לגעת במהות

מרי אנדרסון    Mary Anderson

הרצאה של מרי אנדרסון שניתנה בישראל. המרצה מתגוררת באנגליה וכיהנה בעבר בתפקידים בכירים במרכז העולמי של האגודה התאוסופית.

לעתים אנחנו מצטטים מהאמלט את העצה שנתן פולוניוס לבנו: "ומעל לכל: הייה נאמן לעצמך". פולוניוס היה זקן טיפש, ועם זאת עצתו נשמעה.
אך האם אנחנו יודעים מי הוא "עצמנו", לו עלינו להיות נאמנים? השאלה הזאת, "מי אנחנו?" מעוררת סוגיות מורכבות ביותר. בעיקרון, מה שאנחנו מתייחסים אליו בכלל כאל "אני", תלוי במקום שבו ממוקדת התודעה שלנו ברגע מסוים. בשלב מוקדם בהתפתחות שלנו לאורך היוולדויות רבות מחדש, או בחיים האלה כתינוקות רכים, הגוף הפיזי הוא "אנחנו". הגישה הזאת השתמרה בלשוננו. אנחנו אומרים: "קר לי", "אני רעב", "יש לי כאב שיניים" או "נוח לי", כשכוונתנו שכל אלה קורים לגוף. בשלב יותר מאוחר בהתפתחות או בחיים, כילד או כמתבגר, אנחנו עשויים לעתים קרובות להתכוון ב"עצמנו" לתחושות ולרגשות שלנו. אנחנו עשויים לומר: "אני כועס", "אני משועמם" או "אני מאוהב". אם בבוא העת בחיינו או בהתפתחות שלנו אנחנו נעשים מלומדים, אנחנו עשויים להתכוון ב"עצמנו" לתבונה (אינטלקט) שלנו. אנחנו עשויים לומר: "פתרתי את הבעיה המתמטית הזאת", "אני יכול לתרגם את הטקסט הזה מסאנסקריט, או את השיר הזה מצרפתית", או: "אני מבין את הפילוסופיה של אפלטון או של הֶגֶל – אפילו את זו של האופנישאדות". כפי שאנחנו כעת, כמבוגרים ובשלב שלנו בהתפתחות, רובנו יכולים להיות מודעים בכל הרמות הללו. כך שבזמנים שונים – או בו בזמן – אנחנו עשויים לזהות את עצמנו פחות או יותר עם הגוף כשאנחנו עוסקים בספורט או סובלים מכאב; עם הרגשות כשאנחנו מתרגשים – מתלהבים או זועמים; עם המיינד (mind) כשאנחנו עוסקים בדיון או בפתרון בעיות. אך האם יכולים אלה להיות ה"אני"? משהו בלתי יציב, שהוא לסירוגין פיזי, בזמן כאב או הקלה; ואז רגשי, כשאוהבים או שונאים; ואז שכלי, כשמהרהרים? היכול זה להיות ה"עצמי", שקופץ ממצב אחד או מתחזה לאחר?
כשאנחנו מתחילים להתעניין בתאוסופיה, נוכל לזהות את עצמנו באופן רעיוני עם מה שאנחנו מכנים "העצמי הגבוה" שלנו, אך האם אנחנו מכירים את העצמי הגבוה הזה? האם אנחנו מוּדעים ברמה הזאת? האם "העצמי הגבוה" אינו לגבינו אלא מושג, רעיון, המסתיר כל דבר רוחני? אולי אינו אלא עצמי אנוכי שונה? וכשאנחנו טוענים שאנחנו נאמנים ל"עצמי הגבוה", אולי אנחנו משטים בעצמנו? האם אנחנו מצייתים לקול ההשתוקקויות הנסתרות? – או לשאיפות שלנו, שהועברו למה שאנחנו חושבים כדברים רוחניים? אולי אנחנו כמו קלוויניסטים מסוימים, הטוענים להיות "יותר קדושים ממך"? – המצהירים על עצמם כעל "הנבחרים"? אם מה שאנחנו חשים שהוא עצמנו נמצא במקום שבו נמצאת התודעה שלנו, אז איננו יכולים לטעון ש"אנחנו", כפי שאנו מכירים את עצמנו, "העצמי הגבוה".
יחד עם זאת, אם באמת נעמיק פנימה, אם נחקור בכנות אל תוך השאלה "מי אני?", מבלי לחשוב שאנחנו יודעים את התשובה עוד לפני שהתחלנו – זה יכול להיות תרגיל רוחני אמיתי. נצטט את רמאנה מהארישי: "עליכם לשאול את עצמכם את השאלה: "מי אני?". החקירה הזאת תוליך בסופו של דבר (היא עשויה לארוך זמן רב) אל הגילוי של משהו בתוככם, שהוא מעבר למיינד. פתרו את הבעיה הגדולה הזאת וכך תפתרו את כל הבעיות האחרות". לזה אנחנו יכולים לקרוא הדרך החיובית. היא דורשת חקירה רצופה וכנות מוחלטת.
קיימת גם דרך "שלילית". הרי כולנו חווים רגעים של שכחה-עצמית בזמן עזרה לאחרים, התמסרוּת, קבלת השראה, שאיפה, כשאנו חשים שהעצמי האמיתי שלנו נמצא מעבר להישג של התודעה שלנו ובמסתורין נצחי? אז הגישה שלנו היא באופן ספונטאני כזו של ענווה ומחיקת-העצמי וגם של אושר גדול ותחושה של מימוש, כי אז יכול לדבר הקול הפנימי האמיתי – קול הדממה.
מה נחוץ על מנת שנפנה אל הדרך המוליכה אל הידיעה של מי אנחנו באמת? נחוצות התבוננות עצמית קפדנית וידיעה-עצמית ישרה ביחס לעצמיים המודעים שלנו: הגופים שלנו, רגשותינו ומחשבותינו. מה שנחוץ, בסופו של דבר, הוא שכחה-עצמית ונתינה-עצמית מוחלטות.
רק אז יוכל ה"אני" האמיתי להיות נגיש. רק אז נוכל להיות אמיתיים עם עצמנו במובן עמוק יותר. בינתיים, בעודנו נאמנים לעצמנו כישויות פיזיות, רגשיות וחושבות, אנחנו מזדהים עם הגוף הפיזי, הרגשות והמחשבות שלנו. כמובן שכולנו עושים זאת כשאנו נמצאים במצבים של כאב, כעס, התלהבות או מחשבה מעמיקה. יחד עם זאת, בתחושותינו הנכונות, כשאיננו נסחפים – לא נטען שאנחנו רק הגוף, הרגשות או המחשבות, או אפילו שאנחנו כל השלושה.
אדם שמתרברב ביושרו ומתמיד לשפוט ולגדף אחרים, אמר: "אני לא יכול להפסיק לעשות זאת, זה הטבע שלי. אני נאמן לעצמי". אבל חבר רמז לו פעם ואמר: "זה כאילו אתה מסתובב ותוקע סיכות באנשים, ואומר: זה הטבע שלי. אני לא יכול להפסיק. אני נאמן לעצמי". אין ספק שלא זאת הכוונה בלהיות נאמן לעצמך, זה תירוץ להיות רע לב! אך גרוע יותר להחניף לאחרים כשאין ספק שהיינו מעדיפים למתוח עליהם ביקורת או, בהשאלה כמובן, לתקוע בהם סיכות, האין זאת? היכן דרך הביניים בין "כנות" גסה לבין צביעות? היא עשויה להיות בשתיקה. לעתים קרובות הרבה יותר מיטיב וחכם שלא לומר דבר. אבל זו לא אמורה להיות השתיקה של מחאה, אלא השתיקה של צניעות, החושבת: "איך אוכל לשפוט מישהו אחר? האם אני יכול לסמוך על השיפוט שלי? אני עשוי לטעות!".
התבוננות עצמית קפדנית מוליכה לידיעה עצמית ישירה. היא עשויה ללמד אותנו, שלעתים קרובות אנחנו לובשים מסכה. אנחנו עשויים ללבוש את המסכה של הצבוּע או את המסכה של המבקר גלוי הלב, "האדם שמדבר ישר לעניין". גם זוהי מסכה! המסכה הזאת אינה משהו שעלינו להתכחש לו, לטאטאו אל מתחת לשטיח. היא אינה משהו להיות מדוכא בגללו או להתבייש בו. כולנו רק בני אדם. אנחנו עשויים להבחין בעצמנו ליקויים רבים, שאותם אנחנו מנסים להסתיר או שאנו מתביישים בגללם. מהי דרך הביניים בין הניגודים הללו: הכחשה ובושה? קודם כל, על מה מבוססות הכחשה ובושה? שתיהן מבוססות על התמקדות-בעצמי, שמשמעה בדיוק מה שהיא אומרת: לשים את עצמנו במרכז התמונה, אם כקדוש או כחוטא. הקדוש הדמיוני מרגיש חשיבות-עצמית. זהו תסביך העליונות. החוטא הדמיוני גם הוא חש בחשיבות-עצמית. זהו תסביך הנחיתות, שגם הוא סוג של תסביך עליונות!
במקום להתבונן באופן סובייקטיבי במה שאנחנו חושבים שהוא בלתי רצוי בתוכנו, כך שנתכחש לו או נתבייש בו, האם אנחנו יכולים לראותו אותו באופן אובייקטיבי, כעובדה? משמעות הדבר היא לראות אותו ולקבלו כפי שהוא, בין אם זו מסיכה של צביעות, או חמדנות, או התפרצות של כעס, קנאה או פחד. האם נוכל לקבל את זה כפי שהוא, ולהבין שזה חלק מהתודעה שלנו?
"אַפשרוּ לפחד לספר את סיפורו העתיק. הקשיבו לו בתשומת לב וללא הפרעה, כי הוא מספר לכם את סיפור הפחד של עצמכם… אתם הפחד הזה. התייצבות בפני עובדת הפחד, בלי לחשוב לרגע, היא סיום הפחד… שורשו של הפחד מתפורר" (קרישנמורטי) . כך הפחד אינו מטואטא אל מתחת לשטיח, לא מתעלמים ממנו ולא מתכחשים לו. גם לא מאפשרים לו לשלוט בנו, אפילו לא באופן תת-הכרתי.
