מרי אנדרסון    Mary Anderson

הרצאה של מרי אנדרסון שניתנה בישראל. המרצה מתגוררת באנגליה וכיהנה בעבר בתפקידים בכירים במרכז העולמי של האגודה התאוסופית.

לעתים אנחנו מצטטים מהאמלט את העצה שנתן פולוניוס לבנו: "ומעל לכל: הייה נאמן לעצמך". פולוניוס היה זקן טיפש, ועם זאת עצתו נשמעה.
אך האם אנחנו יודעים מי הוא "עצמנו", לו עלינו להיות נאמנים? השאלה הזאת, "מי אנחנו?" מעוררת סוגיות מורכבות ביותר. בעיקרון, מה שאנחנו מתייחסים אליו בכלל כאל "אני", תלוי במקום שבו ממוקדת התודעה שלנו ברגע מסוים. בשלב מוקדם בהתפתחות שלנו לאורך היוולדויות רבות מחדש, או בחיים האלה כתינוקות רכים, הגוף הפיזי הוא "אנחנו". הגישה הזאת השתמרה בלשוננו. אנחנו אומרים: "קר לי", "אני רעב", "יש לי כאב שיניים" או "נוח לי", כשכוונתנו שכל אלה קורים לגוף. בשלב יותר מאוחר בהתפתחות או בחיים, כילד או כמתבגר, אנחנו עשויים לעתים קרובות להתכוון ב"עצמנו" לתחושות ולרגשות שלנו. אנחנו עשויים לומר: "אני כועס", "אני משועמם" או "אני מאוהב". אם בבוא העת בחיינו או בהתפתחות שלנו אנחנו נעשים מלומדים, אנחנו עשויים להתכוון ב"עצמנו" לתבונה (אינטלקט) שלנו. אנחנו עשויים לומר: "פתרתי את הבעיה המתמטית הזאת", "אני יכול לתרגם את הטקסט הזה מסאנסקריט, או את השיר הזה מצרפתית", או: "אני מבין את הפילוסופיה של אפלטון או של הֶגֶל – אפילו את זו של האופנישאדות". כפי שאנחנו כעת, כמבוגרים ובשלב שלנו בהתפתחות, רובנו יכולים להיות מודעים בכל הרמות הללו. כך שבזמנים שונים – או בו בזמן – אנחנו עשויים לזהות את עצמנו פחות או יותר עם הגוף כשאנחנו עוסקים בספורט או סובלים מכאב; עם הרגשות כשאנחנו מתרגשים – מתלהבים או זועמים; עם המיינד (mind) כשאנחנו עוסקים בדיון או בפתרון בעיות. אך האם יכולים אלה להיות ה"אני"? משהו בלתי יציב, שהוא לסירוגין פיזי, בזמן כאב או הקלה; ואז רגשי, כשאוהבים או שונאים; ואז שכלי, כשמהרהרים? היכול זה להיות ה"עצמי", שקופץ ממצב אחד או מתחזה לאחר?
כשאנחנו מתחילים להתעניין בתאוסופיה, נוכל לזהות את עצמנו באופן רעיוני עם מה שאנחנו מכנים "העצמי הגבוה" שלנו, אך האם אנחנו מכירים את העצמי הגבוה הזה? האם אנחנו מוּדעים ברמה הזאת? האם "העצמי הגבוה" אינו לגבינו אלא מושג, רעיון, המסתיר כל דבר רוחני? אולי אינו אלא עצמי אנוכי שונה? וכשאנחנו טוענים שאנחנו נאמנים ל"עצמי הגבוה", אולי אנחנו משטים בעצמנו? האם אנחנו מצייתים לקול ההשתוקקויות הנסתרות? – או לשאיפות שלנו, שהועברו למה שאנחנו חושבים כדברים רוחניים? אולי אנחנו כמו קלוויניסטים מסוימים, הטוענים להיות "יותר קדושים ממך"? – המצהירים על עצמם כעל "הנבחרים"? אם מה שאנחנו חשים שהוא עצמנו נמצא במקום שבו נמצאת התודעה שלנו, אז איננו יכולים לטעון ש"אנחנו", כפי שאנו מכירים את עצמנו, "העצמי הגבוה".
