דיאלוג בן מורה לתלמידה בקשר לטבעו של האיחוד המיסטי בשלבים המתקדמים של ההתפתחות הרוחנית

  ה. ק. צ'אלונר

 מתוך הספר "השביל אל הריפוי" בהוצאת האגודה התאוסופית. עברית ברכה הניג

"קיים היבט אחד מסוים של הוראת-חכמה, שעליו מתבסס כל הריפוי הרוחני, שאותו קשה לך להבין ובוודאי לקבל, אבל בכל-זאת לא נותן לך מנוח.

זה בוודאי לא מפתיע, כי את מנסה לפתור בעזרת הכישורים השכליים את אחד מהסודות המטאפיזיים הגדולים. אני גם לא מתיימר לספק לך הסבר אשר יספק בשלמות את האינטלקט, כבר הסברתי לך מדוע זה בלתי-אפשרי.

את שואלת: "מהו טבעו של האיחוד המיסטי הזה, שעליו מדברים כל-כך הרבה מורים, כאשר בסופו של דבר אותה טיפת-טל – הנוסע בזמן – אובדת בתוך האוקיינוס הזוהר? האם יהיה זה הסוף של כל מאמצי האדם, סבלותיו ומאבקיו – לאבד את כל המודעות לעצמיותו, לאבד את אותו עצמי שאותו היה עליו למצוא כפי שנאמר לו? אם הכל הוא בסופו של דבר להפוך לאחד באחדות מושלמת, במצב של חוסר-הפרדה מוחלט, איפה נמצא האוהב ואיפה הנאהב? איך אפשר לתפוש את מושג האהבה, אם לא במצב של דואליות? האם זהו מצב שאפשר להבינו רק כאִיוּן של תוצר-הלוואי של אותו תהליך בלתי-נתפש דרך עידנים של זמן, שאותו אנחנו מכנים אבולוציה?

שאלות כאלה נשאלו תמיד, מאז שהאדם התחיל בחיפושיו אחר האמת הסופית אודות עצמו, גורלו וגורל היקום. העובדה שהן נשאלות נכונה וטובה, כי רוחו של האדם מתרחבת באמצעות חקירת הבלתי-ידוע ומתיחתה עד קצה גבולותיה, על-ידי המאבק הבלתי-פוסק ללכת אל מעבר למיגבלותיו.

יחד עם זאת, אין זה הגיוני לענות את עצמך, כפי שאת עדיין עושה. כפי שאמרתי לעיתים קרובות, איך יכול משהו כל-כך בלתי מושלם ועוברי כמו האינטלקט אפילו להתחיל להבין את המיסתורין של מטרות המושלם וחסר-הגבולות?

אלה ששייכים לדתות השונות אשר טוענים, שהם מסוגלים לתת תשובות הגיוניות לשאלות כאלו שאותן את שואלת, סובלים מצורה מסויימת של התנשאות רוחנית, שמשתווה לזאת של הטוענים, שהיות ואין הוכחה גשמית למציאות האל, האל אינו קיים. רק האדם החכם באמת מוכן תמיד להודות במיגבלותיו.

נחזור אל הקשיים שלך. ישנה אפשרות, גם אחרי שמקבלים את העובדה שהאמת הסופית היא מעבר לכוחות ההבנה של כל יצור מוגבל, להגיע לרמות גבוהות יותר של מציאות באמצעות מספר טכניקות של מדיטציה, לימוד, על-ידי שאלת שאלות על החיים, על-ידי נסיון לפענח אימרות סימליות של החכמים, אבל הכי הרבה, אולי, על-ידי שאיפה, השתוקקות.

אלה שכבר פיתחו תכונות של ראייה פנימית ואינטואיציה יכולים לעורר באמצעותם במעמקי ישותם תנועה, שתשחרר הבזק פתאומי של התגלות, של תובנה רוחנית מעמיקה. כי נאמר, שרוח החיים (One Life) ממוקדת  בכל – כוליותה בתוך כל אחד מההיבטים שלה.  משפט חסר-משמעות בשביל הרוב, אבל בכל זאת מידטי על זה.

את מבולבלת בגלל האמירה שהטיפה תאבד בתוך האוקיינוס. מה זה אם לא מטאפורה? נאמר גם שלפעמים האוקיינוס ממלא את טיפת-הטל. שינוי אינו זהה לאִיוּן. אם טיפת-הטל תתפשט עד שתהפוך לאוקיינוס, או אם האוקיינוס, באיזו שהיא דרך בלתי-מובנת, שופך את מיכלול המודעות שלו לתוך אותו אטום בודד של עצמי, האם לאטום לא יהיה שיפור אינסופי? מטאפורות כאלו מציגות את האמת באופן סימלי במונחים של זמן, מרחב וצורה, אבל המציאות היא מעבר לכל זה. נאמר גם: "הֲפוֹך למה שאתה, ואז תדע."

היות והתעמלות שכלית לא תפתור אף פעם בעיות כלשהן הקשורות למושג המציאות או האמת המוחלטת, אז למה להתייאש? את אפילו לא התחלת עדיין לפתח את אותן יכולות, אשר רק באמצעותן יכול האדם להמריא עם כנפיים רוחניות אל השחקים ולהיסחף אל מישורים, שעליהם רק למעטים היה אי-פעם מושג מיזערי. ועדיין אפילו ממלכות אלו אינן יותר מצללים, השלכות, הגבול של המציאות.

על-ידי הקריאה בספרי המיסטיקנים הגדולים וודאי ראית שבכל זאת המסך, שמסתיר את המיסתורין הבלתי-ניתן-לביטוי, אינו בלתי-חדיר לחלוטין.

אלה שחיפשו את האמת באהבה והערצה בשילוב של חכמה, הגיעו להבנה גדולה יותר של מספר היבטים של האלוהות – האחדות של כל היש – מאשר כל הרפתקן רוחני אחר.

אף אחד מהם לא הצליח באמת לדבר על מה שידע, מעבר למילים מגומגמות, סמלים ואנלוגיות, אשר כפי שהם בעצמם הודו, לא גילו בעצם שום דבר מהמציאות שבה הם הציצו, עדיין "בעד זכוכית כהה".

אפילו היבהובים חלשים אלה הושגו רק על-ידי שנים, ואולי חיים שלמים, שהוקדשו לחיפוש קדחתני, לתירגול ומשמעת רוחניים, שעליהם לימדתי אותך בקווים כלליים. אבל הידע שאליו הגיעו המחפשים האלה, והגבהים של חזונם, יכולים לתת לך השראה של אומץ ותקווה. העובדה שבחיים אלו את מרגישה כזאת תשוקה בוערת להבנה, מראה שהחיפוש שלך לא התחיל בהתגשמות הנוכחית שלך.

בתקופה המודרנית שלנו גם תובנות חלשות על טבעה של המציאות המוחלטת הן נדירות, היות והאדם עסוק יותר מתמיד בפיתוח היכולות השיכליות שלו. כתוצאה מכך אלה שהם יותר מפותחים ורגישים נתונים באופן תמידי תחת הלחץ של שלב מאוד מוחצן וחומרני של האבולוציה. זה יעבור. זה כבר עובר. אבל עלייך לזכור, שמעגלים גדולים אלה של התפתחות נמשכים שנים עד שהם מגיעים לשיאם, ועוד יותר זמן עד שהם שוקעים.

אל תטעי לחשוב שמה שאמרתי עכשיו פירושו, שאני מתכחש לחשיבות הרבה של ההתפתחות המלאה של הכישורים השיכליים. כל הרעיונות והתיאוריות החדשות, אפילו כשהן דתיות ורוחניות, צריכים לעבור דרך המסננת של המוח המבקר והעירני, על-מנת שדיעות קדומות ופנטזיות יורחקו על-ידי התירגול של הפרדה ושלמות, אבל אין לצפות מהם ליותר מדי.

הגישה שאני מיעץ לאמץ היא זו של המדען האמיתי, שמאוזנת על-ידי מספר תכונות של הגישה המיסטית האינטואיטיבית. ובאמת, מדענים רבים מתחילים להכיר במיגבלות של עולם החומר, ועומדים בפיתחו של העולם האחר.

זאת באמת דרך שנמצאת על חודו של תער, שהשואף לחכמה צריך לעבור, אבל ככל שיהיה יותר מודע לכך, כך יתקדם בה ביתר ביטחון.

אל תחששי יותר מדי מהמיגבלות הנוכחיות שלך, אם כן, ואפילו לא מרמת ההתקדמות שלך, זה מראה על התמקדות חזקה מדי על האישיות. התשובה היא: המשיכי ללכת ותעבדי מהרמה הגבוהה ביותר שאליה את יכולה להגיע בכל מצב שנקרה בדרך, והכל יהיה בסדר אצלך.

יהיה זה טפשי מצד כל אחד לצפות להגיע אל פיסגת ההר בבת-אחת. זה לא ישרת אותך בכלום גם אם תוכלי, היות והאוויר יהיה יותר מדי דליל בשבילך. ואמנם מספרים לנו שאפילו פרחי האנושות – אלה שהם עכשיו מחוץ להתגשמות, וכן ישויות אחרות שהגיעו לרמות רוחניות עוד יותר גבוהות – עדיין נשארים בלתי מודעים להיבטים רחבים ביותר על טבעה של רוח החיים (One Life), אשר על-פני האדמה מתבטאת בצורה המושלמת ביותר באמצעות ביטויים וכוחות של אהבה.

אין גם צורך שתרגישי, שאותם איזורי תובנה שעדיין מתחמקים ממך הם חיוניים להתקדמותך. בשלבים אלה, יותר מדי התמקדות במיסתורי ובעמוק יכולה אפילו למנוע את ההתקדמות. כך עלול לקרות גם עם יותר מדי התרכזות בידע אזוטרי, היות וזה לא בהכרח נותן לאדם חכמה או אהבה. את כאן על-מנת להתמודד עם הבעיות של השלב הנוכחי של התפתחותך בדרך חכמה ויעילה, ועם עד כמה שיותר עזרה רוחנית מהנשמה שלך, שתהיי מסוגלת לבקש ולעורר. המטפיזיקה  איננה תחליף לחיים, אם כי התובנות ששואבים ממנה יכולות לפעול כהשראה והדרכה.

אפשר אפילו ללכת לאיבוד בתוך המבוכים שלה, וכך להזניח את החובות הטבעיות במישור הפיזי. זו טעות שנעשית על-ידי יותר מדי אנשים לא בוגרים, שמנסים לרוץ לפני שהם יודעים ללכת ועוד פחות מכך לעוף, וכך נופלים אל הרבה מלכודות של דוֹגְמוֹת, חצאי-אמיתות ורעיונות מזוייפים אודות המעמד הרוחני של עצמם, אשר מעכבים אותם יותר מאשר עוזרים להם לחיות את החיים הטובים.

מספיק כרגע שהפכת להרבה יותר מודעת מאשר לפני-כן לחולשות הספציפיות ולחסימות, שקודם-לכן מנעו ממך את ההתקדמות לקראת גישה מאוזנת יותר ועל-כן בריאה יותר אל החיים, ושעכשיו את מבינה במידה הולכת וגוברת שאת מוכנה כבר לנסות להתרחק צעד נוסף מהגישה המזוייפת של הנבדלות, ולהתקדם לכיוון הישגים גדולים ורחבים יותר.

בכל זאת אדגיש לפנייך פעם נוספת, שתוך-כדי הליכה בדרך הזאת שעליה עלית עכשיו, תיתקלי בהצצות חטופות אל רמות גבוהות יותר של המודעות, ברגעים של חזון פתאומי, ובתובנה ברורה יותר על החדירה של הזוהר האלוהי אל העולם החומרי. אבל אל תנסי אף פעם במכוון להיכנס בכוח אל שערים אלה של תפישׂה. התנסויות אלו באות בהתחלה כמתנה. הן יכולות להגיע באמצעות מדיטציה, קריאה, או על-ידי שינוי כמעט-פלאי של איזה חפץ לגמרי רגיל, כשזה נראה כאילו החיים עצמם יוצאים ממנו לברך אותך, על-מנת להוכיח לך שבאמת זה (that) שוכן בכל הדברים.

הטבע והמוזיקה יהיו בשבילך, כנראה, האמצעי הטוב ביותר להתגלות, כי שפתם מדברת הכי ברור אל ליבך. אבל הביני גם, שהצצות כאלו מועברות אל האישיות תמיד מהעצמי העליון, שבו שוכנת התכונה הזאת של תפישׂה. הן הדגמה מוקדמת של מה שיקרה כאשר האישיות תהיה בהשראה מתמדת של הנשמה.

יש חשיבות עליונה לכך שחיפוש זה אחר המציאות יקבל תמיד את כוחו ממסירות לאידיאלים גבוהים ביותר. יש להמשיך חיפוש זה בסבלנות ובנחישות שאינם נלאים אף פעם כשהם נתקלים בתבוסה או באסון, או במה שהרבה יותר קשה לשאת, הגילוי, שחלק מהמסקנות והתיאוריות שלך התבססו על הנחות לא נכונות, או שפורשו בצורה לא נכונה.

אבל הסיכוי שזה יקרה יהיה קטן אם תזכרי תמיד, שיש להתחבר אל כוח "הראייה" של הנשמה כשאת מחפשת אחר האמת בכל רמה שהיא. כי התכונה המיוחדת שלה היא היכולת להיות שותפה במה שאפשר לקרוא "מאגר" החכמה, שזמין לכל אלה שיש להם גישה אל המישור שבו היא נמצאת.

כאן ישנה סיבה נוספת מדוע המדיטציה חיונית כל-כך וחשובה: היא נוטה לכוון אותך לאותו מישור על-ידי התמקדות באיזשהו מושג או היפותיזה, שאותם את מחפשת להבהיר.

ככל שאת מצליחה לשכלל את הטכניקה הפנימית הזאת, כך תקבלי יותר את הזרימה הפנימית של כוחות רבים ממישורים אחרים וגבוהים יותר.

הדרך להגיע אל הגבהים האלה יכולה להיות על-ידי החיפוש בהתלהבות וההערצה של האמת – אלו של המדען, המוזיקאי, האמן או המשורר – כל אלה שקשורים מקרוב עם הממלכות של אותן ישויות יצירתיות, שנקראו המדמיינים הגדולים (imaginals).

יכולה להיות גם הדרך של היוגה, של אלה שמאמנים את עצמם באמצעות הבנת החוקים הפנימיים ששולטים בגוף ובמֶחשַׁב. אבל אולי הדרך הקלה ביותר להגיע היא דרכם של המיסטיקאים ושל כל אלה, שרואים את אלוהים בכל דבר נברא, ושיותר מכל אוהבים את אחיהם בני-האדם.

בכל דרך שהאדם הולך, כל אחד מגיע בסופו של דבר אל ההר המקודש. יכול להיות שבמשך המסע הארוך לאורך הזמנים האדם הולך על-פני כל אחת מהדרכים האלה, וכך הוא משכלל את עצמו בכל ההיבטים של ישותו.

