דר' ג'והן אלג'או

פרק 9 מחיבורו על לימוד והיכרות עם התאוסופיה

…הבעיה, כשמבוטאת במונחים מערביים, היא זו: אם אלוהים כולו-טוב וגם כול-יכול, למה יש בעולם רוע? או, בניסוח יותר תאוסופי: אם העקרון האלוהי המוחלט מצוי בכול מקום ובכול דבר, ואם הוא מקורו וטבעו של כול דבר ביקום, למה אנחנו צריכים לעבור תהליך ארוך של אבולוציה כדי להשיג שלמות? למה אנחנו צריכים בכלל להתנסות במגבלות, כאב ורוע? אם כול אחד מאיתנו אמור להיות מיקרוקוסמוס, או "עולם זעיר", שכפול של המאקרוקוסמוס או "העולם הכביר" והמושלם, למה קורים דברים רעים לאנשים טובים?

לבטח כול אחד, באופן כלשהו, הרהר בשאלת המשמעות של הרע והסיבה לכאב. דתות ופילוסופיות עסקו בשאלה זו במגוון דרכים. אחדים שיערו את קיומו של כוח רוע מוחלט (השטן) כשווה-דרגה לאלוהים; אחדים שיערו שהעולם הוא תוצאה של בורא בלתי מושלם, שעשה עבודה גרועה; ואחרים התכחשו לכך שרוע בכלל קיים.

הגישה התאוסופית לשאלה שונה למדי. הלנה בלוואצקי אמרה שאנחנו צריכים לזכור שתי אמיתות: ראשית, מה שאנחנו מכנים "רוע" – כאב, סבל, עוולה, אנוכיות, ניצול – אכן קיים. אף אחד לא יכול להתכחש לזה. אך היא גם אמרה, שאף אחד ושום דבר אינם רעים מטבעם. אין בעולם רוע מוחלט, אלא רק רוע יחסי.

דוגמה תוכל לעזור להבנה: לעתים אנשים פועלים רק לפי מה שהם חושבים שהוא האינטרס שלהם, מבלי להתחשב ברווחתו של מישהו מלבדם. זוהי אנוכיות. האם אנוכיות היא טובה או רעה? התשובה היא – זה תלוי. חשבו על תינוק: התינוק אנוכי. הוא דורש להיות מוזן כשהוא רעב, מבלי להתחשב ברווחתם או בנוחותם של הוריו, בין אם הם ישנים, עייפים, עסוקים או חולים. האם אנוכיות בתינוק היא רוע? ודאי שלא. היא נורמלית וחיונית לשרידת התינוק. אבל אם התינוק גדל להיות בן 14 או 21 או 35 או 60, והוא עדיין אנוכי כפי שהיה בגיל חודשיים, אז האנוכיות הייתה לרוע, מפני שאינה הולמת.

אולי נסתייע בהחלפת המילה "רע" במונח "חוסר-שלמות". התאוסופיה מניחה מוחלט שאינו מותנה ואינו נגלה, אך שממנו נגלה עולם מחזורי מותנה, אובייקטיבי. הביטוי או הגילוי הזה, מאחר שהוא מוגבל, ביטוי חלקי למה שהינו שלמות חסרת מגבלות, הוא בהכרח בלתי מושלם.

ביקום האובייקטיבי והיחסי הזה לא מתרחש דבר, אלא מתוך קשר ויחס למשהו אחר. עיקרון של שניות או קוטביות נוסד בעצם תחילת ההתגלות. לפיכך, לכול מה שקיים יש הצד המנוגד שלו, לא במובן המוחלט, אלא כתנאי למערכת יחסים. הרע, כמו הטוב, אינו קיים לעצמו ומעצמו, אלא רק ביחס לניגוד שלו ולהקשר.

טרוריסטים מתפוצצים מתאבדים ומאמינים, שמה שהם עושים הוא טוב, יקדם את מטרת הצדק לעמם וישיג להם מקום מכובד בגן עדן כלשהו. אחרים מאמינים שהם טועים ושמה שהם עושים הוא רוע. האם המשמעות של הבדל האמונות הזה היא שאין דרך להבדיל בין טוב לרע? ממש לא.

הטוב יחסי לאבולוציה, ולאבולוציה יש שני שלבים גדולים: בשלב הראשון, העולם נע אל חומרנות גדלה-והולכת, חוסר תודעה ונפרדות. מה שמקדם תנועה כזו במהלך אותו שלב הוא טוב. אבל אחרי השלב הראשון הזה בא שלב שני, שבו אנחנו מעורבים כעת ושבו התנועה מתהפכת. בשלב האבולוציה שלנו, הטוב הוא מה שתואם התקדמות מן החומרנות, חוסר התודעה והנפרדות אל הרוחניות, המודעות והאחדות – מאנוכיות, בורות, כפייה וצרימה אל אלטרואיזם, ידיעה, חירות והרמוניה. מתאבדים מתפוצצים טועים לגבי מהו טוב; הטעות שלהם אינה משנה את עובדת קיום הטוב או את מסלול האבולוציה.