איך זה אפשרי? הבנה של רגש כמו פחד, אלימות או חמדנות, משמעה לדעת אותו כפי שהוא בתוכנו, לראות את השפעותיו ההרסניות. אם אנחנו מבינים את ההשפעות ההרסניות הללו בבירור, נימנע מהן כפי שאנחנו נמנעים מסכנה פיזית. "אם אתם אוכלים משהו שגורם לכם לכאב-בטן חזק, הלא אינכם ממשיכים לאכול אותו? אתם מייד מניחים אותו בצד. באופן דומה, אם הבנתם פעם כי קנאה ושאפתנות הן ארסיות, מרושעות, אכזריות, קטלניות כנכישת הקוברה, תהיו ערים להן. אבל, אתם רואים, המיינד (mind) אינו רוצה להתבונן בדברים האלה יותר מידי מקרוב; באזור הזה יש לו עניינים קבועים של תועלת, והוא מסרב להודות ששאפתנות, קנאה, חמדנות ותאווה, הן ארסיות" (קרישנמורטי).
כך שהתבוננות עצמית קפדנית וידיעה עצמית אמיצה נחוצות ביחס לעצמי המודע. אבל כולנו חשים שיש שם משהו מעבר לעצמי המודע ואם אנחנו חשים בו, נשמח להיות נאמנים לו ולא לחיי היומיום המודעים שלנו.
איך אנחנו חשים בו? למשל בדקירות הקטנות של המצפון, בדחף לעשות משהו שאי אפשר להסבירו, בדחף של אהבה או מסירות, ברגעים של השראה. אז, באופן לגמרי ספונטני, אנחנו הולכים אל מעבר לתודעה הרגילה שלנו, אל המצב של האושר, ההתרחבות של התודעה, שאינה ידועה לנו באופן רגיל. "טבעו האמיתי של האדם הוא שמחה. השמחה מובנית בתוך העצמי. החיפוש שלו אחר האושר הוא חיפוש בלתי מודע אחר העצמי האמיתי שלו. העצמי האמיתי הוא בר קיימא; לכן כשאדם מוצא אותו, הוא מוצא אושר לאין קץ" (ראמאנה מאהארישי). זה שונה מסתם רגש, למרות שרגש עשוי לבטא זאת ולנסות לשחזר את התחושה.
הבה נעבור אל הדוגמאות להזדמנויות, שבהן אנחנו נאמנים לעצמנו באופן ספונטני:
כולנו מכירים את ההשפעה של המצפון. למשל: אנחנו נמצאים בקושי. אולי ביצענו משהו אסור והתגלינו. אנחנו רואים אפשרות של מוצא אם נשקר. בו בזמן קיים בנו דחף חזק לספר את האמת, להודות שעשינו. הדחף החזק הזה הוא המצפון. אם איננו הולכים בדרכו, אנחנו בלתי מאושרים, הוא "רודף" אחרינו. אם אנחנו כן הולכים בדרכו, מבלי להתייחס לתוצאות, אנחנו מרגישים מרוצים, פרקנו את המשא מעלינו, אנחנו חופשיים.
דוגמה שנייה: עלול להיות לנו דחף לעשות משהו שנראה לגמרי חסר הגיון. מישהי שאני מכירה ליוותה פעם חברה קתולית לטקס בכנסייה בצרפת. הן התכוונו ללכת לרכב לאחר מכן ולידידה שלי היה סכום גדול של כסף, בו התכוונה לקנות לעצמה אוכף. פתאום, היא חשה בדחף שאין לעמוד בפניו להניח את הכסף בתוך תיק ישן שמישהו הניח על המושב שלידה. היא לא יכלה להתנגד והחליקה את הכסף אל תוך התיק. זמן קצר לאחר מכן באה אישה זקנה, שמנה ביותר, חולה למראה ועטויה בסחבות, שאותה היא ראתה מתפללת בדבקות, לקחה את התיק ועזבה את הכנסייה. היא לא ידעה זאת, אבל בוודאי זו היתה התשובה לתפילתה. לחברתי לא היה איכפת יותר מן האוכף. היא חשה בשמחה בלתי מוסברת, ריחפה באוויר, למרות שחברתה, שראתה מה היא עשתה, כינתה אותה טיפשה. כשאנחנו עושים את הדבר הנכון, למרות שזה נראה בלתי הגיוני, קיימת תמיד אותה שמחה עמוקה. היינו נאמנים לעצמנו.
דוגמה שלישית: כשאנחנו מתאהבים, לעתים אנחנו חשים שנוכל לחבק את היקום. זהו מצב של אושר גדול והתרחבות של התודעה, למרות שהרגש הזה בדרך כלל אינו נשאר. רביעית: ברגעים של דבקות, יהיה אשר יהיה נושא הדבקות, אנחנו חשים בעליצות גדולה, התרחבות של התודעה. חמישית: אנחנו עשויים לחוות השראה בזמן האזנה למוזיקה, אולי לחוש שהתאחדנו אתה. המשורר האמריקאי וולט ויטמן ביטא זאת כך: "התזמורת מסחררת אותי רחוק יותר ממסילתו של אוראנוס / היא מוציאה ממני בכוח התלהבות שכזאת, שלא ידעתי שיש בי" (השיר של העצמי). מה נפלאה היא ודאי ההשראה, כמו זו של האמן, הרקדן, המשורר?
מה משותף להתנסויות כאלה? בהתלהבות הזאת ובהתרחבות התודעה אנחנו מרחיקים אל מעבר לתודעה היומיומית שלנו, מעבר לשכל הישר ולהגיון, אבל גם אל מעבר לרגש בלבד. אנחנו חשים חיים כפי שמעולם קודם לכן לא חשנו. אנחנו יותר קרובים לנשמה של הדברים, יותר קרובים לאחדות הכוללת, ללב היקום. האין זה טבענו האמיתי, המקור שלנו ויעודנו הסופי? האין אנו נעשים אז נאמנים לעצמנו? האדם אינו לבד. אף אדם אינו אי, אנחנו העולם. איך ולמה הגענו למצב המצער הנוכחי, בו אנו מוותרים על ישותנו האמיתית, נפרדים מן האחרים? איך נתקן מצב זה, ונהיה שוב למה שאנחנו?
…אנחנו הניצוץ האלוהי, שהוא אחד עם הלהבה האלוהית. אנחנו יורדים אל העולם של האשליה היחסית. אנחנו מאבדים את טבענו האמיתי. אנחנו חייבים לזכות בו בחזרה בתהליך ארוך ומייגע. למה עזבנו את קיומנו המאושר? אם טבענו האמיתי הינו אושר, למה עלינו להשיגו מחדש במאמץ כה גדול? נשאל גם, למה אנחנו מטפסים על הר בזמן שיכולנו לעלות ברכבת הרים או במעלית סקי? האם ההרגשה בהגיענו לפסגה לא תהיה שונה כשהיו בדרך מאמץ, אי נוחות וסכנה? האם נוכל לקרוא לזה יצירתיות? אם אנחנו מטפסים על הר ההתלהבות העילאית בעזרת סמים, במהרה ניפול שוב למטה, כשאנו פוצעים את עצמנו אנושות. אך אם נלך בדרך העתיקה של היושר, המשמעת העצמית והאהבה הבלתי אנוכית – נביא הביתה את קציר ההתנסות והחוכמה.
העצמי האמיתי שלנו הוא ניצוץ מן הלהבה האלוהית האחת. משמעות הדבר שכל בני האדם האחרים, כל היצורים האחרים – גם הם ניצוצות מן הלהבה האחת. כך שכשאנחנו נאמנים לעצמנו במובן העמוק ביותר, משמעות הדבר להיות נאמנים לאלוהות האחת הזאת, שהינה כל האחרים. כפי שאנחנו קוראים בהתורה הסודית :
הרם ראשך, הו התלמיד; האם אתה רואה אחד, או אינספור אורות מעליך, בוערים בשמי הלילה האפלים?
אני קולט להבה אחת, הו המורה, אני רואה אינספור ניצוצות בלתי מנותקים זוהרים בתוכה.
היטב אתה רואה. ועתה הבט סביבך ואל תוך עצמך. האור הזה הבוער בתוכך, התחוש שהוא שונה באופן כלשהו מן האור הזוהר באחיך בני האדם?
אין הוא שונה בשום אופן, אף כי האסיר שבוי בעבדות הקארמה, ואף כי מלבושיו החיצוניים משלים את הבּוּר לומר: נשמתך ונשמתי.
דמיינו תקרה עם אורות רבים. אנחנו חוקרים ומגלים, שהתקרה היא תקרה מלאכותית, תקרה מונמכת מנוקבת חורים, ושמעליה קיימת מנורת אור אחת התלויה מן התקרה האמיתית. אורה של המנורה האחת זוהר דרך כל החורים. אנחנו ניצוצות של אותה להבה, טיפות מאותו אוקיאנוס, חורים באותה תקרה, המעבירים את האור.
מאחר ואנחנו אחד עם הכל, עם כל מה שאנחנו עושים, חושבים או מרגישים – ההתייחסות אל אחרים כמו אל עצמנו, מקרבת אותנו אל העצמי האמיתי שלנו; וכל דבר שאנחנו עושים, חושבים או מרגישים, כשאנחנו מתייחסים לאחרים כאל נפרדים מאיתנו – מרחיק אותנו מן העצמי האמיתי שלנו. זהו הבסיס לתורת המידות האמיתית. זוהי חיבה, אהבה, חוכמה, שמחה ושלווה. הדרך לעשות זאת היא להיות נאמנים לעצמי האמיתי שלנו, שמקיף את כל העצמיים האחרים שלנו; ויחד עם זאת, אנחנו נאמנים לעצמי האמיתי הזה רק כשאנחנו הוא ביודעין!

