סאמדהונג רינפוצ'ה   Samdhong Rinpoche

 הפרופסור המכובד סאמדהונג רינפוצ'ה היה ראש הממשלה הטיבטית הגולה, היה מנהל המוסד המרכזי ללימודים טיבטיים גבוהים בסארנאת שבואראנאסי (הודו), והינו חבר לכל החיים באגודה התאוסופית. הוא עונה לשאלות שהוצגו על ידי הגברת קים-דיו בקונגרס האירופי של האגודה התאוסופית בהלסינקי, ב-16.7.2007. במקור היתה כותרת המאמר: שלוות הנפש – התרופה התמידית היחידה

עברית:                 ענת כהן

ש:          האם לשלום (peace) בעולם – בין עמים ובין אנשים – יש קשר כלשהו עם שלוות נפש (peace of mind)? ואיך נוכל להשיג את השלום הפנימי הזה?

ס.ר:       אם נשים לב להיסטוריה, תשעים וחמישה אחוזים מן הזמן האנושות הייתה בשלום, ובחמישה אחוזים מן הזמן התרחשו מלחמות. ההיסטוריונים והעיתונאים של היום מחפשים משהו בלתי רגיל; הם אינם מבחינים בדברים רגילים. כשמלמדים עיתונאים, מלמדים אותם שכלב שנושך אדם אינו בגדר חדשות, מפני שזה דבר רגיל. אדם שנושך כלב – זה חדשות! בהיסטוריה של העמים מלחמות הן מקריות ובלתי רגילות, בלתי טבעיות לאנושות. לכן היסטוריונים כתבו עליהן יותר.

כמובן, כל העימותים הם גילויים של ניגודים פנימיים. זה מקובל כעת אפילו בארצות הברית, למרות שהם טוענים שהם מאוד חילונים. הם אינם מקבלים כל סוג של רוחניות או דרך חשיבה דתית, אבל הם גם אומרים שמלחמות מתחילות בנפש האנושית. עד שלא נעקור מן השורש שנאה, כעס ורגשות שליליים אחרים, אי אפשר יהיה לעצור מלחמות, סכסוכים ואלימות. שלוות נפש היא התרופה התמידית היחידה לכל סוגי העימותים, אך כיצד נשיג אותה? זו שאלה מסובכת.

כל המסורות הדתיות מדברות על שיטה, תוכנית או דרך להשיג שלוות נפש. מנקודת הראות הבודהיסטית, סיבת השורש לכל הרגשות השליליים היא בורות באשר לממשות או האמת. אם לא תיעקר הבורות מן השורש, לא נוכל לעקור רגשות שליליים. אפשר לדכאם או להפחיתם לזמן מה, אך הם יחזרו אם לא נעקור את סיבת השורש שלהם, או את הבורות של עצמנו ושל אחרים. אנחנו מאוד בלתי מבינים את העצמי. אנחנו יוצרים רושם כאילו העצמי הוא ישות עצמאית המתקיימת מחוץ לטבעה האמיתי, ואיננו מבינים את הרעיון של המקור המצוי בתלות הדדית. הכל נבנה באמצעות תהליך של תלות הדדית, שיוצר בנו את הרושם של העצמי, ומבלי שנדע אנחנו חושבים שהעצמי הוא ישות עצמאית, שונה מאחרים, והתוצאה היא אנוכיות ואגואיזם שמטפח את עצמו.

איך נוכל לדעת את העצמי? זה דורש תרגול כפול: משמעת וריכוז – באמצעות שני אלה אפשר לעורר את החוכמה. המיינד שלנו מתפזר בין דברים חיצוניים ואינו מסוגל להתרכז או להתבונן פנימה. לכן אנחנו צריכים מיינד מרוכז באמת, וכדי להשיג זאת אנחנו זקוקים למשמעת חיצונית: איך להתנהג, איך לאכול, איך לישון ואיך להתייחס לאחרים. המשמעת הזאת קרויה גם סילה (Sila), זו שתסייע למיינד להירגע. מדיטציה מרוכזת, או סאמאדהי, ומדיטציה ביקורתית, או ויפאסאנה, יכולות להתרחש באמצעות תרגול בלתי פוסק. לאחר תרגול, המיינד המדיטטיבי יכול להתרכז בנושא אחד למשך זמן כל שהוא. אזי ייראו הדברים ללא עיוות, כפי שהם: "אתה הוא זה", או כך הדבר (suchness). ברגע זה, ראיית העצמי ממוססת את העצמי. כשאנחנו רואים את העצמי, לא תהיה שם ישות עצמאית הקרויה "עצמי", וכל הרגשות השליליים יתפרקו, יחוסלו, ואפשר יהיה להשיג את שלוות-הנפש.

ש:          הבנה היא כנראה הבסיס להרמוניה. התוכל לומר לנו מה טבעה של ההבנה?

