ד"ר ס. אינאמאדאר

ד"ר אינאמאדאר הנו נוירוכירורג במרכז הרפואי בבנגלור, הודו. המאמר פורסם ב"תאוסופיסט", בטאון התנועה התאוסופית העולמית.

נראה, שהחיים הופיעו על פני כדור הארץ לפני כשישה וחצי מיליארד שנים. תחילה הופיע היצור החד-תאי: האמבה, לה היכולת להזין את עצמה ולהתרבות בהתחלקות עצמית, ולמות. הגוף האנושי אינו רק מסובך ומורכב – הוא אף בגדר נס. למה היה צריך היצור החד-תאי לעבור מוטציה ולהתפתח ליצור אנושי, שיש בו כל כך הרבה יופי? גם האדם נולד, אוכל, סובל ומת. האם זאת כל המשמעות של חיי אנוש? ואם לאו, מה עוד?

ידוע שאנחנו חווים שמחה מידי פעם, וברגעים אלה אנחנו כל כך מאושרים, שאנחנו מנסים להיאחז בהם ועל ידי כך אנחנו הופכים את השמחה הזאת לצער. כל מה שאנחנו נוגעים בו, הופך לסבל. כתב וויליאם בלייק:

"זה אשר לעצמו את השמחה תופס

את זרימת כנפי החיים הורס

אבל זה שנושק לשמחה במעופה

חי בנצח הזריחה."[1]

אספר לכם בקצרה על תפקוד המוח, בהסתמך רק על עובדות מבוססות מספרי רפואה ופיזיולוגיה: ישנו ה"כדורגל" – המוח הגדול (cerebrum), אחריו "כדור הקריקט" – המוח הקטן (cerebellum) ועימו "כדור הפינג-פונג" – הוא המוח המוארך (medulla obligate). הוסיפו לזה זנב, וזה הופך לחוט השדרה. זוהי כל מערכת העצבים של האדם. מהו תפקודם של האיברים האלה? אנחנו לומדים על פעולתם באמצעות:

1. נתיחה
2. גירוי במעבדה
3. על ידי כריתת חלק מן המערכת ובדיקת התוצאות.

מה עושה חוט השדרה? אנחנו חושבים שהוא מחבר את הגוף כולו אל המוח. זה לא לגמרי נכון: אם מפרידים את חוט השדרה מן המוחות הגדול והקטן – מה יקרה? הוא עדיין יהיה מסוגל להגן על הגוף, לגרום לו להיות זקוף, ללכת קצת ולתפקד באופן חלקי. זה אומר, שיש קשר בלתי ישיר כלשהו בין המרכזים הגבוהים של המוח לבין חוט השדרה.

מה תפקידו של המוח הקטן? הוא מפקח על פעולות הלב, הנשימה, החרדות שלנו והרפלקסים, כמעט כל דבר, כולל את הפעילות המינית והרגשות. גם בלי המוח הגדול, יגרום המוח הקטן לאדם להיוולד, יאפשר לו להזין את עצמו, לסבול ולמות.

מה, אם כן, עושה "הכדורגל" הגדול? המוח הגדול הזה הוא לא יותר מאשר מחסן גדול של הזיכרון, וזה תפקידו העיקרי. השיכבה החיצונית – הידועה כ"קליפת המוח" (cerebral cortex), מכילה 100 מיליארדי נוירונים. אם האמבה מייצגת אדם מתקופת האבן, אז נוירון ישווה לאיינשטיין או לקרישנמורטי. הדבר אומת במחקרים רבים.

היו מקרים של כאבי-ראש אצל אנשים, שגרמו לתיסכולים אצל הרופאים, היות ולא ניתן היה לרפאם. אחת משיטות הריפוי היתה לפתוח את האונה הקדמית של המוח ולהוציא כל פעם חלקים קטנים ממנה. זה ידוע כניקור האונה הקדמית.

במוח הגדול יש אזורים שונים לכל תיפקוד: אזור לתיפקוד מוטורי, לתחושות, לקואורדינציה, לשפה, לדיבור, לשמיעה, התנהגות, מוטיבציה, רגשות וכך הלאה.

