ד"ר נח בן שלום

פתגם ישן טוען: "נפש בריאה בגוף בריא". בימינו, כאשר הקשר גוף-נפש מקובל על יותר ויותר בני אדם, הגישה אל המחלות צריכה להיות פחות בכיוון של ריפוי לאחר מעשה (כשהגוף כבר חולה ומותש), ויותר בכיוון המניעתי.
קיימים שני סוגי סטרס שהם המקור לרוב המחלות בגופנו אם לא לכולן. הסטרס הנפשי, והסטרס מהמזון שאנו אוכלים. המחלות הינן הסימפטומים של הגוף המגיב לבעיות הסטרס השונות. אם כך, מהו הקשר בין הסטרס ובין המחלות? אין ספק שהבנת הנושא לעומקו הייתה יכולה להיות פתרון להרבה מאד מחלות, ומיעוטם של מחקרים מעמיקים בכיוון זה, נובע מכך שהתפיסה לא מקובלת על מקבלי ההחלטות בחברות התרופות. הם מעדיפים לעבוד על הסימפטומים ולא על מקור הבעיה, מסיבות כלכליות; לא שם נמצא המקור לרווחים הקלים.
ננסה להבין מה גורם הסטרס לגופנו? כל פעולה הקשורה בהוצאת הגוף מאיזון דורשת יצור אנרגיה נוספת שמשמעותה צריכה נוספת של מרכיבים חיוניים בגוף. כך, טראומה נפשית שעברנו, משאירה את חותמה לאורך זמן ובדרך כלל לא נפתרת, והגוף הנמצא בסטרס מתמשך מאיץ את חילוף החומרים בכדי לענות על הלחץ המתמשך. בתהליך זה עיקר הפגיעה הינה בחומרים חיוניים שמתכלים. כשחומרים חיוניים חסרים לגוף הוא לא יכול לתפקד והוא בעצם אמור לעצור את פעילותו ולבצע פעולות קיצוניות של התאבדות והליכה לקראת מוות. זוהי הדוגמא של כולסטרול, עלית לחץ דם, סכרת ועוד. הגוף הבריא שומר בקנאות על ערכים מדויקים של מחלות אלו, אך בזמן לחץ מתמשך הוא מדליק נורה אדומה ומודיע : איני יכול לתפקד יותר ואני הולך לקראת התאבדות מודעת. הערכים העולים בכל מחלה מתריעים בעצם על כך שהגוף במודע מוביל לקראת מוות. כאן מתערבת הרפואה המודרנית ומבקשת להחזיר את הערכים לקדמותם כדי למנוע את המוות. האם הבעיה נפתרה? לא. רק הנורה האדומה המתריעה על הבעיה נסגרה. תופעה דומה קורית בסטרס שנוצר עקב צריכת מזון לא נכונה. גורמי הסטרס במזון עליהם נדבר בהמשך, מצריכים מהגוף שימוש בחומרים חיוניים שהולכים ומתכלים ככל שהסטרס מתמשך. והדבר גורם לגוף להגיב בסימפטומים שונים שהביטוי שלהם הן המחלות השונות.
השאלה שנשאלת היא : איך יכול מזון שאנו אוכלים לגרום לסטרס בגוף?
שתי הצורות העיקריות שגורמות סטרס מהמזון הן:
א. מזון מעובד ששינה את מבנהו המקורי והפך לחומר בלתי מוכר על ידי הגוף ומכאן חומר רעיל לגוף . ב. מזון חסר שאינו מכיל את כל המרכיבים הנחוצים לצורך ספיגתו בגוף, כך שהגוף צריך להשקיע חומרים חיוניים מתוכו למען ספיגתו. לדוגמא: סוכר לבן וקמח לבן.