אבל על-מנת להגיע אל השיאים הגבוהים ביותר של השלמות האפשרית לאדם בבשר, ולתפוס ניצוצות של יופי עליון, אמת וזוהר, המשמעת העצמית והמסירות הן הכרחיות לחלוטין. לאישיות הלא-ממושמעת והלא-מאוזנת, הלחץ שמשתחרר על-ידי התמקדות אינטנסיבית מדי במישורים הגבוהים יכול להיות כל-כך גדול, עד שהוא מסתכן בכך שיוכרע על-ידי הכוחות שנובעים מהם, אלא אם כן הוא הכין את עצמו בחכמה, בהרבה חיים אחרים, להיות מסוגל לפגוש אותם מתוך המרכז הרוחני של עצמו. אם הוא לא עשה זאת, ייתכן שלא יהיה מסוגל לשאת את חזון האלים שיכולים אפילו להרוס אותו, בדיוק כפי שבאגדה מראה הזוהר של זאוס הרס את סֶמלה (emele)

הדגשתי את הסכנה הזאת יותר מפעם אחת במשך השיחות האלה, אבל זה נשכח בקלות רבה. אין קיצורי-דרך בהרפתקה הזו אל תוך המחוזות הגבוהים יותר של הבלתי-ידוע. כל צורה של גירוי-יתר מסוכנת כאן, על-כן רמה גבוהה של איזון היא חיונית.

סמים או טקסים על-חושיים יכולים להוריד את האדם אל תוך הדימיונות של תת-המודע שלו עצמו או עמוק יותר, אל איזור התעתועים האפלים, שנוצרו על-ידי הגזע האנושי במשך המסע הארוך שלו אל האור. אני חוזר: אין קיצורי-דרך, כך שאל תתני לעצמך אף פעם להיסחף על-ידי עודף התלהבות.

הריפוי האמיתי שאחריו את מחפשת דורש רכישה של איזון והפנמה, על-כן הוא יכול להיות איטי היות וזה כולל הכנה הדרגתית של הגוף, הרגשות והמַחשָׁב (mind)  על-מנת לשנות את כל ההרגלים והמיקצבים הישנים שלהם. מה שנתתי לך בהוראות המוקדמות האלה יספיק לחיים אלה ואולי גם לבאים אחריהם, אבל זה תלוי בך. את מבינה עכשיו כמה הרבה יש לשנות, וכמה לתקן ולחזק.

מה שהשתדלתי להשיג הוא רק להביא אותך אל הדרך האמיתית, של הכנה להתקדמות מתמשכת לאורך הדרך אל בריאות מושלמת ותמידית.

אבל אני מדגיש בפנייך פעם נוספת, שכל מאמץ שאת עושה על-מנת לרפא את עצמך בדרך שלימדתי אותך, תהיה לו תוצאה. את עשוייה להיות מודעת לתוצאה הזאת עוד בחיים אלו. זאת תקוותי.

אמנם התקדמת כבר הרבה אל מה שאפשר לקרוא הדרך אל הדרך. בקרוב, אם תתמידי במאמצייך, תפגשי את הצעד הבא, כי יש בך את הנחישות הפנימית, האמונה, האומץ ומעל לכל השאיפה, שהם חיוניים ביותר במסע חיפושים כזה. אילולא היה קיים הפוטנציאל הזה באישיותך הנוכחית, לא היה מתאפשר לי להגיע למגע הקרוב הזה איתך, ולך להתקדם כל-כך הרבה בזמן כל-כך קצר כפי שעשית.
מדטי על-כך עד לפגישה הבאה.

קישור לרכישת ספרים בהוצאת האגודה התאוסופית

 

ד"ר רוברט אלווד

מתוך ספרו "למצוא את השקט הפנימי". המחבר הוא חבר באגודה התאוסופית בארה"ב, מרצה וסופר שחיבר למעלה מ 20 ספרים

 

…נתייחס עתה לשימוש במדיטציה לשם פתרון בעיות מוגדרות. נניח שאתה נתון להתמכרות, כמו עישון, שתייה או סמים "קלים", ואתה יודע שעליך לשלוט בה או לסלקה מחייך לחלוטין. ההתמכרות מזיקה לבריאותך בכוח או בפועל, ועשויה להשפיע על יכולת הריכוז או הזיכרון שלך. היא עשויה להשפיע לרעה על העבודה שלך,  ולגרום לך להזדקק לכסף בכל מחיר כדי לשמר את ההתמכרות. אתה מעביר את חייך בניסיונות להפסיק את ההרגלים השליליים, או שאתה כל העת חרד ומוטרד אם החומר שאתה מכור אליו אינו בהישג ידך.

אין זה קל לשבור הרגל מושרש שכזה. אנחנו יכולים לחשוב על אינספור נימוקים והסברים. אנחנו יכולים להתנחם בכך שיש אנשים שמצבם גרוע משלנו בגלל שימוש בטבק, באלכוהול, או בסמים, כדי להשלות את עצמנו שאנו נוהגים באחריות. אנחנו יכולים לומר לעצמנו, שהמאמץ להפסיק יגרום לנו יותר נזק. אבל, בסופו של דבר,  גם אם יזהירו אותך רופאיך, או אנשים שאתה יקר לליבם, רק אתה לבדך יכול להודות בכך שיש לך בעיה. ואם אכן, לאחר הערכה יסודית וכנה, תחליט שיש לך בעיה אמתית ושאתה רוצה לעשות שינוי – המדיטציה יכולה לבוא לעזרתך.

קודם כל היא יכולה לעזור לך להיות מודע לבעיה. המודעות-העצמית שתתפתח בעזרת ההתבוננות-העצמית, שכבר דיברנו עליה בהקשר למחשבות משוטטות ולכאב, תעזור לך להיות בעל  הבחנה טובה יותר לגבי האופן בו פועל המיינד שלך, במה הוא מותנה, ומתי אינו צלול. הערנות, הסובלנות והשמחה הטבעית שבמדיטציה ישפיעו גם על חיי היומיום, ותהיה מודע מאד, מתי  אתה חסר אותם ואתה נזקק למשהו אחר במקומם. אם ניסית אי-פעם למדוט בעודך שתוי או מסומם, תדע למה אני מתכוון – אתה עשוי לחוות סוג מעורפל של שלווה או אפילו קהות חושים מתנודדת, אבל זה אינו דומה כלל לשמחה הערנית והבהירה של מדיטציה אמתית, ואתה תרגיש בהבדל. כך תדע גם להבדיל בין התרוממות-הנפש המלאכותית של ראיית דברים תחת השפעה של חומרים ממכרים, לבין התרוממות הרוח הטבעית שמושגת בשל ראייתם הדברים בדיוק כפי שהם, בכל הדקויות של ההוויה והצבע שאתה מרגיש כשאתה מביט בעולם סביבך לאחר מדיטציה טובה.

מדיטציה תעזור לך, אם כך, להיות מודע לבעיה ולטפל בכך שהיא תעזור לך להבין שהמיינד בטבעו האמתי יכול לפעול באופן הטוב ביותר עבורך, מבלי להזדקק לאף אחת מהמשענות האלה. רוב האנשים שמודטים ברצינות אינם משתמשים בסמים, ולמרות זאת אין הם בדרך כלל הם שופטים בחומרה, או יוצאים כנגד משתמשים כבדים, אפילו כשהם חרדים לבריאותם. רוח המדיטציה דוגלת בגישה של מתינות, של אי-היצמדות, ושל רגישות שאינה מאפיינת בדרך כלל אנשים שמתמכרים. היא מפתחת מיינד שפשוט אינו זקוק להתמכרויות. מודטים מדווחים, שכשהם באמת מתקדמים במדיטציה התשוקה לדברים כאלה פשוט נמוגה, והם נגמלים מהרגלים כמו עישון, שתיית אלכוהול או שימוש בסמים, מבלי לעבור משבר גדול.

לעיתים, כמובן, אין זה כל כך פשוט, בעיקר אם ההרגל מושרש עמוק, או מותנה בלחץ חברתי חזק. במקרים מסוימים המדיטציה לבדה לא תספיק, ועל האדם לחפש עזרה מקצועית חיצונית, וזה מומלץ, גם במקרה כזה המדיטציה תתמוך בכל תכנית שהאדם ייקח על עצמו. אבל יש לזכור כי בכל זאת ישנה גם אפשרות שבמקרים מסוימים ניתן להשתמש במדיטציה ישירות כנגד ההרגל.

קבע את זמן המדיטציה שלך ממש לזמן שבו אתה בדרך כלל נכנע לתשוקה, כשאתה "ממש נזקק" לעישון, או למשקה,  ובדרך כלל גם עושה זאת, אפילו פעמים אחדות ביום. בזמן המדיטציה, השתמש בתמיכות חיוביות מאוד, חזותיות או שמיעתיות, כדי לשמור שהמיינד יהיה מאד ממוקד, והמשך למדוט גם זמן רב אחרי שהתשוקה כבר נחלשה. אם אתה יכול לעשות זאת בכל פעם שהתשוקות הללו גואות, תוכל לשמור על עצמך להיות בסדר רוב הזמן. אם הן חוזרות, התחל למדוט שוב. אפילו במצבים שאתה מוקף באנשים. במקרים כאלה מדוט בחשאי, ולמד לסרב לפיתויים בנימוס.

ועוד רעיון – כשאתה מודט, התמקד חזותית בחפץ שמייצג תבנית נעלה וטהורה של טבעו היסודי של אותו הרגל, שעליו אתה מנסה להתגבר: להבת-נר כנגד הרגל העישון, קערה או כוס של מים נקיים וצלולים כנגד תשוקה לאלכוהול, כלומר, משהו שמזכיר את הסמים שאתה נזקק להם. (הנר הוא נושא שכיח להתמקדות וישנה דת קוריאנית שמאמיניה מציבים קערה של מים צלולים על המזבחים שלהם כסמל לטוהר הראשוני של השמים והנשמה האנושית.) תן לצורה השקטה והטהורה הזאת לבוא במקום הדימויים החושיים המוליכים להתמכרויות בלתי-רצויות., מפני שכל התשוקות הן למעשה בראש ובראשונה תשוקה של המיינד לדימויים שנוצרים על-ידי הרגל או עקב גירוי חיצוני, הן מופעלות למעשה רק לאחר שהתעוררה התדמית שנוצרה במיינד. שבור את הדפוס המנטלי הזה בעזרת דימוי חלופי, ושרשרת ההרגל תתחיל להתפורר.

אולם, עישון שתייה וסמים אינם ההרגלים היחידים שהופכים לתלות. גם אכילת-יתר, התמכרות למתוקים, שתייה מופרזת של משקאות קלים, קפה ותה גם הם עשויים להפוך להרגלי תלות שיגרמו לבעיות בריאות ויפגעו באיכות החיים. גם כנגד כל אלה אפשר לנקוט באותו סוג של מתקפת נגד דו- שלבית שהצעתי כנגד הקודמים; והם איזון כללי של המצב המנטלי, ומדיטציות מיוחדות שיעזרו בתקופות קשות.

המדיטציה יכולה להועיל מאד גם אם נשלב אותה בתחומים אחרים של חיינו. מדיטציה ותרגול גופני הולמים מאד אחד את השני. פעילויות כמו התעמלות, ריצה, שחייה, משחקי כדור ואפילו עבודות הבית או הגינה יכולים לשמש הקדמה טובה, או סיום טוב למדיטציה. מסיבה זו אולי, מסדרי-נזירוּת שמרניים מאזנים בדרך-כלל את המדיטציות בעבודת-כפיים. כשאתה מודט לאחר תרגול גופני מאומץ קרוב לוודאי שתמצא, שבזמן שהגוף והמיינד זקוקים לפסק זמן כדי להירגע מהפעילות הנמרצת, תוכל לחוות זאת מצוין דווקא במדיטציה שתעניק לך התרגעות טבעית עמוקה שהיא בסיס מצוין להתמקדות מדיטטיבית. ולחלופין, כשאתה מודט תחילה ולאחר מכן קם לתרגול גופני, סביר להניח שהשקט והבהירות הרוחנית של המדיטציה יאפשרו לך לעבור לפעילות הגופנית ביתר התלהבות, ואולי אפילו. תמצא את עצמך מדלג בשמחה מקודשת, שהיא למעשה המשכה של המדיטציה יותר מאשר סיומה. הפעילות עצמה, הריצה, השחייה, וכו' לפני המדיטציה יהוו מוקד דומה בדיוק לזה שגורם לך או הנר, או התנוחה השקטה, במדיטציה רגילה.

נסה להמשיך בדרך זו. שמור שהמיינד שלך יהיה ממוקד ב"כאן ועכשיו" ובמה שהגוף עושה. אם נהנית מהתנסות טובה במדיטציה בישיבה, זכור גם אותה. אם אתה משתמש במנטרה חרישית או בפזמון בזמן המדיטציה, תן לו להמשיך ולהדהד גם בזמן שאתה עוסק בפעילות פיסית. אם אתה עושה עבודת קואן, המשך בה.

זכור את חשיבותה של נשימה עמוקה ואיטית לרגיעה המדיטטיבית, והתמד בה לאורך התרגול הגופני. כדי להשיג תוצאות טובות במדיטציה, על התרגול הגופני, או העבודה להיות מסוג יציב, מתמשך אך לא מאמֵץ מדי, כזה שהוא יאפשר נשימה עמוקה וקבועה מבלי לגרום לקוצר-נשימה, וללא מתח כמו ריצה קלה ולא מרוץ, ניכוש הגינה או עבודת סבלות.

התנוחות היוגיות הן, רק אחת הצורות המסורתיות לתרגול המדיטציה. בהודו האַסָנות (התנוחות) השליטה בנשימה (הפראניאמה) או באנרגיית-החיים (הפראנה,), משמשות להסחת תשומת הלב מהחוץ לפני המדיטציה העמוקה. תנוחות יוגיות ונשימות משפיעות מאד על מתח השרירים, כשהאדם מתרגל תנוחה קשה, מחזיק בה מעמד בתשומת-לב דוממת, ואז מרפה. זה מכוון את הגוף ומכין את המיינד למדיטציה. היוגה אכן יכולה להיות דרך-המלך לבריאות והעמקה רוחנית.

אי אפשר לתת כאן הוראות מפורטות כיצד לתרגל יוגה. אם אתה מעונין להתנסות במסורת זו, תמצא שפע של ספרים בנושא. כדאי מאד ללמוד יוגה אצל מדריך מוסמך. קשה להבין מהו התרגול הנכון של היוגה מבלי לצפות בהדגמה ומבלי שמתנסים בו תחת השגחה אישית.  הקסם האישי וכושר המנהיגות של מורה-יוגה טוב, יחד עם והאווירה המרגיעה והתומכת של הקבוצה הם נכסים, שקשה להשיגם בדרך אחרת.

