ג'.ל. ווקר
נזירה טיבטית, ציירת, ומומחית לציורי זן

המאמר הוא מתוך כתב העת לתאוסופיה "אור"

אחר-צהריים חם לפני שנים מספר, מצאתי את עצמי במוזיאון קטן המוקדש לציורי מסורת סין. היה זה אחד מאותם ימים בטאי-פה ללא אוויר לנשימה, בהם אדם מרגיש בלחות כדג המנסה לנשום אוויר ומים יחד.
בעודי מתרענן בחדרים הקרירים והשקטים של הגלריה, עמדתי זמן רב לפני תמונה פשוטה של חרציות – משיכות מכחול עזות מתארות פריחה אדומה שופעת מעל סבך עלים וגבעולים בצבע שחור-דיו. עצמתי עין אחת והבטתי. התקדמתי ונסוגתי. ניסיתי מעין מבט רואה-לא-רואה בעיניים כמעט עצומות. המרחב מסביב לפרח דיבר בצורה תמציתית כמו הצורה עצמה. לפתע נזכרתי, שזן (Zen) התחיל בהחזקת פרח ובחיוך. לאחר זמן-מה הופיע לידי מורי. "מהו הדבר" – שאלתי – "העושה זאת ליפה כל-כך?" הוא היה שקט לרגע. "אה", הוא ענה, "עליך ללמוד לראות את הפואמה במשיכת המכחול".
מה נותן לציור את איכות הזן? ייתכן וזהו ציור המצויר על-ידי אדם שנוהג על-פי תורת הזן בודהיזם, מסורת נזירית או מורה זן? האם תוכנו משקף אדם או מקום מפורסם בהיסטוריה של מסורת הזן, המגשר את אסיה ששורשיה בבודהיזם ההודי, עם המרחבים של סין ודרום-מזרח אסיה, לקוריאה ויפן ועתה אל המערב? או האם זן הוא יצירת אמנות המתעוררת מתובנות עמוקות אל טבעו של העצמי ושל העולם – עבודה חדורה באיכות של ראייה ישירה, הן של המלאות והן של הריקות האופייניים לחוויה אסתטית מעין זו?
יצירות רבות הן משני הסוגים הראשונים, אבל ציור החרציות היה "זן" במובן שלישי. היה זה ציור שביטא ראייה ישירה זו, את המהות הפואמית במשיכת המכחול הזו, בלי להתחשב בהשקפתו הדתית או הפילוסופית של האמן. תפישה מהירה כזו של טבע המציאות מולידה הן פחד והן אומץ.
מריחות מכחול יחידות של מברשת רכה מוקפות במרחב, יכולות להיראות בלתי-גמורות קמעא, ללא תוספת של מסגרת או שמץ רקע, רק כמה רישומים פשוטים על נייר חלק. באמנות המערבית יש לנו פחד מפני מרחבים ריקים, המשקפים את חוסר יכולתנו לשאת כל צורה של בידוד לא מוגדר בחיינו. אימנו אותנו לראות ולהעריך רק דברים, אבל אף פעם לא את המרחב שביניהם.
לימוד הציור נתן לי את ההתנסות בעשיית תמונות על המרחבים שבין הדברים שראיתי לנגד עיני. לימוד המדיטציה לימד אותי לראות את המרחבים שבין מחשבותי, ולחדור עמוק יותר ויותר אל הפתיחות או השקיפות של המַחשָׁב ושל העולם. כאשר כל דקה מחיינו מתוכננת ומלאה, אזי נעלם כל זכר לאותה איכות ללא גבולות של הווייתנו. המימד החסר של הפתיחות לבלתי-צפוי – לאפשרות יותר מאשר להסבר – כאשר הוא בצל, הופך למח-סום של פחד, אפילו בהלה, המאפילה על הבי-טחון שאנו יכולים למצוא במעמקי החיבור ההדדי של עולמנו.
רוברט פרוסט כתב: "כמו חתיכת קרח על תנור לוהט, כך הפואמה צריכה להתעלות לנקודת ההפשרה שלה". רובנו חרדים מפני הפשרה זו, ויחד עם זאת אנו מכירים איכות זו בעבודת אמנות גדולה – שירה או ציור – כמימד של פתיחות המושיטה ידה אלינו כחיים עצמם. הפשרה זו שבין החללים מחיה מחשבה, אמנות ואת כל מערכות היחסים שלנו. היא מאחדת וממזגת את כל המצבים של הווייתנו. פתיחות זו אינה יכולה להיות נפרדת מהעבודה עצמה, אבל כל שירה או ציור כאלה ממחישים את אופן ההפשרה הייחודי להם בדרך מסתו-רית שיש בה יותר אי-עשייה מאשר עשייה, רמז יותר מאשר צורה, והשמחה שבו נושאת אותנו מעבר לפחד אל הוויה גדולה יותר, ולו רק לרגע קל. זהו רטט שיש בו הן התעלות והן רפיון-ידיים והוא מעל לכל הכרה בחירותנו האמיתית, גם אם שכחנו אותה זמנית.