עברית : ענת כהן

Danielle Audoin
המאמר נכתב על ידי דניאל אודואן , סופרת מוזיקאית ומרצה לתאוסופיה ברחבי העולם

בימים טרופים אלה עשויים להתעורר בלבנו ספקות לגבי "התקדמות" האנושות, לאור התורה התאוסופית (האבולוציה של התודעה). יש לנו סיבות טובות לנסות לחקור את מקומו של האדם ביקום. בודהא, שנקארה, הלנה בלווצקי ומורים אחרים אמרו שהיוולדות בגוף אדם היא הזדמנות נדירה – "הגדולה ביותר אשר יצור חושב זוכה בה". מאחר ואדם הוא היצור החושב הבלבדי המודע לעצמו שניחן במודעות זו, המאפשרת לו להקשות שאלות, רק הוא זה שיכול לחקור אודות חשיבות החיים. הוא בלבד מבין את התהליך האבולוציוני ומשתף עמו פעולה. רק הוא יכול לעקוב אחר שביל התמורה העצמית. בין שמים וארץ בין "גובה" ומעמקי ההגשמה – בו בלבד יכולה המודעות העצמית לפרוח במלואה.

בעלי-חיים ואפילו צמחים ניחנו במשהו מן המודעות, אך לא במודעות עצמית. אצל האדם קיימת מודעות עצמית, זו מתגלה בשבטים הפרימיטיביים כהערצה המעורבת בפחד בעת עימות עם איתני הטבע. אדם פשוט ופרימיטיבי מודע למצבו בין שמים וארץ. הוא ירא את השמים ורוחש כבוד לאדמה. הוא בעל חוש מיסטי ובעל יכולת התפעמות. כזו הייתה האנושות טרם התפתחות המיינד (mind).

כאשר המיינד מתפתח ועמו תחושה חזקה של נבדלות, מתגלה המודעות העצמית בעיקר במחשבות ועיסוקים אנוכיים. אנשים הקרויים "מתורבתים" ורואים עצמם כאדוני האדמה יוצאים לכבוש את החלל במצב שבו יכולתם להתפעל ולהתפעם כהתה.

אלה אשר חשו במידת-מה את מוגבלות האינטלקט, ובקרבם מתחילה להתעורר הכרה עמוקה יותר, להם השאלות אינן עוד מילוליות, אלא הופכות להתבוננות – לא אותה התבוננות בעלת עניין אישי, ועל כן שטחית, אלא התבוננות שקטה מלווה בהתעוררות החוש המיסטי ויכולת להתפעל. זה עשוי להישמע כפרדוקס, אבל התעוררות המודעות כרוכה בתקופה של חשכה רוחנית, אשר בה נראה כאילו האדם איבד כל קשר עם שמים וארץ.

