"האמיתות הניצחיות" – פרק שלישי – רוח החיים

בכול יש חיים. בתוכנו יש רוח-חיים. יש רוח-חיים בכל אטום, בכל חלקיק, קטן ככל שיהיה. מספר גדול לאין שיעור של "רוחות-חיים" מקיף אותנו כל הזמן. חלקן רוחות-חיים של אש; חלקן רוחות-חיים של אוויר; חלקן רוחות-חיים של מים וחלקן, רוחות-חיים של אדמה. החיים ורוחות-החיים הם שיוצרים את כל הצורות, בין אם הן קליפת האדמה, האבן, הפרח, ובין אם הפיל או האדם. החיים שבכל הצורות האלה הם שבונים אותן והורסים אותן. אפילו צורת האבן תעבור מן העולם בסופו של דבר; אך רוח-החיים, שהיתה פעם בתוך צורה זו, עדיין תהיה חיים, בעפר או בצמח.

הגופים שלנו מורכבים מכל מיני סוגי "חיים" – חיי-אדמה בעצמותינו, חיי-מים ב-.. ובכן, היכן הם? ואנחנו יודעים שחיי-אוויר מצויים בכל חלק מגופינו; אנחנו נושמים אותם פנימה ונושפים אותם החוצה. זאת ועוד, לא רק שיש לנו חום, או אש, בגופינו, אלא מה בדבר ה"ניצוץ" שעף כשאנחנו נלהבים, או כשאנחנו נרגזים? כל "רוחות החיים" האלה הן אותם חיים, אך לחלקן יש תפקיד אחד לעשותו, ולחלקן תפקיד אחר. לחלקן יש אינטליגנציה השייכת לריאות, ולאחרים זו השייכת למוח; אך האין זה מוזר שהגוף הזה, שנראה כה נפלא במה שהוא יכול לעשות, אינו יודע דבר כשאנחנו יצאנו ממנו? (כלומר, לאחר מה שאנחנו מכנים מוות). הוא אינו יכול לנוע כלל, ורוחות-החיים של כל האיברים מפסיקות לפעול ביחד. הן מתחילות להיאבק, וממשיכות להיאבק עד שכל הגוף הרוס ואיננו. וגם אז, "רוחות-החיים" עדיין חיות. הן אינן יכולות "להסתלק" מן החיים, כפי שהציפור אינה יכולה לצאת מן האוויר שבתוכו היא עפה.

ובכן, אם זה מה שקורה לגוף כשאנחנו מחוצה לו, האם לא כדאי לנו לדעת מהי העבודה שלנו עם הגוף, כאשר אנחנו בתוכו? האם לא נוכל לראות, אם כך, שאין לנו עוד חיים נפרדים ואחרים מכל אחינו, כי אז הלב, או הקיבה, או הנשימה שבגופינו יוכלו לומר, "אני הכל; אני נפרד מכל התנועות האחרות שבגוף".

מה יהיה על גופנו אם הלב יאמר: "לא איכפת לי מה יקרה לקיבה"?. ואז, נניח שהקיבה תאמר: "לא איכפת לי מה יקרה עם הריאות; כל מה שאני רוצה זה להתמלא ולקבל מה שאני רוצה". מה יקרה אם המוח יאמר: "אין לי צורך בגוף. אני הדבר העיקרי בגוף הזה, ואני רוצה רק להמשיך הלאה מבלי להיות טרוד בשאר החלקים שלו, שתמיד כואבים ומפריעים להתקדמות שלי". האם אתם חושבים שהקיבה תוכל לעשות את עבודתה לאורך זמן, להעביר את המזון אל הדם ואל העצמות והשרירים? האם אתם חושבים שהלב יוכל להמשיך לפעום לאורך זמן, ולהזרים את הדם בגוף? וכמה זמן ייקח למוח כזה עד שיחלה גם הוא?

