אברהם אורון

הרצאה שניתנה בכנס האביב של האגודה התאוסופית בנושא "טבע השראה ויצירה" ביער האפשרויות ב 23 לאפריל 2019

כשאנחנו מתבוננים בטבע שמסביבנו, לא נוכל שלא לראות את התנועתיות והשינוי על כל צעד ושעל. ובעונה הזו, שבה כוח החיים בטבע בשיאו, נוכל לחוות את הכוח המתפרץ הזה בעולם הצומח בגדילה המואצת, בלבלוב ובפריחה המתפרצת באינסוף גוונים.

כולנו טובלים בתוך אנרגיית החיים הזו (צ'י, פראנה), שזורמת בגופיהם של כל הצמחים, בעלי החיים, בני האדם ואפילו המינרלים. בכל מקום או יצור שבו קיים פוטנציאל של גדילה, תזרום אנרגיית החיים ותתמוך ותממש את הפוטנציאל הזה.

אם נקשיב לגופנו נוכל לחוש משהו מהרטט של כוח-החיים, שזורם בערוצי האנרגיה הבלתי-נראים (מרידיאנים), שמזינים את כל התאים והאיברים שבגופנו בחיים ובמידע.

מהותם של החיים היא התנועה והשינוי, שקיימים גם כשנראה לנו שהכל דומם. מסביבנו ובתוכנו. בכל צמח ובכל יצור החיים צומחים ומתפתחים ללא קול, וצומחים בשקט לקראת הייעוד שמוטבע במהותם הפנימית.

אך כאשר האדם מקובע בשגרת המוכר והידוע זה הורג את היכולת לראות ולחוות את פרץ היצירתיות העונתית הזו בעיניים חדשות ולשמוח ולהתפעם משפעת החיים והיופי שמסביב.

ייתכן מאוד שהנטייה לראות ולחוות את החיים כמו דרך שבלונות מונעת מלהבחין, שכל הטבע היא סדנת יצירה עצומה.

כאשר מתקבעים במיינד שרואה את פלא ההתחדשות הזה כמשהו שבשיגרה זה חוסם את האפשרות לראות את היופי הייחודי של כל עץ, של כל עלה, של כל פרח וציפור

ומהיכן נשאב את היצירתיות שלנו, אם אין בנו התפעמות והתפעלות לנוכח היצירתיות של הטבע, שבאה לידי ביטוי גם בדברים הפשוטים ביותר?

כשאני יושב מדי פעם במרפסת ביתי תשומת ליבי נמשכת לשיח שעליו דמויי לב. הרבה מאוד עלים, שכולם מקרינים יופי ורעננות וכל אחד מהם יצירת אמנות ייחודית הן בקווי המתאר שלו והן במרקם של הנימים המסתעפים בו.

ברגעים כאלה שבהם אנחנו מפסיקים לרוץ ברגלינו, במחשבותינו ובעינינו, ברגעים אלה אנו מגלים את הקסם ואת היופי שקיימים גם בדברים הסתמיים לכאורה שהפסקנו להבחין בהם.

ועכשיו בואו נחזור שוב אל עצמנו, נקשיב ונהיה מודעים להרגשתנו. מה אנחנו מרגישים עכשיו? רעננות? קלילות? חיות? שלווה? שמחה? בואו נאפשר לעצמנו להרגיש. ייתכן ואיננו חשים רעננות או שמחה, אבל עדיין חשוב שנרגיש ונחווה את הרגשתנו. הן ההשראה, והן היצירתיות מתחילות בנו, במידת ההתבוננות והקשב שלנו, וביכולתנו לחיות ברגע ההווה.

