ד"ר פרד אלן וולף Fred Alan Wolf

על הכותב:           פרד אלן וולף הוא פיזיקאי, סופר ומרצה שעשה את הדוקטורט שלו בפיזיקה תיאורטית באוניברסיטת קליפורניה בלוס-אנג'לס בשנת 1963 .  הוא ממשיך לכתוב, להרצות ברחבי העולם ולנהל מחקרים על היחס שבין פיזיקת הקוואנטים לבין התודעה.  מאמר זה הוא חלק מספרו האחרון, The Yoga of Time Travel (Quest Books 2004). מקור המאמר:    הירחון התאוסופי קווסט, ספטמבר-אוקטובר  2005. תרגום לעברית פורסם בכתב העת לתאוסופיה "אור"

עברית:              ענת

…רובנו חווינו, בזמן זה או אחר, תחושה ברורה שהזמן עבר מהר מידי או אולי לאט מידי. אני יודע שכשאני מתיישב לכתוב ספר כמו זה, בהתחלה אני נאבק במשך מספר דקות, אבל אחרי שאני מוצא קצב והמילים מתחילות לזרום, אני מאבד כל תחושה של זמן. עשויות לחלוף שעות ואיני חש בזאת כלל. מצד שני, נראה כי הזמן חולף יותר מידי לאט כשאני מוצא את עצמי במצב מביך, או כשאני מבקר אצל רופא השיניים וחווה את המקדחה שלו. מדענים, במיוחד פסיכולוגים, מכנים התנסות יחסית זו בזמן בשם "זמן סובייקטיבי".

זמן אובייקטיבי, בהשוואה, הוא "הדבר" שאנחנו מאמינים שהוא בר מדידה על ידי שעונים ובמונחים של מקצבים או תדירויות. למעשה, כל השעונים פועלים על ידי השוואת מקצבים – הם מרמזים על זמן אובייקטיבי פשוט על ידי ספירת החזרה-על-עצמם. זה אכן עשוי שלא להיראות כהשוואת מקצבים, אך אין ספק שזה מה שזה. לדוגמה, אם אתם בוחרים למנות את מספר הטלטולים של מטוטלת, כפי שעשה גליליאו בוקר אחד לפני זמן רב בטקס יום ראשון בכנסייה, כשהתבונן בנברשת מיטלטלת – למשל, את קצב פעימות לבכם או המצמוצים שלכם או אפילו את הקצב שבו עולות מילים במוחכם. חישבו על כך: איך נדע שמטוטלת יוצרת שעון "טוב", כזה ששומר על זמן "אמיתי" – אם לא על ידי השוואה? (שימו לב איך ההערכות "טוב" ו-"אמיתי" מתגנבות לכאן בעורמה). אין ספק שאנחנו אכן משווים שעון שנוי במחלוקת עם שעון, שאנחנו מאמינים שהוא שומר על זמן נכון. אך עם זאת, למרות שאנחנו עשויים לבדוק את השעון שלנו מול שעון שאנו בוטחים בו, אנחנו עשויים להבחין שלעתים קרובות ביותר השעונים המכניים שלנו אינם מדויקים בהשוואה לתחושת הזמן הפנימית שלנו.

המַיינד (mind) האנושי אינו מסוגל להבחין בהבדלים בין מערך נרחב של מקצבים – מן התנודות המהירות להדהים של קריסטל הקווארץ שבשעון ועד לסיבוב השנתי של כדור הארץ סביב השמש – וגם, בהתבסס על ההבדלים הללו, להרכיב "טווח זמן" אובייקטיבי, מראֶה או שטח של זמן, שכולנו נוכל לראות ולהסכים עליו. ביצוע של השוואה כזו דורש תחושת זמן פנימית, סובייקטיבית.