בנוסף לשיטות התרגול המסורתיות של היוגה, ישנן פעילויות נוספות שמתאימות למדיטציה. כמו, מוסיקה, משחקים ולימוד. גם כאן המדיטציה יכולה להיערך לפני או אחרי הפעילות . ההשפעה תהיה שונה בהתאם לסוג הפעילות. מדיטציה לפני תרגול נגינה, או שירה, בין אם זה לצורך אימון, להנאה או להופעה, תפחית את המתח ותעזור לפתוח מקורות פנימיים של יצירתיות, ותפישה אינטואיטיבית, החשובים כל-כך לביצוע טוב. היא יכולה גם לעזור למיינד לטהר את עצמו ולהתמקד, כך שיהיה מודע רק למה שהוא עושה עכשיו, ויהיה מוכן להקדיש את כל תשומת-הלב לנגינה.

מדיטציה לפני משחק, כמו כדורסל או שחמט, לטורניר או סתם להנאה, יכולה להביא תועלת דומה. גם כאן, היא תעזור להפחית את המתח ולמקד את תשומת-הלב ואת היכולת להבחנה אינטואיטיבית מהירה מה צריך להיות הצעד הבא. זה גם יגביר את ההנאה מהמשחק. גם כאן, כמו בתרגול גופני, עליך לקום מן המדיטציה ברוח של להט ורצון לצאת ולשחק, ליהנות מעצם המשחק, ואפילו לנצח!. זה אמור לתת לך את הקצב הפנימי המיוחד והאיזון, שעושים אותך ואת המשחק לאחד, וגורמים לך לדעת מה לעשות בכל מצב, אפילו כשאין זמן לחשוב.

לעומת זאת כשאתה לומד, יש לך זמן לחשוב. אם אתה סטודנט, ועליך להכין עבודות ולהתכונן לבחינות. וזאת תוך-כדי עבודה או ניהול עסק, או אם אולי אתה למשל, לומד בעצמך שפה זרה או תכנות מחשבים. נסה למדוט, ולו רק למספר דקות, לפני שאתה מתחיל ללמוד.

כשאתה מודט לאחר שאתה עוסק בדברים כמו מוסיקה, משחקים או לימודים, המדיטציה אם תתורגל כסיום, תעזור לשמר את תמצית ההתנסות. לאחר עיסוק במוסיקה, למשל המדיטציה תעזור לך לנצל את התרוממות הרוח, או הרגיעה ותשאיר אותך מאוחד אתה באופן משמעותי. לאחר משחק היא תרגיע אותך מהריגושים של המשחק, ותעזור לך לקבל ברוגע את הניצחון או ההפסד, כשאתה עדיין משמר את תחושת השמחה וכשאתה עובר מנמרצות למנוחה מרעננת. לאחר למידה, תמצא שמדיטציה תעזור לך לגבש במיינד שלך את נקודות-המפתח של החומר הנלמד, כך, שיובנו ויישמרו היטב.

עברית: ענת כהן

מייל לתגובות וליצירת קשר

theosophyisrael@013net.ne

קישור לפרטים על סדנת המדיטציה – להיות רגוע, חיוני, יצירתי וחיובי

                                                    ענבה קנטור
ענבה קנטור הייתה מוסיקאית, מחברת ספרי ילדים, ותלמידה ומורה מעמיקה של התאוסופיה

לאונרדו דה-וינצ'י, הצייר האיטלקי בן המאה ה-15 (תחילת ה-16) עסק, כידוע, גם בתחומים רבים אחרים. בין השאר מספרים שניסה לבנות מטוס. כשהשלים את הדגם, זה נראה לו מגושם ולא אסתטי והוא קבע, שאם זה לא יפה – זה כנראה גם לא נכון.

גם מדענים ופיזיקאים מודרניים הבחינו, לדבריהם, שאיכות אסתטית של מודלים שלהם מהווה, כשלעצמה, הנחייה לנכונותם ולתקפותם. מבחינה מסוימת אפשר לומר שהמסר של היופי הוא יותר עמוק מן האמת של המדע. אמיתות שהיו מקובלות במדע זמן רב – התבדו, חידושים מדעיים – התיישנו, אבל יצירות אמנות גדולות לא איבדו את הערך שלהן גם לאחר אלפי שנים. היופי הוא נצחי בכל גילוייו, בין שהוא תוצר של הטבע או פרי רוחו של אדם.

איינשטיין אמר: שום כמות של ניסויים לא תוכיח את צדקתו של המדען שקבע אמת מדעית מסוימת, ואילו ניסוי אחד יכול להוכיח בכל זמן, שהוא טועה. אבל פסל יווני מלפני 2,500 שנה, ציור של לאונרדו דה-וינצ'י מלפני 500 שנה, כמו גם יפי השקיעה והזריחה מלפני מיליארדים של שנים – לא איבדו את קסמם.

החוויה האסתטית היא ספונטנית. אי אפשר לעורר חוויה אסתטית, אם היא אינה מופיעה מעצמה. ואי אפשר לקבע את ההשפעה שלה. יום אחד אנו נתפשים ליופי של יצירה אמנותית מסוימת, ויום אחד או בתקופה אחרת או במצב רוח אחר – האמת שלה כבר לא מדברת אלינו. שוחר אמנות די שיאמר: "אני מרגיש שזה יפה, זה מלהיב אותי", או "זה לא מדבר אלי, זה משאיר אותי אדיש".

כשמדען מגלה חוק טבע ומצליח להוכיח אותו, הוא צריך לנסח את ההוכחה במילים, במספרים ונוסחאות, ואז החוק שגילה נחשב לאמת מקודשת שהשכל חייב לקבלה. כשבא מדען אחר עם רעיון חדש ו/או ביקורת – לא די שהוא אומר: "אני מרגיש שזה לא נכון". הוא צריך להוכיח את השגותיו במילים ובנוסחאות שמדברות אל האינטלקט. רק אז, הוא יכול לבטל את האמת המדעית הקודמת. מאותו רגע, האמת הראשונה מתה .

אמן יכול לרשום תוים, להקליט, להציג בתערוכה… אבל הוא לא יכול לרשום על היצירה שלו פטנט, שקובע שיש בה אמת חשובה ושחייבים לקבלה. היצירה צריכה לגעת בנימים יותר עמוקים, ולא די שהיא משכנעת את האינטלקט. כשיצירה אמנותית לא תופסת אותנו, שום הוכחה לוגית לא תעזור. כי אמנות פונה לאינטואיציה ולרגש. היא יוצאת מהלב ונכנסת ללב.

יחד עם זאת, יצירה אמנותית טובה אינה השתפכות סנטימנטלית שרירותית, בה עושה האמן מה שמתחשק לו. כששומעים יצירה של שופן הרומנטיקן, למשל, נדמה שהוא פשוט נסחף ברגשותיו. אבל כשמנתחים אותה נדהמים לגלות שהיא בנויה על חוקיות קפדנית. אלא שאפשר ליהנות ממנה גם בלי לנתח כל הזמן את ההרמוניה ואת הצורה המוזיקלית ולתת לה לדבר ישר אל הלב, אל אותו משהו בתוכנו שכמה ליופי. החוקיות שביצירה היא חלק מיופיה ואנו חשים אותה מבלי לתת לעצמנו דין וחשבון עליה.

המדען הוא אדם יצירתי ממדרגה ראשונה, אבל השימוש המיידי בחוקים שהוא מגלה ובנוסחאות שהוא קובע הוא, בדרך כלל, בנייה של משהו מועיל, כמו מכשיר חדש שייתן לאנשים יותר תחושת ביטחון או נוחיות. לפי הנוסחה שלו אפשר ליצור, בשיטת הסרט הנע, עוד אלף מכשירים זהים שיהיו יעילים וימלאו את תפקידם בנאמנות.

אבל יצירה אמנותית היא חד פעמית והיא יורדת לעולם יחד עם החוקיות החבויה בה, המשתמעת ממנה ומתאימה רק לה. אי אפשר לייעל את השיטה וליצור לפי אותה חוקיות עוד יצירות, כי זה יהיה משעמם, כי מטרת האמנות אינה לתת תחושת ביטחון או נוחות פיזית, אלא ליצור משהו שירומם את הנפש. היא צריכה לפרוט על נימים פנימיים. השגרתי והמשעמם הוא גזר-דין מוות ליפה ולאמנותי. אינך יכול לכתוב עוד שיר לפי אותה חוקיות פנימית שהתאימה לשיר הקודם שפרץ ממך פעם. כל יצירה נולדת יחד עם מערכת החוקיות המתאימה לה בלבד, ואי אפשר לכתוב עוד יצירות לפי אותה המתכונת, כפי שבונים עוד מאה דירות בשכונה, לפי אותה התוכנית שמהנדס העיר תיכנן פעם.

אמנות יורדת לעולם כאחדות של צורה ותוכן, כהרכב של צבעים, צורות או צלילים, שהחוקיות שלהם משתמעת מתוכם. המלחין לא מחליט מה יהיה המבנה ההרמוני והצורני, אלא היצירה היא המפעמת בתוכו בצלילים או בצבעים, כמשהו חי ואחיד, כי היא באה מעולם של אחדות והיא פונה אל התחושה הפנימית שהיא מעבר לשיקולים המנטליים. היא פונה לאינטואיציה, שהיא עולם של אחדות בתוכנו.
ביטוי אמנותי הוא ביטוי שלם יותר, שמאחד את כל המרכיבים של האישיות. הוא פונה לחושים: לעין, לאוזן הפיזית. הוא מדבר אל הרגש. יש בו חוקיות שצריכה לשכנע את ההיגיון הפנימי שלנו ויש בו מסר שפונה לאינטואיציה או לחוכמה של הלב.

הביטוי האמנותי, המוצר של היופי – הוא הדבר הכי קרוב לאידאות האלוהיות שאפלטון דיבר עליהן, או למחשבה האלוהית – שלפי התורה התאוסופית, כל היקום אינו אלא השתקפות שלה וכל סיבת קיומו וגם המטרה שלו הן להתקרב ולהידמות אליה יותר ויותר. הוא נוגע הרבה יותר עמוק מאשר מילים שמנוסחות באופן מדעי ויותר מפילוסופיה מתוחכמת ומורכבת.

מספרים על בודהא, שישב עם תלמידיו המלומדים. הם הרבו לשאול אותו שאלות מסובכות על נושאים עמוקים ומופשטים. כל אותו הזמן בודהא שתק והקשיב בסבלנות. לבסוף, כתשובה, הוא לקח פרח וללא מילים הניח אותו לפניהם. רק תלמיד אחד הבין את המסר (זה היה אננדה, בחיר תלמידיו).

האמנות היא חד פעמית, ספונטנית, כמו החיים עצמם, שעם כל המחזוריות שבהם הם תמיד מתחדשים, תמיד חדשים, משתנים. כי החוק הראשון של החיים הוא חוק השינוי – חוק האבולוציה. אבולוציה היא שינוי שהינו בלתי פוסק, אבל יש בו היגיון פנימי. כמו גרעין של צמח שהופך לשתיל ואחר כך לעץ ירוק. באביב כולו פורח בפרחים צבעוניים, בחורף הוא עומד בשלכת וכשהוא פורח שוב – זה לא בדיוק אותו הדבר. הוא כבר התבגר בשנה.

התאוסוף ג'ופרי הודסון, שהייתה לו יכולת ראיה על-חושית, כתב בספרו "אחוות מלאכים ואנשים" שגם יופיו של האל נתון לשינוי. הוא גדל מיום ליום, כמו שכתוב אצלנו: "המחדש בכל יום מעשה בראשית". יצירת אמנות היא בריאת עולם קטן, בריאה בזעיר אנפין, ולכן היא צריכה לחדש תמיד.
"האמנות" – אומר ג'ופרי הודסון – "היא השפה של המלאכים. הם אינם מדברים במילים, אלא בצבעים ובצלילים. הם רואים את יופיו של האל ומעבירים את המסר לטבע, כדי שיעצב את החומר יפה ככל האפשר".

כשאדם שואף ליפה ומנסה לעצב בצבע, בצליל או בתנועה, לפי החזון הכי גבוה שלו – הוא נעשה דומה למלאכים. בעולם האלוהי קיימים אב-טיפוסים אידיאליים, מופשטים, שאיננו יכולים להגיע אל הדרגה של היופי שלהם, אלא רק לשאוף אליה. אך גם האב-טיפוסים גדלים ונעשים מורכבים יותר, מפורטים יותר: כמו ענפים שמסתעפים מאותו העץ. אולי היה פעם אב-טיפוס אחד של אדם, אך עם האבולוציה הם התפצלו לאב-טיפוסים של גזעים שונים, של סוגי אדם שונים.
האב-טיפוסים הם, קודם כל, אידיאל של יופי והטבע שוקד על עיצוב אותו יופי בחומר, ועל ידי כך הוא מצוי בתהליך בלתי פוסק של העלאת החומר לדרגה אלוהית.

"היופי" – אומר הודסון – "מצוי בדרגה גבוהה בין המתנות על מזבח האלים (כלשונו הפיוטית), ליופי יש כוח מרומם. תמונה שתופשת אותנו מעוררת בנו ממש תחושת צמאון. צמאון למשהו בלתי מוגדר, איזו הבטחה לעתיד. אולי זיכרון של אושר אבוד, או כמיהה החדורה בטבע עצמו למושלם שקיים בעולם האידאות האלוהי".

יש ליופי כוח שובה-לב, מפתה, שמוציא אותנו מעולם היומיום הצר ומטרדותיו, אל ספירה רחבה יותר של הרמוניה וחיוניות."בעיות אינן נפתרות" – אומר אסג'יולי (שהיה מורה רוחני) – "בעיות רק נשכחות כאשר משהו יותר גדול וחשוב בא במקומן. ללא היכולת להתעלות בהשפעת היופי, היינו נחנקים בשיגרת היומיום. יופי מגלה עולמות בלתי ידועים, אפשרויות שאין להן שם, שאינטליגנציה מעשית רציונלית לא היתה מגדיעה אליהם".

אפלטון אמר: "מטרת כל החינוך היא ללמדנו לאהוב יופי". ליופי יש כוח ריפוי. פיתגורס השתמש במוזיקה מסוימת להרגיע רגשות סוערים, ובמנגינות אחרות – כדי להתמודד עם דיכאון.
כשקיים זלזול ביופי חוגגים היעדר טקט, שיעמום וחוסר טעם בכל מה שאנחנו עושים, ובכל מוצר שאנו מייצרים. הרעשנות והשטחיות – כל אלה הם תוצאה של היעדר רגישות אסתטית והתוצאות העמוקות הן אטימות של כל האישיות. חוש אסתטי הוא גם חוכמה והדרכה פנימית: מה, ובעיקר איך, מתאים לעשות דברים, לומר דברים…

ג'ופרי הודסון, כמו רבים אחרים, מזהה את היפה עם הטוב, עם המידות הטובות. הטוב והרע מזוהים בעיניו ליופי ולכיעור. נכון שיש בעולם מספיק אנשים יפים ורעים, וכן טובים ומכוערים, כדי להפריך את ההנחה הזאת, אבל למיכאל איבנהוב, פילוסוף ומורה רוחני, יש הסבר לכך: לדבריו הסתירה שאנו מוצאים פעמים רבות בין יופי חיצוני ליופי פנימי נובעת מכך, שההופעה הפיזית משתנה בקצב איטי. החומרים החיצוניים עמידים יותר מחומרי המחשבה. אדם בעל חזות פיזית דוחה, אם הוא שוקד על יופיו הפנימי, כגון שהוא משיג פילוסופיה אלוהית שחודרת אל תוכו ומחייה את החומר ממנו נבנו אברי גופו הפיזיים, יבוא יום שהחומר שלו יהפוך להיות מראה מדויקת, המשקפת את חייו הפנימיים.