אנחנו יכולים לקרוא לעצמנו רוח-חיים קטנה אחת, או אטום בגוף הענק של החיים, ואז יתברר לנו שכשאנחנו פוגעים בחלק כלשהו מאותו גוף ענק, אנחנו בעצם פוגעים בעצמנו. עלינו רק לזכור, שמה שאנחנו עושים באין רואים פוגע יותר מכל; מה שאנחנו חושבים ומרגישים הוא שמסייע או מפריע. האם שמנו לב אי פעם למה שקורה כשאנחנו מתרגזים, או מתנהגים באנוכיות? כשאנחנו לוקחים מה ששייך לאחר, לשבח או לגינוי? כשאנחנו מנסים להשיג משהו, שאינו מגיע לנו? כשאנחנו עושים לאחר עוול? כשאנחנו מדברים אל אחרים בצורה בלתי אדיבה? או, האם קל יותר לראות מה שקורה כאשר אחרים מתרגזים, או מתנהגים באנוכיות ,או בצורה בלתי אדיבה כלפינו? אנחנו רואים מה שהם עושים, ויחד עם זאת איננו מבינים, שהם המראות שלנו, כדי שנראה בהם את עצמנו!

התאוסופיה היא מראה לראייה פנימית. אבל לא נוכל לראות הכל בבת אחת; ראייה פנימית מגיעה לאט. לכן, גם אגדות ומשלים הם מראות טובות בשבילנו. אגדה היא סיפור, שבאמצעותו אנחנו לומדים אמת כלשהי על עצמנו, דרך הדיבור וההתנהגות של בעלי חיים, או צמחים, או כל הצורות האחרות של חיים. כמובן, רק לאדם יש יכולת לדבר, אך איננו אוהבים לשמוע את האמת הפשוטה על הדיבור הטפשי, המזיק שלנו. אנחנו יכולים להאזין ולצחוק, או ליהנות כאשר בעלי חיים נראים במראה ואולי, לעתים, אנחנו רואים משהו מאותו בעל חיים בתוכנו! לכן, הקשיבו למשל זה:

