ארינה טאגר

שירה היא חומר נפשי מוצפן. היא כתב על סוד. היא זיקוק של רגש, פיתול בתוך חוט המחשבה.
היא זועקת לעזרה, או מתריעה בשער. היא פרטית ועירומה, וגם מכוסה מראשתיה אל קיצה..
לפעמים היא ניצוץ שמחכה לרגע המתאים, לפעמים היא זורמת כמו מים באפיקים.
היא תמיד מלים שמצאו את הדרך, שעברו את המחסום..
יש לה כוח להפנט ולקסום.

אל התאוסופיה הגעתי בגיל מבוגר יחסית. באתי, שמעתי ונשארתי. עבורי, הפעילות בתוך הארגון הפכה לחלק מחיי. הדרך הרוחנית שהתאוסופיה מציעה- השילוב של פילוסופיה רוחנית, עם היבטים מעשיים, הפתיחות, שמאפשרת לאדם המחפש משמעות (ללא הבדל דת לאום ומין) לחקור וללמוד, בלי להרגיש כבול אל דוגמות, אלא מחוייב מתוך עצמו, מבפנים – הפכה להיות הדרך שלי .
ובתוך כך, קרה לי נס- חזרתי לכתוב שירים. כתבתי בנערותי, וקצת בתקופת האוניברסיטה, וחדלתי.
אמנם, תמיד ראיתי את עצמי כאדם כותב, אבל, כנראה שהחיפוש העצמי, דווקא בגיל מבוגר, מצא את הילדה הפנימית, ואת הניצוץ שתמיד היה שם, אבל כמעט כבוי…
החקר התאוסופי עזר לי לעבור – מסערות החיים- אל השלווה הפנימית, וזאת בתהליך שמתבטא אצלי בכתיבת שירים.
תהליכים רוחניים אינם מעין תרופה של "זבנג וגמרנו". אין תרופות פלא לנפש. החיים מזמנים לנו נסיונות מנסיונות שונים, וגם כשכבר נדמה שהגעתי לאיזושהי שלווה, שהסער והפרץ כבר מאחורי, די לפעמים במשבר כזה או אחר להזכירני ששוב ושוב צריך לבחור בזהירות את הדרך, את נתיב האהבה והסליחה. שום דבר אינו מגיע אלינו כיש מאין.
בראשיתו של המשבר שחוויתי, הרגשתי כך-
לפעמים מספיקה רעידת אדמה אחת, כדי לייצר שבר עמוק, והשבר מהדהד את הסדקים הישנים, שכאילו אוחו ופוער בהם בני סדק חדשים. צריך לייצר כמה שכבות של תיקונים כנגד הרעש…
בעיצומה של אותה רעידת אדמה הרגשתי מרוקנת . חלולה. נסערת. וכך כתבתי –
מים רבים לא מכבים
בערה קטנה
ישנה
בלתי נראית.
רמץ שהוא רמז
לשריפה הגדולה שהייתה.
אבל עתה
האוד המעשן
כמו הסנה שלא אוכל
כמו הצער
הלא נסבל-
לא כבה,
עם כל המים הללו
הנשפכים מהדליים
הלא נכונים.
דליים שאין בהם
אהבה.
אבל, הרי האהבה קיימת, גם אם לפתע הסתתרה, גם אם כוסתה בכאב של עלבון וכעס.. והיא זקוקה לסליחה.
הסליחה מרפאה
הסליחה מרפאה
את הלב הדואב
את לחצני העלבון
את כאב הזיכרון.
הסיחה משחררת
מכבלי העיסוק
בפרטים חסרי
תועלת,
שוב ושוב סובבים
כמו להט החרב המתהפכת,
הסוגרת על הפתחים-
לחמלה, לאהבה, לרחמים.
הסליחה כבר לא מתקרבנת
היא עצמאית וגאה ומאד רצויה.
למה היא עמדה
בפתח הלב,
ולא נכנסה…

אין ספק, צריך לחזק את יכולת הסליחה- להכניסה פנימה.. לתת לה מקום . להכילה. או אז ניתן להתרווח. להיות שוב חופשיה, מלאה, אוהבת ואהובה. חיה.

באחד השיעורים שלנו עם אברהם אורון דברנו על כך שבנוסף לחושים המוכרים, אולי צריך לפתח עוד חוש.. את חוש המישוש הפנימי (שיבדוק מה מצבנו לעומק) וכך נולד שיר מפייס –

חוש המישוש הפנימי
חוש המישוש הפנימי
מתפתח לאט.
מחכה לשקט שיעטוף אותו,
מקלף את שכבת הכאב
כמו קליפה של פרי-
את הפמע יש לנקות
כדי להבריא.

קרניים של אור
נשלחות לתוכי.
מביטה במראת הנפש
להבין היכן שגיתי.

וכך, עם העבודה העצמית, עפ המדיטציות הנותנות פרספקטיבה אחרת על הקיים, עם הלימוד וההתחזקות, נולדו שירים שיש בהם אותם חומרים רצויים של אהבה ושקט, של הכרה בקיים וקבלתו-
להיות
לאט לאט
ללמוד לחיות.
לא לפחד מן הבאות-
רעות או טובות,
קרובות ורחוקות.
אפילו הנצורות,
בקליפתן בצורות,
מחכות לפיצוחן.

לאט, ללמוד לנשום נכון
להכניס אוויר אל הריאות,
להרחיב את החזה
בלי חשש מזה או זה.
ומה יגידו הבריות.
ולרצות.. ולרצות..
כמו תינוק שנאחז
בכל דבר בראשיתו,
להחזיק חזק במושכות
של אהבות , גם ישנות.
אפילו אלו שהחלידו
אוויר הן מספקות.
ולשחרר זיכרונות כלואים,
להעניק להם חיים.
ואת ילקוט האכזבות
להוריד מן השכמות.
פשוט להיות.

בתקופת האולימפיאדה הטלוויזיה בבית הייתה דלוקה די הרבה. הדרמות על המרקע היו סוחפות. בקר אחד הרגשתי קצת יוצאת דופן..
הזמן ואני
יושבת בבית
ישיבה מזרחית
פסיבית. בוהה.
נותנת לגוף
מנוחה נכונה.

בחוץ, המיית מכוניות
זו אחר זו דולקות.
מולי, מחוגי השעון
ממהרים, מרצדים,
זה אחר זה נעים.
אני, מסרבת
לשחק משחקים.
יושבת.

בטלויזיה הפתוחה,
האתלטים רצים.
מחוגי הזמן קוצבים
את הצלחתם
או כשלונם.
מושגים קשיחים.

בתוכי פנימה
נעה בשקט
מטוטלת חיים.
נושקת
לכאבים נושנים,
מאחה פצעים,
מחליקה קמטים
פנימיים.

בתוך השקט-
חי עולם שלם
של דימויים.
צבעים,
צורות וחלומות-
נולדים.

מאחלת לכולנו להיות מסוגלים לעצור לפעמים את השטף של העשייה, הטירדה, האוטומט, ולהיות בתוך זה השקט המבורך. וכשאנו בתוך עין הסערה – זכרו ודעו- יש דרך, יש תקנה.. ישנו השקט המחכה בפינה.