יחד עם זאת, אם באמת נעמיק פנימה, אם נחקור בכנות אל תוך השאלה "מי אני?", מבלי לחשוב שאנחנו יודעים את התשובה עוד לפני שהתחלנו – זה יכול להיות תרגיל רוחני אמיתי. נצטט את רמאנה מהארישי: "עליכם לשאול את עצמכם את השאלה: "מי אני?". החקירה הזאת תוליך בסופו של דבר (היא עשויה לארוך זמן רב) אל הגילוי של משהו בתוככם, שהוא מעבר למיינד. פתרו את הבעיה הגדולה הזאת וכך תפתרו את כל הבעיות האחרות". לזה אנחנו יכולים לקרוא הדרך החיובית. היא דורשת חקירה רצופה וכנות מוחלטת.
קיימת גם דרך "שלילית". הרי כולנו חווים רגעים של שכחה-עצמית בזמן עזרה לאחרים, התמסרוּת, קבלת השראה, שאיפה, כשאנו חשים שהעצמי האמיתי שלנו נמצא מעבר להישג של התודעה שלנו ובמסתורין נצחי? אז הגישה שלנו היא באופן ספונטאני כזו של ענווה ומחיקת-העצמי וגם של אושר גדול ותחושה של מימוש, כי אז יכול לדבר הקול הפנימי האמיתי – קול הדממה.
מה נחוץ על מנת שנפנה אל הדרך המוליכה אל הידיעה של מי אנחנו באמת? נחוצות התבוננות עצמית קפדנית וידיעה-עצמית ישרה ביחס לעצמיים המודעים שלנו: הגופים שלנו, רגשותינו ומחשבותינו. מה שנחוץ, בסופו של דבר, הוא שכחה-עצמית ונתינה-עצמית מוחלטות.
רק אז יוכל ה"אני" האמיתי להיות נגיש. רק אז נוכל להיות אמיתיים עם עצמנו במובן עמוק יותר. בינתיים, בעודנו נאמנים לעצמנו כישויות פיזיות, רגשיות וחושבות, אנחנו מזדהים עם הגוף הפיזי, הרגשות והמחשבות שלנו. כמובן שכולנו עושים זאת כשאנו נמצאים במצבים של כאב, כעס, התלהבות או מחשבה מעמיקה. יחד עם זאת, בתחושותינו הנכונות, כשאיננו נסחפים – לא נטען שאנחנו רק הגוף, הרגשות או המחשבות, או אפילו שאנחנו כל השלושה.
אדם שמתרברב ביושרו ומתמיד לשפוט ולגדף אחרים, אמר: "אני לא יכול להפסיק לעשות זאת, זה הטבע שלי. אני נאמן לעצמי". אבל חבר רמז לו פעם ואמר: "זה כאילו אתה מסתובב ותוקע סיכות באנשים, ואומר: זה הטבע שלי. אני לא יכול להפסיק. אני נאמן לעצמי". אין ספק שלא זאת הכוונה בלהיות נאמן לעצמך, זה תירוץ להיות רע לב! אך גרוע יותר להחניף לאחרים כשאין ספק שהיינו מעדיפים למתוח עליהם ביקורת או, בהשאלה כמובן, לתקוע בהם סיכות, האין זאת? היכן דרך הביניים בין "כנות" גסה לבין צביעות? היא עשויה להיות בשתיקה. לעתים קרובות הרבה יותר מיטיב וחכם שלא לומר דבר. אבל זו לא אמורה להיות השתיקה של מחאה, אלא השתיקה של צניעות, החושבת: "איך אוכל לשפוט מישהו אחר? האם אני יכול לסמוך על השיפוט שלי? אני עשוי לטעות!".