לאלוהי בעצמו יש טבע דואלי, לפי התנ"ך, למרות שנראה כי אלה המצטטים מכתבי הקודש מתעלמים מרוב הדואליות האלוהית. בישעיהו (מ"ה, 7) אנחנו מוצאים את המילים: "יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ, עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע; אֲנִי יְהוָה, עֹשֶׂה כָל-אֵלֶּה". וגם בעמוס (ג', 6): "אִם-תִּהְיֶה רָעָה בְּעִיר, וַיהוָה לֹא עָשָׂה"? טוב ורע הם ממשיים אך יחסיים במהלך האבולוציה, לא מוחלטים המתקיימים-מעצמם. כשפעולות אינן מתאימות – בקשרים שגויים עם הנסיבות שלהן – הן רעות.

אבולוציה וטוב לעומת רע

כדי להבין את ההשקפה התאוסופית על רוע, נחוץ להתיחס שוב לרעיון הבסיסי של האבולוציה. האבולוציה אינה סדרה של נסיבות מקריות, אלא תהליך דינמי, נמשך ובעל ליבה משמעותית; זוהי התכנית, שבאמצעותה העולם הנגלה מגשים את עצמו.

לפני יובלות, "יחידות הרוח" הטהורות, הבלתי מודעות, שעמדו להיות מונאדים אנושיים, "ירדו מטה" בדרך לאבולוציה, רכשו התנסות בסיסית בממלכות הנמוכות של החיים, ובסופו של דבר הגיעו אל ממלכת האדם. אז החלו ישויות אלה במסעם הביתה – מסע שמחולל התרחבות מתמדת של התודעה ומודעות גוברת. כחלק מן המודעות האנושית, בני האדם קיבלו את המתת המסוכנת של בחירה; יש לנו יכולת לגבש שיפוטים, להבחין בין מה שעוזר לנו בדרך מעלה ומה שמונע מאיתנו להתקדם.

טוב הוא כול מה שמצוי בהרמוניה עם התכלית האבולוציונית ומסייע להמשך המסע, ורע הוא כול מה שפועל כנגד זאת. לכן רוע הוא השימוש לרעה בכישורים שלנו, באינטליגנציה ובכוחות האלוהיים הטבועים ביצור האנושי.

בספר מכתבי המאסטרים אל א.פ. סינט (מס' 88), אנחנו מוצאים את ההצהרה: "[הרוע] הוא עקרון בטבע כמו הטוב. באמא-טבע אין טוב-לב או כוונת-זדון; היא פועלת רק לפי חוקים בלתי משתנים… הרוע האמיתי יוצא מן האינטליגנציה האנושית ומקורו מצוי אך ורק במחשבת האדם שמפריד את עצמו מן הטבע". הכותב מוסיף: "רוע הוא הגזמה של טוב, תוצאה של אנוכיות וחמדנות אנושית".

… מזון חיוני לרווחה הפיזית שלנו, אך יותר מידי מזון הוא גרגרנות. הדת חיונית לרווחתנו, אך כמערכת עקרונות הלכתית (דוֹגמה) נעשית לקנאות עיוורת.

…כשאנחנו מבינים את המשמעות האמיתית של אבולוציה, טוב ורע נעשים פחות מסתוריים. טוב הוא כול מה שפועל בהרמוניה עם התפתחות היקום; רע הוא מה שפועל כנגדה. בשלבים הראשונים של האבולוציה האנושית, סיפוק התשוקה שנשאר חזק, כירושה מממלכת בעלי החיים, מתוגבר על ידי שנינותו של המיינד. אך כשמוצאים שהסיפוק חסר המעצורים של התשוקות הנמוכות אינו מביא כול שביעות רצון מתמשכת, בני האדם לומדים שלא לגרום לסיפוק התשוקות, אלא לשלוט בהן או להפכן לצורות יותר גבוהות, עד שבסופו של דבר משיכתן נפסקת. אך במשך התהליך כולו, על ידי עצם המאמץ לטפל בתשוקות בכול רמה שהיא, בני האדם מפתחים חוזקות ויכולות, שמסייעות בהתקדמותם אל המטרה הרוחנית של האבולוציה.

הבחנה והתפתחות אישית

לרוע (זה שאינו במקום) יש מספר שימושים בכלכלת היקום. אומץ מפותח רק נוכח משהו מפחיד. כוח פיזי מפותח על ידי שימוש בשרירי הגוף כנגד התנגדות כלשהי. בדומה להם, החוש המוסרי שלנו מפותח באמצעות הכרה ברוע והתנגדות לו. כאב הוא תוצאה של פעולה שגויה שאנו עושים, ובאמצעות הכאב הזה אנחנו רוכשים הבחנה. אנחנו לומדים שמה שעשוי להיות טוב במינונים נמוכים, נעשה לרוע במינונים גבוהים: "רוע הוא ההגזמה של טוב". ההבחנה אמורה להיות הצעד הראשון על הדרך, חיונית להתקדמותנו. הבחנה היא היכולת לעשות בחירה נכונה, הבחירה בין מה שעוזר לנו לעשות צעד קדימה, לבין מה שמעכב אותנו או אפילו גורם לנו לצעוד לאחור.

