את כנפיה באוויר, בלי כל הטלת ספק", בידיעה שיבוא אשר יבוא לנו, הוא הטוב ביותר עבורנו. המקום להתחיל בזאת אינו באותה אוטופיה1 רחוקה יצירת חלומנו; אלא בדיוק במקום שבו אנחנו מוצאים את עצמנו ברגע זה.

ניתן להזמין את הספר במחיר של 50 ש"ח.
נא לפנות למשרד האגודה: טל 03-7521259