החיים – משל
פעם אחת נפגשו מלך האוויר, מלך האש, מלך האדמה ומלך המים, כדי להחליט מי מהם גדול יותר והכי מתאים למלוך, על כל עולם הטבע ועל האדם.
הם רבו על כך במשך זמן ארוך, וחשבו שהגיע הזמן ליישב את הבעיה; לכן הזמינו כל דבר בעולם להגיע, וביקשו מכל אחד לומר מי מהמלכים צריך, לדעתו, להיות האחד הגדול שימלוך על הכל.
זה היה כמו מסיבה נהדרת, רק מאוד רצינית, מפני שלדעתם זו היתה החלטה כל כך חשובה.
הרוח והגל, השמש והירח והכוכבים היו שם; הרעם והברק הגיעו יחד, ההרים וכל ארבע העונות (מי יודע מה הן?); פיות הפירות ופיות הדגן, שדוני הפרחים והעצים, הדגים, הציפרים, חיות הבר, הדבורים, החרקים והחיפושיות, – כן, כל דבר שתוכלו לחשוב עליו! (מי יכול לחשוב על דבר אחר?)
כן, הכול היו שם מלבד האדם. הוא כנראה לא חשב שחשוב להגיע. אבל אמא-טבע הייתה שם, יושבת על כיסא גבוה מאוד, שממנו יכלה לראות כל מה שמתרחש. (האם אתם חושבים שכיסא גבוה זה היה השמיים?)
הם היו צריכים שופט, וכולם הסכימו שחיים תהיה השופטת הטובה ביותר כדי להחליט בין המלכים; כך שכשהגיעו, חיים עמדה לפניהם וכולם ראו אותה.
היא הייתה לבושה בבגד בעל הצבעים הבוהקים ביותר שראיתם מעודכם. הוא היה כה מבריק עד שהיה מכאיב לעיניכם להתבונן בה, כמו בעת שמתבוננים בשמש, אתם יודעים, וכולם כיסו את עיניהם. אך כשחיים ראתה זאת, היא דיברה אליהם בעדינות וברכות כזו שנשמעה כמו המוסיקה המתוקה ביותר, וכולם נעמדו והתבוננו בה שוב. הפעם, הבוהק לא סינוור אותם אלא כאילו מילא אותם כליל במחשבות אוהבות ובאושר.
ואז קרה דבר נפלא. כשהם התבוננו בחיים, השמלה שלה החלה לשנות את צבעה – מאדום זוהר לכתום מבריק, ואז לצהוב ולירוק הנפלא ביותר, כמו אור השמש על הדשא; ואז לכחול ולכחול כהה יותר, ואז לסגול, כל הזמן בהקה וזהרה באור, כמו קרני השמש.
ובכן, מה אתם חושבים שקרה כשהם הביטו בריקוד הנחמד של הקרניים הזוהרות של החיים? פתאום הם ראו, שאותן קרניים זהרו גם דרך כל אחד מהם; והם כל כך הופתעו! אתם מבינים, הם תמיד חשבו שלכל אחד יש החיים הקטנים והנפרדים של עצמו, שונים משל כל אחד אחר – כשבעצם רק הגופים שלהם היו שונים זה מזה. וכעת אור-החיים היה כה חזק, עד שיכלו לראותו זוהר דרך כל אחד, ודרך החיים עצמם, וכולו היה אותם חיים עצמם – לא שונים בקשת מאשר בשושנה, לא שונים בחיפושית מאשר בדבורה, או בשירת הציפרים, או בשירת העצים.
כמובן, כל זה היה נחמד מאוד, אבל כל אחד מהם יכול לראות רק את כל האחרים; הוא עדיין לא יכול לראות את עצמו. אתם יודעים שאינכם יכולים לראות את עצמכם אלא אם אתם מתבוננים במראה? וחיים עדיין לא הראתה לכל אחד, במראת הקסם שלה, שאותם חיים זהרו דרכו כמו דרך כל האחרים.
אז כל אחד חשב, כמובן, אותה מחשבה: מכיוון שיכול היה לראות בתוך כל האחרים את אותם חיים, הוא חשב שהוא עצמו בטח שונה!!! עטלף קטן טיפש אחד עף החוצה ואמר להם שהוא יכול לראות דרך כולם, אך אף אחד לא יכול לראות דרכו – כך שהוא צריך להיות השליט שלהם! הוא טפף וניפח את חזהו, וכולם צחקו ממנו מאוד. הוא נפגע והתמוטט לגמרי ונפל על ערימת אבנים!
פתאום קרה משהו. המלכים התחילו לחשוב, שלא קיבלו מספיק תשומת לב. כל אחד מהם, כדי להראות שהוא יותר חזק, החל לעשות דברים נוראים! המלך אש התחמם והתחמם וכמעט שרף את כולם. הרוח נשב כה חזק ובקול, עד שקרע את כל העצים והסלעים ממקומם ועשה רעש נורא. המים נפל בגשמים חזקים והאוקיאנוסים שטפו הכל. הארץ הרעידה את ההרים והגבעות. השמש הסתירה את פניה ולכולם היה קר, והם קפאו, והכל היה חשוך; ואי אפשר היה לראות חיים בשום מקום. הו, זה היה נורא!
אתם זוכרים שאמא-טבע התבוננה בכול כול הזמן? והיא חשבה שהגיע הזמן להתערב. אז היא נעה קדימה והניעה בראשה, וציוותה על כולם להירגע: "אתם כל כך אנוכיים!" היא אמרה, "האינכם רואים שכשכל אחד מנסה להשיג לעצמו את הטוב ביותר, הכל מתקלקל ואף אחד לא משיג דבר? תיכף כל הגופים שלכם היו נהרסים עד כדי כך שלחיים לא היה איפה לחיות, והיא הייתה צריכה ללכת מכאן. היא כמעט הלכה, אבל אולי אוכל לקרוא לה בחזרה; כי אתם יודעים, היא לא יכולה למות לעולם".
אז אמא-טבע קראה וקראה, וכולם חיכו, נכלמים ומצטערים על מה שעשו, וקיוו שזה לא היה מאוחר מכדי לנסות שוב. פתאום שוב זרח האור הנפלא, וחיים עמדה לפניהם יפה מאי-פעם! עיניה היו כה נוצצות ובהירות, וכשהם התבוננו בהן הם הבינו, סוף סוף, ששם הייתה המראה הקסומה, כך שהם ראו את עצמם ממש לפני שראו את כל האחרים; והם ידעו שאלה אותם חיים-אור-נשמה-עצמי בכול אחד – כולם באחד, ואחד בכולם.
בהתאם למה שאנחנו חושבים שאנחנו, כך אנחנו. ובהתאם לאיך שאנחנו חושבים שהאחרים, אנחנו עושים להם. אולי כעת אנחנו רואים שאנחנו חיים. לכן, הבה נקרא סיפור משותף ל"חיים", בסיפור על המטאטא.