בכתבים בודהיסטיים, עוסקות הסוּטרוֹת של שלמות החוכמה בעיקר בריקנות או בנרחבות, שהן הטבע האמיתי של המַחשָׁב ושל כל הקיים. זה הקיים, מעצם הגדרתו, נובע ממשהו, מאיזה רקע. ריקוד הרקע והצורה הוא זה המאותת לנו כאן בשירה של ציור-דיו סיני. בדרך-כלל נחשבים חפצים למכשול בינינו לבין הצבע הבהיר והמאיר של הריקנות. יחד עם זאת, באמנות מעין זו, החפצים אינם מכוונים כסמלים אלא כאצבעות המצביעות על הירח.
בסוטרת הלב, הבודהיסאטווה (אדון החוכמה) הגדול, אבלוֹקישוַארה, אומר: "מאחר ואלה החוסים בצילה של שלמות החוכמה הינם ללא חוסר הבהירות והחשכה של המַחשָׁב, אין בהם פחד". מוטבע בהם סוג מיוחד של אומץ, מאחר והם יודעים מתוך ניסיון, שטבע ריק זה וכל הדברים חד המה. פרשנות ל-doha של סרהא אומרת: אם כי אדם יכול להיות מפוחד על-ידי הקול של זה שלא ניתן לבטא את שמו (מפאת קדושתו), כאשר אדם מבין, אזי יודע הוא, שמה שאינו יכול להיות מבוטא במילים הינו השורש של כל דבר הגומל טוב לכל היצורים בעלי יכולת התחושה… ייתכן ותמונת זן מתקרבת קרוב ככל האפשר לתפישת משהו מתחושה זו שלא ניתן להביעה, ויש לחוות אותה כדי לדעת.
במדיטציית זן, תחושות הפחד נחשבות כסימן טוב לכך שנעשתה איזו התקדמות לקראת גילוי התחושה של פתיחות. הטרנס-פורמציה אליה אנו שואפים אינה יכולה לבוא לידי ביטוי בלא שניפתח למרחבים בחיינו. נאמר שמידה נכונה של פחד היא המתנה הגדולה ביותר שאפשר לתת לנו. כשאנו לומדים ומתרגלים את השביל, אנו מגיעים לנקודה בה למרות העובדה שאנו רוצים לראות ריקנות אנו נעשים נפחדים. על כן, המדיטציה חייבת להיות מאוזנת על-ידי עשייה. כלומר, איננו יכולים לעבור את מחסום הפחד אם אין בנו את התכונות שאנו מפתחים על-ידי עשיית מעשי חמלה בעולם, בנתינת מנחות שירות של משאבינו. בדרך זו, אנו מתגברים על המגמות הגורמות להפרעות בריכוז המדיטטיבי שלנו, או הסמאדהי.
מאסטר-הזן הסיני נאן הואי (176) כותב, שאם אנו רוצים לטפח את שביל ההארה, עלינו קודם כל "לעמוד איתן נגד הבדידות. הרמה הגבוהה ביותר של טיפוח בחיי אדם היא להיות בעל יכולת לעמוד איתן נגד הבדידות, ולהיות מסוגל להעריכה. כאשר אדם, המטפח באמת את השביל, מוצג בפני ממלכת ההתבודדות, הוא יכול לחוש מאוד נוח. אם אינך יכול לשאת בדידות, אם אינך יכול לעמוד איתן בפני הבידוד, אזי אינך יכול להשיג שום דבר… אם הינך מעבר לפחד שבריקנות זוהי הבלגה אמיתית". הבלגה זו משמעה שכוח הריכוז הוא יציב, איתן וסבלני. "אלה מאיתנו שאין להם ניסיון של טיפוח אמיתי של אימון", הוא ממשיך, (209) "אינם יודעים כי כאשר אנשים עובדים קשה ומגיעים באמת לממלכת הריק, הם עלולים להיות מפוחדים". מומלץ לנו על כן להתמיד בעבודת המדיטציה בהדרגה, על-ידי אימון מוגבר, בעבודה קשה ומתמדת. ללא הקדשה מתמדת זו לא נשיג אפילו פחד, לא כל שכן הארה!