היכולת האינטלקטואלית קשורה במוח הקדמי. כאשר עושים לובוטומיה (הוצאת המוח הקדמי), מאבדים את היכולת לפתור בעיות מסובכות, אין עקביות או רצף בפעילות, אין חיוניות, אין היגיון בחיים. ישנו פיזור תמידי. החולה רוצה כל הזמן לשנות את המועדון, האישה, החברים. לאנשים אלה אין מוסר חברתי, הם אינם יודעים איפה לקיים יחסי מין ואיפה לעשות את צרכיהם. השפה נשארת, אבל החשיבה מבולבלת ולא הגיונית, כמו בשיכרות. אין לנבא מה יעשה אדם כזה. רגע אחד הוא יהיה עדין ובמשנהו אלים.

מדענים חושבים שהפעילות המרכזית והגבוהה ביותר של המוח היא יכולת החיזוי, היכולת לראות מראש את התוצאות, לתכנן את העתיד, להתנהג בצורה אחראית ולהבין את תוצאות מעשינו. אלו אחדים מהדברים שהמדע מבין לגבי המוח. אבל מנקודת מבטנו, למה מתכוונים כשמדברים על עידון התיפקודים הגבוהים? מהי הרגישות של המוח?

גירוי מרכזים שונים במוח ברצף מסוים, יוצר מחשבה. רק כאשר כל המרכזים במוח פועלים בצורה יעילה והרמונית יכול להיות סדר במוח. הסדר הזה אינו הצד הנגדי של האי סדר, הוא לא היפוכו. רק כאשר סדר כזה מתקיים במוח, אפשר להגיד שהמוח רגיש.

לדברי קרישנמורטי*: "רגישות שונה לגמרי מעידון. רגישות היא מצב שלם, היא כוליות, ואילו עידון הוא תמיד חלקי. אין רגישות חלקית. או שזה המצב של האדם בשלמותו, של כל התודעה, או שהיא לא נמצאת בכלל. אי אפשר לרכוש אותה בחלקים, אי אפשר לטפח אותה, היא אינה תוצאה של ניסיון או מחשבה, היא לא מצב של רגשנות. יש לה איכות של דיוק ללא טונים מיותרים של רומנטיקה או דימיון. רק הרגיש יכול לעמוד פנים אל פנים עם המציאות מבלי לברוח אל כל מיני מסקנות, דיעות והערכות…

בימינו משתמשים אנשים במחשֶׁבים לכל מטרה. משווים את המוח האנושי למחשֶׁב, היות ולשניהם יש כניסה ויציאה. המחשבים המשוכללים הם אלה שיש להם זיכרון ביחד עם הכניסה, אבל למחשבים המשוכללים ביותר אין כל כך הרבה מיליארדים של שבבים כמו שיש במוח. שום מחשב אינו משתווה למוח מבחינה מבנית. המוח האנושי אינו מוח של יום אחד, הוא המוח של האנושות כולה, ומכיל שכבות על גבי שכבות של זיכרון מגובש. הזיכרון נחלק לשלושה חלקים:

1. זיכרון מיידי
2. זיכרון ביניים
3. זיכרון מלוכד, מגובש

הזיכרון המגובש יכול להיקרא גם זיכרון מושרש. לא רק זיכרון ילדות, אלא זיכרון של כל דבר מן העבר שטבוע במוח – כל האורגניזמים, החל מהאמבה ועד בודהא, הכל נשאר במוח האנושי. מי יקרא את הספר הזה? מי שואל את השאלה הזאת? מי "אני"?

הזיכרון המאוחד, שהוא המוח הקדום בשלמותו, הפך לרשת של כל תשובות העבר, שצברה ויצרה את הגורם הפסיכולוגי של הזמן, לא הזמן הכרונולוגי.

יש לנו כאן ענין עם הפעילות הפסיכולוגית של המוח, המיינד, התודעה – גם פרטית וגם אוניברסלית – תשוקה, כעס, חשדנות, רמאות, גאווה וקנאה. אחרת, מהי המשמעות של חיי אדם?