במקרה הראשון, הגוף נמצא בסטרס מהחומר הרעיל שיכול לגרום לו נזק, אינו יכול לפרקו בדרך המוכרת לו ומחפש איך להוציאו מהגוף. הרבה מאד אנרגיה מושקעת בתהליך זה. לדוגמא, תהליכי הטיגון למיניהם וכדוגמא ספציפית: טיגון הבצל. אנו כה אוהבים לטגן בצל ולשלבו במאכלים שונים. למען האמת הוא מקור הטעם שהופך תבשיל מטעים לטעים מאד. הבצל בצורתו הגולמית אינו מכיל חומרי טעם. הוא מכיל סוכרים במבנה קצת מורכב יותר מהסוכר המוכר לנו. כשאנו מטגנים את הבצל בשמן , הטמפרטורה של השמן עולה עד לכ-300 מעלות. כל חומר אורגני מתפרק ב100 מעלות. משמע, תאי רקמת הבצל נהרסו וכל התוכן יוצא אל השמן. הסוכרים בטמפרטורה גבוהה מתפרקים לחומרים חדשים שחלק מהם יוצרים חומרי טעם חדשים שאנו כה אוהבים . אבל הגוף שלנו נכנס עתה לסטרס. הוא פוגש חומרים שאינם מוכרים לו. חומרים שאינו יודע לפרק ושחלק מהם אף חומרים רעילים לו, הנקראים קרצינוגנים ( יוצרי סרטן). מערכת ההגנה של הגוף עובדת במרץ לנטרל חומרים אלו . אנרגיה משמעותית מושקעת בתהליכים אלו על ידי הגוף. וגם היא מוגבלת לכמות מסוימת של אירועים יוצרי סרטן מסוג זה בכל יום ויום. כך נראה שכל טיגון של המזון אינו נכון לנו, ויש להחליפו עם חימום בתנור או עם אידוי. כל הכנת הבשר על האש, המחממת את רקמת הבשר באש ישירה, בטמפרטורות גבוהות בהרבה מ 100 מעלות , גורמת לחריכת המזון, התפחמותו, והריסת מבנהו המקורי. ומכאן, יצירת חומרים גורמי סרטן המכניסים את הגוף לסטרס. טעות נפוצה בציבור היא בהתמקדות בסוג השמן, שיהיה מתאים ולא יתחמצן במקום לחשוב על המזון המטוגן עצמו. חימום המזון בתנור או באידוי במקום בטיגון אינו מזיק, מאחר וכל עוד יש נוזלים בירק או בפרי והם מתאדים, החומר האורגני לא מתייבש ולא מתפחם ומכאן גם לא מתפרק. גם כשהטמפרטורות גבוהות מ100 מעלות בתנור, אידוי המים מהמוצר מקרר את החומר, ומונע את התחממותו מעבר לטמפרטורה של 100 מעלות. רק יבוש הרקמה ממים יגרום להתפחמותה.
מקור סטרס חשוב נוסף במזון הם הרדיקאלים החופשיים. הרדיקאל החופשי הוא תוצר פרוק טעון באנרגיות גבוהות וחסר יציבות, התוקף מידית לאחר היווצרותו את החומרים הסובבים אותו וגורם להם להשתנות, משמע לאבד את המבנה המקורי שלהם ולהוות גורמי סטרס לגוף אשר במקום לנצל אותם לצרכיו, הוא צריך להיפטר מהם. זהו המקרה עם השמן בחימום או הבשר האדום בטמפרטורת החדר ועוד הרבה חומרים שמתחמצנים ונהרסים. דוגמא נוספת הינה כוס התה שאנו מכינים לנו לשתיה. גם התה המקורי וגם מיצוי צמחים. אנו מאד נהנים להכין תה בבוקר ולשתות אותו כל היום. אבל החומרים הפעילים נותני הטעם והארומה בחליטה מהר מאד מתחמצנים על ידי החמצן באוויר וזה בא לביטוי על ידי שינוי הצבע מבהיר לכהה. שינוי הצבע מצביע על חמצון של תרכובות פנוליות אשר ברקמה השלמה הם חסרי צבע ובזמן החליטה בעזרת החום וחמצן האוויר מתחמצנות ומקבלות צבע המתחזק עם עוצמת החמצון. תהליך זה למשל שהינו תהליך של חמצון בלתי אנזימתי מזורז על ידי רדיקאלים חופשיים וגורם לתרכובות הפנוליות להתפלמר לתרכובות חדשות הנקראות כינונים, ולהפוך לרעילות ולבלתי זמינות לגוף. כך החליטה הנפלאה שהכנו לנו הופכת לרעילה לגוף. הבנה של התהליך המתואר משמעותה שאין להכין חליטה או תה בתחילת היום ולשתות אותם במשך היום, במקרה הזה לא תרמתם לגוף, אלא הכנסתם אותו לסטרס שבו הוא עסוק בניקוי הרעלים שהוכנסו אליו. חשוב לשתות את החליטה קרוב ככל האפשר לזמן הכנתה. תהליך דומה מאד קורה לנו בשתיית הקפה, בשתיית מיצים טריים או שיקים ירוקים. בכולם מתקיימים תהליכי חמצון והרס שמתחילים עם שבירת הרקמה השלמה וממשיכים ומתפתחים עם הזמן. ובכולם מומלץ לשתות סמוך לזמן ההכנה.