הפחד מהריק נכנס וכובש את מוחנו מאחר ואנו מורגלים לתפוש כל אשר מופיע בהתנסות שלנו. התבוננות בציור זן יכולה לעזור לנו להשתמש בתפישה זו עצמה כדי להוציא את עצמנו מתחושת אי-הנוחות והפחד. לצייר זה אפילו טוב יותר. חודשים רבים של ציור ושל מדיטציה חלפו לפני שהתחלתי להבין למה התכוון מורי הזקן ב"פואמה במשיכת מכחול". היה עלי ללמוד למוסס את דעותי הקדומות ולהתבונן בדרך בה תנועת המכחול משקפת את המעבר לכוונתו של הצייר. במבט ראשון, כל משיכת מכחול נראית אותו דבר. ככל שאנו מביטים ועוצרים את תהליכי השפיטה וההתנגדות הרגילים שלנו, כך ההבדלים הדקים ביובש או בלחות, במהירות או בלחץ של כל משיכת מכחול, יתחילו לדבר אלינו.
בהתבוננו במַחשָׁב בזמן מדיטציה, אדם מרגיש בהתחלה שזהו זרם של מחשבות ורשמים שלא ניתן לחדור מבעדן. אבל עם האימון האדם מוצא פרצות, בקיעים, ודרך הפרצות הללו תחומי חשיבה מעודנים יותר, ואז פרצות נוספות, ועולמות מחשבה מעודנים ושקופים יותר. בלי לסלק אותם או לעשות משהו כדי "לרוקן" את המַחשָׁב, אדם מגיע למקום של הריק, המקום-ללא-מקום, בו נמצא המַחשָׁב במנוחה מושלמת, אפילו באמצע פעילות. הביטוי הפשוט, הטבעי, חסר-המאמץ הזה הינו תמצית מהות העיסוק וההערכה של זן ושל ציור דיו סיני או יפני מסורתי. בהסתכלות על תמונה כזו, ניתן להבחין בתוכן ובטבע המַחשָׁב גם יחד. כשאנו מציירים תמו-נה, אנחנו עושים את טבענו ברור וגלוי לעין.
האמן שיצר את תמונת החרציות המיוחדת שראיתי בטאי-פה, האפופה בניחוח הישיר והתמציתי של הזן, לא היה בודהיסטי אלא קונפוציאני. צ'י באישי (1864–1957), כמו היה אולי מתנגד להדבקת תווית זן לאומנותו, ויחד עם זאת תכונות הזן הן אלו שעושות את הציורים שלו כה בלתי-נשכחים. בסינית, משמש הטאו לפעמים כדי לתאר איכות זו. כוחו הוא כשל פואמה משושלת טאנג או האיקו יפני – לכאורה אין בו שום דבר נחמד – אבל יחד עם זאת היופי ותחושת העצמי שהוא ממחיש חודרים הישר ללב הדברים.
ציוריו של צ'י באישי אינם מציעים אף פעם הזמנה לאיזו ממלכה שמימית הרחוקה מהעולם הארצי, אלא דוחפים אותנו אל נבכי האמת הכמוסה בפשטות. המסגרת מסולקת ומזמינה את המסתכל להשתתף בעבודת האמנות, להשלים את התמונה בתוך מחשבתו. החרציות שלו מעניקות לנו ריקנות (shunyata) כנושא לידיעה, להכרה, משהו מוחשי וקיים במלואו שאנחנו יכולים להניח על שולחננו כשהוא עדיין רענן עם טל.
קסוגו, נזיר שיאן, (1823–1896), נותן לנו את החרציות בניחוח שונה. בציורו יש לנו את פרח המַחשָׁב, או ההארה לנגד עינינו. התמונה אינה נותנת לנו תמונה צורנית ישירה של הצמח, אלא פריחה סבוכה בפינת גן סתווי. הסופר והמומחה, יונג יינג טסאו (149), מתאר זאת במילים אלו:
כאשר הקומפוזיציה והתצורה של החלקים נלקחים לניגוד הגמור של אי-רשמיות, טכניקת המברשת בעבודה זו, מחליפה את הסגנון האופייני בקליגרפיה הקודמת של קסוגו, בשיטה מתונה לחלוטין וספונטנית, שאפשר לסווגה בקושי כשיטה או סגנון. ציור זה מציג, לכן, בבואה מופשטת-למחצה שאינה מעבירה אשליה של מציאות מוחשית, אלא רמז מעודן של הכוחות המונחים ביסוד הצמיחה וההרס בטבע. עבור קסוגו, אספקט חשוב של תהליכים טבעיים אלה היה פעולת היצירה עצמה. כאן הטבע, האמנות והאדם חד המה, וההבחנות בין ממשי ומופשט, מוחשי ורוחני, נעלמות נוכח חמקמקות הפרחים המעוררים את הנצח.