בהתאם לכתובים זו דרגה הכרחית כדי לאפשר למיינד(mind) להתפתח ולהתעלות אל מעבר לו. אין הכוונה להישאר במצב ילדותי, אלא חזרה למצב של ילד. דהיינו לחוות מחדש במודעות מלאה את אותו הטוהר של ילד או של האנושות בראשיתה, אשר הוא הפתח הבלעדי להתפעלות. אבל קיים הבדל משמעותי בין טוהר הילד, אשר עדיין לא פיתח את תחושת ה'אני', לבין זה של החכם הנמצא מעבר לה. השביל בין שניהם ארוך אך קיימת אפשרות, אפילו ברמת האבולוציה הנוכחית, לקצר את הדרך חזרה (אל טוהר הילדות), באמצעות התבוננות עמוקה בשמים, באדמה ובאדם.

בהיותנו שבויים במרחב צר של דעות מקובעות, ברגשות אנוכיים ובפעילות בלתי פוסקת, אנו רואים סביבנו הרבה רוע ואנדרלמוסיה. אבל אם, ולו לרגעים מעטים, נוכל להימלט מגישה זו – נגלה שהבריאה היא ביסודה יופי, אמת וטוב. גילוי זה הוא נפלא.

יופי
יש מקומות מסוימים בהם אנו שבויים ביופיו של הטבע. יופי למעשה מצוי בכל מקום, נגלה או נסתר, לא רק כשאנו נוסעים לאתרים מיוחדים כדי לפגוש אותו. כל אשר קיים על פני האדמה הוא יופי. מה שנחשב לכיעור הוא תמיד מעשי ידי האדם. הטבע מציג בפנינו את כל צורותיו: היבטים פראיים, יבשים ומפחידים. אך גם בתוך כל אלה חבוי יופי, לעתים כמימד סוחף של הוד ויפעה כמו במדבר למשל.
תמצית הטבע היא יופי. אם רק נפקח עינינו, לא נזדקק לחופשות וסיורים אקזוטיים כדי לגלותו, אין צורך לנדוד בעולם בחיפוש אחריו. אנו יכולים לגלות את קסמיו בסביבתנו הקרובה, בלי הצורך להינתק, להיות בלתי מרוצים או מתוסכלים. עלינו להבין שכיעור הינו אך שטחי ומלאכותי. מעבר למרבית הצורות הרגילות מצוי יופי ואפשר לגלותו אם הינך טהור דייך, אם אינך מטיל צל של אנוכיות על העולם. מיסטיקאים מסוימים אמרו שהם רואים אור בכל, כמו הואר כל אובייקט מתוכו. מה שנראה דל וחסר חשיבות לאחד – יהיה משמעותי, למי שרואה מעבר, למי שיכול לתפוש את יפי האדמה בכל מקום.

אמת
אם תמצית הטבע, האדמה, הינו יופי – תמצית היקום, שסמלו הוא השמים, הינה – אמת. אין דבר בעולם שאינו בהתאם לחוק. תנועת הפלנטות, מערכת השמש והגלקסיות מאורגנות בסדר מופתי ובהרמוניה מושלמת. במקום בו קיימים סדר והרמוניה שם האמת. כאשר אנו מתבוננים בשמים זרועי הכוכבים אנו אחוזי התפעלות לנוכח המסתורין העצום של היקום. ואז לרגע שוכחים את עצמנו ואת החשיבות שאנו מייחסים לעצמנו. לעתים קרובות אנו מוקסמים מאורות הכרך ומנתקים עינינו מהשמים. אילו היינו יכולים לחדור מעבר לשכבת העננים והאובך, כדרך המטוס הנוסק אל על – היינו אז משתוממים למראה הסדר הקוסמי והאמת אשר הם מהות היקום.

טוב
הטבע הינו יופי. היקום הינו אמת. בעמדנו בין שני אלה – בין שמים וארץ – האדם האמיתי ביסודו הוא "טוב". לא כפי שהוא מתגלה באישיותו הגולמית, אלא ישותו האמיתית, ולא חשוב כיצד נקרא לה: ניצוץ אלוהי – 'אטמה' או 'אטמן', טבע בודהא וכו'. כל זה הינו "טוב". כל הרגשות השליליים שייכים לאישיות שהולכה שולל על ידי ההזדהות עם ה'אני', אשר למעשה הוא נבדלות – רובד שטחי זה מסתיר את טבעו האמיתי של האדם. אנו לכודים בהתרשמות חיצונית, רואים רק את פני השטח באחינו בני-האדם ובעצמנו, ומתחילים להתייאש מעתיד האנושות. לבעלי יכולת התפישה או יכולת התחושה בטוב הבסיסי ישנה חמלה בלתי נדלית לכל המין האנושי ללא יוצא מהכלל. מדובר כאן בחדירה אל מעבר לחיצוניות ובהתעוררות התודעה ברמה העמוקה יותר, במקום בו כל קשר והתייחסות עשויים להיות מקור לפליאה.

פריחת התודעה
באה לידי ביטוי בהתעוררות תכונת ההתפעמות אשר מלבלבת במקום בו הלב טהור, דהיינו, ללא אנוכיות. החיים בכללותם הם יופי, אמת וטוב. איננו מסוגלים לראות זאת משום שההתרכזות בעצמנו מעוורת את עינינו. היא מטילה את צילה האפל על כל הסובב אותנו, בשל כך רק בר לבב מסוגל לחוש התפעמות, כשם שיכול הילד, האנושות בראשיתה והחכם. באשר לנו, איננו רואים את העולם כפי שהוא, אלא כהשתקפות של עולמנו הפנימי. עולם כאוטי, מבולבל ומוגבל מאוד. ובהיותנו עסוקים יותר מכל בעצמנו, בין ישירות או בעקיפין, במודעות מלאה או ללא מודעות, אנו מנתקים עצמנו מארץ ושמים שהם עבורנו מקור להתפעלות מתמדת.

השביל המחזיר אל המודעות מצוין על כן, כשכחה עצמית אשר משחזרת את הקשר של האדם עם שמיים וארץ, ומשלימה בינו לבין החיים. יכולת ההתפעמות מסלקת ייאוש, לא רק משום שהיא מאירה את החיים סביבנו, אלא משום שהיא פותחת אותנו אל האנרגיה האלוהית החדורה – בשמיים ובארץ.
לאדם יש ידע קלוש אודות מעורבותו ותלותו בשמים ובארץ, אך הוא מגבילו לחיים הפיזיים, לבריאות גופו ולחיוניות הפלנטה שלנו. הוא אינו מרגיש, או חושב שהתעוררותו הרוחנית קשורה מאוד להיותו מודע לאחדותו עם שמים וארץ.

ליבו הרוחני של אדם הוא כמו זה של האטום. חמקני, בלתי חומרי אבל חי ודינמי. במעמקי הווייתנו, בעצמי האמיתי שלנו, ישנו מקור אנרגיה מלא עוצמה, האנרגיה המאוחדת של החיים (one life). כאשר אנו מבודדים עצמנו בתוך ה'אני' הנבדל הקטן שלנו, יש לנו אנרגיה מוגבלת ביותר. אם נשיל את מחסומי ההגנה סביב ה'אני', נחדש את הקשר עם האנרגיה האלוהית.