המושג התבוננות מוכר לכל מי שנמצא בחיפוש רוחני, ומשמעותו הנה הרבה יותר מאשר להביט או לסקור במבט.
במילה התבוננות ניתן למצוא את 4 האותיות הראשונות מהמלה תבונה. כלומר יש כאן צפייה ממקום של מודעות ותבונה, אבל בהתבוננות אמיתית גם אין מחשבה שמשווה, שמתייגת או שופטת.
בהתבוננות יש רק תודעה שצופה במה שיש ללא כל ההשלכות, האסוציאציות מהעבר שהמיינד האנושי מלא בהן. התבוננות היא מצב הוויה שבו האדם נוכח כל כולו בעכשיו.
בהתבוננות אין קפיצה מדבר לדבר, אלא יש יציאה מתוך עצמך ונגיעה של מהותך במהותו של הדבר שבו הנך מתבונן.
מי שלמד להתבונן בדרך זו חווה בטבע בעונה הזו לא אלף אלא אינסוף גוונים של יופי.
ובמילים של שרי רם, תאוסוף ומורה גדול:
הביטו בעץ, במעוף הציפור; הביטו באיזו תופעה אנושית, או בכל מצב בחיים. אם אתם, כ "אני", אינכם שם, אלא רק תודעה שמקשיבה, שמעוניינת, שמעמיקה להתבונן, שמוכנה לקבל מה שיבוא, תמצאו שאפילו ההתגלות הפשוטה ביותר אומרת לכם משהו על מסתרי החיים.
ועוד מאפיין של ההתבוננות שמביא המשורר ההודי קאביר:
"כאשר העיניים והאוזניים פקוחות, אפילו העלים שעל העצים מלמדים כמו דפים מתוך כתבי הקודש."

וגם עכשיו, בשעה שאנו יושבים בין האיקליפטוסים וטובלים באנרגיות הטובות שמחוללת ההתכנסות הזו, יש באפשרותנו להיכנס למצב של התבוננות ולגלות משהו מהיופי האינסופי שקיים מעלינו מתחתנו ומסביבבנו.

האדם חייב להתעורר לכך שהוא חלק מן הכוחות היצירתיים בטבע, ושבין אם הוא מודע לכך או לאו, ובין אם הוא רוצה או לאו, הוא יוצר יופי או כיעור, סדר או בלבול, שמחה או סבל: בטבע ובסביבה, בחייו האישיים וביחסים שלו עם אחרים.
חשוב להדגיש שאין יצירתיות ללא השראה. יצירתיות היא היכולת לתת ביטוי מוחשי להשראה והתובנה במילים בצליל בצורה ובצבע
השראה לא ניתן לאלץ או ללמוד בקורס. ללא השראה מעיינות היצירה שלנו יתייבשו ואנו נהפוך להיות שבלוניים ומכאניים.
ואילו ההשראה עצמה, מהי ומה מקורה?
השראה היא מצב של להיות בקשב ובתואם עם המימד התבוני הסמוי שממנו ניתן לקבל ידע או הדרכה פנימית שתבוא לביטוי ביצירה.

ולאלה שתוהים על מקורם של הבזקי הידע והתובנות שהם מקבלים ברגעים של השראה וחשיבה יצירתית, נזכיר שלא צריך ללכת רחוק כדי לפגוש את המורה הגדול מכולם, הטבע, שאת ביטויי התבונה, היופי וההרמוניה שבטבעו הניסתר נוכל לראות על כל צעד ושעל.
הלנה בלבצקי המייסדת של התנועה התאוסופית, קוראת למימד הזה של התבונה היופי הניסתרים "מהות בראשיתית" שעליה היא אומרת:
"…מהי אם כן אותה "מהות בראשיתית"? אנו נוגעים ואיננו מרגישים אותה; אנחנו מתבוננים בה מבלי לראות את הדבר; אנחנו נושמים אותה ואיננו תופסים זאת; אנחנו שומעים ומריחים ללא שום מושג שזה קיים שם; משום שזה קיים בכל פרודה שמחמת בערותינו והאשליה בה הננו נתונים, אנחנו רואים זאת כחומר בכל המצבים שלו, או שאנו תופסים זאת כתחושה, מחשבה או רגש…"
ובניסוח אחר אומר שרי רם אחד מנשיאי התנועה התאוסופית:
"בכל, בטבע, בתוך התהליכים השונים, קיימת נטייה ליופי. אינטליגנציה נוכחת לעד
פועלת בדרכים מעודנות ביותר, כשדרכים אלו נפתחות, על מנת ליישם את ההרמוניות האפשריות."
האדם הוא חלק מהטבע, והגוף הפיזי שלו הוא ביטוי ליצירתיות המופלאה של הטבע. יש מי שמחזיקים באמונה השגויה שהאדם הוא אדון הטבע. אך בכל מה שנוגע ליצירתיות, הטבע הוא כמו קוסם שבהינף שרביטו המדבר מלבלב ומוציא מהאדמה הצחיחה אין ספור יצירות מושלמות, בעוד שגם האמן הגדול ביותר יכול לאחר עבודה מאומצת ליצור רק חיקוי מצומצם בהיקפו וביופיו.
כאשר חוקרים את מקורות ההשראה והיצירה של הטבע ושל האדם, התאוסופיה מצביעה על הנשמה כמהות שעומדת מאחרי כל דבר שיש בו חיים יופי ותבונה. נשמת העולם ונשמת האדם שהנה רסיס מנשמת העולם.
מנשמת העולם שהנה המהות הנסתרת שעומדת מאחרי הטבע הנגלה נובעים ההשראה והדחף היצירתי שמתבטאים באופן מידי ביצירות הטבע כי בטבע אין את החסימה שיצר האגו באדם. האגו והחשיבה הלא מוארת באדם הם שמקשים או מונעים את החיבור לנשמה, למימד השקט והמואר שבתוכנו שרק ממנו ניתן לקבל השראה, תובנה ואת האנרגיה היצירתית .