ס.ר:       טבעה של הבנה הוא לראות דברים כפי שהם. ראיית הדברים לא אמורה להיות מופרעת, או נשלטת, על ידי תהליך החשיבה. המיינד שלנו מותנה עמוקות מתהליך החשיבה, המונע מאיתנו לראות את הדבר כפי שהוא. החשיבה באה עם דימוי, עם שֵׁם; היא אינה נוגעת בדבר, בקיום שבו אנחנו מסתכלים. פרחים יפהפיים מצויים שם, תודעת-העין שלי יכולה להיות בקשר ישיר עם היופי של הפרחים ואין כל עיוות – זוהי תפישה ישירה; אני יכול לראות זאת. אבל החשיבה מתערבת עם שֵׁם, עם דימוי: זהו פרח אדום, זה מכונה פרח, או בלשון אחרת זה קרוי כך וכך – זה אדום, זה צהוב, זה גדול, זה קטן – כל מיני דברים אחרים באים עם החשיבה. התודעה המקושרת עם הפרחים זורמת, נעה; הפרחים משתנים מרגע לרגע; התודעה משתנה מרגע לרגע, אך החשיבה מקובעת בעבר.

ברגע שתפשׂנו פרח, מייד מופיע דימוי במיינד; ואז אם עינינו עצומות או שהפרח נעלם, אנחנו נמשיך לשאת את הדימוי הזה. הדימוי אינו הפרח, השם אינו הפרח, אבל החשיבה מערבת או מבלבלת בין הדימוי למציאות; והדימוי הזה מונע שיהיו לנו יחסים טהורים, ממשיים, עם אחרים. יש לנו חיבה, אהבה לחבר, אך איננו מסוגלים לראות את החבר הזה כפי שהוא או היא באמת. יש לנו דימוי של החבר במיינד שלנו ואנחנו אוהבים את הדימוי הזה; או שאנחנו שונאים מישהו שאיננו מכירים, אבל עושים דימוי של אותו אדם במיינד שלנו ושונאים אותו או אותה.

כך שאיננו מסוגלים לתקשר. מישהו אומר משהו ואנחנו מקשיבים ומבינים בהתאם למגבלות או להתניות שלנו. איננו מסוגלים להקשיב ללא ההתערבות של החשיבה והדמיון שלנו, הדימויים, המילים, השמות וכך הלאה. קרישנמורטי נהג לומר: "התוכלו להקשיב? התוכלו לראות?" זוהי שאלה חשובה. איננו מסוגלים להקשיב למיליו של אדם אחר. כשאנחנו שומעים משהו, אנחנו מייד מפרשים אותו בהתאם להתניות של עצמנו. ברגע שהתניות האלה יסולקו, נוכל להקשיב לאחרים ולהבין אותם, אך זה לא קל. התהליך הרוחני כולו מושתת על הסרת תהליך החשיבה והחזרה מחדש של קשר ישיר עם הנושא. כשנוכל לסלק את המגבלות של החשיבה שלנו, להקשיב לאחרים ולראות את עמדתם, תהיה לנו הבנה ממשית.

ברמה נמוכה, אם לא נאמר דבר על התניה או משהו שלילי, או בורות או משהו דומה לה, אפילו כשאנחנו מדברים בשפה רגילה, יש לנו הרבה הנחות ודעות קדומות. אפילו הצהרה אחת יכולה להיות מפורשת בדרכים רבות ושונות; משפט אחד יכול להיות מפורש או מובן באופן שונה על ידי אנשים מארצות שונות בהתאם לצרכיהם המיוחדים או תכליותיהם האנוכיות. עם דעות קדומות ותפישות מוטעות שכאלה, ההבנה קשה ביותר. כשיש לנו מיינד חופשי, בלי כל אמונות טפלות או תפישות מוטעות – מיינד פשוט אובייקטיבי, חופשי – נוכל להבין.

ש:          האם העצמי האישי מסוגל להקשיב ולהבין?

ס.ר:       כל עצמי אישי יהיה מסוגל להקשיב ולהבין, אם האדם אינו תחת השפעה של מיינד בעל אמונות טפלות והתניות. אם המיינד פתוח ואינו מותנה, אז הוא יהיה מסוגל להקשיב. אמונות טפלות הן ערמומיות ביותר. קשה להכיר באמונות הטפלות ובהתניות – הן עשויות לנבוע מן החברה, מחינוך, ממידע, מתוך התנסותו הקודמת של האדם. בכל יום אנחנו עוברים דברים, שגורמים לרשמים עמוקים או התניות במיינד. אבל אדם חייב להבין התניות אלה, לצאת מהן, להקשיב במיינד פתוח וחופשי, ואז הוא יוכל להבין באמת. זהו תנאי מוקדם, והוא גם אפשרי, עם תרגול מסוים. נוכל לסלק הכל הצידה, את כל הזיכרונות, את כל הידע, כל המיינדות, ועם מיינד רענן ופתוח לחלוטין נוכל להקשיב, לראות, לחוש, ובאותו רגע תוכל להיות לנו הבנה ממשית.

לתרגול מדיטציה בגישות שונות בקורס : לגעת בנשמה