אנרגיה זו נובעת מהאדמה ומהשמים. אנו נוטים לפנות אל השמים בלבד על מנת לבקש עזרה ורחמים, ולהאמין שהתקדמות רוחנית באה מנטישת האדמה למען השמים. האנרגיה המקודשת באה משני המקומות – מתחת ומעל. כקש זה אשר פונה אל האדמה במודעות או בלעדיה, ואינו מקבל דבר מן השמים. כמו שזה אשר כל תשומת לבו לשמיים – יחסיר את המתנות מן האדמה… אי אפשר להיפתח לצד אחד ולהיסגר לשני. אופן התייחסותנו הוא אחד: או פתיחות ואז היא לכל, או שהיא איננה ואז מבטנו השמיימה הינו אך העמדת פנים. לאינטלקט אין שום תפקיד ביכולת להתפעל או להיפתח לאנרגיה אלוהית. האינטלקט משתחרר כשה'אני' חדל להתקיים. ובדממה זו נשמעים קולות של ראשית המענה לשאלה הבסיסית אודות תפקיד האדם בתהליך האבולוציה. אם אדם יכול להיות מודע לסובב אותו בדרגת ההתפעמות, ולקבל את האנרגיות הנובעות ממרומי השמים וממעמקי ארץ, אזי תפקידו שחזור הקשר ביניהם. זאת, על ידי הפיכת האדמה להשתקפות חיה של השמים. אכן, השתקפות זו מתרחשת בו לראשונה, בעצם תהליך התבוננותו.

אנו נוטים להתייחס לאדמה כאל: סמסרה – אשליה, סבל; ואל השמיים כאל נירוונה – אושר עליון. שניהם למעשה הם התנסויות של החיים. כאשר אנו מענים עצמנו או נתונים בתוך בעיותינו הרגשיות, זה סמסרה. כאשר אנו שלווים ונמצאים בהרמוניה – זו נירוונה. אנו משוטטים בתוכנו ללא הפסק בין סמסרה לנירוונה, מה שמחבר אותנו, ללא מודעות, עם ארץ ועם שמים. כאשר אנו רואים סביבנו רק תוהו ובוהו, כיעור ורשע – זו סמסרה. כאשר אנו רואים יופי, אמת וטוב, ביצורי אנוש, באירועים, בתופעות טבע – זו נירוונה. אל לנו להתייחס לארץ כאל מקום ממנו יש לברוח על מנת למצוא אמת במקום אחר.

מטרת החיפוש הרוחני היא למצוא אמת בעולם הזה, לשנות את זווית הראייה שלנו כך שנוכל לחדור ללב הדברים. למרות זאת עלינו לראות את האדמה כהשתקפות המודעות האוניברסלית הנצחית בהתרחבותה, השתקפות אשר המוח האנושי אינו יכול להשיגה בשלמותה. אין זו השתקפות בלתי מושלמת. זו הדרך בה אנו רואים אותה.

לכן, היכולת וההכרח להביא לידי ביטוי את ההרמוניה בין שמים וארץ הם באדם עצמו. עליו לפעול כך, שהאלוהות הטמונה עמוק בטבעו, תשתקף ללא שינוי במחשבותיו, ברגשותיו ובמעשיו. כך הוא יכול לקשור בין מה שמעל ומה שמתחת בהגשמה הגדולה – לא על ידי שינוי אחרים, לא על ידי ניסיון לתקן את מה שנראה שגוי סביבו, אלא על-ידי חשיפת ההרמוניה הפנימית, כתוצאה מאחדות החיים והתלות ההדדית. האדם משנה את היקום כולו על ידי שינוי עצמו. תחילה רק למענו; אחר-כך יתגלה העולם בפניו יותר ויותר באמיתותו, באחדותו, ביופיו. ואז הוא משנה אותו גם למען אחרים. על-ידי חשיפת מעטה האינרציה האנושית, על ידי שבירת מעגל הקסמים של החשיבה, הרגשות והפעילויות האנוכיות בהם כבולה האנושות.

מושגים:
1 סמסרה – עולם התופעות והאשליה.
2 נירוונה – עולם האחדות.

 

סם מנחם Sam menahem
סם מנחם, דוקטור לפילוסופיה, הינו פסיכולוג טרנספרסונלי בפורט ליי, ניו-ג'רסי ארה"ב. הוא כתב את כשהתרפיה אינה מספיקה ואת כל תפילותיך נענות. סם הוא פרופסור נספח לפסיכולוגיה בקולג' למורים שבאוניברסיטת קולומביה, וכיהן בעבר כנשיא האגודה לרוחניות ופסיכותרפיה (ASP) בעיר ניו-יורק. קודם לכן פרסם מאמרים בעיתון התאוסופי –Quest. כתובת אתר הרשת שלו: www.drmenahem.com המאמר פורסם בכתב העת לתאוסופיה "אור".

---

 

האם אתה אדם עם רגשי אשמה? האם אתה מוטרד על ידי תחושה טורדנית שמשהו לא בסדר בחייך? האם אנשים מרוגזים בוחרים בך כמטרה בלי סיבה ברורה? האם אתה מעסיק את עצמך כל הזמן, כך שלא תצטרך לחשוב על עצמך יותר מידי?

אם אתה משיב "כן" לשאלה כלשהי משאלות אלה – המשך לקרוא. אם ענית לכולן "לא" – או שאתה אדם מאוד מאושר, או שאתה חי בהכחשה. קרוב לודאי שאתה חי בהכחשה, אך המשך לקרוא בכל זאת, בבקשה. אתה עשוי לגלות איזו תחושת אשמה פנימית. אחרי הכול, רוב תחושת האשמה נמצאת בתת-ההכרה. לעתים קרובות פשוט מכאיב מידי לחוש בכובד האשמה שלנו.

מאז זמנו של זיגמונד פרויד ניסו פסיכולוגים ללמד אותנו על הדרכים, שבהן אנחנו מגנים על עצמנו מלחוש בכאב האשמה. מנגנון ההגנה הראשון הינו ההכחשה. ילדים צעירים לעתים קרובות מכחישים עשיית דברים שעשו ממש עכשיו, לעיני המבוגרים. אפילו כשמעמתים אותם עם הדברים – הם מכחישים. רק עם ההתבגרות מתחילים אנשים להודות במה שעשו. כשהם מתבגרים עוד – הם לומדים לקבל את התוצאות של מה שעשו. בדרך כלל זה לא מתרחש עד גיל ההתבגרות, לעתים קרובות אף לאחריו, ולפעמים בכלל לא.
ישנם כאלה שלעולם אינם מודים באחריות לדבר כלשהו. סכיזופרנים, פושעים, מכורים לאלכוהול ולסמים, ונרקיסיסטים – כולם מתכחשים לאחריות על מעשיהם. החשש מתוצאות פעולותיהם יותר מידי גדול. לחוש אשמה זה לחשוב שעשית משהו רע. בבית המשפט, האשמה דורשת עונש. החיים הם כמו בית משפט. אם אתה מאמין שאתה אשם – כבר תמצא איזו דרך להיענש על כך. רוב הזמן העונש מגיע בצורת אנשים אחרים או החיים בכלל, שעושים לך בעיות, מצבים ורגשות שאינך רוצה בהם.