ואף על פי כן, האנרגיה היצירתית זמינה בשפע, ומקורה במימד הרוחני של הבריאה שקיים בכל אדם ובכל מקום.
ברגעים שיש בנו פתיחות, כשהלב פתוח, כשאנחנו חופשיים משיפוטיות וביקורתיות לגבי אחרים ולגבי עצמנו, וכשאנו מתרכזים פחות בצרכים שלנו ורגישים יותר לצרכים של בני-אדם אחרים, ברגעים הללו אנו נפתחים להיות כלי, להיות ערוץ לאנרגיה היצירתית שממלאת אותנו בחיים ומעניקה לנו תחושת מטרה, שתובא לביטוי ביצירות שלנו.
בל נשכח, שיצירה היא תנועה של החיים, וכשיש בנו חיים חיוניים וקיימת האפשרות לתנועה ולזרימה של החיים, תנועה מהפנים החוצה, אנחנו ניצור. והיצירה אינה חייבת להיות של משהו חדש או חדשני או יצירת-מופת בתחום האמנות.
נאמר על האלוהות "המחדש בכל יום מעשה בראשית". בכל יום יש זריחה, בכל יום יש שקיעה, בכל יום מתרחשים בטבע אותם התהליכים שקרו אתמול. אך אף על פי כן שום שקיעה אינה זהה לאחרת, שום יום אינו זהה לאחר, אף פרח או עלה או עץ אינם זהים, גם אם הם מאותו הסוג או הזן.
כוחות הטבע, שהינם ביטוי של האלוהות, יוצרים שוב ושוב את אותן היצירות כאילו היו חדשות, כמו במוזיקה, שבה יש מנגינה שחוזרת על עצמה, אך באינספור ואריאציות.
עלינו ללמוד מן הטבע איך לא להתקבע בשגרה, איך להתחדש, להיות בזרימה, כך שנוכל להביא אל שגרת חיינו רוח רעננה.
הבה נחזור להשראה במובן של להיות בתדר גבוה ובלב פתוח. כל מי שעוסק באמנות או בתחום שמחייב יצירתיות גבוהה חווה על בשרו תקופות של יובש וסבל שבהם ההשראה, החיוניות והיכולת לראות ולגלות יופי ומיוחדות בחיים נחסמת.
השקטת המיינד חסר המנוח שמתואר לעיתים כקוף שקופץ מדבר לדבר היא אלמנט מרכזי בהיפתחות להשראה.
כשהמיינד מפטפט ההשראה שותקת. חשיבה מאומצת, כשכל "גלגלי השיניים" במוח מתאמצים וחורקים מהוה מחסום בלתי עביר להשראה
כאן חיונית העבודה הפנימית שממוססת מטענים של רגשות ואמונות שיוצרים מרחק והפרדה בין בני אדם, ויוצרים מחיצה לא עבירה בין המחשבה לבין האור של הנשמה.
ההשראה באה רק כשהלב פתוח ולכן התדר הנכון שיוצר את החיבור עם המימד האינטואיטיבי נוצר כשיש באדם חמימות, איכפתיות וחיבור לחיים שמסביבו.
גישה אמפטית, מתחשבת ונדיבה יוצרת באדם פתיחות ומרחב ומקלה על כניסה למצב של הרפיה ושקט פנימי שחיוניים להופעת ההשראה. בעוד שדעות קדומות, ונטיה לשיפוטיות וביקורתיות מוגזמת , סוגרים מכווצים וחוסמים אותה.

