לממש את חופש הבחירה
לבחור בחיים, באמת ובאושר
אברהם אורון
הכמיהה לחופש, לחירות, מפעמת בכל נשמה אנושית.כולנו שואפים לחופש, להיות חופשיים מדאגות, ממגבלות ואילוצים , ולחוות יותר מרחב, קלילות, וספונטאניות בחיינו.
החופש מתקשר עם שמחה ואושר, ובמובן מסוים יש בכולנו משהו מהילד שכשמאפשרים לו מרחב וחופש לנוע ולשחק,עולה בו שמחה טבעית וספונטנית וכל הצרכים והדאגות נעלמים
מטרתנו היום היא לגלות מהו חופש. והמילה גילוי, שמשמעה להסיר את ההסתר, מעידה על כך שבתוכנו אנו יודעים, ושעל-כן על כל אחד מאיתנו לגלות בתוך עצמו את הידיעה הפנימית, שבלעדיה לא ייתכן המימוש.
ונתחיל קודם בשאלה: מהי "חרות"? האם זה החופש לעשות "מה שבא לנו"? ללא חובות או מסגרת שמאלצת אותנו למשמעת ווויתור על רצונותינו. האם אנו רוצים חרות אמיתית, בתוך החיים, על מגוון הבעיות והשינויים שקורים בחיים, או אולי מחפשים לברוח מדברים שאינם נוחים או נעימים לנו, דברים שגורמים לנו סבל וכאב? וזו כמובן אינה חרות.
האם החרות היא תוצר של גורמים ותנאים חיצוניים, או שמא היא לחלוטין מצב פנימי?
כשמדובר בתנאים החיצוניים ניתן לראות שבנושא של זכויות האזרח יש התקדמות משמעותית בארצות רבות בעולם.
האדם חופשי לנוע ממקום למקום, לגור במקום שהוא בוחר, ללמוד ולעבוד במקצוע שהוא רוצה.
יש חופש דת ואמונה, חופש ביטוי, יש החוקים שמסדירים את היחסים בין עובדים למעבידים ובין האזרח למדינה – ותורמים למניעת ההשתלטות של בעלי הכוח או הסמכות על הפרט, ואפילו במידה מסוימת הרעיון של מדינת רווחה שנותנת ביטחון כלכלי לשכבות החלשות
כל זה נוגע לתנאים החיצוניים, ולחופש ממגבלות חיצוניות שהקשו מאוד על האדם ומנעו ממנו בעבר את החופש שהוא זכותו המולדת.
והנה על אף הדמוקרטיה, השפע הכלכלי והחירויות להם זוכים אזרחים בארצות המתקדמות, עדיין רבים מהם יתקשו להגדיר את עצמם כחופשיים באמת.
יש כל כך הרבה דברים בחיים שקשורים לבריאות, ליחסים במשפחה, בעבודה, לאילוצים כלכליים או בטחוניים, חברתיים או דתיים שגורמים לאדם להרגיש לעיתים כבול וחסר אונים.
אך מעבר לכל אלה יש אותנו את העולם הפנימי, המיינד שלנו שגם עליו בדרך כלל איננו שולטים:
• השתוקקות או דחיה שמשתלטים על ההכרה
• מונולוג פנימי מאוד דומיננטי, שכופה עלינו מחשבות לא-רצוניות – דאגות, דכאונות, קינאות, התמרמרות, שנאות.
• הרגלים ותגובות אוטומטיות
• זכרונות שאנו הולכים לאיבוד בתוכם, של רגעים יפים בהשוואה להווה העצוב, או של רגעים פחות יפים המכניסים אותנו לדאגות וחרדות.
• דמיונות שמקורם בתשוקות או בפחדים.
• מצבי רוח ורגשות שאין לנו שליטה עליהם – עצב או כעס, מרוצים או בלתי-מרוצים, מפוחדים, מקובלים או דחויים, סבלנים או חסרי-סבלנות ואיננו מבינים מדוע.
איך ניתן לחוש חופשי עם כל הכבלים הפנמיים האלה?
כאשר אנו מתבוננים בתמונה הכוללת, אנו מוצאים שהאדם כבול ומסובך גם מבחינת מה שקורה בחוץ וגם מבחינת מה שקורה בתוך עצמו, כך שכל הרעיון של חופש או חירות נראה כריק מתוכן. אז מה נשאר לאדם?
מדובר שיש לאדם חופש בחירה, והאדם הוא היצור היחיד על פני האדמה שיש לו את החופש לבחור. שיש לו את החופש לפעול בניגוד לציוו המצפון ובניגוד לחוקי החברה. הוא אינו כמו בעלי החיים שמוגבל על ידי אינסטינקטים שמכריחים אותו לפעול בצורה מסויימת.
אך היכן חופש הבחירה כשברוב המקרים הוא נאלץ לפעול ממקום אוטומטי, בהתאם להתניות, בהתאם לאמונות הסמויות שהוא מחזיק בתוכו. פרוש הדבר שהאדם לא מממש את חופש הבחירה שניתן לו.
בחירה יכולה להתממש רק כשיש מודעות, האדם הפחות מודע נדחף לפעולה בדרך כלל על-ידי דפוסי חשיבה ואמונות שהשתרשו בו בעבר.
ככל שהמודעות מתפתחת האדם מבחין במבחר האפשרויות שלפניו, ובמשמעויות של בחירותיו.
להיות חופשי, זה להיות ער לבחירות העומדות בפניך, ולממש את חופש הבחירה שניתן לך באופן שמעצים את החיים, האמת והאושר.