אם אתה אינך מודע כלל לאשמה שלך ולצורך שלך בעונש – לא תראה כל קשר אליו כשהאדם המציק או המצב המרגיז יעשו לך זמנים קשים. לדוגמה, ייתכן שבן/בת זוגך או הבוס שלך ימתחו עליך ביקורת קשה, ותגיב בהתמרמרות צודקת או בכעס: "איך הם מעזים להתקיף אותי? לא עשיתי כל רע. אני כועס, ואשאר בכעס עד שיתנצלו".
אתה עשוי לצעוק ולצווח, או להפנות זאת פנימה ולהיכנס לדיכאון, או לפתח בעיה גופנית כמו כאב ראש או כאב בטן, או גרוע מזה. אתה עלול גם לפתח חרדה מתוך הפחד מעונש על הכעס הנקמני. זה מעגל קסמים מרושע. הנורא מכל הוא, שאף צד אינו מבין כי העימות כולו כרוך בתחושת אשמה בלתי מודעת ובשנאה-עצמית. זה שיותר מודע לתחושת האשמה מכונה לעתים דכאוני, קורבן, מפסידן, או שלומיאל שכנראה מושך אליו אנשים אחרים בעלי תחושת אשמה תת הכרתית. אנשים אלה כה בלתי מודעים לתחושת האשמה שלהם, עד שהם מקרינים אותה באופן תת הכרתי החוצה, על מישהו אחר. האדם הכועס מכריז: "זו אינה אשמתי… אתה אשם".
זוהי השלכה, ניסיון להישאר בלתי מודע לתחושת אשמה ולשנאה-עצמית. הכדור נמצא עתה אצל המדוכא. המדוכא עלול להגיב בהתקפת-נגד, להיעשות עוד יותר מדוכא, או איכשהו לחלות עוד יותר. מעגל הקסמים המרושע עשוי להתגלגל ללא שליטה, כשכל הצדדים חשים שלא הבינו אותם, שהם קורבנות, ולהיות אומללים.
זוהי המתכונת שמאחורי כל מאבק אנושי. היא מוליכה לכל טווח האומללות, הדיכאון, החרדה, הגירושין, התחלואים האנושיים וגם, בקנה מידה עולמי, למלחמות. כל זה נגרם על ידי רגש אנושי פשוט אחד – תחושת אשמה!

תחושת האשמה היא אי-נוחות רגשית, המתעוררת כשאנחנו חשים שלא ענינו לציפיות, או לא עמדנו ברמה הנדרשת מאיתנו בהקשר לנשיאת אחריות, או שעשינו משהו רע. זה לא אומר שבאמת עשינו משהו רע: מספיק שנחשוב שעשינו משהו רע. זוהי הבחנה חשובה. בניסוח קצת שונה מזה של הפילוסוף הדגול דקארט[1]: "אני חושב שעשיתי משהו רע – לכן עשיתי משהו רע – ואני אשם!". אך למה כה רבים מאיתנו, אם לא כולנו, חושבים בכלל שעשינו משהו רע? עלינו לחקור שתי רמות, הפסיכולוגית והרוחנית.

תחושת אשמה פסיכולוגית מתפתחת כשאנחנו מסתגלים לעולם הפיזי לאחר שאנו נולדים. פסיכולוגים מכנים תהליך זה בשם "היפרדות-אינדיבידואלית"[2]. מונח זה משמעו כי במטרה לשרוד בעולם הפיזי, אנחנו צריכים להבין בהדרגה שאנחנו יחידים נפרדים. עלינו להזדהות עם הגופים שלנו, להבין שאנחנו נפרדים באופן פיזי מאימנו, וללמוד איך להתמודד עם ולטפל ב-כל שאר היחידים הנפרדים לכאורה בעולם זה של, כפי שאומר ויליאם ג'יימס ב-עקרונות הפילוסופיה[3], "מבוכה תוססת ומשגשגת".

בתנאים הטובים ביותר – המטפלים בנו מפגינים כלפינו חמימות, אהבה וחמלה. הם מדריכים אותנו דרך כל קשיי הינקות והילדות המוקדמת. הם מציבים לנו גבולות מתאימים בכל גיל וכופים עלינו בעקביות את החוקים. הם לעולם אינם משתמשים בתחושת האשמה או בפחד כדי לשלוט בנו. אנחנו גדלים להיות מבוגרים צעירים מאושרים ובריאים, בעלי הערכה-עצמית גבוהה ואכפתיות רבה כלפי אחרים.
אלה מכם שגודלו באופן כזה הינם בני מזל באמת. באשר לנו, האחרים – גודלנו על ידי הורים בלתי בוגרים ולא עקביים, שהיו טרודים בהמון חולשות ועניינים משל עצמם. הם ניסו לעשות את הטוב ביותר שיכלו, אך לעתים קרובות הוכרעו על ידי תהליך ההתפרנסות והנשיאה בעול המשפחה. למרות שהם ניסו לאהוב אותנו ולהציב לנו גבולות, הם עשו זאת באופן בלתי עקבי. בהתמודדות עם אלכוהול או בעיות של סמים, ייתכן שהם השתמשו בהפחדה ובהאשמה כדי לשלוט בנו, ממש כפי שהוריהם עשו להם. הם פשוט לא ידעו אחרת. ולעתים, ייתכן שהורינו התייחסו אלינו בהתעללות גלויה, או בהזנחה.
התוצאה היא שעברנו טראומה. בכל פעם שצעקו עלינו, הכו אותנו או אמרו לנו שאנחנו לא מספיק טובים – לקחנו זאת ללב. זה טבעם של ילדים, לחשוב שהעולם סובב סביבם. אם הם זוכים ליחס גרוע – הם מאמינים שזה מגיע להם….
אכן, כמעט בלתי אפשרי לגדול בלי טראומה, תחושת אשמה, ופחד. הורות היא תפקיד קשה ביותר, ובכל אופן הורים רבים מתכחשים כשהם מגיעים לחשוב על כך, שאולי כישורי ההורות שלהם לוקים בחסר. כתוצאה מכך ילדיהם חשים אשמים, מפני שההורים אומרים להם בעקיפין שהם אשמים. האשמה הורית, יחד עם הטבע הנרקיסיסטי הנורמאלי של הילדות – שווים להמונים עם הרבה תחושת אשמה.

האם אני מאשים את ההורים? למעשה לא. זה פשוט כך, וחיי אנוש הינם קשים בגלל עצמם. רובנו גדלים בעולם תחרותי של בתי ספר ועבודה, מנסים להוכיח שאנחנו מספיק טובים, בעוד שהתחושה הפנימית שלנו אומרת לנו שאנחנו לא.
תחושת אשמה היא המצב האנושי, ולגבי רובנו היא קשה מנשוא. אנחנו נוטים להתכחש לה, להעמיד פנים שאינה קיימת, ולהאשים אחרים. זאת אנו עושים תוך שימוש במנגנון ההגנה של התכחשות והשלכה, אותו כבר הזכרנו קודם.
בנקודה זו עלי לצרף את הסבתא של כל מנגנוני ההגנה: הדחקה. זוהי הדחיקה האוטומטית של הכאב אל תוך תת-ההכרה. אנחנו יכולים לחוש אשמים מאוד מבלי להבין זאת. כל תחושת האשמה והמבוכה הפנימית מתבטאת בפחד, שנאה, ועימות בעולם החיצוני. תחושת האשמה היא המקור לכל הסכסוכים האנושיים. למרות שהתוויתי את הסיבות הפסיכולוגיות לתחושת האשמה, שהן חשובות – הן אינן מעמיקות מספיק. עלינו לחקור גם את הבסיס הרוחני לתחושת האשמה.

הבסיס הרוחני לתחושת האשמה הוא תחושה של נפרדות מן המקור, מאלוהים, או האינסוף. התרבות המערבית החומרנית שלנו גורמת שנאמין שאיננו אלא יצורים חיים עם אגו, המדריך אותנו בדרך החיים שלאחריהם אנחנו נשמדים. זוהי תבנית החיים שמלמדים אותנו במערכת החינוך באמריקה. לעתים קרובות מלמדים זאת לצד קצת לימודי דת, המזכירים אלוהים שהוא בבסיסו אוהב ורב עוצמה, אך גם שיפוטי. מאחר והאל יודע עלינו הכל, אנחנו נענשים אם אנחנו רעים. אם תחושת האשמה היא השורש לכל הסבל, ויש איזה בסיס רוחני לתחושת האשמה, הבה נעקור אותה משורש ונרפא אותה. הנקודה היא, שתחושת הנפרדות מן האל היא שגורמת לכל הסבל.
לכן, ברפאנו את הקרע בינינו לבין האל, נבצע את המשימה המרכזית לריפוי של כאבו של כל אדם. אכן, זוהי המשימה המרכזית: לרפא את הקרע המתמיד בין יחידים ואומות. כדי להשיג זאת, עלינו להפסיק להבליט את האל כהוויה נפרדת המענישה אותנו על אשמתנו, כפי שהורינו עושים ברמה הפסיכולוגית. התשובה המוחלטת לאנושות הינה להתעורר ולהבין כי, ברמה הרוחנית, אנחנו אחד עם האל. כלומר, אנחנו נביעות מכל היש – המקור שלנו – אלוהים. טבעו של אלוהים הוא אהבה, שלווה ועוצמה. אבל, מאחר ואנחנו מנוכרים וחושבים שאנו נפרדים מאלוהים, אנו חשים אשמה, פחד וכעס על בסיס קבוע.