דרך ההתנסות בכאב, שאינו עונש אלא תוצאה בלתי נמנעת של חוק הפעולה והתוצאה, אנחנו לומדים דברים רבים. הכאב ממריץ לפעילות; הוא גורם לנו להתאמץ כדי לסלק את סיבתו. כך שהוא גם מטהר. המשורר האנגלי ג'ון קיטס (John Keats) כתב: "האינך רואה עד כמה נחוץ עולם הכאבים והצרות כדי ללמד אינטליגנציה ולעשות ממנה נשמה?"

אין להתחמק ממאבק, אלא להכיר בו כעצם שורש הקיום בעולם מתפתח. במידה מסוימת כולנו שפלים, גאוותנים, תוקפנים, בזים, בלתי סובלניים ואנוכיים; אך אנחנו גם נדיבים, צנועים, עדינים, סובלניים ובלתי אנוכיים. אנחנו נאבקים להזדהות עם המרכז האלוהי שבתוך עצמנו, מבלי להגיע אליו בחיים אלה. כך שהניגוד הפנימי הוא אינסופי אבל חיוני כול עוד איננו מושלמים. סרי אורובינדו (Sri Aurobindo) כתב: "נראה כי על הרוח שנולדה לתוך עולם החומר נכפתה המטלה ליצור מתוך החומר מקדש לאל".

המשורר וההוגה ההודי, רבינדרנת טגור (Rabindranath Tagore), כתב פעם: "אנחנו יודעים שרשעויות הן, כמו מטאורים, רסיסים תועים של חיים שזקוקים להימשך אל איזה אידיאל גדול כדי להיטמע בטוב הכולל של העולם". כשאנחנו מתבוננים בשמי הלילה, אנחנו רואים את הכוכבים הרבים והפלנטות שנעים בדפוסים מסודרים דרך השמיים. בהשוואה, רק מטאורים בודדים נעים במסלול פראי משל עצמם. ועדיין אפילו המטאורים נמשכים אל תוך המסלול הטבעי של איזו פלנטה מצייתת-לחוק ומתפזרים כך. מאחר שאנחנו מכירים בהיותנו במציאות אזרחים שומרי-חוק של העולם, נוכל לטפל במטאורים – הרשעויות שבטבענו – כזמניים, ולהישאר בטוחים בטוב הטבעי של הסדר האלוהי שבתוכנו, היודע איך לטפל בהם.

התאוסופיה אינה מתרכזת ב"שפלותו" של החוטא, אלא בסגולות הקדושה הטובות הגנוזות בכולנו. היא מציעה, שבמקום להעביר את הזמן בהתבוננות בגרוע שבעולם, באחרים או בתוך עצמנו – או

 לנסות להעמיד פנים שדברים רעים אינם קיימים – נרים את תודעתנו מעלה, לרמה שבה הרוע אינו יכול לבטא את עצמו. בעולם שבו המאבק בלתי נמנע, אפשר לחיות בשכנוע פנימי, שמאיר מקומות אפלים ומביא שמחה אל חיים עצובים. השלווה מגיעה כשאנחנו מקבלים את טבעו של העולם, את טבעו של המאבק, בהכרה בלתי אנוכית של אי היצמדות, מתוך בטחון שהאהבה תנצח את השנאה והסדר ינצח את ההפרעה – לא רק לנו כיחידים, אלא לאנושות כולה.

על כול אחד מאיתנו להשיג את נצחונותינו, לפזר את בורותנו, להצית את אורנו עד שהקרב של הטוב והרע יוכרע. כשאנחנו מעפילים בסולם יעקב המקשר בין הארץ לשמים, התחרות הופכת לשיתוף פעולה, תאוות הבצע לאהבה ורוע לטוב.

מדריך קצר לאותו גרם מדרגות היא אמירתה של הלנה בלוואצקי, המכונה "מדרגות הזהב":

ראה את האמת שלפניך: חיים נקיים, מיינד פתוח, לב טהור, אינטלקט נלהב, תפישה רוחית בלתי מעורפלת, אחווה לאחיך-התלמידים, מוכנות לתת ולקבל עצה והדרכה, תחושת נאמנות ומחויבות למורה, ציות מרצון לציווי האמת, ברגע ששמנו בה את מבטחנו, והאמונה שהמורה מחזיק בה; כוח-סבל אמיץ לאי-צדק אישי, הצהרת עקרונות אמיצה, הגנה עזת-רוח על המותקפים שלא בצדק, ומבט יציב אל האידיאל של קִדְמָה ושכלול אנושי, שמתאר מדע הסוד (גופטה-וידיה, Gupta-Vidya) – אלו הן מדרגות הזהב כלפי מעלה, שבהן יכול התלמיד לטפס אל מקדש החוכמה האלוהית.

פרטים על קבוצת לימוד של עקרונות התאוסופיה שתפגש על בסיס חודשי וחומר לימוד שישלח באינטרנט.