האדם המודע מבין שחופש אין פירושו לעשות ככל העולה על רוחו, ושאושר אמיתי יכול לנבוע רק מבחירות שהן לטובת הגוף השלם.
אך האם יוכל האדם להיות בן-חורין כשיש כל כך הרבה אלמנטים חיצוניים ופנימיים שאין לו שליטה עליהם?
מה שנשאר לאדם אולי, זה רק החרות הפנימית, המצב שרוחו אינה כבולה, כאשר האדם הצליח לעשות עבודה מעמיקה עם עצמו, ולצמצם בהדרגה את הבורות והתניות שבהם הוא נתון.
הדרך לחרות פנימית כוללת עבודת עומק, עבודת מודעות למה שכובל אותי, למה שגורם לי להגיב ממקום פחות מודע.
רוב בני האדם אינם מודעים לעצמם במובן העמוק, אינם מכירים את טבעם הגבוה והחופשי תמיד, ועל כן אינם מאמינים בעצמם וביכולתם להתמודד עם הדחפים והנטיות של טבעם הנמוך שמשתלטים עליהם שוב ושוב וגוררים אותם לחשוב, לדבר ולפעול באופן שמביא להם ולאחרים סבל.
הנטיות והדפוסים האוטומטיים שמקורם בבורות ובחוסר מודעות ימשיכו להשתלט כל עוד האדם לא פיתח יכולת להבחין בין הדפוס לבין עצמו .
האדם הוא במהותו תודעה או רוח חופשייה שהנה יותר מהדפוס ועל כן יכולה לבחור במה שמעצים חיים, במה שאמיתי ובמה שמביא אושר לה ולאחרים.
יש כאן תהליך שבו התודעה של האדם נעשית יותר ערה למהותה, לטבעה, יותר מוארת , יותר מחוברת למקור החוכמה שבתוכה, יותר מבחינה, כך שהאדם שהוא התודעה חי ופועל ממקום של חוכמה, ממקום של ראיה יותר מעמיקה של הכוחות הפועלים, ממקום שיודע להתנהל בחוכמה, לנווט את עצמו בחוכמה.
והחוכמה בה מדובר היא הרבה יותר מפיקחות או למדנות, זהו מצב של ידיעה פנימית של מה שנכון ומה שמועיל בכל סיטואציה.
זה קורה כשהאדם מפנה מקום בתוך עצמו, משחרר את עצמו בהדרגה מהמגבלה הגדולה ביותר, המוגבלות שיוצר האגו או האני הנבדל, האני שרואה את עצמו ואת החיים ממקום של נפרדות, ולכן מנתק את עצמו ממקור החוכמה שקיים בנשמה, שקיים בטבעו העמוק של האדם.
על מנת שהאדם יוכל לפתח חוכמה, החוכמה שתאפשר לו להיות במצב של חרות פנימית, כלומר לדעת להתנהל בתוך כל סבך המגבלות וההתניות , הוא חייב להגיע למצב של אי-אנוכיות , של התכוונות מאוד עמוקה לטובתם של כל היצורים, לטובתם של כל בני האדם, של כלל החיים.
עבודת המודעות שמובילה לחרות פנימית, היא עבודה שבה האדם נעשה יותר ויותר מודע למוגבלות ולאי-חוכמה, ואולי גם לסבל שמקורם באני הנפרד או באגו ומפתח לאט לאט את הרצון, ולא רק רצון אלא גם פועל באופן שהישות הזאת הדימוי הזה שהוא יצר, הופכים להיות למוארים יותר, האגו הופך להיות יותר למשרת של הגבוה שבאדם במקום להיות אדון.
בתהליך הזה נוצרת באדם כמיהה עמוקה לאחדות, לחוות יותר את היותו חלק מהשלם הגדול, לדעת שהוא והשלם הגדול הם אחד, לחוות אולי ברגעים מאוד מיוחדים את האושר של האחדות עם טבעו הרוחני העמוק שהוא הטבע האוניברסאלי שכל הברואים שואבים ממנו את חייהם ואת תודעתם
אין שום אפשרות להגיע לחוכמה ולידיעה הפנימית הבלתי טועה של מה שנכון, מה שנכון לכל סיטואציה, מה שיתרום להרמוניה, לאושר, אין שום דרך שהיא אלא אם האדם עוקף את המחסום של האגו.
כך שאנו מגיעים למצב שהחופש היחיד שנשאר לאדם הוא החופש להיות עצמו במובן העמוק של הדברים, החופש להיות מה שהוא בטבעו העמוק. הוא יכול להמשיך להזדהות עם האני הנפרד או האני האנוכי, או להתחיל לפעול ולגאול את עצמו מהשיעבוד הזה, ולגאול את עצמו מהבורות והחשיכה והאשליה שכופה עליו את המצב שהוא אינו עצמו, זהו החופש, זוהי החרות.
החרות היחידה היא זו שמאפשרת לאדם להיות רוח חופשיה, רוח חופשיה שחווה את היותה חלק מהמימד האחדותי של החיים, מהמארג הנסתר שמאחד את כלל החיים. רק אז האדם חופשי באמת, רק אז האדם חופשי מהשליטה של היצרים והחלק ששרוי בבורות ונשלט על ידי אינסטינקטים חייתיים, רק אז הוא חופשי במובן שהוא פועל מתוך הבנה של מה שתומך בחיים, מתוך ראיה של האמת , ונאמנות לאמת, מתוך כבוד לחיים, אהבת החיים, ומתוך מה שיכול להביא אושר, לתרום לאושר.