צעדים לסילוק האשמה
הצעד הראשון לסילוק האשמה הוא להודות בתחושת האשמה הטמונה בנו, כדי להתחיל בריפוי רגשותינו. שנית, חובה עלינו לרפא את יחסינו עם אלוהים, לפתח את הרוחניות שלנו. פסיכותרפיה רוחנית עשויה לעזור. היא כרוכה בשחרור רגשות ההפרדה שלנו מאחרים ומאלוהים. במילים אחרות – בסליחה אמיתית. בתהליך זה, מדיטציה ותפילה הן כלים יקרים לאין ערוך. הם מסייעים לנו לקדם את ערכינו הרוחניים. עלינו ללמוד לשחרר את הרגשות השליליים ואת האמונות השליליות, שנגרמו על ידי תחושת האשמה. כשנתקדם בשחרור הרגשות השליליים – נסלח ונפַתח חמלה כלפי האחרים.
עלינו גם לחפש אחר הלקח והמשמעות שבכל אירוע בחיים. תוכנית השיעור האנושי האידיאלי שלנו היא לנסות לסלק בתפילה את כל הבעיות, ולהפליג בחיים בקלות ובשמחה. אם זה אינו מתרחש – אנחנו מתחילים להטיל ספק ביעילות התפילה ובכוחו של אלוהים, בגלל חוסר ההבנה שלנו באשר למהות התפילה ואיך אלוהים נענה לתפילה. לאלוהים יש פשוט תוכנית שיעור אחרת.
לאלוהים, התפילה אינה סתם טכניקה פשוטה של "להיפטר מן הסבל". היא יותר בגדר של התאמת הערכים שלנו לערכים רוחניים. בכל פעם שיש לנו בעיה, אנחנו צריכים להתאים את עצמנו יותר טוב לאלוהים או לרוח. אם איננו מתנסים בלימוד רוחני כלשהו, בחרטה או בשינוי החשיבה – ייתכן שלא נתנסה בשינוי כלשהו ברמה הפיזית או הפסיכולוגית, וכך קיבלנו את התשובה – והתשובה היא "לא". אם עדיין לא שחררנו את תחושת האשמה, הכעס או הפחד, לא נתחיל להירפא.
"המשיכו לנסות", עונה אלוהים, "אני אתן לכם כוח". נמשיך להתפלל, והתשובה תשתנה במהלך הריפוי הרוחני שלנו. זכרו: אנחנו בראש ובראשונה יצורים רוחניים. העולם הפיזי המשתנה הוא רק זירה ללימוד הרוחני שלנו.
המטרה הסופית הינה תחושה של אחדות עם המקור, עם אלוהים. במונחים יותר מעשיים אפשר לתרגם זאת לרגשות של חדווה, שמחה, אפילו אושר עילאי. לא כל הזמן, אך בכל פעם שאנחנו מכוּוְנָנַים היטב. תחושת העצמי שמקורה בגוף הפיזי ובאגו שלנו מפעילה השפעה אדירה כדי להרחיק אותנו מן הרוחניות ולקרב אותנו אל הסיפוקים של הנאות החושים. אנחנו צריכים לעבור בהדרגה מהעברת כל זמננו בעינוג החושים אל העברת יותר זמן בהתבוננות בצד הרוחני שלנו. עם הזמן הטיפול הרוחני, התפילה והמדיטציה יראו לנו מי אנחנו באמת: הוויות רוחניות, במסע הרפתקאות אנושי. הגיע הזמן לשחרר את תחושת האשמה הפנימית החבויה שלנו, ולפתח את העצמי הרוחני שלנו. זהו הסיכוי היחיד שלנו לאושר אמיתי. גורלה של האנושות ממתין להחלטתנו המשותפת.