בכל אופן… תחושת זמן זו עשויה להיות אשליה שגורמת לנו לחשוב כי משהו שכבר התרחש מתרחש עתה, או יתרחש שוב. הקשר הפנימי, אולי האשליתי הזה, שניתן לנו על ידי האל הגדול של הזמן, מתגלה כרצועה הראשונה שמסמאת אותנו בזמן ובחלל ומכפיפה אותנו לזמן. בלי הקשר הזה, התנודות של המוזיקה והצליל לא יוכלו לשחק תפקיד חיוני בהקסמתנו, וגם לא זריחת השמש, תנועת הגיאות והשפל וחילופי העונות. אך עם זאת, למרות העובדה שהמקצבים הטבעיים האלה הם מחזוריים, אנחנו במערב פירשנו אותם באופן שונה לחלוטין. למדנו למפות אותם באופן קווי, המרמז על כך שלמרות שהם חוזרים ונשנים, הם לעולם לא חוזרים על עצמם באותו אופן ממש. מהו זה שמשתנה? התחושה הזאת שמשהו משתנה נותנת לנו התנסות שאנו מתייגים אותה כ"חליפת הזמן", ולמדנו לראות את ההתנסות הזאת במונחים של קו ישר.

קו של זמן

המושג של זמן קווי[3] הוא מבנה אובייקטיבי של המַחשָׁב האנושי, כזה שמושרש במיוחד בגישה המערבית כלפי החיים. אנחנו, במערב, נותנים יותר אמון בשעון הזמן האובייקטיבי או המכני מאשר בתחושת הזמן הסובייקטיבית, הפנימית שלנו. בסופו של דבר אנחנו מצמצמים את כל תחושות הזמן הסובייקטיביות שלנו לחוט הדקיק של תמימות דעים אובייקטיבית. אך למרות זאת תחושת הזמן הפנימית, הסובייקטיבית שלנו, היא ממשית בדיוק כמו כל תחושה אחרת. אנחנו חושבים שמאחר ואיננו יכולים למדוד אותה, היא לא יכולה להיות ממשית. אך מה יוכל להיות יותר ממשי לגבינו מתחושת הזמן הפנימית, שבאמצעותה אנחנו חווים תנודות קצביות כמו מוזיקה ואפילו את הקצב של מחשבותינו ורגשותינו? אולי לא נהיה מסוגלים להשוות אותה עם התחושה הזמנית של אדם אחר, אך זה לא צריך לעשות אותה פחות ממשית.

נטשנו את תחושת הזמן הפנימית שלנו, לא בגלל הוראות הגִיטָה[4], אלא כדי להחליפן בתחושות החיצוניות המקובלות שאנחנו מכנים זמן השעון. אך יחד עם זאת, הזמן הקווי של השעון אינו קיים למעשה "שם בחוץ" יותר ממה שהזמן הסובייקטיבי קיים. גם הוא מופשט ודמיוני. אך בהתבסס על החוט האובייקטיבי, הדמיוני הזה של קו הזמן, אנחנו מייצרים שטף אדיר של חידושים טכנולוגיים ויצירתיים. אנחנו בונים, לדוגמה, את המושגים של שבוע-העבודה בן ארבעים השעות, שעות המשרד שבע-עד-חמש, השחיקה היומית בעבודה, החופשה בת השבועיים או שלושה השבועות, הזדמנויות תעסוקה שוות לכל נפש, שעות עבודה שוות לכל המועסקים, השעות הנוספות, השתמטויות מן העבודה וכך הלאה. ובאשר להמצאות הטכנולוגיות, כמעט בכל אחת מהן הזמן הקווי הוא לב העניין. כי מה הן ההמצאות אם לא תחבולות לחיסכון בזמן כך שנוכל להגדיל את התפוקה השעתית, היומית והשנתית שלנו – או כדי לעזור לנו להעביר את הזמן שחסכנו?

