אברהם אורון

כשהיינו ילדים, כמה שמחנו כשקיבלנו בגד או צעצוע חדשים. ועצם המילה חדש כבר עוררה בנו אז ומעוררת בנו גם היום סקרנות והתרגשות.

המיינד (mind) שברוב בני האדם לא מפסיק לייצר מחשבות וקופץ מדבר לדבר ללא הפסק, צמא לגרויים חדשים, ומעדיף דברים חדשים ומסקרנים.

הריגוש שבחדש כמו גם ריגושים אחרים, מוציאים מהשיגרה, מעוררים אותנו לזמן מה, וגורמים לנו לחוש יותר חיים, אבל זה כמובן עובר די מהר כשהריגוש מסתיים או כשהתרגלנו לחידוש.

לאחר שינה או מנוחה טובה ניתן לשמוע אנשים אומרים "אני מרגיש כמו חדש" ובכך הם מתכוונים לומר שהם מרגישים יותר אנרגטיים וחיוניים.

כולנו רוצים להרגיש יותר חיוניות, בהירות, נינוחות, קלילות, כמו בימים הטובים שבהם החיים חייכו אלינו.

ואכן ישנם ימים כאלה שבהם אנחנו מרגישים כמו פעם, אבל רוב הזמן אנו זקוקים למשהו חיצוני שיעשה לנו את זה.

ההשתוקקות להרגיש כמו פעם, וחוסר האמון של האדם בעצמו וביכולתו להתחדש מתוכו, הם שיוצרים את ההזדקקות והתלות בדברים חיצוניים שיעוררו וירגשו.

מי מאתנו לא התנסה במצבי עייפות קיצוניים איך מילת עידוד שקיבלנו או רגש של חמלה שמתעורר בנו למישהו במצוקה, גורמים לנו להיפתח למקור פנימי של כוח וחיוניות בתוכנו, להיטען בכוחות חדשים ולעשות דברים שלאחר מעשה לא האמנו שעשינו.

כוח החיים הפנימי הזה שחידש את כוחנו  זהה במהותו לכוח החיים האוניברסלי שפועם בכל יצור חי ויוצר גם בטבע את ההתחדשות והיופי שאנו חווים באביב, בעונה הזו.

רבים מתקשים להאמין בכוח ההתחדשות שקיים בטבע או בתוכם, כי אנחנו מרוכזים בעיקר במימד החיצוני והגופני של המציאות, והמציאות החומרית נתונה לשינוי מתמיד, לבליה ולכליה.

כל עוד אנו מזדהים עם הגוף לחלוטין ורואים את עצמנו כישויות של חומר, אנו נשאר כנראה מנותקים מהכוח הפנימי שלנו, למעט באותם הזמנים שאהבה, חמלה, או קריאות מצוקה מאפשרים לנו להיפתח ולהתחבר לאנרגיית החיים וההתחדשות של היקום.

ואולי יש כאן רמז לכולנו בימים אלה של בידוד וריחוק חיצוני יזום, עד כמה רגשות כמו אהדה, אמפתיה וחמלה מחזקים ומחדשים את כוחותיו של האדם,

הרבה מהסבל של האדם מקורו באי הבנת עצמו, ובחוסר יכולתו להכיר בכך שגופו ורוחו הם חלק משדה עצום של חיים, תודעה ותבונה.

ברגע שהאדם מתפכח מהאשליה שדברים חיצוניים יכולים להביא שלווה ואושר ומתחיל להפנות יותר מהאנרגיה שלו לקשב למימד הפנימי והמעודן של הווייתו, הוא יגלה שעצם השקטת הגוף והמחשבות כבר יוצרת את תחושת ההתרחבות, הבהירות והחיות שבבורותו חשב שהם יכולים לבוא רק מגורמים חיצוניים.

מכתביהם של מורים דגולים במזרח ובמערב ניתן ללמוד : שבמימד הנסתר של החיים ובנשמת האדם, ישנו "זה" שאינו מתבלה ומתכלה, "זה" שאינו נולד ואינו מת, מהות המתחדשת מתוך עצמה, הכוח והתבונה שפועלים בטבע ו"מחדשים בכל יום מעשה בראשית".

ההתחדשות יכולה להתרחש כשאנחנו פותחים את עצמנו למימד העמוק של החיים ושל עצמנו שאינו מתבלה ואינו מתכלה.

במהותה של התודעה החדשה שממתינה להזדמנות להופיע באדם, ושאולי העידן הזה של הקורונה יאיץ את הופעתה,  נמצאת ראיה חדשה של האדם כישות רוחנית, כנשמה שיש לה גוף ולא להיפך.

האם יתכן שאנו מתקרבים במשהו להתגשמות נבואתו של יחזקאל (פרק לו, כו) שהאדם יכיר סוף סוף בכך שקיימת בתוכו ליבה רוחנית, העצמי האמיתי שלו, הנשמה?