"רוחות החיים" – סיפור
לפני זמן רב מאוד בהודו, נער בן שתים-עשרה נלקח על ידי הוריו לבית הספר של האנשים החכמים, כדי שיוכל ללמוד להיות חכם וקדוש, וגם לעזור לאחיו בני-האדם. אבל למעשה, הנער העדיף להישאר עם אחיו ואחיותיו וחבריו, לשחק במשחקיהם, לשוטט בשדות כשרצה ולשחות בנהר כשבחר בכך. המקדש היפה שבו לימדו האנשים החכמים נראה לו בודד וקר. השיעורים לא נמשכו כל היום, למרות שלעתים עניינו אותו, והמטלות שהיה עליו לבצע מידי יום כדי לשמור על הבניין שבו גר הרגיזו אותו יותר ויותר.
בוקר אחר בוקר אפשר היה לראות את סוּבָּא מטאטא את חדר-הכיתה בהצלפות מטאטא עצלות, ואז נח ליד הדלת הפתוחה וחושב על חבריו בעיר, שתפקידם היחיד היה לשעשע את עצמם. כעס חם כנגד המקום הזה של החכמים והמטלה שעליו לבצע היה מאדים את פניו, וכשהלך בשביל הוא בעט באבנים ברוגז חסר אונים וגם דחף הצידה בכעס את ענפיו של שיח שצמחו קצת אל מעל לשביל.
אף אחד לא יודע אם אותו נער עיקש ואנוכי היה אי-פעם לאדם החכם שהוריו קיוו שיהיה – מורה לנערים אחרים – אך חמישים שנה לאחר ילדותו, נער אחר עם אותן משימות יומיות הגיע אל מורו ושאל:
"מורי, תפקידי לטאטא את חדר-הכיתה מידי יום, והשבוע ניתן לי מטאטא חדש. המטאטא הזה כה שונה מן הישן, אינני יכול לגרום לו לטאטא היטב. הוא חזק ונוקשה וכשאני אוסף את האבק לערימה קטנה, פתאום קצהו של המטאטא מיטלטל והאבק מתפזר שוב. אולי אוכל לקבל בחזרה את המטאטא הישן שלי?"
"בני", ענה המורה במתינות, "אני חושב שאתה יכול להצליח יותר". הוא הביט בריכוז במטאטא המרדן, ותמונתו של נער מלפני חמישים שנה ניצבה מול עיניו. הוא פנה שוב בנועם אל גַארְגְיָא הקטן, ואמר:
"חוסר הסבלנות והכעס של נער עצל מצויים במטאטא הזה. לפני זמן רב הוא עבר מידי יום ליד השיח שמענפיו המטאטא הזה עשוי, וכשהסיט אותו הצידה בכעס, הוא העביר אליו אטומים נרגזים מגופו. למדת איך הגופים שלנו משתנים כל הזמן, נפטרים מאטומים ישנים ולוקחים לעצמם חדשים – וצורות החיים האחרות לוקחות לעצמן מה שאנחנו נפטרים ממנו, ומחזירות לנו אותם. לא מוזר שהמטאטא הזה בלתי נשלט, כשכל כך הרבה אטומים שלו הושפעו על ידי חוסר סבלנות וכעס".
"אך אמרתי לך שאתה יכול להצליח יותר מאשר לסלק אותו הצידה. אמור לי, האם יש לך סבלנות, בני?"
"אני מנסה למלא את המטלות שלי היטב, מורי, אך כעת אני רואה שאוכל להיות יותר סבלני".
"אם כך, גלה סבלנות כלפי המטאטא הבלתי נשלט הזה, נערי, ובתוך שלושה חודשים הבא אותו אלי שוב".
לאחר שלושה חודשים, הנער הגיע אל מורו וחיוך על פניו, המטאטא בידו, ואמר:
"מורי, המטאטא למד היטב. עכשיו הוא יותר טוב מזה שרציתי בחזרה."
"טוב, בני", ענה המורה. "אכן הוא למד היטב. וכעת אני יודע שלך יש סבלנות. רק נער סבלן יכול ללמד ולשנות את המטאטא הזה, שלפני כל כך הרבה שנים עשו לו עוול בשל חוסר סבלנות וכעס."