התבוננות עצמית קפדנית מוליכה לידיעה עצמית ישירה. היא עשויה ללמד אותנו, שלעתים קרובות אנחנו לובשים מסכה. אנחנו עשויים ללבוש את המסכה של הצבוּע או את המסכה של המבקר גלוי הלב, "האדם שמדבר ישר לעניין". גם זוהי מסכה! המסכה הזאת אינה משהו שעלינו להתכחש לו, לטאטאו אל מתחת לשטיח. היא אינה משהו להיות מדוכא בגללו או להתבייש בו. כולנו רק בני אדם. אנחנו עשויים להבחין בעצמנו ליקויים רבים, שאותם אנחנו מנסים להסתיר או שאנו מתביישים בגללם. מהי דרך הביניים בין הניגודים הללו: הכחשה ובושה? קודם כל, על מה מבוססות הכחשה ובושה? שתיהן מבוססות על התמקדות-בעצמי, שמשמעה בדיוק מה שהיא אומרת: לשים את עצמנו במרכז התמונה, אם כקדוש או כחוטא. הקדוש הדמיוני מרגיש חשיבות-עצמית. זהו תסביך העליונות. החוטא הדמיוני גם הוא חש בחשיבות-עצמית. זהו תסביך הנחיתות, שגם הוא סוג של תסביך עליונות!
במקום להתבונן באופן סובייקטיבי במה שאנחנו חושבים שהוא בלתי רצוי בתוכנו, כך שנתכחש לו או נתבייש בו, האם אנחנו יכולים לראותו אותו באופן אובייקטיבי, כעובדה? משמעות הדבר היא לראות אותו ולקבלו כפי שהוא, בין אם זו מסיכה של צביעות, או חמדנות, או התפרצות של כעס, קנאה או פחד. האם נוכל לקבל את זה כפי שהוא, ולהבין שזה חלק מהתודעה שלנו?
"אַפשרוּ לפחד לספר את סיפורו העתיק. הקשיבו לו בתשומת לב וללא הפרעה, כי הוא מספר לכם את סיפור הפחד של עצמכם… אתם הפחד הזה. התייצבות בפני עובדת הפחד, בלי לחשוב לרגע, היא סיום הפחד… שורשו של הפחד מתפורר" (קרישנמורטי) . כך הפחד אינו מטואטא אל מתחת לשטיח, לא מתעלמים ממנו ולא מתכחשים לו. גם לא מאפשרים לו לשלוט בנו, אפילו לא באופן תת-הכרתי.
איך זה אפשרי? הבנה של רגש כמו פחד, אלימות או חמדנות, משמעה לדעת אותו כפי שהוא בתוכנו, לראות את השפעותיו ההרסניות. אם אנחנו מבינים את ההשפעות ההרסניות הללו בבירור, נימנע מהן כפי שאנחנו נמנעים מסכנה פיזית. "אם אתם אוכלים משהו שגורם לכם לכאב-בטן חזק, הלא אינכם ממשיכים לאכול אותו? אתם מייד מניחים אותו בצד. באופן דומה, אם הבנתם פעם כי קנאה ושאפתנות הן ארסיות, מרושעות, אכזריות, קטלניות כנכישת הקוברה, תהיו ערים להן. אבל, אתם רואים, המיינד (mind) אינו רוצה להתבונן בדברים האלה יותר מידי מקרוב; באזור הזה יש לו עניינים קבועים של תועלת, והוא מסרב להודות ששאפתנות, קנאה, חמדנות ותאווה, הן ארסיות" (קרישנמורטי).
כך שהתבוננות עצמית קפדנית וידיעה עצמית אמיצה נחוצות ביחס לעצמי המודע. אבל כולנו חשים שיש שם משהו מעבר לעצמי המודע ואם אנחנו חשים בו, נשמח להיות נאמנים לו ולא לחיי היומיום המודעים שלנו.