מאז ומתמיד חיפשו בני אדם השראה בטבע, במוסיקה, במדיטציה, בתפילה וטקסטים מקודשים, בחברתם של בני אדם מוארים ועוד… אך האם די לצאת לטבע או לשמוע מוסיקה או אפילו להתפלל כדי שהתדר יעלה וההשראה תגיע?
הנה כמה דברים שכותבים אמנים ומורים על הרוח שיש להביא לשהייה בטבע, לתרגול מדיטציה או כל כלי אחר, כדי שההשראה תתעורר:
הצייר הנרי מאטיס:
"אין דבר שהינו קשה יותר עבור הצייר היצירתי באמת מאשר לצייר וורד,
כי לפני שיוכל לעשות זאת עליו קודם לשכוח את כל הוורדים שצוירו אי פעם".
וכותב וולפגאנג אמדאוס מוצרט:
"כשאני לחלוטין עצמי קשוב נוכח לא מפוזר לגמרי לבד ובשלווה… ברגעים כאלה רעיונותי זורמים היטב ובשפע. מאיין וכיצד הם באים זאת איני יודע ואף איני יכול לאלצם… אני שומע אותם בהבזק אחד.
וברוחו של ג'ידו קרישנמורטי :
ההשראה באה רק כאשר ליבך באמת פתוח; ההשראה היא כמו רוח קלה החודרת פנימה, כאשר הינך מותיר את החלון פתוח

התנאים להשראה בשפתו של המשורר ההודי רבינדראנאת טגור:
"כשאדם קונה דעת להביט בדברים בלי לבקש טובת-הנאה לעצמו, כשאין הוא עבד ליצרים ושוב אין התשוקות מעיבות על כושר ראייתו – נגלית לו ארשת היופי הטבועה בפני הכל, ועיניו רואות את היופי השרוי בכל מקום ובכל דבר." (בינת האינסוף, 170)
בַּאשׁוֹ המשורר היפני בן המאה ה-16
" לך אל האורן באם רצונך ללמוד אודות האורן, או אל הבמבוק באם רצונך ללמוד אודות הבמבוק…הפיוטיות שבך מתעוררת מעצמה, כאשר אתה והאובייקט הופכים לאחד. כאשר צללת די עמוק לתוך האובייקט לראות משהו, כמו אור סמוי, מהבהב שם."

ולסיכום, אף אחד אינו מצפה מאיתנו שנהיה כמו מוצרט או מיכלאנג'לו או איינשטיין. כל מה שצריך הוא שנהיה קשובים לעצמנו ולחיים, שנפסיק לברוח מעצמנו, שנהיה נאמנים לעצמנו, לנשמה שלנו שאנו אמורים להיות כלי לשליחותה, להיות בהרמוניה עם הנשמה, שהיא הניצוץ האלוהי שבנו. אז נוכל להיות כמעיין המתגבר ואולי, בלשון של תהילים: "והיה כעץ שתול על פלגי מים; אשר פריו ייתן בעיתו ועלהו לא ייבול; וכל אשר יעשה יצליח".
חברים, שימו לב שברגע זה ממש אנו מצויים בתהליך של יצירה. אנחנו יוצרים כאן יחד מבנה אנרגטי, שהוא תוצר של המפגש והמגע המחשבתי, הרגשי והרוחני בינינו.
זה משהו חדש לחלוטין שמתעורר בנו, שאנו יוצרים על ידי הרעיונות, התובנות, החיבור בינינו ועם הטבע והכמיהה להבין, להתחדש וליצור יותר יופי, יותר שמחה, יותר הרמוניה בחיינו.
במפגשים כאלה אנו יוצרים חזון שינחה אותנו בתהליכי יצירה עתידיים. אנחנו יוצרים ביחד את האפשרות להשקיף על עצמנו ועל החיים בראייה שונה. החזון הוא המקום המקודש שבתוכנו, המקדש הפנימי, שאליו אנחנו נכנסים כדי להיזכר בייעוד הגבוה שלנו ולהיטען מחדש.