הנוער, מטבעו – אומר איבנהוב – אוהב מוזיקה שמביאה אותו מיד לשלב של רתיחה, וגוררת אותו לתנועה ולסחרור גופני. מוזיקה כזאת מדברת אל הנוער ברגע זה, אך יש לבחון מה תהיה השפעתה המצטברת לאורך זמן. אילו שגעונות הם עלולים לבצע בהשפעתה ובגלל מצבי הרוח שהיא מעוררת.
מאידך, יש מוזיקה שמכניסה אותך לאוירה של תפילה, של טוהר פנימי, של התפעלות שמיימית, של שיכחה עצמית והזדהות עם משהו יותר נפלא וגדול.

אמנות בעלת ערך נצחי היא מדיטציה, הגות, שדרכה אתה קולט את היופי השמיימי בתוך הרבדים העמוקים של נשמתך. הדמיון האנושי יכול ליצור יצירות נפלאות ומרוממות את הנפש, אך לשם כך הוא צריך להתעלות אל המישורים הגבוהים של עצמו ולעבוד על יצירת האמנות החשובה ביותר, שכולנו מצווים לטפח אותה כל חיינו: היא יצירת עצמנו. עיצוב תכני המחשבות שלנו ודרך ביטויין, הכוונת הלכי הנפש ובחינת ההתנהגות שלנו, שכל אלה יהיו מונחים על ידי השאיפה ליפה, כדי שנגדל ונהיה ראויים לאותו אב-טיפוס אידיאלי, שהאינטואיציה מנחשת אותו ושואפת אליו כמו פרח שנמשך לאור.

נכון לומר, שכל יצירת אמנות צריכה לחדש, אבל נכון גם לומר שלכל משורר יש בעצם רק שיר אחד, שהוא חוזר ויוצר אותו בווריאציות שונות. גם כשאנו נתקלים ביצירה בלתי מוכרת, אנו יכולים לעתים לנחש: זה ודאי מוצרט, זה דומה לבאם, או זה הסגנון של הצייר ניקולאס רוריך.
אם אלוהים הוא בבחינת שמש שנותנת לנו אור, אפשר להמשיך את הדימוי ולומר, שלכל אחד יש קרן אור שיורדת אליו בלבד מאותה שמש. לכל אחד יש אידיאל אישי, שמקורו בספירות העליונות, והיעוד שלנו הוא לנסות ולבטא אותו כמיטב יכולתנו. כל יצירה חדשה של האמן מוּנעת על ידי השאיפה שלו להגיע אליו, וכל ביטוי אמנותי חדש הוא עוד ניסיון להתקרב אל האב-טיפוס האידיאלי, שהוא חש אותו במעמקים ושממנו הוא מקבל את השראתו.

לסיכום, הדת אומרת: "כזה ראה וקדש". רק התורה שלי היא אמת. המדע אומר: יש רק אמת אחת. אם מתגלה אמת חדשה, סימן שהממצאים הקודמים אינם אמת. האמנות היא הליברלית מכולם. היא אומרת: אלה ואלה דברי אלוהים חיים. בכולם יש אמת, יבורכו השוני והחידוש שבכל אחת מהיצירות, בתנאי שיצאו מן הלב ויכנסו אל הלב. בתנאי שיהיו חדורים כמיהה אמיתית לאידיאל שמיימי של יופי.

מרטין האוזנברג

מר מרטין האוזנברג, חבר צעיר באגודה התאוסופית באסטוניה, מתעניין מאוד בשאלות אלה. המאמר פורסם בכתב העת לתאוסופיה "אור" מס' 92. במקור נקרא המאמר "עקרונות המוסר של החמלה"

________________________________________

עקרונות המוסר וחמלה הם נושאים כל כך תובעניים, עד שהיה טוב יותר אילו לאמה (נזיר טיבטי), שבאמת מגלם איכויות אלה, היה מדבר עליהם. אף על פי כן, עקרונות המוסר והחמלה נוגעים בכל אחד מאיתנו, מפני שהאושר בחיי האדם תלוי בהם. אלה המעוניינים בצמיחה רוחנית שואפים לפתח איכויות אלה בתוכם.
אך אפילו אם אדם אינו מעוניין בצמיחה רוחנית, עקרונות המוסר והחמלה נוגעים גם בו, מפני שהם איכויות שמביאות אושר לחייו של כל אדם, מבלי להתחשב בשאיפות רוחניות. אדם חומל גורם אושר לכל מי שבא עימו במגע וגם, באותו אופן, אם אדם אינו חומל, הוא יגרום באופן קבוע סבל לאנשים מסביבו.
כתאוסופים, אנחנו מעוניינים לעתים קרובות בתופעות על-טבעיות מסובכות, בסודות הטבע, במקור היקום וכך הלאה. אין ספק שאלה הינם שטחי לימוד חשובים, המגדילים את הידע שלנו ומרחיבים את אופקינו והשקפת העולם שלנו. יחד עם זאת, אם אנחנו מדגישים רק את הידע, לא יתחולל בנו שינוי פנימי. זו הסיבה לכך שמורים חכמים הדגישו תמיד כי צמיחה רוחנית תתחולל רק בתנאי אחד, והוא שבד בבד עם הידע הגדל עלינו להעלות את רמות ההתנהגות המוסרית שלנו. ככל שנציב לעצמנו דרישות מוסריות יותר גבוהות, נהיה יותר חומלים. החמלה ועקרונות המוסר מקושרים יחדיו: אדם שאינו מוסרי לא יוכל לפעול מתוך חמלה במובן הרחב של המילה, ומאידך, אדם המכבד את חוקי החמלה הוא גם מוסרי.
לנו התאוסופים יש בדרך כלל הבנה תיאורטית טובה למדי של דרך חיים חומלת, אך אנחנו מעדיפים להרצות על איזה נושא אחר. אם החמלה נעשית נושא השיחה, אנו עשויים לחוש איזו ריקנות פנימית. חשוב להקדיש לזה תשומת לב באמת. החמלה אינה סתם מילה – היא מרכז של כוח רוחני. כשאנחנו מבטאים את המילה "חמלה" זה כמו מראה רוטטת, החושפת את טבענו האמיתי; היא מגלה אם משהו מהדהד מתוכנו באותה רמה, או אם החמלה היא פשוט כמו איזו מילה אחרת בשבילנו.
זה מראה שהרעיון של החמלה אינו מסלק ריקנות פנימית. לרוע המזל, אני מצוי בדיוק באותו מצב. המושג שלי על החמלה הוא כה תיאורטי. לכאורה אני יודע עד כמה חשובות גישה ועבודה בלתי אנוכית, אך למעשה לעתים קרובות מנצח המרדף אחר האושר שלי והרווח האישי. לא קל להיפטר מאלה, אך אני מאמין בכל ליבי שכל מי שממשיכים בקרב הפנימי כנגד האנוכיות במהלך חייהם, יתגברו בסופו של דבר על כל המכשולים, יהפכו ערכים רעיוניים לדרך חיים מעשית.
כשאנחנו פוגשים מורים חכמים, זו מעין הצלפה שממלאת אותנו בהשראה, אך לאחר מכן נושבות רוחות העולם ומסיטות את תשומת הלב שלנו אל משהו אחר. לכן המורים החכמים והדגולים לימדו תמיד, שעלינו להזכיר לעצמנו מידי יום מה באמת בעל ערך ותמידי. דברים רבים גוזלים את זמננו, תשומת ליבנו והתעניינותנו, אך בעת המוות לדברים אלה אין כל ערך או חשיבות. היה כדאי לנסות, לדוגמה, את התרגיל הבא:
עצמו את עיניכם ודמיינו שאתם מתים. אז התבוננו בחזרה אל חייכם כמשקיפים מן הצד. תוכלו לראותם כשרשרת של אירועים, החלטות ורגשות. מן העבר השני של המוות נוכל לראות איך עיצבנו את האופי שלנו. היו בחיינו אהבה וחמלה, אך גם שנאה, קנאה ואדישות, או הזנחה. כעת, במותנו, אנחנו מוכרחים להיות ישרים ולהודות בפני עצמנו, איזה סוג של רגשות ועיסוקים ניצח במהלך חיינו – אם זו היתה חמלה, או מרדף אחר התועלת האישית שלנו, מטלות חסרות ערך, או עיסוקים רוחניים. כך נוכל לגלות, מה הוא הכוח המדריך את פעולתנו.
יש גם דרך נוספת לראות זאת:
אנחנו יכולים להתבונן על אופיינו בכנות, ולשאול, אם היינו רוצים באמת שאדם כזה יהיה ידידנו.
אלה שאלות מכאיבות ביותר, האין זאת?
קיימת אפשרות לשינוי בכל רגע, אם רק יש לנו הרצון והכוח להשתמש ברגעים אלה. הבה נדמיין שאני הקדשתי עשרים דקות להרצות ואתם הקדשתם עשרים דקות להקשיב. אני צריך לחשוב איך ומה הייתי אומר לו היו אלה עשרים הדקות האחרונות של חיי. האם היו לי איזה טון דיבור שונה ועוצמה שונה במילים שלי, לו חשבתי שלא תהיה לי עוד הזדמנות לתקן אותם לאחר מכן, ושהם יהיו דברי האחרונים? באופן דומה, לשומעים היתה אותה אפשרות להתרכז באמת, לו היו חושבים שזו תהיה ההזדמנות האחרונה שלהם לשמוע את האמת. אותו דבר מתייחס לדיבור בחיי היומיום. היכולת לדבר מאוד מובנת-מאליה לגבינו, ואנחנו משתמשים בה להגיד דברים טובים ורעים כאחת. בכל אופן, לא לכל אחד יש היכולת הזאת, וגם אנחנו יכולים לאבדה באופן פתאומי. אז בכל פעם שאנחנו אומרים משהו, כדאי שנשאל את עצמנו: האם הייתי אומר מילים אלה, לו היו מילי האחרונות? כי החיים עלולים להסתיים בכל רגע, באותה קלות שבה נשבר ענף של עץ!
לעתים קרובות אנחנו חושבים, שחמלה משמעה לעשות איזה מעשים אדיבים, או גדולים-מהחיים, שאיננו יכולים לעשותם – הם עדיין כה רחוקים מאיתנו. אך זה כלל אינו נכון. אפילו התגברות על העצלות של עצמנו יכולה להיות פעולה חומלת ביותר, כי עצלות מונעת מאיתנו לעתים קרובות לעשות דברים ומעשים רוחניים רבים, קטנים אך בעלי-ערך. לדוגמה, התכנסויות של האגודה והרצאות בפני קהל הן תמיד הזדמנות לתרגל חמלה. אם אנחנו משתתפים במפגשים מתוך מניע לזכות בידע בשביל עצמנו, זה טוב, אבל זה לא מניע עם חמלה. אם מטרת השתתפותנו היא לפתח את רמת החשיבה הכללית ולתמוך בעבודת סניף האגודה, זה תמיד פעולה של חמלה.
בבודהיזם הטיבטי, הרעיון של החמלה מקושר לעתים קרובות עם המילה בודהיצ'יטה (bodhichitta), המתורגמת בדרך כלל כ"מַחשָׁב ( mind ) של הארה". אני חושב, שחמלה היא בהכרח חלק מן המַחשָׁב המואר. כשמתעוררת בתוכנו החלטה חזקה ובלתי מעורערת להשיג הארה יום אחד, כבר קיימת בתוכה חמלה חזקה, מפני שמשמעות הדבר שלא נגרום עוד סבל ליצורים חיים. אם החלטה זו ממשית, משמעה שאנחנו מוכנים לסבול בעצמנו במקום לגרום סבל לאחרים.
כל החכמים הדגולים התייחסו לחמלה ולמוסריות כאל סימנים של רוחניות אמיתית. זה קיבל ביטוי באופן מעמיק ופשוט ביותר אצל המורה הטיבטי הדגול – פאטרול רינפוצ'ה (Patrol Rinpoche). אסיים במילים שלו:
אפילו מי שיכול לעוף כמו ציפור, לנוע מתחת לאדמה כמו עכבר, לעבור ללא הפרעה דרך סלעים, להשאיר את חותם ידיו ורגליו על אבנים, מי שיש לו ראיית-נסתר בלתי מוגבלת ויכול לבצע כל מיני ניסים – אם לאדם כזה אין בודהיצ'יטה, הוא יוכל להיות רק טירטיקה (tirthika), או נשלט על ידי איזה דמון בעל עוצמה. הוא עשוי בתחילה למשוך איזה תמימים חפים-מפשע שיתרשמו ויביאו מנחות. אך עם הזמן הוא רק יביא הרס, על עצמו ועל אחרים. מצד שני, אדם שיש לו בודהיצ'יטה אמיתית, אפילו ללא כל תכונות אחרות, יועיל לכל מי שיבוא במגע איתו או איתה.

________________________________________
עברית: ענת כהן

מייל לתגובות  theosophyisrael@013net.net

מאת פרופ' ג'והן אלגאו (John Algeo)

ג'והן אלגאו היה סגן-הנשיא הבינלאומי של האגודה התאוסופית ופרופסור-חבר באוניברסיטת ג'ורג'יה בארצות-הברית, בעל תארי-כבוד אקדמיים רבים.

חייו של הבודהא, כפי שנרשמו ברשומות מסורתיות, הינם מעין סיפור-אגדה המכיל מוטיבים מתוך סיפורי-אגדה רבים אחרים, מקודשים וחילוניים. הוא נולד לאמו לאחר התעברות מופלאה בהיותה במסע מחוץ לארצה. הוא גודל כנסיך שלא ראה סביבו דבר מלבד בריאות ואושר, אך היו לו ארבעה חזיונות ששינו את חייו. הוא גלה מן הנוחות והמותרות של בית-אביו והתנסה במבחנים רבים ובמחסור ביער. המפתה הגדול הסתער עליו, אך הוא לא נכנע. למשבר הגדול של חייו הגיע תחת עץ, ויצא ממנו כדי לפגוש את חסידיו הראשונים ולהפיץ את תורתו בעולם. חייו של הבודהא הם מיזוג של רעיונות מרכזיים מתוך סיפורי האגדות.

סיפורי האגדות הינם עתיקים מאוד ומודרנים מאוד בו-בזמן. הפופולריות של שתי סדרות הסרטים הארי פוטר ו-שר הטבעות מבליטה את העובדה, שיצירות אלה הינן דוגמאות עכשוויות לסגנון של סיפורי אגדות. סיפורי האגדות המודרנים נקראים לעתים קרובות סיפורי-דמיון (פנטזיה), אך במהותם הם דומים. ספרי הארי פוטר ו-שר הטבעות הינם סיפורי האגדות של זמננו, ומופיעים בהם כל המאפיינים היסודיים של סיפורי אגדות מסורתיים מסוגם.