אנחנו צועדים על חבל זמני דק, שנמתח מרגע היוולדנו אל נשימתנו האחרונה. נראה כאילו הרעיון הקווי הזה של הזמן מתקבל על דעתנו, ואין ספק שהוא נראה כדוגל בשוויון הזכויות ו"מציאותי"; ואף על פי כן, בסופו של דבר מקורו בתפישה סובייקטיבית. בתוך המחשָב שלנו שוכנת תחושת זמן שאומרת לנו, אפילו ללא שעון על מפרק כף ידנו, מה אורך זמן רב ומה לא. אנחנו משחיזים תחושה זו כשאנו מבצעים כל מספר שהוא של מטלות יומיות, מהמתנה בתור לקופת המכולת ועד להברשת שינינו לפני שכבנו לישון. השעונים ולוחות השנה נוצרו ללא ספק כדי לייצג תחושה פנימית זו של הזמן, ולאפשר לנו לעשות השוואות. כי בלי להשוות את זמן השעון לזמן הפנימי שלנו, לתחושה הסובייקטיבית של הזמן, לא היה לנו כל קנה-מידה בין חלומותינו ואשליותינו לבין המציאות שבה אנחנו מאמינים שאנחנו חיים כעת.

בלי תחושת הזמן הפנימית הזאת, לא היינו יכולים למדוד את אורכו של אגודל או את גובהו של עץ או – לדוגמה יותר מתוחכמת – את גובהו של גורד שחקים, רום הטיסה של מטוס סילון מודרני, או המרחק אל השמש ואל כוכבים וגלקסיות אחרות. תחושת הזמן הפנימית שלנו מאפשרת לנו להבין ולמדוד את החלל, פשוט מפני שלוקח זמן ומדידה חוזרת כדי לעשות זאת. זה אולי לא נראה כאילו אתם חוזרים על משהו שוב ושוב כשאתם משתמשים בעיניכם כדי למדוד את אורכו של אגודל בסרט מידה, אך האור המגיע לעיניכם מורכב מתדירויות רבות, וחזרות רבות ומהירות אלה הן שמעניקות לכם את תחושת הראייה.

חברות מערביות רבות אחרות פיתחו גם הן את רעיון הזמן הקווי. למעשה בצורה כזאת או אחרת, בזמנים של קושי, כל התרבויות אימצו לעצמן או יצרו תפישה של זמן קווי – כזו שעיצבה את הגישות שלהן ואפשרה להן נקודת מבט היסטורית ועתיד לצפות לו. פרופסור סודרשאן מזכיר לנו ששתי התרבויות החשובות של אסיה, הסינית וההודית, התייחסו לזמן באופן שונה מזה של התרבויות המערביות. הסינים שמרו על רשימה מתוארכת קפדנית של אירועים היסטוריים, אך העריכו את זמן האבות יותר מאשר את זמן ההווה. אבותיהם קיבלו את הכבוד וההתחשבות הגדולים ביותר, וחובתו של היחיד היתה לעבוד קשה למען טובת החברה. כל עוד יעבדו האנשים קשה ויזכרו את אבותיהם, החברה תתקדם וחיי הכל ישתפרו. לעומת זאת, בחברה ההודית נראה כי חווית מושג הזמן תלויה במצב המודעות של היחיד, ולכן הזמן פועל במגוון של צורות סובייקטיביות. כך שסדר הזמנים בהודו אינו מהימן בשום מובן קווי אובייקטיבי, ורוב האירועים התרחשו פשוט "לפני זמן רב". כלומר, המַחשָׁב ההודי אינו רואה את הזמן כאיזה פיגום דמיוני פשוט – משהו שהוקרן על ידי המחשב "החוצה לשם" כשלד או מסגרת, שאליהם נמדדים ומושווים העניינים הממשיים של העולם. במקום זאת, הזמן מתקיים כחלק בלתי נפרד ובלתי ניתן להפרדה מן החלל והחומר; וכתוצאה מכך, הוא יכול להשתנות באופן בלתי קווי.