במוח הקטן יש אזורים הקשורים עם רעב וצמא, וכן עם אלימות. נוסף לכך יש האזור של סיפוק הרעב. אם תשמר הרגישות של האיזור הזה, הוא יגיד לך: "מה שאכלת אינו נכון, הכמות שעליך לאכול היא רק זאת". עליך להקשיב לו. האזור הזה אינו תוקפני או אסרטיבי, הוא רק מציע, ואם אינך מקשיב הוא אומר: "בסדר, אתה חופשי, המשך בדרכך". ואז אתה ממשיך לאכול בלי סוף וגם מתייעץ עם רופאים כיצד להוריד במשקל. הרופא ממליץ על גירוי חיצוני, בזמן שאתה בגדת ברגישות שלך, שהיא פנימית.

מדענים מצאו איזורים של גמול ועונש במוח האנושי, ובמיוחד במוח קוף השימפנזה, שנחשב למפותח וקרוב ביותר לזה של האדם. לכן הרבה ניסויים איומים נעשו על קופים אלה. כאשר מסלקים את האונה הקדמית של המוח, אין הבדל בין אדם לשימפנזה. ניסויים אלה הראו איך התגמול והעונש פועלים. תגמול פירושו התנסות נעימה, ענישה פירושה ייסורים. אם מגרים את אזור התגמול אצל חולדה, היא נהנית עד כדי כך שהיא מוותרת על המזון וממשיכה ללחוץ על הכפתור, מאות פעמים. באותה צורה אם המתג החשמלי מחובר לאזור הענישה, יש דחייה מוחלטת. אם אין אפשרות של בריחה התוצאה היא אלימות ובסופו של דבר – מיתה.

אזור הענישה הוא בעל עוצמה גדולה ואילו אזור התגמול חלש מאוד. הוא אף פעם לא דוחף כמו אזור הענישה. השאלה המתעוררת היא, האם זוהי הסיבה שלרוע יש יותר אנרגיה מאשר לטוב?

אני מצטט קטע מתוך ספר פיזיולוגיה סטנדרטי: "מחשבה יוצרת זיכרון, והיא קשורה גם לשפה. תפקיד הזיכרון: לתת לאדם את חווית ההתנסות בתחושות המקוריות – למרות שבעצם זהו רק זיכרון התחושה, וזאת ללא ההתרגשות".

במקרה זה ה- input (הכניסה) לא מתקיימת, אבל כל ההתניה של המחשבה במוח מספקת את התחושה, ועל ידי כך ישנו ה-output (ההוצאה החוצה), שאין לה שום קשר עם הכניסה. המחשבה לא רק הובילה לזיכרון ויצרה שינוי פנימי, אלא גם עושה את ההחלטות…

החשיבה היא שמדמיינת אינסופיות ואומרת "לא היום, מחר". החשיבה היא שמכתיבה לנו כל פעם את השאלות שאנחנו שואלים. אם אין רגישות, החשיבה תמשיך לפעול, אבל כל זמן שיש חשיבה לא יכולה להיות רגישות. האם יכולה להתקיים אינטליגנציה, או תובנה, בלי רגישות? מהן השאלות השונות שעולות בדעתנו אחרי שהבנו, שהחשיבה היא הגורמת לכל הבעיות הללו?

אם כן, מהי אינטליגנציה? איך אינטליגנציה יכולה לתקשר עם חשיבה? האם זה אפשרי? חשיבה היא תמיד חסרת ביטחון, לכן היא ממשיכה לחפש. לאינטליגנציה אין חוסר ביטחון, לכן אינה מחפשת.

החשיבה, בהיותה גורמת הצרות, תמיד שלטת… כך אנחנו נתנו את התפקידים הטובים ביותר לחשיבה גורמת הצרות. האינטליגנציה לא תתקשר עם החשיבה, כל עוד המוח אינו רגיש ולא מתפקד בסדר הנכון.