הרעיון של ספרות הפנטזיה הוצע על-ידי ג'.ר.ר. טולקין (J.R.R. Tolkien), בלשן וסופר שכתב את שר הטבעות, בהרצאה שהעביר בשנת 1938 באוניברסיטת סנט אנדרוז בסקוטלנד ופורסם מאוחר יותר בחיבור "על סיפורי-האגדות". במאמר זה הצביע טולקין על-כך, שסיפורי האגדות אינם אודות פיות, אלא יותר אודות הגיבור האנושי במסע בארץ-הפיות, מקום מכושף ומסוכן – יפהפה, אך בלתי ידידותי לבני-תמותה. שורת הפתיחה המסורתית לסיפורי האגדות, "היה היה פעם…", ממקמת את הסיפור מחוץ לזמן ולמקום, במימד אחר של מציאות, בארץ הפיות.

בחיבור זה טולקין גם מצביע על ארבע תכליות, או ערכים, של סיפורי האגדות. ערכים אלה הינם בריחה, התאוששות, נחמה ודמיון (פנטזיה), והם יכולים להימצא בהארי פוטר וב-שר הטבעות, ממש כמו גם בדוגמאות ישנות יותר, מסורתיות, של סגנון ספרותי זה.

מה שעוד ראוי לתשומת-לב הוא, שארבעת הערכים של סיפורי האגדות יכולים להיות מוצגים כמקבילים לארבע האמיתות הנאצלות, שהבודהא גילה במדיטציה שערך מתחת לעץ-התאנה-ההודית, ושהינן הבסיס לבודהיזם. הבה נבחן את ערכיו של טולקין ואת האמיתות של הבודהא, ונמצא את המשותף ביניהם.

בריחה ותיסכול
טולקין אומר, שערך אחד של סיפורי האגדות הוא שהם מספקים דרך לבריחה. בריחה נשפטת לעתים קרובות כשגויה, מעין הזנחת חובה, וספרות על בריחה נחשבת למזיקה מבחינה פסיכולוגית. כפי שטולקין מציין, אין טעם לומר לאסיר שלא נכון לברוח. אם אנחנו כלואים, אנחנו מחפשים דרך להשתחרר.

כתבים דתיים רבים, במערב ובמזרח גם-יחד, מתארים את חיינו בעולם הזה כסוג של כליאה שדורש "גאולה" או "שיחרור". כלומר, הימלטות…השיחרור הינו בריחה מן הקשרים של הקארמה אל החופש של הנירוואנה.

האמיתה הנאצלת הראשונה של הבודהא הינה שהקיום כרוך בתיסכול, בכאב או בסבל, ושמאפייני הקיום נובעים מן העובדה שאנחנו חושבים על עצמנו כעל הוויות נפרדות אחד מן השני, בזמן שלמעשה אין כל הפרדה. אם אנחנו מחפשים מקור נפרד להוויתנו נגלה, במיליה של המשוררת האמריקאית גרטרוד שטיין, כי "אין כל כאן שם", אלא ריקנות בלבד. ויתרה מזו, כל הקיים משתנה תדיר ואינו יציב. אי-יציבות, ריקנות ותיסכול מכאיב – הינם תנאים שמהם נברח בשמחה. החכם ההינדי הדגול סאנקאראצ'אריה הכריז, כי המציאות המוחלטת הינה הוויה בלתי-משתנה, מודעות ואושר – ואלה הם התנאים שאליהם היינו רוצים להימלט.

חיי הבודהא הינם דוגמה להימלטות מן התיסכול, הריקנות וחוסר-היציבות שבחיים אלה, וחוקי הדת שלו, הדהארמה, מצביעים על הדרך כדי שגם אחרים יוכלו להימלט אל הוויה, מודעות ואושר.

התאוששות ומטרה
הערך השני של סיפורי האגדות, לפי טולקין, הינו התאוששות. ההתאוששות הינה הגילוי-מחדש של היענות ילדותית למה שהוא חדש, במקום ההתניות שכולנו מתבססים עליהן כהנחייה לכל התנסויותינו. כשאנחנו צעירים מאוד, אנחנו מגיבים לכל התנסות חדשה באופן רענן, כי אין לנו דבר מן החיים להשוות אליה. אך בהתבגרנו אנו מפסיקים להגיב בדרכים חדשות לחוויות חדשות, ובמקום זאת מתחילים להגיב מתוך הרגל או התניות. במקום להעריך את החדש אנו מתחילים לקשר אותו עם הישן וכך להגיב לא לחוויות ממשיות, אלא לזיכרונות שלנו מהתנסויות דומות בעבר. סיפורי האגדות, אמר טולקין, עוזרים לנו לגלות מחדש את הרעננות של תגובה ילדותית לחדש.

מורה דגול אמר שאיש אינו יכול להיכנס אל ממלכת השמיים אלא כילד קטן, ייתכן בהחלט שהתכוון לערך ההתאוששות. עלינו לאושש את תחושת החידוש, המאפיינת את הילד, אם אנחנו רוצים להשיג את החידוש של השמיים. באופן דומה מופיעה בבהגוואד-גיטא מאנטרה, אוֹם טַאט סַאט, שאפשר לתרגמה (אם בכלל אפשר לתרגם אותה) כ: "הו, זה שקיים". אבל הלשונאי טום מק'ארתור תירגם אותה לצירוף מילים בן-זמננו כ: "טוב, זה מה שיש". עלינו לאושש את היכולת להגיב לדברים חדשים באופן חדש, להכיר ב"זה" באופן בו הוא ישנו.

האמיתה הנאצלת השניה של הבודהא הינה כי לסבל, לכאב ולתיסכול יש סיבה. הסבל, הכאב והתיסכול אינם פשוט הדרך בה מתנהלים הדברים, הם אינם תנאים בלתי-נמנעים. הם תנאים נגרמים, ואנחנו יכולים לזהות את הגורם. הגורם יכול להיות מתואר בדרכים רבות: כהתקשרות רגשית, כחמדנות, כשנאה או כאנוכיות, אך בעיקרו של דבר זוהי בּוּרוּת באשר לאופן בו הדברים מתנהלים. טולקין אומר, בתוצאה, כי הסיבה הינה ההתניות שלנו, עליהן עלינו להתגבר בעזרת אישוש האופן בו אנו חווים את החדש – המודעות שלנו לאופן שבו הדברים קורים.

נחמה וסיום
הערך השלישי שטולקין מייחס לסיפורי אגדות הינו נחמה. ברמה ספרותית גרידא, הנחמה מתייחסת לעובדה, שכל סיפורי האגדות האמיתיים מסתיימים בשורה: "וכולם חיים באושר עד עצם היום הזה". ברמה כללית יותר, הנחמה מתייחסת לעובדה שקיימות שתי השקפות בסיסיות על החיים. האחת היא שהחיים הינם טעות שתסתיים ברע, ושכל מה שאנחנו יכולים לעשות זה לקדם את פני הסוף באומץ ובכבוד. זוהי השקפת-החיים הטראגית. השקפתן של הדרמות היווניות כ"אדיפוס" ושל הפואמות האנגלו-סכסוניות כ"קרב מאלדון".

ההשקפה השניה היא שלחיים יש צו ומטרה והם יסתיימו בטוב, בתנאי שנזרום איתם ונשתף פעולה עם מהלכם. זוהי ההשקפה של סיפורי האגדות. בכל טרגדיה יש קטסטרופה (בתרגום מילולי: "נקודת-המפנה"), שבה השחקן הראשי הופך ממנצח לקרבן. זוהי הנקודה שבה, למשל, המלך אדיפוס מגלה שהרג בלא-יודעין את אביו ונשא את אמו לאשה. בכל סיפור אגדה, לעומת זאת, יש מה שטולקין מכנה "אֵאוֹקטסטרופה" (מילולית: "נקודת-המפנה-הטוב") שבה הופך הגיבור מקורבן למנצח. למשל, זוהי הנקודה שבה הנסיך מוצא את סנדל-הזכוכית המתאים לרגלה של סינדרלה. טולקין, נוצרי אדוק, כינה את הברית-החדשה סיפורי האגדות הגדולים ביותר שנכתבו מעולם, מפני שהם כוללים את נקודת-המפנה-הטוב של תחיית-המתים, שבה ישו שב לחיים והביא את הבשורה, שגם אנחנו יכולים לעשות זאת.

האמיתה הנאצלת השלישית של הבודהא הינה שיש סוף לסבל, לכאב ולתיסכול. אין זה מספיק לדעת שיש סיבה לתנאים אלה, עלינו גם להכיר בכך שישנה אפשרות שהם יחדלו מלהיות. סוף הסבל הוא הנירוואנה, "כיבוי" הקשר הרגשי, החמדנות, השנאה, האנוכיות והבורות. במקביל אומר טולקין, כי קץ החיים הינו נקודת-המפנה-הטוב והנחמה של סוף טוב.

פנטזיה והדרך
הערך הרביעי של סיפורי האגדות, לפי טולקין, הינו הדמיון (הפנטזיה). בדרך כלל לא היינו חושבים על פנטזיה כערך, אך עלינו להבין למה טולקין מתכוון בכך. הדמיון הינו היכולת שעל כולנו להבין מתוך משהו שמעולם לא ראינו או שמענו או חווינו קודם-לכן. יש לנו מספר יכולות: בעזרת הזיכרון אנחנו מבינים את העבר, בעזרת התפישה אנחנו מבינים את ההווה, בעזרת הצפייה-מראש אנחנו מבינים את העתיד. אבל ישנו תחום חסר-זמן, שאינו בעבר, בהווה ובעתיד. זהו העולם של האפשרויות הבלתי-ממומשות. בתחום הזה מסתופפים כל הדברים שאינם קיימים, אך אפשר שיתקיימו. אלה כל העולמות החלופיים לעולמנו הממשי. בעזרת תחום הדמיון אנחנו יכולים להבין, למעשה ליצור, חלקים מעולם זה.

לאמיתו של דבר איש לא ראה מעולם חד-קרן – מלבד הבעל שאשתו רדתה בו באחת מהאגדות בנות-זמננו של ג'יימס טורבר. באגדה זו הבעל רואה חד-קרן בגינה, והחד-קרן אוכל שושנים. הוא מספר לאשתו הרודנית, שעונה: "החד-קרן הוא חיה דימיונית. ואתה טיפש, כך שאני הולכת לשים אותך בקן-הקוקיה". והיא מטלפנת לבית-החולים לחולי-נפש, ששולח אמבולנס עם אנשים בגלימות לבנות, שבאים אל הבעל ואומרים: "אשתך אומרת לנו שראית חד-קרן בגנך ושהוא אכל שושנים". הבעל עונה: "החד-קרן הוא חיה דימיונית. אשה מסכנה, אני חושש שהיא פשוט השתגעה". כך שהאנשים בגלימות הלבנות לוקחים את האשה ומכניסים אותה לבית-המשוגעים. מוסר-ההשכל של האגדה הזאת הוא: "אל תספור את הקוקיות שלך לפני שהן בתוך הקן".

למרות שייתכן שחדי-הקרן הינם חיות דימיוניות, הדימיון ברא אותם – משהו חדש מתוך התנסויות ישנות. ועכשיו קשה לדמיין עולם שבו לא קיימים חדי-קרן כיצורים אפשריים, בין אם הם קיימים או שאינם קיימים בעולם הראשוני של תפישתנו. טולקין מכנה יצירות כמו חדי-הקרן – או ארץ-הביניים שלו, או עולם-הקסמים של הוגווארטס מאת ג'יי.קיי. רולינג – "עולם משני", המפיק "אמונה משנית", בניגוד ל"עולם הראשוני" שבו יש לנו "אמונה ראשונית".

…האמיתה הנאצלת הרביעית של הבודהא הינה שישנה דרך לשים קץ לסבל, לכאב ולתיסכול. הדרך היא השביל המתומן הנאצל שלו, המשתרע מ"הראייה הנכונה" של הדברים (שהיא ההכרה באופן שבו הדברים קורים) אל "הסאמאדהי הנכון". סאמאדהי (Samadhi) באופן מילולי הינו "לארגן", או יוגה. היוגה של טולקין היא תירגול הדימיון. בעזרת תירגול הדימיון כולנו יכולים להיות יוצרים, יוצרים של סיפור האגדה של עצמנו. המחזאי האנגלי ג'.ב. פריסטלי אמר, שכולנו חיים סיפורי אגדות פרי יצירתנו.

לא כולנו יכולים לכתוב סיפורי אגדות עשירים מעשה-ידי-אומן כמו ספרי הארי פוטר או שר הטבעות. אך כולנו יכולים לקרוא סיפורים כאלה. ולקרוא סיפור זה לחבר אותו, "לארגן" (שהיא המשמעות המילולית של המילה "לחבֵּר"). כל סיפור הינו למעשה סיפורים שונים כמספר הקוראים אותו, כי כל קורא מביא איתו רקע שונה וציפיות שונות אל קריאת הסיפור, מה שעושה אותו סיפור שונה לכל אחד. בקריאה או שמיעה של סיפור, אנחנו למעשה בוראים אותו מחדש עבור עצמנו, וגם זה סמלי.

העצמי האחד שביקום – הלוגוס, אִישְׁוָארָא, אלוהים, או כל שם אחר בו ייקרא – כתב סיפור אגדה, פנטזיה, שהוא היקום. ואותו עצמי אחד קורא את הסיפור דרך עינינו, כי אנו העצמי האחד הממלא תפקידי-משחק מגוונים בסיפור של עצמו ואודות עצמו. ולכל אחד ואחד מאיתנו, הסיפור שונה. ולכל אחד ואחד מאיתנו, זה אותו הסיפור. הסיפור הוא אותו הסיפור לכולם כי יש לו עלילה, או תכנית, אחת. הסיפור שונה לכל אחד ואחד מאיתנו מפני שלכל אחד יש תפקיד שונה למלא בו.

חיי הבודהא ותורותיו הינם הסיפור של בריחה מתיסכולים של בורות, שנאה וחמדנות. הם הסיפור של התאוששות המודעות לסיבת הדברים. הם הסיפור שבו הנחמה של נקודת-המפנה-הטוב מוליכה אל הארת הנירוואנה. הם המופת, שאם נלך לאורו נוכל ליצור עולם, שבאופן אחר לא נוכל לחוותו. בעולם ההתנסות שלנו, עולם זה הוא פנטזיה. אבל עבור העצמי האחד של היקום, זוהי המציאות היחידה.