איך אנחנו חשים בו? למשל בדקירות הקטנות של המצפון, בדחף לעשות משהו שאי אפשר להסבירו, בדחף של אהבה או מסירות, ברגעים של השראה. אז, באופן לגמרי ספונטני, אנחנו הולכים אל מעבר לתודעה הרגילה שלנו, אל המצב של האושר, ההתרחבות של התודעה, שאינה ידועה לנו באופן רגיל. "טבעו האמיתי של האדם הוא שמחה. השמחה מובנית בתוך העצמי. החיפוש שלו אחר האושר הוא חיפוש בלתי מודע אחר העצמי האמיתי שלו. העצמי האמיתי הוא בר קיימא; לכן כשאדם מוצא אותו, הוא מוצא אושר לאין קץ" (ראמאנה מאהארישי). זה שונה מסתם רגש, למרות שרגש עשוי לבטא זאת ולנסות לשחזר את התחושה.
הבה נעבור אל הדוגמאות להזדמנויות, שבהן אנחנו נאמנים לעצמנו באופן ספונטני:
כולנו מכירים את ההשפעה של המצפון. למשל: אנחנו נמצאים בקושי. אולי ביצענו משהו אסור והתגלינו. אנחנו רואים אפשרות של מוצא אם נשקר. בו בזמן קיים בנו דחף חזק לספר את האמת, להודות שעשינו. הדחף החזק הזה הוא המצפון. אם איננו הולכים בדרכו, אנחנו בלתי מאושרים, הוא "רודף" אחרינו. אם אנחנו כן הולכים בדרכו, מבלי להתייחס לתוצאות, אנחנו מרגישים מרוצים, פרקנו את המשא מעלינו, אנחנו חופשיים.
דוגמה שנייה: עלול להיות לנו דחף לעשות משהו שנראה לגמרי חסר הגיון. מישהי שאני מכירה ליוותה פעם חברה קתולית לטקס בכנסייה בצרפת. הן התכוונו ללכת לרכב לאחר מכן ולידידה שלי היה סכום גדול של כסף, בו התכוונה לקנות לעצמה אוכף. פתאום, היא חשה בדחף שאין לעמוד בפניו להניח את הכסף בתוך תיק ישן שמישהו הניח על המושב שלידה. היא לא יכלה להתנגד והחליקה את הכסף אל תוך התיק. זמן קצר לאחר מכן באה אישה זקנה, שמנה ביותר, חולה למראה ועטויה בסחבות, שאותה היא ראתה מתפללת בדבקות, לקחה את התיק ועזבה את הכנסייה. היא לא ידעה זאת, אבל בוודאי זו היתה התשובה לתפילתה. לחברתי לא היה איכפת יותר מן האוכף. היא חשה בשמחה בלתי מוסברת, ריחפה באוויר, למרות שחברתה, שראתה מה היא עשתה, כינתה אותה טיפשה. כשאנחנו עושים את הדבר הנכון, למרות שזה נראה בלתי הגיוני, קיימת תמיד אותה שמחה עמוקה. היינו נאמנים לעצמנו.
דוגמה שלישית: כשאנחנו מתאהבים, לעתים אנחנו חשים שנוכל לחבק את היקום. זהו מצב של אושר גדול והתרחבות של התודעה, למרות שהרגש הזה בדרך כלל אינו נשאר. רביעית: ברגעים של דבקות, יהיה אשר יהיה נושא הדבקות, אנחנו חשים בעליצות גדולה, התרחבות של התודעה. חמישית: אנחנו עשויים לחוות השראה בזמן האזנה למוזיקה, אולי לחוש שהתאחדנו אתה. המשורר האמריקאי וולט ויטמן ביטא זאת כך: "התזמורת מסחררת אותי רחוק יותר ממסילתו של אוראנוס / היא מוציאה ממני בכוח התלהבות שכזאת, שלא ידעתי שיש בי" (השיר של העצמי). מה נפלאה היא ודאי ההשראה, כמו זו של האמן, הרקדן, המשורר?
מה משותף להתנסויות כאלה? בהתלהבות הזאת ובהתרחבות התודעה אנחנו מרחיקים אל מעבר לתודעה היומיומית שלנו, מעבר לשכל הישר ולהגיון, אבל גם אל מעבר לרגש בלבד. אנחנו חשים חיים כפי שמעולם קודם לכן לא חשנו. אנחנו יותר קרובים לנשמה של הדברים, יותר קרובים לאחדות הכוללת, ללב היקום. האין זה טבענו האמיתי, המקור שלנו ויעודנו הסופי? האין אנו נעשים אז נאמנים לעצמנו? האדם אינו לבד. אף אדם אינו אי, אנחנו העולם. איך ולמה הגענו למצב המצער הנוכחי, בו אנו מוותרים על ישותנו האמיתית, נפרדים מן האחרים? איך נתקן מצב זה, ונהיה שוב למה שאנחנו?
