מירנה אפרתי, מורדיאן
כל בוקר אני פוקחת את עיני, השמש זורחת, הציפורים מצייצות.
אור השמש מלטף את אימא אדמה, את ילדיה הצמחים, את בעלי החיים, נותן חומו, אנרגיית חיים נפלאה.
לעיתים אני רואה, לעיתים אני קשובה, לעיתים נדמה כאילו הכל שם או לא שם – זה לא חשוב, זה לא בשבילי, הרי, זו דרכו של עולם.
בימים שאני מבחינה בבוקר הנפלא אני מבחינה באור, האור האלוהי הנושק לכל הברואים: נותן חיים, נותן אהבה, נשימה, מרווה, משביע, מעלה חיוך, מחבק ואוהב… ופתאום – כל עלה כאילו מחייך, כל כלב בדרך מברך לשלום, האוויר מלטף בברכה והאנשים, האנשים קסומים ומלאי הפתעות. כל שיחה הינה לימוד, כל חיוך במעלית וברכת שלום הינה הוקרת תודה, כל ספר שנפתח מלמד עולם ומלואו.
אך לעיתים אינני קשובה ונדמה שהבוקר שם, אך הוא כלל לא עלה.
אין נשיקות, אין חום, היכן האהבה? הברכה? היכן החיים? המתנה?
כל עלה נדמה נושר, כל כלב נדמה נושך, כל קרן שמש נדמה שורפת, כל מבט אדם נדמה זועף. היכן האור? לאן הלך? הלא היה כאן אתמול ופתאום ברח…
אין כוח לקרוא, אין חשק, אין מסר. אך פתאום חיוך קטן מתינוקת ברוכה מזכיר לי את כוחו של האור ששוכן בנשמה, ופתאום אני מתעוררת באמת, פוקחת את עיני, ולא לאור השמש אלא לאור הנשמה, לאור שבפנים, זה שנותן חיים, משמעות, אהבה וכוח, עוצמה.
זה שהוא הכל בכל, וזה… זהו הקשב, זו המודעות, זו ההתעוררות לחיים עם מסר, פשר, תובנה, חיים של נתינה ואהבה. זה אלוהים בכל פינה, זו המתנה – הקשב פנימה, הקשב לאור, לאהבה.