פרטים על קבוצת הלימוד של עקרונות התאוסופיה כדרך להתמרה עצמית ולשלום פנימי

אברהם אורון

כל היצורים שואפים לאושר, כולם מחפשים אושר. כולנו נמצאים במסע של טעימות מן החיים, מסע שבו אנו לומדים להבחין בין מה שמביא סבל וכאב, לבין מה שגורם לנו נחת רוח ואושר אמיתי. במסע הזה אנו לומדים לבחור בחיים, במה שגורם לחיים להתעצם, להתרחב ולזרום מתוך חדווה.
החיפוש אחר האושר הוא מנוע רב-עצמה, שדוחף את כל הברואים לנוע ולפעול, לחקור וליצור. בתחילה כל החיפוש, כל האנרגיה, מופנים החוצה אל העולם שמחוצה לנו, העולם של המראות והקולות, הטעמים והריחות, הריגושים והתחושות. מבחינתה של הנשמה הצעירה, הדברים שגורמים לעונג ולהתרחבות באים מן החוץ, וזה מתחיל בחמימות, בתזונה ובאהבה, שבאים מן האם, ונמשך אחר כך בחיפוש אחר אהבה, הערכה והנאות, שבאים מן החיים שמסביב.
כנשמות צעירות מבחינה רוחנית, נשמות שמתחילות את מחזורי ההיוולדות שלהן בעולם זר ומוזר, שבו עליהן לחיות ולשרוד, כולנו נסחפנו ונמשכנו על ידי הגירויים החושיים, וכמו התינוק שלוקח כל דבר לפה, גם אנחנו מילאנו בתחילה את כרסינו במטעמי החושניות, וזאת עד שהאגו התפתח כך שהוא גרם לנו לרצות לצבור לעצמנו יותר מאותם הדברים המעניקים הנאה ובטחון. כשהאגו המשיך והתחזק, גילינו בהיוולדויות שונות את ריגושי התהילה והכבוד, אם כחיילים, אם כמשרתי ציבור, אם ככוהני דת ואם כסוחרים ואנשי עסקים.
ובימים אלה, בהם מושם דגש כה גדול על ידע, יותר ויותר בני אדם נמצאים במרדף אחר ידע, מתרגשים מן הידע, מתחרים על הידע ועל הכוח והכבוד שהידע מעניק.
כולנו עשינו את הדרך הארוכה הזו בחיפושינו אחר האושר, וחלק קטן מאיתנו, מן האנושות, מתחיל כבר להבין שהעונג הרגעי שמפיקים מהנאות כאלה ואחרות מותיר אחריו חלל ריק, ואקום, שמריץ אותנו במרדף אינסופי כמו כלב שרץ אחרי זנבו, ושבמרדף הזה יש אולי ריגוש, אבל אין שלווה ואין אושר מתמשך.
בלית ברירה, לאחר המסע הארוך הזה החוצה נאלץ האדם לפנות פנימה, להתבונן פנימה אל תוך עצמו ולבחון אם מה שלימדו נשמות גדולות שהקדימו אותנו, דהיינו שמקור האושר נמצא בתוכנו, הוא נכון.
בתחילה מתבונן האדם פנימה ומקווה בתמימות לגלות את אוצר האושר הזה, שהבטיחו אותם מורים דגולים כי ימצא בתוכו. הוא מגלה שלא רק שאין אושר ושלווה, אלא שפתאום כל הכרתו מתמלאת במחשבות טורדניות, בחרדות, בתשוקות ואפילו בצער ובכאב שהוא אפילו לא שיער שנמצאים בו.
האדם המבוהל ממהר לסגור את תיבת הפנדורה שפתח, ומנסה להמשיך בחייו כמו קודם. אך את התיבה שנפתחה אי אפשר לסגור, ותוכנה מתווסף ומעצים את הכמיהה, הואקום הפנימי, שכל הריגושים והעינוגים החיצוניים יכולים אולי רק להשכיח לזמן מה, אך לעולם לא להשביע.
ושוב, בלית ברירה נאלץ האדם להתבונן פנימה ולגלות, בתהליך לא קצר, שהכרתו מכוסה בעננים כבדים, ענני הפחד והכעס, ענני האשמה והתסכול, ענני הצער והכאב, שדרכם עליו לעבור באם רצונו לחיות באור השמש של נשמתו, המוסתר על ידי עננים אלה.
במהלך מסעו הפנימי קורה והנה, לשניות בודדות, הופיעה השמש מבין העננים, ובשניות הללו יידע האדם שלווה ונועם שלא חווה במהלך כל חייו.
רגעי האושר הקצרים הללו מחזקים בו את האמונה בדבריהם של אותם חלוצים מוארים בנוגע למקור האושר שקיים בתוכו. אותם מורים מלמדים על הצורך בחזרה לפשטות ולתמימות, שבלעדיהן לא ייתכנו הוויה שלמה ואושר.
אנו, שהורגלנו למכוניות, למחשבים ולצעצועים האלקטרוניים המתוחכמים, אנו שחונכנו להתחרות ולרדוף אחר ההצלחה בכל האמצעים שברשותנו, קשה לנו מחד לראות את עצמנו חיים אחרת, אך מאידך גם התנסינו בכך שכל אביזרי הנוחות, וכל ההצלחות, לא היה בהם כדי לעשותנו מאושרים.
זה מביא אותנו לחקור את הקשר שבין פשטות לאושר, כפי שהוא מתבטא בכתביהם של מורי דרך רוחניים שהותירו את חותמם בהיסטוריה האנושית:
• קרישנמורטי כותב בספרו "החרות הראשונה והאחרונה" עמוד 271 :
"הבה ננסה למצוא את הלא פשוט. מיינד (MIND) מסובך הוא לא פשוט. האם לא כן? מיינד שרואה לנגד עיניו מטרה מסוימת, שלמענה הוא פועל, תגמול, פחד, אינו פשוט, האם לא כך? מיינד העמוס בידע אינו מיינד פשוט, מיינד שיש בו נכות שמקורה באמונות אינו מיינד פשוט, האם לא כך?… אנו חושבים שהפשטות היא להתהלך עירום ולבוש רק באזור חלציים, אנו מחפשים את ההצגה החיצונית של הפשטות ונופלים בקלות לאשליה שהיא מטילה עלינו…"
כלומר פשטות היא מצב פנימי , מצב שבו אין המיינד מסובך בפחדים בשאיפות אנוכיות ובהתניות.
• לאט טצה – מחבר הטאו-טה-צינג (בתרגומו של שלמה קאלו) מלמד:
"מן החומר נוצר הכלי, ולפי החלל הריק בו – שימושו; פתחים ואשנבים נקרעים בכתלי הבית , מהיותם חלל ריק נוכל להשתמש בם. "(ז', י"א)
כלומר רק כשאנחנו מתרוקנים, יוצרים בנו מקום, מפנים החוצה תשוקות, חרדות, שכלתנות וידענות – רק אז יהיה מקום לאושר הפנימי לזרוח בנו.

ועוד הוא מלמד (פסוק כ"ב )"הווה כפוף – ואתה ישר. הווה ריק – ואתה מלא. הווה בלה – ואתה חדש. מי שיש לו מעט – יקבל. מי שיש לו הרבה – ישתעבד".
בעצם ההסתפקות במועט יש אושר גדול. גאוותנות היא עיוות המונע אושר. הריקות מאפשרת לנו לגלות את המלאות שבנו. רק זה שמוכן לבלייה ושחיקה בתהליך החיים, יכול לשרת את החיים.

ובפסוק מ"ח :"אשר בלימודים חשקה נפשו יילך ויגדל מיום ליום; אשר בטאו חשקה נפשו יילך ויקטן מיום ליום. יילך ויקטן ויוסיף לקטון, עד באי-מעש יבוא לשכון; על ידי אי-המעשה הכל בתבל נעשה".
במדיטציה נראה כאילו איננו עושים דבר אך לעיתים אנו עוברים שינויים עמוקים ואת החוויות הכי משמעותיות בחיינו. והתאוסופיה מלמדת שהעולם נברא במצב של מדיטציה. כלומר הבורא אינו יוצר את העולם אלא רק חושב אותו, והמחשבה הזאת לובשת חומר.

בפסוק ע"ח אומר לאו טסה "מוטב לא לדעת שאני יודע, לדמות שאני יודע שעה שאיני ידע זו מחלה. המבחין במחלה זו הוא לבדו ישוחרר ממחלה".
והוא מתכוון לכך שכשהמיינד (MIND )מלא בפרשנויות, באמונות מקובעות, בגאווה ידענית – זה כמו עדשות שמעוותות ומסבכות. בדרך כלל התוכנה שבמיינד מעוותת במקום לפשט.
ועוד רמזים על מהותה של פשטות אמיתית מביא לאו טסה בפסוק פ"א :"היודע אינו מדבר, המדבר אינו יודע. הכן אינו יהיר, היהיר אינו כן. הנעלה אינו מתווכח, המתווכח אינו נעלה. המלומד אינו חכם, החכם אינו מלומד".
• ובסיפרון אור על השביל, עמוד 12 אנו מוצאים את הקטע הנפלא הבא:
"מחה מליבך את התשוקה לגדול. גדל כפי שגדל הפרח – לפי תומו – ועם זאת הוא משתוקק בכל מאודו לפתוח את ליבו לאויר. אף אתה פלס דרך לנשמתך עד שתפתח עצמה בפני הנצח. אך יהא זה הכוח הנצחי שיגלה את העוצמה והיופי שבך, ולא החפץ לגדול; שכן במקרה האחד אתה גדל מכוח הטוהר השופע, ובמקרה האחר התשוקה העזה להישג אישי מקשיחה את דמותך".
בפשטות האמיתית ישנו תום והרצון לגדול הוא כמו זה של הפרח שאינו רוצה להיות דבר מלבד עצמו . בעוד שהשאפתנות שמקורה באגו היא אוייב הפשטות וממילא מהווה חסימה להוויה שלמה ואושר. השאפתנות האנוכית גורמת לנו לסבך כל דבר בשיקולים ובחשבונאות של רווח והפסד לאגו שלנו.
ובאופן פשוט ניתן לומר, שהפשטות קיימת כשאנו עוברים מדגש על הכמות אל האיכות:
פחות דיבורים – יותר קשב
פחות חשיבה – יותר מודעות
פחות מידע – יותר הבנה
פחות עשייה – יותר תשומת לב
פחות קניות – יותר הנאה ממה שיש
לעתים נראה לנו מאוד בלתי פשוט להגיע למצבים הללו
לגלות את האושר שבפשטות
הבה ננסה לחשוב על מצבים פשוטים בחיים ולבחון אם הם מתקשרים לאושר:
• מה דעתכם על מצב של שקט פנימי, שבו יש מעט מאוד מחשבות?
• ומה עם מצב של התבוננות לא שיפוטית ביופיו של הטבע?
• ואיך ההרגשה כשיש בנו פתיחות ואנו מקבלים את הדברים כפי שהם?
• ומי לא חווה שלווה ונועם רק מתוך ההתבוננות בנשימה הפשוטה החוזרת על עצמה ?
• והאם התנסיתם במצב שבו לא רציתם דבר לעצמכם ופשוט חוויתם שלמות פנימית?
• ומצב שבו אנחנו חושבים על אדם יקר ואהוב ולפתע אנו מתמלאים באושר?
• ומצב שבו אנו גורמים אושר למישהו אחר בנתינה או בקבלה?
• ובכל המצבים האלה כשאין יומרה להיות שונה ממה שאתה, וישנה נוכחות שלמה בהווה אנו נמצא שלווה ואושר.
ומהיכן בא האושר במצבים הפשוטים הללו?
מהיכן יכול אושר אמיתי לבוא, אם לא מתוכנו, מאותו רובד שקט ומואר של עצמנו, שמעוגן באושרה האינסופי של האלוהות השוכנת בליבנו?
בהיות העצמי שלנו חלק בלתי נפרד מאותו מקור אינסופי של אור, של אושר, של יופי, של חמלה ואהבה שקרוי אלוהים – הרי שכל אלה קיימים מתחת לשכבות הפסולת הרובצות על המעיין הנסתר שבעמקי נשמתנו.
כשאנחנו מפנים את שכבות הפסולת, מורידים את המסיכות, מקלפים את הקליפות – אנו מגלים את האושר שאינו מתכלה ושאינו תלוי בדבר.

פרטים על קבוצת הלימוד של  עקרונות התאוסופיה כדרך להתמרה עצמית ולשלום פנימי

מייל לתגובות ושאלות theosophyisrael@013net.net

פרופסור פ. קרישנה

פ. קרישנה הוא פרופסור לפיזיקה, היה תלמיד ישיר וקרוב של קרישנמורטי, כותב ומרצה רבות ברחבי העולם