"האמיתות הניצחיות" – פרק שני – האמת

מאת מחבר לא ידוע
עברית: ענת כהן

לנשמות בוגרות בגופים צעירים

האמת פשוטה. האמת מכריזה על עצמה. כשאדם אומר שקו ישר הוא הדרך הקצרה ביותר בין שתי נקודות, הוא יודע שכך הדבר. היש מקום להתווכח על זה? קיימת רק אמת אחת ביחס לכל דבר – ביחס לעולם וביחס לעצמנו. אין זה חשוב כמה רבים ושונים ההסברים שאנשים נותנים לאמת, האמת נשארת תמיד אותו הדבר, אינסופית, בלתי משתנה. אבל בתאוסופיה, לאמת האחת יש שלוש "פנים", או "זויות", או "היבטים". אנחנו מכנים אותם שלוש האמיתות. ייתכן שאבותינו ואמותינו מכנים אותם "שלושת העיקרים"; אך הם עשויים ממש מאותם רעיונות! גדולים ככל שייראו לנו כעת המסתורין של דברים רבים, הבנה ממשית של שלוש האמיתות תביא הבנה שלהם, ושל כל שאר הדברים.

לאמת הראשונה יש לנו שמות רבים, ועם זאת כל השמות יחדיו אינם יכולים לתאר אותה. אין גבול למספרם של השמות והתוארים שניתן לתת לאמת הזו. האם חשבנו אי-פעם איך נוכל להתמיד ולספור כל חיינו, ובכל זאת יהיה עוד מה לספור? כך שהמילים הממעיטות ביותר בתאורה הן המילים הטובות ביותר למחשבתנו. כשאנחנו אומרים, זו היא הסיבה והמקור של העולם ושל עצמנו, איננו יכולים לדמות לפי זה תמונה של דבר או של אדם. נוכל רק לחשוב, זה ממשי – זו הממשות האחת. וכשאנחנו אומרים, אלה חיים – רוח – תודעה (על המילה האחרונה אנחנו חייבים לחשוב הרבה!), איננו יכולים לראות במחשבתנו דבר שאפשר להשוותו למילים אלה. אבל, אנחנו יכולים לחשוב עליהן יחד כעל אחד, וכשאנחנו שומעים אחת מן המילים, האחרות קופצות למחשבתנו יחד איתה.

ובכן, אם כל הדברים באים מ-חיים, רוח, תודעה, כך גם אנחנו! אבל יחד עם זאת לא נחשוב: "הרוח שלי", "התודעה שלי", "החיים שלי". האם לא יהיה זה טפשי שקרן שמש על פני האוקיאנוס השקט תאמר "השמש שלי"? כי בכל מקום אחר בעולם יהיו קרני השמש ממש אותו חלק מן השמש כמוה. כל קרני השמש באות מן השמש; לא יהיו קרני שמש בכלל ללא השמש. כך שקרן השמש שעל האוקיאנוס הפסיפי תהיה נבונה יותר אם תאמר בשמחה לקרן השמש שכנתה, שקורנת על הגל הבא: "גם את מן השמש. על האוקיאנוס האטלנטי קורנות אחיות רבות שלנו. גם הרחק ברחובות הערים קורנות אחיותינו ומאירות".
כל בני האדם הם אחינו, מפני שהחיים שבנו זהים לחיים שבהם. כל החיות והציפרים והזוחלים והצמחים והאבנים הם אחינו, מפני שגם הם חיים.