בבדיקה מעמיקה של הציור, בהשתהותנו להסתכלות מעמיקה, אנו יכולים לדמיין את התהליך המחשבתי של יצירת הדמות. בתחילה, האמן בחר בזהירות את החומרים שלו וסידר את הדברים על שולחנו כך: אבן דיו פשוטה, מכחולים דקים, חלוקי נחל חלקלקים ויפים כדי להחזיק את הנייר במקומו. ייתכן ומישהו הביא לו איזו פריחה מן הגן רעננה עדיין מטל הבוקר, והוא מנער את עלי הכותרת כדי שיוכל להשתמש בנוזל טהור זה להכין את הדיו שלו. הוא מלחלח במים מחיים אלה את אבן הדיו שלו, מייצב את נשימתו, ומתחיל לאט ובריכוז לשפשף את מקל הדיו סביב-סביב למשטח האבן. זוהי מדיטציה בפני עצמה. רק כאשר הוא מוכן, כאשר אינו יכול לעצור בעצמו יותר אפילו לרגע אחד נוסף, הוא מרים את מכחול הבמבוק. מתוך הנייר הלבן מופיעים לפתע לאט וללא מאמץ אובייקטים, צורתם ונשמתם הפנימית מאוחדים בשלמות.
זהו ההדהוד הרוחני אשר בו שוכנת שירת המכחול. זהו הציור הבלתי-נראה בתוך הרואה, המתגלה בתנופה המאחדת את המרכיבים השונים לשלמות חיה והרמונית ובדינמיות עם המרחב סביבו. כל תנופת מכחול של צ'י באשי נעה כמו מפסלת של פסל וחורטת את משיכות המכחול אל תוך הנייר. מכחולו של קסוגו רוקד בנגיעה יציבה ויחד עם זאת עדינה על פני הנייר, מגלה איכויות של ארעיות ואשליה היוצרות את הרשמים שאנו מכירים כחיים.
המטרה מאחרי כל יצירת אמנות אמיתית היא הלכידה של מצב הוויה, מצב של תפקוד גבוה, משהו שהוא יותר מרגע פשוט של קיום. אנו מגלים את התגליות שלנו כאשר אנחנו במצב הזה מפני שבמצב הזה הראייה שלנו נקייה. זה נכון הן לגבי היוצר והן לגבי הצופה. להביא לידי ביטוי אמיתי את טבעו הפנימי של פרח, או כל דבר שהוא, מצריך מהאמן להתעמת עם הדבר ללא שום תפישה מוקדמת, כשכל יישותנו נפתחת אליו, כפי שהוא מציע לנו את כל-כולו בפשטות מלאה. רק כך יכול אדם להיכנס אל תוך התמונה. בחוותו אותה לא כפרשנות רגשנית אלא בצורה ישירה, בדיוק כפי שהיא. כל חפץ, כל הנפת מכחול, מכירים ומאשרים את טבעה המהותי והאוניברסלי.
כאשר יצירת אמנות מביאה אותנו למצב בהירות כזה, למגע ישיר עם הנושא בצורה כזו שבה אנו נעלמים לזמן-מה, אנו מתקרבים לאור הבהיר של הריקנות, או למה שמכנה המאסטר נאן "לעמוד איתן בבדידות". לפתח את זה נראה כמשהו מממלכת הבלתי-אפשרי.

יחד עם זאת כולנו מכירים את הרגעים הללו – נטולי-פחד, מענגים, נמרצים וחופשיים. זה מביא אותנו להווה, לאמיתיות של העכשיו. הפטריארך השישי של הזן אומר: "הבודהא דהרמה הינו העולם. התעוררות אינה בנפרד מהעולם".
הפואמה במשיכת המכחול מצביעה על הדרך, לא אל מציאות אחרת, אלא כראי אמיתי של עצמנו. הראי אינו ההשתקפויות שבו, ויחד עם זאת שניהם נחוצים ובלתי-נפרדים על-פי טבעם. חרציות אלה מציעות לנו שביל ישר ופשוט אל תוך הרגע בו אנו מתעמתים לבד עם פחדינו על טבענו המהותי והבלתי-מוגדר, עם הדף הבלתי-כתוב של אפשרויותינו. המרחב הריק בתמונה, הרגע בו אין עוד מדרגה להניח עליה את רגלנו, הוא רגע החיים.
________________________________________
עברית: מזל מזרחי