…אנחנו הניצוץ האלוהי, שהוא אחד עם הלהבה האלוהית. אנחנו יורדים אל העולם של האשליה היחסית. אנחנו מאבדים את טבענו האמיתי. אנחנו חייבים לזכות בו בחזרה בתהליך ארוך ומייגע. למה עזבנו את קיומנו המאושר? אם טבענו האמיתי הינו אושר, למה עלינו להשיגו מחדש במאמץ כה גדול? נשאל גם, למה אנחנו מטפסים על הר בזמן שיכולנו לעלות ברכבת הרים או במעלית סקי? האם ההרגשה בהגיענו לפסגה לא תהיה שונה כשהיו בדרך מאמץ, אי נוחות וסכנה? האם נוכל לקרוא לזה יצירתיות? אם אנחנו מטפסים על הר ההתלהבות העילאית בעזרת סמים, במהרה ניפול שוב למטה, כשאנו פוצעים את עצמנו אנושות. אך אם נלך בדרך העתיקה של היושר, המשמעת העצמית והאהבה הבלתי אנוכית – נביא הביתה את קציר ההתנסות והחוכמה.
העצמי האמיתי שלנו הוא ניצוץ מן הלהבה האלוהית האחת. משמעות הדבר שכל בני האדם האחרים, כל היצורים האחרים – גם הם ניצוצות מן הלהבה האחת. כך שכשאנחנו נאמנים לעצמנו במובן העמוק ביותר, משמעות הדבר להיות נאמנים לאלוהות האחת הזאת, שהינה כל האחרים. כפי שאנחנו קוראים בהתורה הסודית :
הרם ראשך, הו התלמיד; האם אתה רואה אחד, או אינספור אורות מעליך, בוערים בשמי הלילה האפלים?
אני קולט להבה אחת, הו המורה, אני רואה אינספור ניצוצות בלתי מנותקים זוהרים בתוכה.
היטב אתה רואה. ועתה הבט סביבך ואל תוך עצמך. האור הזה הבוער בתוכך, התחוש שהוא שונה באופן כלשהו מן האור הזוהר באחיך בני האדם?
אין הוא שונה בשום אופן, אף כי האסיר שבוי בעבדות הקארמה, ואף כי מלבושיו החיצוניים משלים את הבּוּר לומר: נשמתך ונשמתי.
דמיינו תקרה עם אורות רבים. אנחנו חוקרים ומגלים, שהתקרה היא תקרה מלאכותית, תקרה מונמכת מנוקבת חורים, ושמעליה קיימת מנורת אור אחת התלויה מן התקרה האמיתית. אורה של המנורה האחת זוהר דרך כל החורים. אנחנו ניצוצות של אותה להבה, טיפות מאותו אוקיאנוס, חורים באותה תקרה, המעבירים את האור.
מאחר ואנחנו אחד עם הכל, עם כל מה שאנחנו עושים, חושבים או מרגישים – ההתייחסות אל אחרים כמו אל עצמנו, מקרבת אותנו אל העצמי האמיתי שלנו; וכל דבר שאנחנו עושים, חושבים או מרגישים, כשאנחנו מתייחסים לאחרים כאל נפרדים מאיתנו – מרחיק אותנו מן העצמי האמיתי שלנו. זהו הבסיס לתורת המידות האמיתית. זוהי חיבה, אהבה, חוכמה, שמחה ושלווה. הדרך לעשות זאת היא להיות נאמנים לעצמי האמיתי שלנו, שמקיף את כל העצמיים האחרים שלנו; ויחד עם זאת, אנחנו נאמנים לעצמי האמיתי הזה רק כשאנחנו הוא ביודעין!

עברית : ענת כהן