מרטין האוזנברג

מר מרטין האוזנברג, חבר צעיר באגודה התאוסופית באסטוניה, מתעניין מאוד בשאלות אלה. המאמר פורסם בכתב העת לתאוסופיה "אור" מס' 92. במקור נקרא המאמר "עקרונות המוסר של החמלה"

________________________________________

עקרונות המוסר וחמלה הם נושאים כל כך תובעניים, עד שהיה טוב יותר אילו לאמה (נזיר טיבטי), שבאמת מגלם איכויות אלה, היה מדבר עליהם. אף על פי כן, עקרונות המוסר והחמלה נוגעים בכל אחד מאיתנו, מפני שהאושר בחיי האדם תלוי בהם. אלה המעוניינים בצמיחה רוחנית שואפים לפתח איכויות אלה בתוכם.
אך אפילו אם אדם אינו מעוניין בצמיחה רוחנית, עקרונות המוסר והחמלה נוגעים גם בו, מפני שהם איכויות שמביאות אושר לחייו של כל אדם, מבלי להתחשב בשאיפות רוחניות. אדם חומל גורם אושר לכל מי שבא עימו במגע וגם, באותו אופן, אם אדם אינו חומל, הוא יגרום באופן קבוע סבל לאנשים מסביבו.
כתאוסופים, אנחנו מעוניינים לעתים קרובות בתופעות על-טבעיות מסובכות, בסודות הטבע, במקור היקום וכך הלאה. אין ספק שאלה הינם שטחי לימוד חשובים, המגדילים את הידע שלנו ומרחיבים את אופקינו והשקפת העולם שלנו. יחד עם זאת, אם אנחנו מדגישים רק את הידע, לא יתחולל בנו שינוי פנימי. זו הסיבה לכך שמורים חכמים הדגישו תמיד כי צמיחה רוחנית תתחולל רק בתנאי אחד, והוא שבד בבד עם הידע הגדל עלינו להעלות את רמות ההתנהגות המוסרית שלנו. ככל שנציב לעצמנו דרישות מוסריות יותר גבוהות, נהיה יותר חומלים. החמלה ועקרונות המוסר מקושרים יחדיו: אדם שאינו מוסרי לא יוכל לפעול מתוך חמלה במובן הרחב של המילה, ומאידך, אדם המכבד את חוקי החמלה הוא גם מוסרי.
לנו התאוסופים יש בדרך כלל הבנה תיאורטית טובה למדי של דרך חיים חומלת, אך אנחנו מעדיפים להרצות על איזה נושא אחר. אם החמלה נעשית נושא השיחה, אנו עשויים לחוש איזו ריקנות פנימית. חשוב להקדיש לזה תשומת לב באמת. החמלה אינה סתם מילה – היא מרכז של כוח רוחני. כשאנחנו מבטאים את המילה "חמלה" זה כמו מראה רוטטת, החושפת את טבענו האמיתי; היא מגלה אם משהו מהדהד מתוכנו באותה רמה, או אם החמלה היא פשוט כמו איזו מילה אחרת בשבילנו.
זה מראה שהרעיון של החמלה אינו מסלק ריקנות פנימית. לרוע המזל, אני מצוי בדיוק באותו מצב. המושג שלי על החמלה הוא כה תיאורטי. לכאורה אני יודע עד כמה חשובות גישה ועבודה בלתי אנוכית, אך למעשה לעתים קרובות מנצח המרדף אחר האושר שלי והרווח האישי. לא קל להיפטר מאלה, אך אני מאמין בכל ליבי שכל מי שממשיכים בקרב הפנימי כנגד האנוכיות במהלך חייהם, יתגברו בסופו של דבר על כל המכשולים, יהפכו ערכים רעיוניים לדרך חיים מעשית.
כשאנחנו פוגשים מורים חכמים, זו מעין הצלפה שממלאת אותנו בהשראה, אך לאחר מכן נושבות רוחות העולם ומסיטות את תשומת הלב שלנו אל משהו אחר. לכן המורים החכמים והדגולים לימדו תמיד, שעלינו להזכיר לעצמנו מידי יום מה באמת בעל ערך ותמידי. דברים רבים גוזלים את זמננו, תשומת ליבנו והתעניינותנו, אך בעת המוות לדברים אלה אין כל ערך או חשיבות. היה כדאי לנסות, לדוגמה, את התרגיל הבא:
עצמו את עיניכם ודמיינו שאתם מתים. אז התבוננו בחזרה אל חייכם כמשקיפים מן הצד. תוכלו לראותם כשרשרת של אירועים, החלטות ורגשות. מן העבר השני של המוות נוכל לראות איך עיצבנו את האופי שלנו. היו בחיינו אהבה וחמלה, אך גם שנאה, קנאה ואדישות, או הזנחה. כעת, במותנו, אנחנו מוכרחים להיות ישרים ולהודות בפני עצמנו, איזה סוג של רגשות ועיסוקים ניצח במהלך חיינו – אם זו היתה חמלה, או מרדף אחר התועלת האישית שלנו, מטלות חסרות ערך, או עיסוקים רוחניים. כך נוכל לגלות, מה הוא הכוח המדריך את פעולתנו.