רדיקאלים חופשים מעורבים גם בחמצון השמן שאנו משתמשים בו בטיגון או בזמן אפיה. מה מבדיל שמן טוב משמן גרוע ? התשובה : רמת החמצון הנמוכה שלו. השמנים הצמחיים מאופיינים על ידי נוכחות של קשרים בלתי רוויים במולקולה השומנית . קשרים אלו הינם רגישים לחמצון בעיקר דרך מנגנון הרדיקאלים החופשים. חמצון הקשרים מלווה ביצירת תוצרי לוואי מאד רעילים לגוף. שמן זית להבדיל משמנים אחרים הינו עמיד יחסית לפרוק לא בגלל ההרכב של חומצות השומן בשמן זה, אלא בגלל נוכחות של ריכוז גבוה יחסית של נוגדי חמצון כתוצאה מהכבישה הקרה, המגנים עליו מפני חמצון. ההמלצה לטיגון או אפיה בשמן צמחי היא לשמן הקוקוס אשר יחודו בהרכב השומנים שבו. אלו שומנים רוויים שאינם מתחמצנים בחימום ובנוסף השמן בעל שרשרות קצרות יחסית המאפשרות ספיגה מהירה לגוף. כך שמן רווי זה אינו מתחמצן ואינו מתפרק בחום ונחשב לשמן מאד בריא לגוף.
הבשר האדום אף הוא דוגמא למנגנון פרוק על ידי רדיקאלים חופשיים. וכמובן השאלה הנשאלת מדוע הבשר האדום דווקא?. הצבע האדום בבשר הוא תוצאה של קשירת חמצן לתאי השריר בעזרת מתכת הקשורה במבנה מרחבי לחלבון הנקרא מיוגלובין, בדומה להמוגלובין בדם הקושר חמצן. בזמן פציעת רקמת הבשר, תהליך שמתחיל עם שחיטת הבהמה ולאורך תהליך עיבודה, המקומות הפצועים שהם תוצאה של חיתוך רקמת הבהמה, יוצרים מגע בין המתכת לבין חמצן האוויר הגורם ליצירת רדיקאלים חופשיים של החמצן ותהליכי פרוק מואצים של החלבונים ואף השומנים. תהליכים שמואצים בתנאים החומציים של הקיבה. כך אנו אוכלים בשר, שעבר פרוק חלקי. פתרון חלקי לתופעה זו הינו : א. להימנע מאכילת בשר אדום. ב. אם לקנות עוף למשל, לנסות ולקנות עוף שלם ואת חיתוכו לעשות בבית. ניסוי מעניין שנעשה בדק את מידת החמצון של כולסטרול בבשר האדום. הזינו אנשים עם חתיכות הבשר ובדקו את מצב הכולסטרול בגוף. מצאו שכולסטרול הגיע מחומצן לגוף. במקרה זה הגוף לא יכול להשתמש בכולסטרול והכניסו ישירות לעורקים. כנגד זה נתנו לאנשים לאכול את אותו הבשר עם סלט. כאן נמצא שהכולסטרול נשאר בלתי מחומצן והיה זמין לשימוש הגוף. ההסבר לתופעה היא נוכחות גבוהה של נוגדי חמצון בסלט, אשר עצרו את החמצון ברקמה, ומנעו כל אפשרות להתפתחות תגובת חמצון חדשה. זה מסביר את חשיבותם של הירקות והפירות בהרכב המזון שאנו אוכלים, וכן את ההבדל בין חלבונים מהצומח לעומת החלבונים מהחי. תמיד בעולם הצומח יהיו נוגדי חמצון בכמות משמעותית שיגנו על הרקמה הצמחית מפני חמצון.