סימני חיים
לא חשבתם שאבנים חיות? ובכן, הן חיות. האם מעולם לא ראיתם ניצוץ זוהר מאבן, כאשר מכה בה פרסת סוס? אבנים אינן זזות כמונו; הן אינן נעות-מעצמן; אך מבפנים, האבן היא תנועה מתמדת של אטומים מסתחררים. לא היתה תנועה כזאת ללא חיים. אותו סוג של תנועה פנימית מתרחשת בתוך השולחן שלנגד עיניכם ובתוך קירות החדר. מפני שאנחנו מאוד דוממים כשאנחנו ישנים, אל לנו לחשוב שלא מתרחשת תנועה בתוך גופינו. מחזור הדם פועל; הריאות נושמות, מערכת העיכול ממשיכה לעבוד – שלא להזכיר סוגי תנועה אחרים, של תודעתנו! מוטות של ברזל ושל פלדה אינם נראים "חיים", אבל אם אין בהם חיים, למה אומרים על מכונות שהשתמשו בהם הרבה שהן "עייפות", ושאם נאפשר להן לנוח מספיק, הן יחזרו לכוחן וליעילותן הקודמים?

לצמחים יש אינטליגנציה
האם הבחנתם שלצמחים יש דם ועצבים כמו שיש לנו? לא, לא אותם סוגי עצבים ודם, כמובן, אלא סוג של דם (איך נוכל לכנותו?) שמעביר הזנה כמו דמנו שלנו, וסוג של עצבים שחש פגיעה, או יחס טוב, כמו עצבינו. מדען הינדי דגול, סר צ'וּנְדְרָה בְּוֹסה[1], ערך ניסויים רבים להוכיח זאת. כך שנוכל לשאול את עצמנו: איך זה שפרחים יצמחו אצל אדם אחד, ואצל אחר יקמלו וימותו, למרות שלמראית עין שני האנשים נתנו לצמחים אותו טיפול? האם לא תהיתם לעתים אם כלבים וסוסים וחתולים חושבים? כן, הם חושבים בדרכם. כשכלב רואה את המקל שאדונו היכה אותו בו אתמול, הוא נרתע; אך כשהמקל מחוץ לטווח ראייה, אין חשיבה אודות המקל, אף לא אודות מה שהאדון עשה עימו. מאמני כלבים אחדים לימדו אותם איך לומר מילים, אבל כשהמאמן אינו בטווח הראייה של הכלב, הכלב אינו מתייחס להוראותיו של אדם אחר המנסה לגרום לו לומר מילים. וכן, לימדנו את ידינו לעשות דברים רבים, באופן אוטומטי; אבל, אם אנחנו ישנים – איננו "שם" ¬– הידיים דוממות. כשאנחנו שוב "שם", ורוצים שהידיים תפעלנה, אז הן "זוכרות". נוכל לומר: "אני חושב שכלב חושב". אבל הכלב אינו חושב: "זהו ילד ואני כלב, הילד חושב באופן אחר מזה שאני חושב". הכלב רואה דברים רבים, אבל אינו חושב לעצמו איך דבר אחד שונה מאחר.

לבעלי חיים אין מודעות עצמית
הראייה הממשית אינה באמצעות העיניים, אלא באמצעות המיינד; היא בתוך עצמנו. כשאנחנו עוצמים את עינינו ולא רואים דבר מלבד אפילה, אנחנו שם, יודעים שהעיניים אינן רואות את העצים והפרחים והבתים שראו לפני רגע. ואז, אנחנו יכולים לזכור את כולם, לראותם בעיני רוחנו, במיינד. אנחנו יכולים גם לראות רעיון; אבל את הסוג הזה של ראייה נוכל לכנות בשם "תפישה" (perceiving). הכלב כנראה יודע הרבה מאוד, אך הוא אינו יודע שהוא יודע. הוא רואה הרבה בעיניים הפיזיות שלו, אך אינו רואה בעיני רוחו. הוא רואה תנועות; הוא אינו רואה רעיונות. מרבית ה"תפישה" שלו מרוכזת בתחושות של רעב, צמא, חום וקור.

