פרופ' רוברט אלווד

מתוך ספרו "למצוא את השקט הפנימי"

…בספר זה נדגיש את מאפייני הפשטות של המדיטציה, נעסוק בה כדרך שעוסקים במשהו יומיומי וטבעי. לא עיסוק דתי, ולא נדבר עליה במונחים של גאולה או הארה. לא נציג אותה כדרך מיסטית זוהרת שתרחיב את תודעתך למרומים, או תגלה לך סודות קדומים. מודטים מסוימים מתייחסים למדיטציה כאל דרך ליצור קשר עם ההוויה שמעבר לאמונה הדתית, ולראות בה חלק מדרך חייהם הרוחנית. אחרים מעדיפים להתייחס למדיטציה בעיקר במונחים של התועלת הפסיכולוגית שניתן להפיק ממנה כאן ועכשיו. וגם זה בסדר.
ציפורים כנראה לא תוהות אף פעם מהי מהותו של האוויר והאופן בו הן עפות. הדגים לא נותנים דעתם לטבע המים והשיוט בהם. אבל ניתן להניח שציפור שמדי פעם צוללת למים ושוחה, או דג שקופץ ומתעופף באוויר, שאלה הינם בבחינת סביבה שזרה להם בדרך כלל, יחשבו כל אחד בתורו על אויר ומים, על שיוט ותעופה. באותו אופן, גם אתה, שבדרך כלל אינך טורח לחשוב על מהות התודעה, או אפילו על מהות החיים. עלול למצוא, כאשר אתה מתחיל לתרגל מדיטציה, וצולל פנימה או נוסק מעלה, לרבדים חדשים ושונים, כדי לחוות את הוויית התודעה ואת החיים בכלל, אתה מתחיל לתהות מה משמעותם של כל אלה, מהו באמת פשר המיינד והעולם. אבל למרות שהמדיטציה תגרום לך להתחיל לחשוב, ערכה אינו נמדד בכך שתצליח למצוא לך ולו תשובה אחת נכונה לשאלות הגדולות….
מה שהחשוב זה שאין לאפשר לחילוקי הדעות שבינינו לבין עצמנו או בינינו לבין האחרים, אודות המשמעות המטפיסית של המדיטציה להפריע לתרגול המדיטציה, ולסיכוי שיש לנו לשפר את איכות חיינו בעזרתה. ויכוחים פילוסופיים אלה אינם אלא פלפולים על מילים ומונחים, ולא הדבר עצמו. מוטב לעסוק במדיטציה, ולאפשר לה לדבר בעד עצמה אודות משמעותה וערכה.
בגישה שלנו ההנחה הבסיסית היא שהמדיטציה הינה המיינד השקט. זה המיינד שלוקח לעצמו פסק זמן רק כדי להיות עם עצמו, לזוז הצידה ממשחקי החיים, ולמצוא איך זה לא להיות מוטרד מהמיינד כשהוא לובש אופי תזזיתי, עצל, או אדיש, אלא לגלותו כפי שהוא פשוט עצמו. מניסיוני ומניסיונם של אחרים למדתי כשפסק זמן זה מתאפשר, נמצא שהמיינד מסוגל להיטען מחדש, ולהתרענן.
.
להלן מספר דיווחים על התנסויות במדיטציה מפי תלמידים בכיתת אוניברסיטה בה לימדתי לפני שנים אחדות. רוב הסטודנטים לא התנסו במדיטציה קודם לכן.
סקרנו בקצרה שיטות שונות, כמו ספירת נשימות, ומיד לאחר מכן אפשרנו חמש עשרה דקות לתרגול, שבעקבותיהן הסטודנטים כתבו, בעילום שם מה הם חוו.

לדוגמא:
אלה היו חמש עשרה הדקות המהירות ביותר שחוויתי מעודי! הגוף שלי נרגע כמעט מיד (התנוחה הזו באמת עובדת!) התחלתי להתרכז בנשימות. למרות שלא התחלתי את המדיטציה בספירת הנשימות, אבל בכל זאת, בהדרגה, תוך כדי התרכזות בנשימות התחלתי לספור בקצב – אחת, שתיים, שלוש וכו' עד עשר, ואז התחלתי מחדש. מצאתי שאפילו כשהמיינד שלי סטה (וזה קרה הרבה למדי, למשל כשמישהו מאחורי לא הפסיק לצחקק דבר שהפריע בהתחלה) בכל אופן , אפילו כשהמיינד שלי סטה, עדיין מצאתי את עצמי סופר את הנשימות – מבלי להחמיץ אף ספירה במשך כל זמן ההפרעה. לבסוף נראה היה שהמיינד שלי התנתק והתרומם לגובה של מספר סנטימטרים מעל לגופי. הייתי מודע לחוסר תחושה בגופי.
כשפקחתי את עיני , הדברים נראו לי איכשהו מעט שונים ממה שהיו כאשר עצמתי אותן (שולחנות, כסאות, אנשים, וכו' ) או, נזכרתי גם, שבנקודה מסוימת הרגשתי כל כך טוב – לרגע גאה בי גל של "אושר נפלא". הרגשתי צורך לצחוק בקול רם אבל לא עשיתי זאת. ואז, התחושה נעלמה.