"ונתַתִּ֤י לָכֶם֙ לֵ֣ב חָדָ֔שׁ וְר֥וּחַ חֲדָשָׁ֖ה אֶתֵּ֣ן בְּקִרְבְּכֶ֑ם וַהֲסִ֨רֹתִ֜י אֶת־לֵ֤ב הָאֶ֙בֶן֙  מבְּשַׂרְכֶ֔ם וְנָתַתִּ֥י לָכֶ֖ם לֵ֥ב בָּשָֽׂר׃ .."

נזכיר לעצמנו שהנשמה האנושית היא רסיס מהתודעה האוניברסלית. והיא מקור המודעות והתבונה באדם.

כל החיים כולם, הכל, כל מה שאנחנו רואים, כל המגוון העצום של צורות החיים שאנחנו רואים הם ביטויים של הנשמה האוניברסאלית.

ובהשראת החיבור התאוסופי "השביל אל הריפוי": [ההתחדשות לא תתאפשר כל עוד]  "הפרט חש עצמו מנותק לגמרי מחלק זה של עצמו [מהנשמה], בעוד חלק זה אמור להיות המקור של קיומו… [לרוב בני האדם נראה חלק זה ] "…מרוחק, מנותק מכל מה שהוא חושב על עצמיותו – הרגשות, התקוות, התשוקות, הפעולות, ההתנסויות, התכונות, היכולות; בעצם מכל מה  שהוא."

ועוד מתוך "השביל אל הריפוי"

"למרות שנאמר לך פעמים רבות שאת ונשמתך – אחד, ושהיא ההתרחבות שלך במימד אחר, לטענה זאת לא יהיה ערך והיא לא תהיה מציאותית, אם לא יהיה לך קשר מודע איתה (עם הנשמה).

"ולמעשה עלי לדבר על הנשמה כאת, ועל האישיות שאיתה את מזדהה כלא יותר מאשר הצל "שלך", כי זו בדיוק מהות האישיות – צל, השלכה חלקית, ביטוי של העצמי האמיתי שלך.

ה.ק. צ'אלונר "השביל אל הריפוי"

הנשמה היא ליבו הרוחני של האדם, ומהמגע עמה שואב האדם את הכוח להתחדש במובן העמוק, ולחוות את החיים ללא השכבות של דעות קדומות, אנוכיות, תשוקות אובססיביות, פחדים וחשיבה שלילית שמחשיכים את הראיה שלו.

זוהי המתנה הנפלאה שמקבל כל מי שלוקח ברצינות את ההדרכה שקיימת בכל דרך רוחנית אמיתית: "בן אדם דע את עצמך", היכולת לראות ולחוות דרך עיני הנשמה שהנה הלב האמיתי שלנו שמחכה שנגלה אותו

המגע עם הנשמה נוצר כשהאדם שהתייאש מלמצוא שלווה ואושר אמיתיים בדברים החיצוניים, פונה פנימה ומאפשר לעצמו רגעי שקט והתבוננות, שבהם הרעש הפנימי של המחשבות נרגע, ונוצר מקום לאור של הנשמה שמאפשר ראיה חדשה של האדם את עצמו ואת המציאות.

במקורות שלנו נאמר "וישן מפני חדש תוציאו", אך כל מי שהתנסה בכך יודע כמה אומץ ונחישות דרושים כדי לנקות את שדה הראיה שלנו מדפוסי חשיבה מקובעים ומדעות קדומות.

ושוב נדגיש, שההתחדשות שהפרט והחברה זקוקים לה בדחיפות היא פחות בטכנולוגיה ובאביזרי נוחות ויותר ביכולת להתייחס ולראות  את מה שיש בכל תחומי החיים בעיניים חדשות, רעננות ומכבדות.

הבה ניזכר עד כמה אנו רואים באמת אנשים אחרים, או שאולי אנו רואים רק את הדימוי שנוצר  על ידי הדעות הקדומות שלנו והתקבע בתודעתנו.

בטבע ובאנשים שמסביבנו יש המון יופי וטוב שאיננו מבחינים בהם משום שאנו רואים אותם דרך המשקפיים הישנות שמזוהמות על ידי משקעי העבר.

חישבו רק איך חיינו יראו אם הראיה שלנו, המשקפיים שבאמצעותם אנו רואים את המצבים והאנשים בחיינו יהיו נקיים משיפוטיות, מאגו ומחשיבה שלילית שמקורה במשקעי העבר.

וכאן צריך לומר שרק האמיצים יכולים להתחדש באמת, דרוש אומץ להביט פנימה אל תוך עצמנו ולראות את האמת בנוגע לדעות ולאמונות שתוקעות אותנו, ודרושים אומץ ונחישות להרפות מהדפוסים הישנים ולאמץ חשיבה והתנהלות אחרת.