יש גם דרך נוספת לראות זאת:
אנחנו יכולים להתבונן על אופיינו בכנות, ולשאול, אם היינו רוצים באמת שאדם כזה יהיה ידידנו.
אלה שאלות מכאיבות ביותר, האין זאת?
קיימת אפשרות לשינוי בכל רגע, אם רק יש לנו הרצון והכוח להשתמש ברגעים אלה. הבה נדמיין שאני הקדשתי עשרים דקות להרצות ואתם הקדשתם עשרים דקות להקשיב. אני צריך לחשוב איך ומה הייתי אומר לו היו אלה עשרים הדקות האחרונות של חיי. האם היו לי איזה טון דיבור שונה ועוצמה שונה במילים שלי, לו חשבתי שלא תהיה לי עוד הזדמנות לתקן אותם לאחר מכן, ושהם יהיו דברי האחרונים? באופן דומה, לשומעים היתה אותה אפשרות להתרכז באמת, לו היו חושבים שזו תהיה ההזדמנות האחרונה שלהם לשמוע את האמת. אותו דבר מתייחס לדיבור בחיי היומיום. היכולת לדבר מאוד מובנת-מאליה לגבינו, ואנחנו משתמשים בה להגיד דברים טובים ורעים כאחת. בכל אופן, לא לכל אחד יש היכולת הזאת, וגם אנחנו יכולים לאבדה באופן פתאומי. אז בכל פעם שאנחנו אומרים משהו, כדאי שנשאל את עצמנו: האם הייתי אומר מילים אלה, לו היו מילי האחרונות? כי החיים עלולים להסתיים בכל רגע, באותה קלות שבה נשבר ענף של עץ!
לעתים קרובות אנחנו חושבים, שחמלה משמעה לעשות איזה מעשים אדיבים, או גדולים-מהחיים, שאיננו יכולים לעשותם – הם עדיין כה רחוקים מאיתנו. אך זה כלל אינו נכון. אפילו התגברות על העצלות של עצמנו יכולה להיות פעולה חומלת ביותר, כי עצלות מונעת מאיתנו לעתים קרובות לעשות דברים ומעשים רוחניים רבים, קטנים אך בעלי-ערך. לדוגמה, התכנסויות של האגודה והרצאות בפני קהל הן תמיד הזדמנות לתרגל חמלה. אם אנחנו משתתפים במפגשים מתוך מניע לזכות בידע בשביל עצמנו, זה טוב, אבל זה לא מניע עם חמלה. אם מטרת השתתפותנו היא לפתח את רמת החשיבה הכללית ולתמוך בעבודת סניף האגודה, זה תמיד פעולה של חמלה.
בבודהיזם הטיבטי, הרעיון של החמלה מקושר לעתים קרובות עם המילה בודהיצ'יטה (bodhichitta), המתורגמת בדרך כלל כ"מַחשָׁב ( mind ) של הארה". אני חושב, שחמלה היא בהכרח חלק מן המַחשָׁב המואר. כשמתעוררת בתוכנו החלטה חזקה ובלתי מעורערת להשיג הארה יום אחד, כבר קיימת בתוכה חמלה חזקה, מפני שמשמעות הדבר שלא נגרום עוד סבל ליצורים חיים. אם החלטה זו ממשית, משמעה שאנחנו מוכנים לסבול בעצמנו במקום לגרום סבל לאחרים.
כל החכמים הדגולים התייחסו לחמלה ולמוסריות כאל סימנים של רוחניות אמיתית. זה קיבל ביטוי באופן מעמיק ופשוט ביותר אצל המורה הטיבטי הדגול – פאטרול רינפוצ'ה (Patrol Rinpoche). אסיים במילים שלו:
אפילו מי שיכול לעוף כמו ציפור, לנוע מתחת לאדמה כמו עכבר, לעבור ללא הפרעה דרך סלעים, להשאיר את חותם ידיו ורגליו על אבנים, מי שיש לו ראיית-נסתר בלתי מוגבלת ויכול לבצע כל מיני ניסים – אם לאדם כזה אין בודהיצ'יטה, הוא יוכל להיות רק טירטיקה (tirthika), או נשלט על ידי איזה דמון בעל עוצמה. הוא עשוי בתחילה למשוך איזה תמימים חפים-מפשע שיתרשמו ויביאו מנחות. אך עם הזמן הוא רק יביא הרס, על עצמו ועל אחרים. מצד שני, אדם שיש לו בודהיצ'יטה אמיתית, אפילו ללא כל תכונות אחרות, יועיל לכל מי שיבוא במגע איתו או איתה.

________________________________________
עברית: ענת כהן

מייל לתגובות  theosophyisrael@013net.net