וסטודנטית אחרת:
בהתחלה נעשיתי מאד מודעת לנשימה, לפעימות דופק שבתוכי.
מצאתי שהראייה מסיחה את הדעת וגיליתי שהדימויים שבמיינד שלי הרבה יותר מיוחדים. במהלך התרגול ניסיתי להתעלם מקולות וצלילים אבל רק אחרי זמן מה הם הפסיקו להסיח את דעתי, למרות שהייתי עדיין מודעת להם באופן מעורפל). הרגשתי כאילו אני נמצאת בתוך המיינד שלי. השתוקקתי לחוש בחוויה. תחושות של נחת, נעימות ושלווה אפפו אותי. חשתי כאילו אני נמצאת במערה, מנסה לדחוף את עצמי אחורה לתוך האפלולית, הרחק מן האור, הקולות, ובמיוחד מן הזמן. המיינד שלי המשיך לרצות לגרום לי לשנות תנוחה, אבל לאחר זמן קצר הפסיק. החוויות היו מעטות , אבל מאד מציאותיות. המיינד שלי השתדל להטות הכול למחשבות לא רלבנטיות. לבסוף מצאתי ששוב איני מודאגת מהדברים שהטרידו אותי קודם.

דיווחים אלה מייצגים רק מדיטציות התנסות של טירונים. עם תרגול חוזר הן יוכלו להיות יציבות יותר, עם פחות מעורבות של האגו, ואולי עם יותר שמחה פנימית. ואולם, עלינו לזכור שרגעי משבר כמו הסחת-דעת, שקיעה במחשבות ושעמום יטרידו לעיתים גם את המודט המנוסה ביותר. כמו כל אמנות גדולה אחרת המדיטציה היא מאבק תמידי, אבל תמיד מתגמלת. לעיתים היא נדמית חסרת ערך ולעתים משתלמת בגדול, עד כדי כך שיתר הדברים בחיים מתגמדים בהשוואה אליה.
ובכל זאת דיווחים אלה מציגים מספר מאפיינים בסיסיים של המדיטציה. בזמן המדיטציה עשויים לחוות שינויים בחוויה הרגילה של זמן וחלל. המודט עשוי לחוות את הזמן כמהיר או איטי יותר מאשר בדרך כלל. ויכולה להיות לו תחושת "קלילות", ואפילו תחושה של ריחוף בחלל. המודעות שלו לתפקודים האוטומטיים של הגוף כמו הנשימה, הלב, והדופק יכולים להתעצם. ניתן "לצפות" בפעילות של המיינד כפי שמתבוננים במצעד המחשבות, ותשומת הלב דומה לזו של צופים בסרט על מסך, זה כאילו היה נמצא במוחו של המודט צופה שמתבונן. כשהמדיטציה מעמיקה, יכולה להתפשט תחושת שלווה נעימה , שתתעלה עד לכדי אקסטזה. לבסוף, כשיוצאים מהמדיטציה, האדם מרגיש שהוא היה במקום אחר, ועבר שם חוויה גדולה של שינוי. דברים נראים כעת אחרת, הוא מרגיש אחרת, בעיות שעמדו בפניו אינן שוב כמו שהיו לפני כן. מה שלמעשה קרה באמת הוא, שבחמש עשרה הדקות, או כמה זמן שזה נמשך, המתרגל מצא דרך מודעות שונה להיות בה בעולם הזה. באופן רגיל המודעות שלנו עסוקה בעיקר בדברים חיצוניים שאנו קולטים באמצעות החושים, או בהשתקפויות הפנימיות שלהם בתוך מחשבותינו, רגשותינו וזיכרונותינו. במדיטציה מאידך, המודעות מנסה במכוון להתנתק מכל אלה ולהיות פשוט היא עצמה, תודעה מוחלטת. מיינד בלתי תלוי. מיינד כפי שהוא, כשאינו חושב על שום דבר במיוחד, אינו ישן, אדיש או מסומם. הוא פשוט צלול בהיר וערני. כמראַה לא מוכתמת, ונהנה להיות מודעות טהורה מעצם היותו כזה.
כשהמיינד נהנה להיות הוא עצמו ואינו מודאג, הרבה דברים יסתדרו מעצמם. והרבה בעיות ימצאו את פתרונן.
ובנוסף, כשהמיינד הופך להיות המתבונן הוא רואה תמונה רחבה יותר של פעילותו מנקודת מבט גבוהה יותר. הוא רואה את עצמו בתוך התפקודים האוטומטיים של הגוף, ובתוך הזרימה המתמדת והאוטומטית כמעט של המודעות. כשהוא רואה את כל אלה מלמעלה, המיינד זוכה להבין טוב יותר את הדרך שבה הוא פועל, והוא זוכה לתובנה החשובה אין הוא חייב להיות מזוהה עם תפקודי הגוף, ולא עם זרם ההכרה.
וחשוב מכל הוא שעם הזמן הבנות אלו של המיינד הופכות לתת-הכרתיות והמדיטציה עוזרת למיינד להיהפך למיינד שקט, שזוכה ליהנות מהרפיה עמוקה שטוענת אותו.

עברית: זאבה ליפשיץ