בגדול ניתן לומר שככל שאנו מצליחים לראות את אירועי החיים בעיניים חדשות גם האופן שבו אנו מגיבים ישתנה:

במקום להגיב בכעס המודעות תאפשר לנו לבחור בסליחה

במקום להיות נשלטים על ידי החמדנות נוכל להתחבר למקום השלם שבתוכנו

ובמקום לקנא כמו בעבר נוכל לבחור לשמוח בהצלחה ובטוב שבאחרים

ואולי אפילו כשפחד מתעורר נוכל להביא חמלה והכלה למקום הפוחד, לילד הפנימי שבתוכנו.

ועוד כמה נושאים להגות ולתרגול בתקופת הסגר הזו למי ששואפים להתקדם לקראת התחדשות פנימית אמיתית, וליצירת מרחב לתודעה החדשה ולשינויים באורחות החיים שלאחר הקורונה:

היה בו זמנית ריק ומלא! היה ריק ממחשבות בטלות, מפטפטת פנימית, משפיטה ומ "אני יודע". היה מלא בערנות, בקשב, בנוכחות, בחמלה.

על האדם ללמוד להרפות את האחיזה בדעות ושיפוטים, בפגיעות שנפגע בעבר, ובציפיות, ברצונות ודמיונות שיש לו לגבי העתיד  , וליצור בתוכו מרחב לראיה חדשה ורעננה של  האחר, של עצמו ושל החיים.

ג'יימס אלן כותב בספרו "האדם כיציר מחשבותיו": "כמו שגנן מטפח את חלקתו, משגיח שלא תוציא עשבים שוטים ומגדל פרחים ופירות הדרושים לצרכיו, כך צריך אדם להשגיח על גינת תודעתו, לבער ממנה את כל המחשבות הרעות, חסרות התועלת והלא-טהורות, ולטפח בשאיפה לשלמות את הפרחים והפירות של מחשבות טובות, מועילות וטהורות."

לאלה שמתקשים להאמין בקיומו של הכוח להשקיט את המיינד ולהיפתח לנשמה, הכוח שקיים בכל אדם, אומרת הלנה בלבצקי המייסדת של התנועה התאוסופית:

"….שמרו בתודעתכם תמיד כי למרות שאינכם רואים לצידכם אף מאסטר, ואינכם שומעים אף לחישה קולית בחשכת הליל הדומם, בכל זאת הכוח המקודש מצוי סביבכם, והאור המקודש זוהר אל שעת הצורך הרוחנית שלכם ואל תקוותיכם".

רגעי השקט שאנו חווים במדיטציה הם גם רגעי התחדשות וריפוי.

כאשר נעניק לעצמנו מדי יום רגעי שקט, רגעי שלווה והוויה- רגעי חסד אלה יהיו גם רגעים של ריפוי עמוק .

כי הכוח להתחדש הוא גם הכוח שמרפא את הפצעים שהותירו בנו אירועי העבר.

ולסיכום
התחדשות במובן העמוק מעוררת את האדם לטבעו האמיתי, למופלא שבו, שהנו מעבר לכל מה שהכיר או ידע . בדומה לזחל שלא היה יכול להעלות בדעתו שהוא יכול להתמיר את עצמו לפרפר יפהפה

הדבר המרכזי בתהליך ההתחדשות הוא הידיעה העצמית או המפגש עם הרובד השקט והמואר שבתוכנו, ההיכרות עם המימד הפנימי הזה, מחזירה לנו את האמונה בעצמנו ובכוחנו להתחדש.

ההתנסות הזו לאורך זמן מעניקה לנו את הכוח וההבנה שמאפשרים להשתחרר ולהשאיר מאחורינו דפוסי חשיבה ואמונות שגויים שמונעים את ההתחדשות בחיינו.

וככל שנפתח לתודעה החדשה וליכולת שלנו לחיות כנשמה, תתעורר בנו ההבנה שהאדם הוא בלתי נפרד מן הכוח שגורם לעץ לצמוח, לפרח להקסים ביופיו, לתינוק לגדול ולציפורים לעוף ולשיר. הכוח שממנו נובעים כל הסדר, היופי והחוכמה שביקום – כוח האהבה.

אז לא יהיה לנו ספק שתקוותו היחידה של האדם לאושר אמיתי, היא ביכולתו לנטוש את דרך האנוכיות והפחד, ולגלות בתוכו את הכוח המניע הרוחני והאלוהי של האהבה.

ההתחדשות האמיתית היא הבחירה ללכת בדרך האהבה שפירושה, שהאדם בחר להקשיב לגבוה שבו, ולקבל משם את הכוח לעשות טוב בעולם.