העצמי הממשי (העצמי הגבוה)
בכלב יש אותם חיים כמו בנו. הוא רואה באמצעות אור כמונו, אם גם רק באמצעות סוגים מסוימים של אור. הוא מודע, אבל אין לו מודעות-עצמית. לכלב אין אותו סוג של מוח שאל תוכו יכול לזרוח אורו של המיינד. הוא אינו יכול לומר או לחוש "אני". הוא אינו זוכר מה שקרה בשבוע שעבר; הוא אינו מתכנן משהו לעשותו בשבוע הבא. בעל חיים שרגלו נלכדה במלכודת יכרסם את רגלו כדי להימלט. כך שהוא אינו מודע אפילו לעצמי הגופני שלו. אבל, אפילו תינוק זעיר יודע כשהוא חש חוסר נוחות ובוכה לתשומת לב. מוקדם מאוד הוא בוחן את אצבעותיו ואת בהונותיו; התינוק ממש רואה אותן. אנחנו, ילדות וילדים, נשים ואנשים, יכולים לראות ולהבין את כל היצורים מסוגים אחרים, ממש כמו את עצמנו. אנחנו יכולים לראות ולדעת שכולם אחינו, מפני שחייהם באים מאותה אחדות חיים, אותה רוח אחת, שממנה באים חיינו. אנחנו יודעים, תופשים, חושבים, בעלי מודעות-עצמית.
האם הבחנתם אי-פעם שאח או אחות תינוקות אינם אומרים "אני" לפני שהגיעו לגיל שלוש? עד אז, הם מדברים על עצמם כפי שאחרים מכנים אותם – אולי "תינוק", או "בובי" או "ג'ני". אבל כשהם אומרים "אני", אנחנו יודעים שיש עימנו אדם ממשי. האם תהיתם אי-פעם על ההוויה המוזרה הזאת – "אני"? והאם אתם חושבים שהיא גופכם והבגדים שלו? מפני שזה לא יכול להיות, כי זה היה "אני" אחר בכל פעם שאתם מחליפים בגד. או, האם אתם חושבים שאלה רגשותיכם? אלה לבטח לא יכולים להיות רגשותיכם, מפני שהם משתנים לעתים כה קרובות, ואותו "אני" מוזר אף פעם אינו משתנה. כל הזמן אותו "אני" אינו גופכם, ולא רגשותיכם, אלא האחד שתהה, שעשה את החשיבה; האחד שאינכם יכולים לראות ולא לשמוע ולא לגעת בו.
נכון שאף פעם איננו חושבים שאנחנו מישהו אחר? יש אנשים שקיבלו פציעות כאלה במוחם עד ששכחו אפילו את שמם, היכן גרו ואת כל משפחתם; ובכל זאת הם שאלו, "מי אני?" ואז, כשהחלימו הם יצרו לעצמם חיים חדשים, עם שם חדש. ה"אני", העצמי הממשי, היה שם, לא משנה כמה נשכח, ועימו הכוח ליצור לעצמו עולם חדש. האם הייתם פעם כה חולים עד שאמרתם, כשנשאלתם שאלה, "אינני יודע; איני מסוגל לחשוב"? ה"אני" חייב להיות במקום כלשהו, שאפילו מעבר למיינד; הוא קיים, אפילו אם אנחנו חושבים או יודעים מעט מאוד. אותו "אני" אינו יכול להיראות; הוא הצופה. אין לו צבע, צורה או גודל; אין לו הופעה כלשהי. אבל, הוא הממשות שבנו! הוא לעולם לא משתנה. הוא זה שבלעדיו לא יהיו חיים, לא יהיו ישויות במקום כלשהו, למרות שאי אפשר לראותו או לגעת בו. נוכל רק לומר, "הוא ישנו, בכל מקום – תמיד".