מחזוריות וזמן חלום

הסינים וההודים אינם העמים היחידים שמסתכלים על הזמן באופן שונה מן המערביים. בפרק מספרי היקום החולם[5], אני כותב על דרכי העמים האבוריג'ינים האוסטרלים. סטאנר[6] מתייחס בספרו לאדם הלבן אין חלימה אל זמן החלום או ה-אַלְכֶּרִינְגָה (Alcheringa) של שבט ה-אַרוּנטָה או אַרַאנדָה, שהוצג במערב לראשונה על ידי שני אנגלים: האנטרופולוג בלדווין ספנסר והחוקר פרנק גילן[7]. סטאנר מעדיף לכנות זאת "החלימה" או פשוט "חלימה". "זמן חלום" הוא מונח מסקרן. באופן מפתיע, הוא אינו מיוחד לעמים האבוריג'ינים האוסטרלים. למעשה, גילן טבע אותו בשנת 1896, לאחר ניסיונו להבין את מושג הזמן האבוריג'יני, וגילן וספנסר השתמשו בו בעבודתם משנת 1899 שהיתה לעבודת-מופת. למרות שהאבוריג'ינים אינם חושבים על אלכרינגה כעל חלום, אלא יותר כעל החוק או ההבנה המקודשת של החיים, הזמן בכל זאת נכנס אל תוכו.

זמן החלום מתייחס בראש ובראשונה אל זמן של גיבורים, שחיו לפני שהטבע ובני האדם היו למה שהם עכשיו. הוא היה לפני זמן רב, כמו ב-"לפני שנים רבות מאוד…", כלומר, למעשה לא זמן ולא היסטוריה מרומזים במשמעות החלימה. הזמן כמושג מופשט, חיצוני, אינו קיים בלשון האבוריג'ינית. החלימה אינה יכולה להיות מובנת גם במונחים של היסטוריה. החלימה מתייחסת למצב מורכב, שמתחמק מן התיאור המערבי הקווי של זמן ומדרכי החשיבה ההגיוניות של המערב.

לפי המלומד האוסטרלי לאב[8], כשהאבוריג'ינים האוסטרלים הקדומים הגיעו לאוסטרליה בזמן כלשהו לפני 120,000 עד 40,000 שנה, הם פגשו צמחיה ועולם חי שונים מאוד מאלה שהכירו בארצם. ממלכת-חי גדולה זו, שלאב מכנה אותה מַקרוֹ-פַאוּנָה[9], הפכה במיתוסים ובאגדות לבעלי החיים של עולם החלום, וסיפוריהם היו לדוגמה ומופת להתנהגות האדם וננצרו כמקודשים בדפוסים הטקסיים. כפי שסטאנר מסביר, אבוריג'יני עשוי להתייחס לטוטם שלו, או המקום שממנו באה רוחו, כחלימה שלו. הוא עשוי גם להתייחס לחוק השבטי כאל חלימה שלו.

לפי מומחה אחר, אבנעזר אדיג'וּמוֹ[10], זמן החלום לא היה רק פנטזיה של אבוריג'ינים, אלא יש לו משמעות גדולה כמו שפסיכולוגים ופסיכיאטרים מניחים שיש לחלומותינו היום. המיתוסים של זמן החלום מכילים עדויות השייכות לאתרים גיאוגרפיים מסוימים, עניינים חברתיים והתנסויות אישיות. מאחר והאבוריג'ינים מציגים את הסיפורים של זמן החלום בטקס, אנחנו יכולים להסיק שכל העבר, ההווה והעתיד מתקיימים יחדיו בזמן החלום כמו בעולמות מקבילים של חוויה. יחדיו יוצרים עולמות אלה מציאות, שהחוש שלנו של זמן ההווה אינו אלא חלק קטן ממנה.

זמן החלום הוא אינסופי ונצחי, וכאלה הן נשמותיהם של האנשים המקושרים אליו: הן התקיימו בעבר, הן יתקיימו בעתיד בליבותיהם ובמחשבתם של הילדים שעדיין לא נולדו, והן קיימות עכשיו בליבותיהם ובמחשבותיהם של בני האדם שעלי אדמות. האבוריג'ינים רואים כך גם את עצמם וגם את כל בני האדם. אין חלוקה בין זמן לנצח; כל זמן הוא במהותו זמן הווה. כדי לשמור על המודעות הזאת חיה יש לשיר שירים, יש לבצע ריקודים, והפעולות היצירתיות הללו הופכות להיוולדות החוזרת ונשנית של הנשמה, שהתרחשה בעבר ומתרחשת כעת באינסוף חזרות על עצמה שמבצעות דמויות אנושיות. על ידי המעקב אחר הסיפורים והאגדות, הנשמה עוקבת באופן ממשי אחר עצמה – אחר הנתיב והדפוס שלה במשך הזמן ההיסטורי.