[1] Rene Descartes

[2] Separation-individuation

[3] Principles of Psychology, by William James

וולטר ה. סמפסון*   Walter H. Sampson

…חופש (בראיה של הבור) משמעו היעדר הגבלות, חוסר חובות…הוא מסמל עצמאות, הפרדה, אנרכיה, התמרדות כנגד כל סמכות, הנחייה או שליטה, התעלמות מזכויות, מרצונות, מנוחיות ומצרכים של אחרים. סיפוק מלא של העצמי ושל כל רצון ותשוקה. לאפשר לאחרים להתערב במעשי אינו מייצג חופש, לאפשר לאחרים לשכנע אותי אינו חופש. אני עצמאי, עם יכולת לעשות מה שאני רוצה ועם הזכות המלאה לעשות כך. לכן אעשה דברים בצורה שגורמת לי את מירב ההנאה.
… אם אתה טוען לזכות החופש לעצמך, אתה צריך להעניק אותה לאחרים. זהו מחסום מספר אחד. האחרים חופשיים באותה מידה כמוך, ואם האינטרסים שלכם מנוגדים, והם מסוגלים להתגבר על התנגדויות או אופוזיציה שלך – אם על ידי שימוש בכוח, בשכנוע או בכל צורה אחרת, אזי אתה מוגבל על ידי הרצונות והתשוקות של אחרים.
…[מחסום נוסף נמצא] במיגבלות של עצמך. חולשה, טעויות, חוסר יכולת, חוסר יעילות, התעלמות וכולי. לא רק שאחרים מונעים ממני, לא רק שהיקום מפריע לי, אלא שגם אני באופן שיטתי נכנע לחולשתי.
…לשם מה אנו עורגים לחופש? בכל פנייה, בכל צעד בשביל החיים, אנו נתקלים בהכרח בקבלת החלטות חכמות של בחירה בין זה לבין אחר. אנו עומדים בצמתים – איזה שביל עלינו לקחת? אין תמרורי הכוונה, יש בחירה חופשית. האמת, וזו אמת שאף אחד מאתנו לא יעז להכחישה, היא שאחת הדרכים מובילה להרס והשנייה לקידמה, אחת לרוע והשנייה לטוב, אחת לשביל הנכון והשנייה לשגוי.
…אנו עשויים לחשוק בבחירה החופשית, יחד עם ביטויים כגון "החיים שלי הם שלי", "אני יכול לעשות ככל העולה על רוחי", "אני האדון של עצמי" וכך הלאה. אם אנו שפויים וחכמים, נחשוק בכל ליבנו לעשות את הבחירה הנבונה והנכונה, ואף נייחל להארה כדי לעשות כך. אם במקרה היה מתגלה לנו ברגע הזה מהי הבחירה הנכונה, האם קיים צל של ספק שהיינו בוחרים בה? זה היה מעשה של חוסר שפיות מכוונת, לבחור בדרך הלא נכונה. נכון, שאנו לא תמיד יודעים, ולכן עשויים לבחור בצורה לא נכונה. לא מתוך בחירה חופשית, אלא מתוך בורות.
…האדם שמיילל בעצב על גורלו ושמכחיש את האחריות שלו בתביעותיו לחופש, דומה לאדם שנועל את עצמו בכלא, זורק את המפתח אל מחוץ לתא וצורח לעזרה משמיים. אני חושש שהאמת היא שכשאנו מבקשים חופש, אנו בעצם מבקשים להשתחרר מתפקידנו, לאסור על ההתקדמות הכרוכה בכאבי גדילה בלתי נעימים, ולהיות מורשים להתעלם מהתרופה שתרפא אותנו. זה כמו להתלונן על חדות הסכין שצריכה לחתוך איבר מציק.
…כשאנו חיים בהתאם לחוקי היקום, ובהרמוניה עם המיטב שבנו, איננו משתוקקים לחופש מכיוון שיש לנו אותו, דווקא בגלל שהפנינו לו את הגב. אנו יודעים היום, שהחופש שפעם חיפשנו הינו עבדות מוחלטת, ואילו השירות שפעם ברחנו ממנו מהווה בשבילנו בהווה חופש מוחלט.
…החופש שלך נמצא לא בחופש הבחירה – אין דבר כזה. לא בחופש לפעול- זוהי אנרכיה שתגרום להרס העולם. לא בשום דבר אחר מאשר שחרור העצמי מהאשלייה של העצמי, מחשיבותו, מתשוקותיו, מרצון עצמי, מטיפשות, מאמביציות, מעיוורון, מיהירות, מתאווה, מהבכי הילדותי לכוח בלתי מוגבל ולאושר, מהשימוש לרע הילדותי במעט האושר שניתן להשיג ובכל הכוח שניתן להשיג.
החופש לא נמצא בשום דבר אחר מאשר בהבנת החוק ומגבלותיו, בעבודה בהתאם לחוק, ובמתן אמון ביקום ובאינטליגנציה הגבוהה, כדי להבין טוב יותר מה אתה רוצה (יותר טוב ממה שתוכל לעשות בעצמך) ובהשגתו ביעילות גבוהה פי עשרת אלפים.
…הבה נשקול, האם זה רצוי לאנשים להאמין שהם חופשיים, או שלא. למרבית האנשים לא יהיה רצוי להאמין שאין להם חופש. מושג החופש בגבולות החוק הינו פרדוקס (סתירה), שנדרש מוח פילוסופי כדי להבינו ולהעריכו, ואנו בכלל לא פילוסופים. הצעירים וחסרי הניסיון…מורדים בזעם כנגד הרעיון של הגבלת החופש, בגלל שהם טרם הגיעו לגבולותיהם, ולכן אינם מודעים לגבולות אלה. אדם לא מכיר את מיגבלותיו עד שהוא בא במגע עימן, וזה דורש זמן. אנו גם לא באמת מנסים לפתוח אותם, עד שהגענו אליהם. הבה נשים לב, שמיגבלותינו אינן קבועות. זוהי נקודה חשובה מאוד – כיוון שמרבית האנשים נוטים לחשוב שגבולות אלה הינם כמו חומה מאבן – בלתי ניתנת למעבר ולחדירה.
הבה נערוך השוואה. פיזית, העור הינו המגבלה שלנו. ובכן, כשאנו גדלים, האם הוא מתפקע? לא, הוא מתרחב. כשהאופי מתפתח, הוא גורם ל"מיגבלות" … והמיגבלות של האדם מתפתחות בקצב מתאים לגדילה שלו.
…הקושי האמיתי במצב זה מצוי בעובדה, שהכחשת החופש עשויה לגרום למעצור בעשייה. החיים מאשימים את האינטלקט בטפשות, והאינטלקט מאשים את החיים באיוולות. למי עלינו להאמין?
…אנחנו חייבים להאמין באינטלקט, וללכת בדרך החיים. בלתי אפשרי לחיות בהתאמה עם אינטלקט, או להאמין בהתאם לתשוקה – מכל הדברים המטעים, התשוקה היא הגרועה ביותר.
…הבה ונחיה לפי ההומניות שלנו. כיוון שאני מזדהה עם האומללים, ומסמפט את חסרי המזל, האם עלי לבטל את האינטלקט שלי ולומר, שמצוקה ואומללות הינם טעות וחוסר צדק, ושאין מטרה באכזריות שלהם ביקום? אני אדע, שהם צעדים הכרחיים ומועילים בדרך, ועם זאת, כיוון שאני בן אדם, אנסה לעשות כל שביכולתי כדי לשכך אותם.
עברית: אריה טרוסקנוב

לקבלת המאמר השלם נא לפנות למייל:

theosophyisrael@013net.net 

*וולטר ה. סמפסון הוא סופר ממוצא אנגלי. ניתנים בזה קטעים נבחרים מהאמר שתורגם מירחון מהתאוסופיסט, יוני 2004 ופורסם לראשונה בעברית בכתב העת לתאוסופיה "אור".

אברהם אורון

בימים אלה של מחלוקת, פיצול ועימותים חריפים בעם, ימים של אטמוספירה רגשית סוערת, קל מאוד להיסחף להשמצות, כעס ושנאה. לאדם המתון, שאינו נשלט על-ידי אידיאולוגיה קיצונית, הימים הללו הם ימים של סבל רב. האמת היא שזהו סבל לכולנו, גם לקיצוניים שבנו, כי מהי משמעות הכעס והשנאה והעימותים אם לא סבל?

גם אלה ש“נהנים” לשנוא ולהתעמת, נמצאים במצב של סבל, אלא שהם מקובעים בתוך האידיאולוגיות שלהם עד-כדי-כך שהם אינם מסוגלים להבין את היופי ואת הערך של חברה פלורליסטית שבה אנשים עם דעות שונות חיים בהרמוניה.

מאז ומתמיד מכר האדם את נפשו ואת אנושיותו בקלות רבה לאידיאולוגים שהובילו לא-פעם את חסידיהן להרס ולחורבן. כל אמונה המובילה את חסידיה לשים את אמונתם מעל אנושיותם, מובילה, בהכרח, לעימותים, לשנאה ובסופו של דבר, גם להרס.

היה נפלא, לו היו מערכות החינוך של כל הזרמים מגדלות את ילדינו על האמת שכולנו קודם-כל בני-אדם, ורק אחר-כך יהודים או ערבים, ימנים או שמאלנים, חילוניים או דתיים וכו'… העובדות הינן שילדים רכים גדלים, בבתי הוריהם ובבתי-ספר של זרמים קיצוניים, על ברכיהן של תפישות ואמונות המדגישות את השוני והמחלוקת, ומובילות לפחד ולשנאה. בדרך-כלל, הריבוי הטבעי בקבוצות קיצוניות הוא מהיר יותר, כך שהבעיה אפילו תחריף.

מה יכול הציבור המתון לעשות בימים אלה? אפשר, כמובן, להשמיץ ולהילחם בקיצוניים, אך הדבר רק יחריף את הקיטוב וינציח את מעגל השנאה, העימות והסבל. בימים אלה עלינו לגייס את כל הסובלנות, התקווה והאהבה שבנו.

בל נשדר דחייה, אלא קבלה; קבלה של זכות הזולת לחשוב באופן שונה מאיתנו. חשוב שנפתח יותר ויותר ערוצים להידברות ולקשר אישי, כי באלה טמונה התקווה לריפוי הזרות והפחד, המספקים קרקע פורייה לשנאה ולאלימות. ניתן להציג עמדות תקיפות בדרכי נועם; ניתן להתנגד לדברים הפוגעים בנו, מבלי ליפול לשנאה ולשלילת אנושיותם של הפוגעים.

הבה נבנה יותר איים של סובלנות ואהבת האדם, כי בכך תלוי עתידנו כעם וכחברה, שבחיים בקרבה יהיו יותר שלווה ושמחה, ופחות צער וסבל.