סוֹקְרָטֶס, שהיה חכם דגול, לימד פעם את בנו הקטן של הַאגְנוֹן באתונה, אודות הנשמה. כך הוא הציג זאת, כפי שסופר בספר "גוֹרגוֹ":
"האם אתה רואה את החומות הארוכות?" הוא אמר. "הן משתרעות הרחק; אבל ראית שיש להן התחלה, ואתה יודע שיש להן סוף. כי לכל הדברים שיש התחלה יש סוף. האם אתה יכול לחשוב אחרת?"
"אבל האם יש משהו כזה?" קראתי.
"אתה יודע את המשמעות של מה שבני האדם מכנים 'זמן'," הוא אמר. "התוכל לחשוב שיש לו איזו התחלה, או שיהיה לו סוף אי-פעם?"
"לא; הוא תמיד נמשך. אבל זמן – הוא לא משהו בכלל," התעקשתי.
"ובכן," הוא אמר, "אתה, לפחות, משהו; כי אתה יכול לחשוב ולדעת. אבל האם אתה יכול לזכור מתי בפעם הראשונה התחלת להיות?"
"לא; אינני יכול לזכור".
"אם כך, אולי יש משהו בתוכך שאין לו התחלה. ואם כך הדבר, היה לו המון זמן ללמוד. יש שחושבים," הוא אמר, "כי מה שאנחנו מכנים למידה הוא בעצם רק זכירה. כבר יש לך המון לזכור, בן קטן של האגנון".
"כן," קראתי, נזכר, "ואם אין לו התחלה גם אין לו סוף בכלל; כי כך אמרת. אמי לימדה זאת; אך היא לא הסבירה כמוך".
"ואם יש משהו בתוכנו שלא נולד ולא יוכל למות לעד, אלא הוא כמו הזמן עצמו, האם זה יכול להיות משהו אחר מאשר אותו חלק בנו שחושב ושיודע, שאנשים קוראים לו נשמה?"
"זה חייב להיות זה," אמרתי; "כי את השאר שמים באדמה או שורפים. עד כה מעולם לא הבנתי זאת אודות הנשמה".
"וכעת", אמר הוא, "באיזה חלק לדעתך הכי כדאי לטפל, בחלק שאנו משליכים כמו בגד משומש כשנקרע באלימות, או מזדקן ומתבלה, או בחלק שחי תמיד?"
"טפשי לשאול אותי שאלה כזאת; כמובן בחלק שאינו מת", עניתי.
"אני שמח," הוא אמר, "שאתה חושב שזו שאלה טפשית. ובכל זאת יש רבים שאינם מבינים אפילו זאת; כי ממש כפי שלאחדים איכפת רק מבגדים, כך לאחדים איכפת רק מגופים. וזאת, אולי, הסיבה לכך שאנשים אינם זוכרים הכל מייד, אלא לאט מאוד ולא בבהירות, ממש כפי שאדם יראה דברים מבעד לוילון עבה, כזה שהנשים לובשות לפעמים לפני גברים. רק כשהוילון הזה, שהוא בשרנו, ארוג קליל מאוד ומעודן, או כשזקן והתבלה עד דק, נוכל בפשטות לראות הכל מבעדו; ואפילו אז כל שנראה ייראה מעורפל ובלתי ממשי".
"כן, אך הנשים יכולות להציץ מעליו", הסברתי.
"וגם אנחנו, אין ספק, נוכל להציץ מעליו לעתים", ענה הוא, מחייך. "מוטב אם כך, לדעתך, ובטח גם לדעתי, לחפש אחר הדברים שהם טובים לנשמה, שהיא ממש העצמי שלך, מאשר לחפש מה שנראה טוב לגוף, שבו אנחנו מחזיקים רק לזמן מה".
"ולכן אינך נועל נעליים!", קראתי.
"איזה צורך יש לי בנעליים?" הוא אמר.
הרהרתי שוב. "מהם הדברים שהם טובים לנשמה?" שאלתיו.
"יש רק דבר אחד שטוב לנשמה", הוא אמר. "אנשים קוראים לו מעלה. אך זה רק לעשות מה שנכון."