יכול להיות שלחשיבה הוענק תפקיד של הגנה על האורגניזם, אבל היא מבצעת לא רק את התפקיד הזה, אלא יש לה את האמביציה לשלוט בפעולות הפסיכולוגיות של האדם. כך נוכל להרשות לחשיבה רק את תפקיד תחזוקת הגוף, ולהגיד לה בעת הצורך, "עכשיו תשתקי, זה אינו התפקיד שלך!". כמו אלכסנדר הגדול, או נפוליאון, שכבשו עמים זרים, כך החשיבה כובשת כל אחד מאזורי המוח. אז האינטליגנציה אומרת: "אם את רוצה לנהל את ההצגה, נהלי אותה. אני יוצאת מהמשחק."

… קרישנמורטי אומר, שהתפקיד האמיתי של הנוירון הוא פנימי. אבל הנוירון אינו מוכן לתפקד בדרך הזאת כל עוד ישנם גירויים חיצוניים, ומסיבה זאת כל עוד יש תגמול וענישה, אף ילד לא ילמד בצורה אמיתית. הוא ילמד בצורה אקדמית. אנחנו נוכל ליצור איינשטיינים, היטלרים, נפוליאונים ודמויות חשובות אחרות, אבל בשיטת התגמול והענישה לא נייצר אנשים כמו קרישנמורטי, רמאנה מהארישי או אנני בזאנט. זאת אולי הסיבה שבודהא וקרישנמורטי לא למדו אף פעם בבית-ספר.

איך יהפוך אדם לבלתי-מותנה? זה לא יכול לקרות אלא אם יש מודעות לכך, בלי בחירה. משיכה ודחייה, גמול וענישה, כל הניגודם האלה חד הם. אי לכך צריכה להיות מודעות חסרת בחירה, כדי להעמיד את החשיבה במקומה הנכון, ורק אז תיוולד הרגישות. זוהי התעוררות האינטליגנציה, שהיא בלבד מהווה מצב של חופש. אנחנו תמיד חושבים, שהחופש טמון ביכולת הבחירה, כך שאנחנו מרשים לכל מטען הזיכרון האנושי לפעול, ואומרים: "הינדי, מוסלמי, בודהיסט או יהודי".

האם אפשרי למצוא את התשובות הנכונות כאשר החשיבה היא גם הגורם לבלבול וגם עושה את ההחלטות? זה כאילו אני מאשים את עצמי ושופט את עצמי בו-זמנית.

קרישנמורטי אומר, שחשיבה אינה יכולה להתבונן במותה. אינטליגנציה אינה נולדת ואינה מתה. כאשר ישנה התעוררות של אינטליגנציה, היא מסוגלת להדריך את החשיבה.

השער אל אמודעות סגור על ידי החשיבה, שאומרת: "אני מגינה עליך מפני הכאוס החיצוני". כל הבלתי ידוע נמצא שם, אבל אנחנו רוצים להישאר בידוע. בידוע אנחנו רוצים את הנצח, את האינסוף, ובידוע אנחנו רוצים שהחשיבה לא תגרום לצרות.

קרישנמורטי אמר פעם שתפקידו העיקרי של האדם הוא להגיע לחופש מה"אני". ההתניה של החשיבה מקורה ב"אני", וטבע ה"אני" הוא לחלק ולהפריד. אנחנו אומרים לעצמנו: "אל תעשה חלוקה, כי זה לא נוח לי". כך אנחנו גורמים להתנייה על התנייה, וזה רק מגביר אותה. אי אפשר להשליט סדר על ידי ארגון האי-סדר. את האי-סדר חייבים לסלק כליל, ורק אז הרגישות אפשרית. בלעדיה שום דבר לא יהיה במקומו הנכון.

* ג'ידו קרישנמורטי ‏ היה פילוסוף ומורה רוחני הודי אשר במשך כ-60 שנה קיים שיחות בכל רחבי העולם בנושאים כמו מודעות עצמית, טרנספורמציה של המוח, מערכות יחסים, חינוך, יצירת שינוי חברתי, ושלום עולמי.

[1]  William Blake