מקור אחר לסטרס במזון הוא הדוגמא של הסוכר הלבן, הקמח הלבן וחומרים דומים. במקרה זה לא נגרם שינוי מבנה של החומר, אך יש צריכה של חומרים חיוניים של הגוף לצורך ספיגה וקליטה של הסוכר הלבן בתאי הגוף. השאלה הנשאלת היא מדוע הסוכר הלבן יוצר תגובת סטרס בזמן העיכול והפרי המכיל סוכרים אינו עושה זאת? מדוע הקמח הלבן יוצר סטרס והקמח המלא לא ?. התשובה נובעת מההבנה שהפרי השלם הוא מתת אלוהים מושלמת. זוהי מערכת מושלמת העונה על כל הדרישות בצורה אופטימאלית. כפי שגופנו מושלם כך גם הפרי הינו בריאה אלוהית מושלמת. כשאנחנו אוכלים את הפרי אנו מקבלים מהפרי את כל החומרים הנחוצים לספיגתו של הסוכר במערכת העיכול ובתאי הגוף. הסוכר הלבן הוא ניסיון לנקות ולבודד את הסוכר משאר מרכיבי חומר המוצא בכדי לקבל חומר לבן ונאה אסטטית , אך נקי מכל המרכיבים החיוניים לספיגתו בגופנו. זה הדין גם עם הקמח הלבן הטחון ללא מרכיבי הקליפה המשמשת מקור עשיר למינרלים ונוגדי חמצון.
מערכת העיכול הקולטת את המזון הינה חלק חשוב מגופנו על אף שלכאורה היא מנותקת מהגוף כצינור חיצוני, הרי היא החלק המשמעותי האחראי על אספקת מקורות האנרגיה לגופנו. היא משמשת כשוער נאמן המקבל את האורחים הרצויים אך דוחה את הבלתי רצויים. בגלל הלחצים הרבים בהם עומדת מערכת זו , המערכת קורסת ומתפתחים סימפטומים שונים המתריעים על תזונה לא נכונה. הסימפטומים השונים כוללים : עצירות , מעי רגיז , גזים , כאבי בטן, שלשולים, חומציות עולה, אולקוס ועוד. יחד עם זאת ראוי לציין שמערכת העיכול היא מרכז עצבי מאד חשוב בגופנו . חלק חשוב מתאי מערכת ההגנה מרוכזים בכדי להגן על הגוף מרעלים שונים המוכנסים לגוף דרך מרכיבי התזונה. חשוב לציין שהמרכז העצבי החשוב הנמצא במערכת העיכול יש לו השפעה ישירה על חלק מהמחלות המתפתחות במערכת העיכול שהן תולדה של המתח הנפשי. כך אנו צריכים להבחין בין המתח הנפשי לבין המתח שנוצר על ידי המזון הנאכל. כל אחד משני גורמי מתח אלו הינו גורם חשוב כשלעצמו ויכול לגרום למחלות במערכת המעי. השילוב ביניהם יוצר אף אפקט סינרגיסטי. (שניהם יחד יותר גבוהים מהסכום של שני המרכיבים בנפרד). זוהי הדוגמא המעניינת לאיזון גוף נפש. השקטה של הנפש לבד אינה מספקת למניעת הסימפטומים במערכת העיכול , אם אנו לא אוכלים נכון. וגם אם נאכל נכון ולא נשקיט את הנפש גם אז נהיה חשופים למחלות רבות.
אשמח שמאמר זה ישמש פתח לדיון בנושא ,וכן יפתח אפשרות להעלות בכתב בעיות המטרידות מחיי היום יום הקשורות לנושאים שעלו. כל התכתובת תתפרסם בכתב העת ותהיה נחלת הכלל. אני מבקש שכל שאלה או הערה יגיעו אלי בכתב בלבד. בגלל מורכבות הנושאים שעלו, אני מבקש לקרא את המאמר פעמים שלוש לפני שליחת השאלות .כמובן אפשר לכבד את המבקשים להישאר בעילום שם.
כתובת המייל שלי : noah4@actcom.co.il
בברכה,
ד"ר נח בן שלום