הליקויים שאנחנו רואים בחברה הם השלכה של הליקויים הקיימים בתוך התודעה שלנו. אני יכול להבין את הגורמים העמוקים לתופעות הללו כשאני מתבונן בהם בתוך חיי-שלי, בתוך התודעה של עצמי. מה שמתרחש שם בחוץ אינו שונה ביותר ממה שמתרחש בתוך עצמי, חוץ מסולם ההתגלות בחומר. הייתכן אם כך שתהיה מערכת יחסים בלי ניגודים (קונפליקטים)? אין חשיבות למציאת התשובה לשאלה זו דרך קריאת ספרים, מפני שהיא רק תעצב דעה על האם זה אפשרי או בלתי אפשרי, ודעה אינה האמת, היא רק רעיון. כך שחשוב לבדוק את השאלה הזאת בפתיחות בחיי היומיום.
אני שואל את עצמי: איך מתעורר ניגוד במערכות היחסים שלי? ואני שואל את עצמי גם: למה אני מתכוון כשאני אומר מערכות יחסים? יש לי מערכת יחסים עם הפרחים הצומחים בחוץ, מפני שכשאני מתבונן בהם יש תגובה מתוך התודעה שלי. יש לי מערכת יחסים עם השמיים, עם ההרים, עם הטבע. באופן דומה יש לי מערכות יחסים עם אנשים. יש לי מערכות יחסים עם ספרים ועם רעיונות, מפני שכשאני מתייחס אליהם זה יוצר תגובה מתוך התודעה שלי. כך שכאני משתמש במילה "מערכת יחסים" במובן הזה – אפשר לומר שהחיים הינם מערכת יחסים. מיום היוולדנו ועד ליום מותנו אנחנו במערכות יחסים עם הכל סביבנו. הבה נתחיל בחקירה: האם יש ניגוד במערכת היחסים שלנו עם הטבע? אפשר למצוא שיש קצת.
הרבה יותר קל לנהל יחסים עם הגינה שלנו או עם חיית המחמד שלנו מאשר עם שכנינו, מפני שבטבע אין אגו. אך לעתים כשאני רוצה לעשות משהו, לצאת לפיקניק ומזג-האויר גרוע וגשום ואני לא יכול לצאת, אז אינני אוהב אותו. אינני אוהב כשהטבע מתערב בתוכניותי, ואם אני נעשה חולה ואיני יכול ללכת לעבודה, גם אז אני חש איזו תחושה של ניגוד. אבל קל יחסית לקבל את הניגוד הזה, מפני שאנחנו מקבלים התרחשויות טבע כמשהו שאינו עוין.
נמשיך, היש ניגודים ביחסים שלי עם דברים ועם רעיונות? אם אני נקשר לדברים, אני מוצא שאני חושש לאבדם, כך שהחשש הזה יוצר ניגוד. בדומה, אם אני נקשר לרעיונות, להשקפה מסוימת, אז אינני מחבב אנשים שיש להם רעיונות אחרים, אינני מחבב ספרים שמציינים רעיונות אחרים, וזה יוצר ניגודים אני מוצא שמאוד נעים להיות בקהילה שמסכימה איתי, יותר מאשר עם אנשים שאינם מסכימים. כך שזה יוצר כמות מסוימת של עימות ביחסים. אם אני רוצה לעשות משהו בחיי ומישהו אחר בא ומפריע, אז יש לי ניגוד ואני מרגיש אלים מפני שאני רוצה להזיז אותו, כי הוא עומד בדרך שלי אל מטרתי. כך אני רואה איך מתעוררים ניגודים בכל מערכות היחסים שלי. ואני שואל את עצמי: איך תוכל להיות מערכת יחסים בלי ניגודים?
כשאדם מוצא מצב כזה, שבו משהו נראה בלתי אפשרי, הוא צריך תמיד לשאול: "האם הגישה שלי לחיים שגויה?" האם אני כמו קבצן, נושא עמי כמה קערות בלתי נראות ומבקש שמשהו יוּשַׂם בתוך הקערות? יש קערה אחת שאומרת: תן לי הנאה, אחרת אומרת: תן לי הערכה, שלישית אומרת: תן לי כסף, רביעית אומרת: תן לי נחמה. בכל פעם שמישהו שם משהו בתוך הקערה הזאת, אני אומר: הוא חבר. כשמישהו לוקח משהו מתוך הקערה, אני קורא לו אויב. אז אני רואה שכל עוד אני ניגש לחיים עם כל הקערות הללו, אני בעצמי יוצר חברים כתומכים ואויבים כמתנגדים. כך מתעוררת יריבות בין שתי קבוצות, מפני שגישה כזאת מחלקת אנשים לידידים ולאויבים.
כל עוד אני ניגש לחיים באופן כזה, הניגוד הוא בלתי נמנע. אני עשוי לשלוט בביטוי של הניגוד הזה, אני עשוי לדאוג לכך שלא יתבטא באלימות פיזית ובמלחמה. אני עשוי לשלוט בו, אבל הוא מתחיל בתחושה הזאת של חיבה או איבה שבה אני חי. כך שאם אני באמת רוצה לחקור אם קיימים חיים ללא ניגודים, אני חייב לגלות אם אפשר לחיות בלי קערה אחת אפילו. לא לגשת לשום דבר עם הכוונה לבקש משהו בשביל עצמי, שזה שחרור מהשתוקקות. האם אנחנו מכירים מצב כזה, ולו באופן חלקי? במילים אחרות, האם אני ניגש לאדם אחר תמיד בגלל שאני רוצה ממנו משהו, או האם יש חברות אמיתית במערכות היחסים שלי עם אנשים? חבר אמיתי אינו בא אלינו מפני שהוא רוצה משהו. הוא פשוט רוצה לחלוק את השמחות ואת העצבונות של החיים. בסתם שיתוף של חיי עם מישהו אחר, אין קערת נדבות. אבל אם מערכת היחסים שלי מבוססת על הנאה הדדית, אז היא איננה מערכת יחסים של חברות או של אהבה.
אז אני שואל את עצמי, האם אפשר לגשת כך לכל דבר? הנוכל להתייחס כך לטבע, לכבד עץ ולהעריך את הקשר שלנו עם העץ, מתוך התעלמות מכך שהוא נותן או שאינו נותן לנו פרי? הנוכל להתייחס כך לנהרות ולהרים, מבלי לראותם כמקורות לחשמל או לרווח חומרי? כשאני יוצא לטבע, האם אני הולך כחבר, או האם אני הולך לבקש משהו בשביל עצמי? ואני מוצא כי לעתים אני הולך כחבר ולעתים, כשאני מתוח, אני הולך לשם במטרה להירגע.
באותו אופן, במערכות היחסים שלנו, לעתים אני עושה משהו רק בשביל ההנאה מלעשותו, ובפעמים אחרות אני עושה אותו כאמצעי להשיג דבר-מה, להשיג משהו בשביל עצמי. כשאני עושה זאת רק למען ההנאה אני קורא לזה תחביב. כשאני עושה זאת במטרה להרוויח כסף, או כוח, עמדה, מעמד או מוניטין, אני קורא לזה שאיפה (אמביציה). השאיפה מקושרת בדרך כלל לעבודה שלנו.
אנחנו מייחסים חשיבות עצומה לעבודתנו, ומתייחסים לתחביבים כדבר משני, שאנו עושים בזמננו הפנוי. עלינו לשאול את עצמנו ברצינות: למה כל העבודה לא יכולה להיות כמו תחביב, כך שהעבודה לא תהיה נפרדת מן ההנאה? כרגע החברה שלנו מאורגנת כך, שהפרדנו בין העבודה לבין ההנאה. רוב האנשים עובדים במשך חמישה ימים בשבוע במטרה לקבל את המשכורת שלהם, ואז הם משתמשים בה להנאתם בסוף השבוע, כך שהעבודה עצמה איננה הנאה. ההנאה מופרדת מן העבודה. קיבלנו זאת כמצב רגיל, טבעי בחיים, ממש כפי שקיבלנו את העובדה שאנו צריכים למלא את ההשתוקקויות שלנו באמצעות מערכות היחסים שלנו. אנחנו פוחדים מבדידות, וכדי להתמודד עם הפחד הזה אנחנו משתמשים במערכות היחסים להסתיר את הבדידות. אנחנו פוחדים מן העתיד, ולכן אנו אוספים רכוש, אנו אוספים דברים ואנו מתקשרים אליהם, כדי להיות מובטחים בעתיד. אנחנו פוחדים מלהיות אף אחד, מפני שאנחנו חשים שאז אף אחד לא ישגיח עלינו, לאף אחד לא יהיה איכפת מאתנו. זה גורם לנו לשאוף לעמדה, למעמד, לכוח, כך שנהיה מישהו ואנשים לא יוכלו להתעלם מאתנו.
אלה הן ההתניות שבהן לכודים המַחשָׁבים (minds) שלנו. כל-עוד זה נמשך, הניגודים בלתי נמנעים. כך שעלי לגלות אם זה אפשרי שלא להתייחס מתוך פחד. יש קטע מאוד יפה בהנביא, שנכתב על-ידי חליל ג'יבראן, בפרק המדבר על הידידות.
הוא אומר: "ואל תהא מטרה לידידות אלא עמקוּת הרוח. כי אהבה, החותרת לדבר לבד מגילוי סתריה היא, אינה אהבה אלא רשת פרושָׂה, אשר רק דברים פְּחוּתים עולים בה". [ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן/הנביא, עברית: נועה זאלוד, הוצ' תמוז]
הנביא אומר, שאתם עשויים לחשוב שמה שאתם לוכדים ברשת הזאת יועיל לכם, אך זוהי אשליה. מה שאתם תופסים ברשת הזאת אינו מביא לכם תועלת, מפני שכל עוד אתם ניגשים לחיים בדרך זו לא תדעו אהבה מהי. האהבה נהרסת על ידי תהליך-האגו, שתמיד מחפש אחר משהו למען התועלת האישית או הרווח. אבל, כפי שאומר הנביא, זה לא כך למעשה.
לפיכך עלי לגלות: האם קיימת אנרגיה שאינה אנוכית, או שאני מונע תמיד רק על-ידי ההשתוקקות, על-ידי איזו תועלת, רווח, משהו שאני מקבל בתמורה? כל עוד המניע הזה נמצא שם, אין אלה יחסים של אהבה. אם תוכל לענות לשאלה למה אתה אוהב את אשתך, אינך אוהב אותה. אם אתה באמת אובד עצות כשאתה צריך לענות לשאלה הזאת ואתה אומר: אינני יודע למה אני אוהב את אשתי, אני פשוט אוהב אותה – אז אולי זאת אהבה. אבל אם אתה אומר: אני אוהב אותה מפני שהיא יפה, מפני שהיא מבשלת אוכל טוב, מפני שהיא מטפלת בילדי, מפני שהיא תמיד נמצאת שם בשבילי כשאני עייף וחולה – אז אתה משתמש בה לנוחיותך. לא שאין צורך ביחסים של תן וקח במערכות יחסים. השאלה היא אם היחסים מבוססים על כך. כשהם מבוססים על כך, אז זה כמו יחסים עסקיים, חוזה, ומערכת יחסים של אהבה אינה חוזה.
אני רוצה לבחון את עצמי בגישתי לכל דבר בחיים. אם אני ניגש לכל באופן אנוכי, אז הניגוד יהיה בלתי נמנע, וזה כולל את היחסים שלי עם עצמי, מפני שגם אני התוצאה של העבר. מיליון שנים של עבר ביולוגי, שמסתכמות באינסטינקטים שלי. אלפי שנים של עבר תרבותי, שעיצבו את המושגים התרבותיים שלי. הזיכרונות של ההתנסויות שלי מאז ילדותי כוללים את מה שאני מכנה "אני". מהי מערכת היחסים שלי עם הזיכרון שלי? אינני יכול לשנותה, מפני שהיא תוצאה של העבר. ממש כפי שאינני יכול לשנות את ידי, באותו אופן אינני יכול לשנות את זיכרוני, והמוח שלי מעלה תגובות משם. השאלה היא: האם אני עבד לתגובות הללו? האם עלי להזדהות איתן, או שאני יכול להתבונן בהן ולהשתחרר מהן?
אני גם חייב לשאול: האם יש ניגוד במערכת היחסים שלי עם עצמי? כשאני מתבונן בזה, אני מוצא שכן, יש כמה דברים שאינני אוהב בעצמי. יש לי ניגוד בין מה שאני לבין מה שאני רוצה להיות. אז אני חייב גם לשאול: האם אני יכול להתקרב אל הישות הזאת, שאני קורא לה "אני", גם כמו חבר? מבלי לשפוט אותה, מבלי לדכא אותה, מבלי ללחום בה, מבלי לומר: היא צריכה להיות כך, היא צריכה להיות אחרת? מפני שאם לא, הניגוד יהיה בלתי-נמנע.
אם כך הדרך היחידה להימנע מניגוד, גם פנימי וגם חיצוני, היא לגשת לכל דבר כאל חבר אמיתי. כל הדברים הללו מתקיימים גם בטבע, באותו אופן שבו אני מתקיים. הם קיימים, יש להם אורך-חיים, והם מסתיימים. לא רק דברים חיים כמו צמחים ובעלי-חיים ובני-אדם, אלא גם דברים בלתי-חיים כמו הרים וכוכבים. יש להם אולי חיים יותר ארוכים, אבל הם באים לקיום, יש להם חיים, והם מתים.
האם המַחשָׁב (mind) הוא שעושה את הטעות הזאת, לדַּמוֹת שכל הדברים האחרים קיימים שם כדי לספק אותי באיזו דרך? האם לכן אינני רואה אותם פשוט כחברים, עמיתים, יצורים אחים שעימם אני חולק חיים אלה? אולי זו היא האשליה של המחשב. מהיכן מתעוררת החשיבות הזו שאני נותן למוח? האין הוא רק אחד מן המוחות של האנושות?
אם מישהו היה מברך אותנו במַחשֵׁב (computer), היינו משתמשים בו כשהיינו רוצים והיינו סוגרים אותו כשלא היה בו צורך. גם המוח האנושי הוא מַחשֵׁב מסובך מאוד. קיבלנו אותו כמתנה כשנולדנו והוא תוכנת. חלקו תוכנת לפני לידתנו על-ידי הגנטיקה, וחלקו תוכנת על-ידי התנסויות שהיו לנו מאז הלידה. למה אני נעשה עבד למחשֵׁב הזה? למה איני יכול להתייחס אליו כמו אל המחשֵׁב שנמצא שם בחוץ? כלומר אם כך, למרות שיש לו תכנית ויש לו התניה, אני חופשי ממנו. אבל אם אני מזדהה עם המַחשָׁב (mind), אם אני קורא לו "אני", אז ההשתוקקויות שלו, ההתנגדויות שלו, החיבות והאיבות שלו, נעשות החיבות, האיבות וההשתוקקויות שלי, ומטרתי בחיים נעשית למלא אותן. ואז, משם בא הפילוג, משם בא הניגוד.

ג'.ל. ווקר
נזירה טיבטית, ציירת, ומומחית לציורי זן

המאמר הוא מתוך כתב העת לתאוסופיה "אור"