הפעולה הזאת של הצגת מה שהתרחש בעבר, משרתת להמסת הניכור של בני האדם מן הכוכב שלהם. כולנו לגמרי תלויים בכדור הארץ לשרידה. התרבות האבוריג'נית אינה רואה את הטבע כנפרד כפי שרואה העולם המדעי המערבי, שמתאים את עצמו לחיים עלי אדמות בעזרת השימוש במדע. במקום זאת, היא רואה את עצמה כחלק מן הטבע.

האבוריג'ינים האוסטרלים היום מנוסים היטב בזמן הקווי, ועם זאת הם עדיין מתייחסים לזמן בדרך המקורית שלהם. לכן המבנים הדקדוקיים שלהם באנגלית עשויים להישמע מוזרים לאוזניים מערביות, אבל אני מבטיח לכם, שהשימוש שלהם באנגלית נכון לגמרי במונחים של תחושת הזמן שלהם. כפי שמופיע בשיר ש"ברנש" שחור זקן אחד סיפר פעם לסטאנר:

אדם לבן אין לו חלימה

הוא הולך "לשום מקום"

אדם לבן, הוא הולך אחרת

הוא יש לו דרך משלו.

הזמן לגבי האבוריג'יני הוא בהחלט ממשי. הוא מבוסס על הצפייה במחזורים הקבועים של הטבע, כמו העונות ומחזורי הירח והשמש. כך מובחן הזמן לא על ידי נקודות על קו מתמשך אינסופית ממינוס לפלוס, כמו בהשקפת העולם הניוטונית[11], אלא בעיגול: הזמן נמנה על ידי חזרות מעגליות. התזמון של אירועים יומיים מצוין על ידי מיקום השמש. ילידי מרכז אוסטרליה מציינים זמן ב"שֵׁינות"; הם אומרים שיחזרו למקום אחרי כך וכך שינות, או לילות. משכי זמן מצוינים בעזרת תהליכים יומיומיים. לדוגמה, שעה אחת עשויה להיות מובחנת לפי אורך הזמן שנחוץ לבישול יאם[12]. דקה עשויה להיות מצמוץ עינו של סרטן. זמנים ארוכים יותר עשויים להיות מובחנים לפי משכו של מסע מסוים. כך שלוחות הזמן אינם מוגדרים. מה שחשוב הוא הזמן הממשי של "עכשיו".

כשרואים את הזמן כמעגלי ומקודש, נראה שיש לו איכות דמיונית. האיכות הדמיונית הזאת אינה ייחודית לאבוריג'ינים. אני מאמין שכל בני האדם חשים באיכות הדמיונית של הזמן. אבל אנחנו במערב נוטים לשחרר תפישה סובייקטיבית זו של הזמן מתוך המחויבות שלנו לראיית האירועים בזמן קווי. אני מעדיף לחשוב על האיכות הדמיונית של הזמן כחישוק ענק, המתגלגל לאורך הקו הישר הדמיוני של הזמן הקווי שלנו.

לתגובות ושאלות לגבי המאמר      theosophyisrael@013net.net

ניתן גם להגיב לדף של האגודה התאוסופית בפייסבוק

[1]  University of Texas Professor E.C.G. Sudarshan

[2]  Vishnu Purana

[3]  Linear time

[4]  Gita – קיצור לבהגוואד-גיטה, אחד מכיתבי הקודש של ההינדואיזם.

[5]  The Dreaming Universe

[6]  White Man Got No Dreaming, by W. H. Stanner

[7]  anthropologist Baldwin Spencer and researcher Frank Gillen

[8]  Australian scholar W. Love

[9]  Fauna – ממלכת החי; Flora – עולם הצומח, צמחייה

[10]  Ebenezer A. Adijumo

[11]  של ניוטון (מתמטיקאי ופיזיקאי אנגלי)

[12]  Yam – קנה-שורש דמוי פקעת