אחר-צהריים חם לפני שנים מספר, מצאתי את עצמי במוזיאון קטן המוקדש לציורי מסורת סין. היה זה אחד מאותם ימים בטאי-פה ללא אוויר לנשימה, בהם אדם מרגיש בלחות כדג המנסה לנשום אוויר ומים יחד.
בעודי מתרענן בחדרים הקרירים והשקטים של הגלריה, עמדתי זמן רב לפני תמונה פשוטה של חרציות – משיכות מכחול עזות מתארות פריחה אדומה שופעת מעל סבך עלים וגבעולים בצבע שחור-דיו. עצמתי עין אחת והבטתי. התקדמתי ונסוגתי. ניסיתי מעין מבט רואה-לא-רואה בעיניים כמעט עצומות. המרחב מסביב לפרח דיבר בצורה תמציתית כמו הצורה עצמה. לפתע נזכרתי, שזן (Zen) התחיל בהחזקת פרח ובחיוך. לאחר זמן-מה הופיע לידי מורי. "מהו הדבר" – שאלתי – "העושה זאת ליפה כל-כך?" הוא היה שקט לרגע. "אה", הוא ענה, "עליך ללמוד לראות את הפואמה במשיכת המכחול".
מה נותן לציור את איכות הזן? ייתכן וזהו ציור המצויר על-ידי אדם שנוהג על-פי תורת הזן בודהיזם, מסורת נזירית או מורה זן? האם תוכנו משקף אדם או מקום מפורסם בהיסטוריה של מסורת הזן, המגשר את אסיה ששורשיה בבודהיזם ההודי, עם המרחבים של סין ודרום-מזרח אסיה, לקוריאה ויפן ועתה אל המערב? או האם זן הוא יצירת אמנות המתעוררת מתובנות עמוקות אל טבעו של העצמי ושל העולם – עבודה חדורה באיכות של ראייה ישירה, הן של המלאות והן של הריקות האופייניים לחוויה אסתטית מעין זו?
יצירות רבות הן משני הסוגים הראשונים, אבל ציור החרציות היה "זן" במובן שלישי. היה זה ציור שביטא ראייה ישירה זו, את המהות הפואמית במשיכת המכחול הזו, בלי להתחשב בהשקפתו הדתית או הפילוסופית של האמן. תפישה מהירה כזו של טבע המציאות מולידה הן פחד והן אומץ.
מריחות מכחול יחידות של מברשת רכה מוקפות במרחב, יכולות להיראות בלתי-גמורות קמעא, ללא תוספת של מסגרת או שמץ רקע, רק כמה רישומים פשוטים על נייר חלק. באמנות המערבית יש לנו פחד מפני מרחבים ריקים, המשקפים את חוסר יכולתנו לשאת כל צורה של בידוד לא מוגדר בחיינו. אימנו אותנו לראות ולהעריך רק דברים, אבל אף פעם לא את המרחב שביניהם.
לימוד הציור נתן לי את ההתנסות בעשיית תמונות על המרחבים שבין הדברים שראיתי לנגד עיני. לימוד המדיטציה לימד אותי לראות את המרחבים שבין מחשבותי, ולחדור עמוק יותר ויותר אל הפתיחות או השקיפות של המַחשָׁב ושל העולם. כאשר כל דקה מחיינו מתוכננת ומלאה, אזי נעלם כל זכר לאותה איכות ללא גבולות של הווייתנו. המימד החסר של הפתיחות לבלתי-צפוי – לאפשרות יותר מאשר להסבר – כאשר הוא בצל, הופך למח-סום של פחד, אפילו בהלה, המאפילה על הבי-טחון שאנו יכולים למצוא במעמקי החיבור ההדדי של עולמנו.
רוברט פרוסט כתב: "כמו חתיכת קרח על תנור לוהט, כך הפואמה צריכה להתעלות לנקודת ההפשרה שלה". רובנו חרדים מפני הפשרה זו, ויחד עם זאת אנו מכירים איכות זו בעבודת אמנות גדולה – שירה או ציור – כמימד של פתיחות המושיטה ידה אלינו כחיים עצמם. הפשרה זו שבין החללים מחיה מחשבה, אמנות ואת כל מערכות היחסים שלנו. היא מאחדת וממזגת את כל המצבים של הווייתנו. פתיחות זו אינה יכולה להיות נפרדת מהעבודה עצמה, אבל כל שירה או ציור כאלה ממחישים את אופן ההפשרה הייחודי להם בדרך מסתו-רית שיש בה יותר אי-עשייה מאשר עשייה, רמז יותר מאשר צורה, והשמחה שבו נושאת אותנו מעבר לפחד אל הוויה גדולה יותר, ולו רק לרגע קל. זהו רטט שיש בו הן התעלות והן רפיון-ידיים והוא מעל לכל הכרה בחירותנו האמיתית, גם אם שכחנו אותה זמנית.
בכתבים בודהיסטיים, עוסקות הסוּטרוֹת של שלמות החוכמה בעיקר בריקנות או בנרחבות, שהן הטבע האמיתי של המַחשָׁב ושל כל הקיים. זה הקיים, מעצם הגדרתו, נובע ממשהו, מאיזה רקע. ריקוד הרקע והצורה הוא זה המאותת לנו כאן בשירה של ציור-דיו סיני. בדרך-כלל נחשבים חפצים למכשול בינינו לבין הצבע הבהיר והמאיר של הריקנות. יחד עם זאת, באמנות מעין זו, החפצים אינם מכוונים כסמלים אלא כאצבעות המצביעות על הירח.
בסוטרת הלב, הבודהיסאטווה (אדון החוכמה) הגדול, אבלוֹקישוַארה, אומר: "מאחר ואלה החוסים בצילה של שלמות החוכמה הינם ללא חוסר הבהירות והחשכה של המַחשָׁב, אין בהם פחד". מוטבע בהם סוג מיוחד של אומץ, מאחר והם יודעים מתוך ניסיון, שטבע ריק זה וכל הדברים חד המה. פרשנות ל-doha של סרהא אומרת: אם כי אדם יכול להיות מפוחד על-ידי הקול של זה שלא ניתן לבטא את שמו (מפאת קדושתו), כאשר אדם מבין, אזי יודע הוא, שמה שאינו יכול להיות מבוטא במילים הינו השורש של כל דבר הגומל טוב לכל היצורים בעלי יכולת התחושה… ייתכן ותמונת זן מתקרבת קרוב ככל האפשר לתפישת משהו מתחושה זו שלא ניתן להביעה, ויש לחוות אותה כדי לדעת.
במדיטציית זן, תחושות הפחד נחשבות כסימן טוב לכך שנעשתה איזו התקדמות לקראת גילוי התחושה של פתיחות. הטרנס-פורמציה אליה אנו שואפים אינה יכולה לבוא לידי ביטוי בלא שניפתח למרחבים בחיינו. נאמר שמידה נכונה של פחד היא המתנה הגדולה ביותר שאפשר לתת לנו. כשאנו לומדים ומתרגלים את השביל, אנו מגיעים לנקודה בה למרות העובדה שאנו רוצים לראות ריקנות אנו נעשים נפחדים. על כן, המדיטציה חייבת להיות מאוזנת על-ידי עשייה. כלומר, איננו יכולים לעבור את מחסום הפחד אם אין בנו את התכונות שאנו מפתחים על-ידי עשיית מעשי חמלה בעולם, בנתינת מנחות שירות של משאבינו. בדרך זו, אנו מתגברים על המגמות הגורמות להפרעות בריכוז המדיטטיבי שלנו, או הסמאדהי.
מאסטר-הזן הסיני נאן הואי (176) כותב, שאם אנו רוצים לטפח את שביל ההארה, עלינו קודם כל "לעמוד איתן נגד הבדידות. הרמה הגבוהה ביותר של טיפוח בחיי אדם היא להיות בעל יכולת לעמוד איתן נגד הבדידות, ולהיות מסוגל להעריכה. כאשר אדם, המטפח באמת את השביל, מוצג בפני ממלכת ההתבודדות, הוא יכול לחוש מאוד נוח. אם אינך יכול לשאת בדידות, אם אינך יכול לעמוד איתן בפני הבידוד, אזי אינך יכול להשיג שום דבר… אם הינך מעבר לפחד שבריקנות זוהי הבלגה אמיתית". הבלגה זו משמעה שכוח הריכוז הוא יציב, איתן וסבלני. "אלה מאיתנו שאין להם ניסיון של טיפוח אמיתי של אימון", הוא ממשיך, (209) "אינם יודעים כי כאשר אנשים עובדים קשה ומגיעים באמת לממלכת הריק, הם עלולים להיות מפוחדים". מומלץ לנו על כן להתמיד בעבודת המדיטציה בהדרגה, על-ידי אימון מוגבר, בעבודה קשה ומתמדת. ללא הקדשה מתמדת זו לא נשיג אפילו פחד, לא כל שכן הארה!
הפחד מהריק נכנס וכובש את מוחנו מאחר ואנו מורגלים לתפוש כל אשר מופיע בהתנסות שלנו. התבוננות בציור זן יכולה לעזור לנו להשתמש בתפישה זו עצמה כדי להוציא את עצמנו מתחושת אי-הנוחות והפחד. לצייר זה אפילו טוב יותר. חודשים רבים של ציור ושל מדיטציה חלפו לפני שהתחלתי להבין למה התכוון מורי הזקן ב"פואמה במשיכת מכחול". היה עלי ללמוד למוסס את דעותי הקדומות ולהתבונן בדרך בה תנועת המכחול משקפת את המעבר לכוונתו של הצייר. במבט ראשון, כל משיכת מכחול נראית אותו דבר. ככל שאנו מביטים ועוצרים את תהליכי השפיטה וההתנגדות הרגילים שלנו, כך ההבדלים הדקים ביובש או בלחות, במהירות או בלחץ של כל משיכת מכחול, יתחילו לדבר אלינו.
בהתבוננו במַחשָׁב בזמן מדיטציה, אדם מרגיש בהתחלה שזהו זרם של מחשבות ורשמים שלא ניתן לחדור מבעדן. אבל עם האימון האדם מוצא פרצות, בקיעים, ודרך הפרצות הללו תחומי חשיבה מעודנים יותר, ואז פרצות נוספות, ועולמות מחשבה מעודנים ושקופים יותר. בלי לסלק אותם או לעשות משהו כדי "לרוקן" את המַחשָׁב, אדם מגיע למקום של הריק, המקום-ללא-מקום, בו נמצא המַחשָׁב במנוחה מושלמת, אפילו באמצע פעילות. הביטוי הפשוט, הטבעי, חסר-המאמץ הזה הינו תמצית מהות העיסוק וההערכה של זן ושל ציור דיו סיני או יפני מסורתי. בהסתכלות על תמונה כזו, ניתן להבחין בתוכן ובטבע המַחשָׁב גם יחד. כשאנו מציירים תמו-נה, אנחנו עושים את טבענו ברור וגלוי לעין.
האמן שיצר את תמונת החרציות המיוחדת שראיתי בטאי-פה, האפופה בניחוח הישיר והתמציתי של הזן, לא היה בודהיסטי אלא קונפוציאני. צ'י באישי (1864–1957), כמו היה אולי מתנגד להדבקת תווית זן לאומנותו, ויחד עם זאת תכונות הזן הן אלו שעושות את הציורים שלו כה בלתי-נשכחים. בסינית, משמש הטאו לפעמים כדי לתאר איכות זו. כוחו הוא כשל פואמה משושלת טאנג או האיקו יפני – לכאורה אין בו שום דבר נחמד – אבל יחד עם זאת היופי ותחושת העצמי שהוא ממחיש חודרים הישר ללב הדברים.
ציוריו של צ'י באישי אינם מציעים אף פעם הזמנה לאיזו ממלכה שמימית הרחוקה מהעולם הארצי, אלא דוחפים אותנו אל נבכי האמת הכמוסה בפשטות. המסגרת מסולקת ומזמינה את המסתכל להשתתף בעבודת האמנות, להשלים את התמונה בתוך מחשבתו. החרציות שלו מעניקות לנו ריקנות (shunyata) כנושא לידיעה, להכרה, משהו מוחשי וקיים במלואו שאנחנו יכולים להניח על שולחננו כשהוא עדיין רענן עם טל.
קסוגו, נזיר שיאן, (1823–1896), נותן לנו את החרציות בניחוח שונה. בציורו יש לנו את פרח המַחשָׁב, או ההארה לנגד עינינו. התמונה אינה נותנת לנו תמונה צורנית ישירה של הצמח, אלא פריחה סבוכה בפינת גן סתווי. הסופר והמומחה, יונג יינג טסאו (149), מתאר זאת במילים אלו:
כאשר הקומפוזיציה והתצורה של החלקים נלקחים לניגוד הגמור של אי-רשמיות, טכניקת המברשת בעבודה זו, מחליפה את הסגנון האופייני בקליגרפיה הקודמת של קסוגו, בשיטה מתונה לחלוטין וספונטנית, שאפשר לסווגה בקושי כשיטה או סגנון. ציור זה מציג, לכן, בבואה מופשטת-למחצה שאינה מעבירה אשליה של מציאות מוחשית, אלא רמז מעודן של הכוחות המונחים ביסוד הצמיחה וההרס בטבע. עבור קסוגו, אספקט חשוב של תהליכים טבעיים אלה היה פעולת היצירה עצמה. כאן הטבע, האמנות והאדם חד המה, וההבחנות בין ממשי ומופשט, מוחשי ורוחני, נעלמות נוכח חמקמקות הפרחים המעוררים את הנצח.
בבדיקה מעמיקה של הציור, בהשתהותנו להסתכלות מעמיקה, אנו יכולים לדמיין את התהליך המחשבתי של יצירת הדמות. בתחילה, האמן בחר בזהירות את החומרים שלו וסידר את הדברים על שולחנו כך: אבן דיו פשוטה, מכחולים דקים, חלוקי נחל חלקלקים ויפים כדי להחזיק את הנייר במקומו. ייתכן ומישהו הביא לו איזו פריחה מן הגן רעננה עדיין מטל הבוקר, והוא מנער את עלי הכותרת כדי שיוכל להשתמש בנוזל טהור זה להכין את הדיו שלו. הוא מלחלח במים מחיים אלה את אבן הדיו שלו, מייצב את נשימתו, ומתחיל לאט ובריכוז לשפשף את מקל הדיו סביב-סביב למשטח האבן. זוהי מדיטציה בפני עצמה. רק כאשר הוא מוכן, כאשר אינו יכול לעצור בעצמו יותר אפילו לרגע אחד נוסף, הוא מרים את מכחול הבמבוק. מתוך הנייר הלבן מופיעים לפתע לאט וללא מאמץ אובייקטים, צורתם ונשמתם הפנימית מאוחדים בשלמות.
זהו ההדהוד הרוחני אשר בו שוכנת שירת המכחול. זהו הציור הבלתי-נראה בתוך הרואה, המתגלה בתנופה המאחדת את המרכיבים השונים לשלמות חיה והרמונית ובדינמיות עם המרחב סביבו. כל תנופת מכחול של צ'י באשי נעה כמו מפסלת של פסל וחורטת את משיכות המכחול אל תוך הנייר. מכחולו של קסוגו רוקד בנגיעה יציבה ויחד עם זאת עדינה על פני הנייר, מגלה איכויות של ארעיות ואשליה היוצרות את הרשמים שאנו מכירים כחיים.
המטרה מאחרי כל יצירת אמנות אמיתית היא הלכידה של מצב הוויה, מצב של תפקוד גבוה, משהו שהוא יותר מרגע פשוט של קיום. אנו מגלים את התגליות שלנו כאשר אנחנו במצב הזה מפני שבמצב הזה הראייה שלנו נקייה. זה נכון הן לגבי היוצר והן לגבי הצופה. להביא לידי ביטוי אמיתי את טבעו הפנימי של פרח, או כל דבר שהוא, מצריך מהאמן להתעמת עם הדבר ללא שום תפישה מוקדמת, כשכל יישותנו נפתחת אליו, כפי שהוא מציע לנו את כל-כולו בפשטות מלאה. רק כך יכול אדם להיכנס אל תוך התמונה. בחוותו אותה לא כפרשנות רגשנית אלא בצורה ישירה, בדיוק כפי שהיא. כל חפץ, כל הנפת מכחול, מכירים ומאשרים את טבעה המהותי והאוניברסלי.
כאשר יצירת אמנות מביאה אותנו למצב בהירות כזה, למגע ישיר עם הנושא בצורה כזו שבה אנו נעלמים לזמן-מה, אנו מתקרבים לאור הבהיר של הריקנות, או למה שמכנה המאסטר נאן "לעמוד איתן בבדידות". לפתח את זה נראה כמשהו מממלכת הבלתי-אפשרי.

יחד עם זאת כולנו מכירים את הרגעים הללו – נטולי-פחד, מענגים, נמרצים וחופשיים. זה מביא אותנו להווה, לאמיתיות של העכשיו. הפטריארך השישי של הזן אומר: "הבודהא דהרמה הינו העולם. התעוררות אינה בנפרד מהעולם".
הפואמה במשיכת המכחול מצביעה על הדרך, לא אל מציאות אחרת, אלא כראי אמיתי של עצמנו. הראי אינו ההשתקפויות שבו, ויחד עם זאת שניהם נחוצים ובלתי-נפרדים על-פי טבעם. חרציות אלה מציעות לנו שביל ישר ופשוט אל תוך הרגע בו אנו מתעמתים לבד עם פחדינו על טבענו המהותי והבלתי-מוגדר, עם הדף הבלתי-כתוב של אפשרויותינו. המרחב הריק בתמונה, הרגע בו אין עוד מדרגה להניח עליה את רגלנו, הוא רגע החיים.
________________________________________
עברית: מזל מזרחי