פרופסור  גארי קורסרי, הוא סופר ומרצה ביפאן וארה"ב במקור נקרא המאמר "טאו בשש צלעות"

שורש הזן
יפן מפורסמת בכל העולם במסורות התרבותיות המיוחדות שלה, שבאופן מוזר שמות כולן נושאים את הסיומת דו. דו, או טאו, או טאואיזם, הוא שורש הזן – שהיא הפילוסופיה, או השיטה, המאפיינת כל-כך את התרבות היפנית.
כולנו מכירים את הג'ודו למשל, שפירושו "הדרך של הגנה עצמית". ישנו גם האייקידו, "הדרך של פגישת הכוח עם הרוח" וקנדו, "הדרך של החרב". יש סאדו, "הדרך של התה"; שודו, "הדרך של קליגרפיה" (כתיבה תמה); קאדו, "הדרך של השירה"; ועוד אחרות. מובן שמשמעות המילה דו היא "הדרך שלי". אבל מה בדיוק הכוונה ב"הדרך שלי"?

בתרגומו המפורסם לאי-צ'ינג, כותב סם פיפלר:
טאו… הוא שער. זהו השער דרכו אנחנו עוברים באורח מתמיד. מעולם איננו נמצאים לפני השער או מאחריו. דבר לא קיים מלבד כאן, איתנו, ברגע הזה, בשער.
השער הוא גם סופו של עולם אחד וגם תחילתו של אחר, אבל בעמדנו בשער אנחנו נמצאים בשני העולמות בו-זמנית. השער הוא מה שקיים בין העתיד ובין העבר. הוא, במילים אחרות, בדיוק ההווה הבלתי-נתפש. אני קורא לו בלתי-נתפש משום שבדיוק כשאנחנו חושבים שיש לנו אותו הוא כבר נמצא בעבר, ועד שיש לנו אותו הוא רק חלום של עתיד. המשורר הגדול ט.ס.אליוט נאבק כל חייו עם חידת הזמן. בשירו "ארבעה רבעים" הוא הגיע לאיזו שהיא הארה:
מה שצריך היה להיות ומה שהיה
מוליכים אל סוף אחד, שתמיד נוכח.

ההבנה היא תרופה המסלקת חרטות. כל רגע יהיה מתאים לפעולה ולגילוי אם נהיה ערנים. ”המוכנות היא הכל“, אומר לנו שייקספיר, ”בשלות היא הכל“.
תפישת הרגע הכל-כך נזיל הזה היא בדיוק מהותו של הדו, או טאו, או טאואיזם. הוא עוסק בחיבור בין העבר לעתיד, בגישור בין הפכים, באיחוד בין אור וחושך, טוב ורע, זכר ונקבה, יין ויאנג בשיווי משקל והרמוניה. יותר מכך, הוא עוסק בהפגשת עולם היומיום עם עולם הניסים. הוא מלמד אותנו איך לראות את הניסים בחיי היומיום שלנו. השער מרמז גילוי, ולהיות ב"טאו" משמע להיות במצב של גילוי מתמיד, במצב של פתיחות אל פלאי העולם.

קאקאודו אוקאקורה כתב בספרו הקלאסי "ספר התה התרומה המיוחדת של זן למחשבה המערבית" :
"לפי הזן אין הבחנה ביחס בין קטן לגדול, ולאטום אפשרויות שוות לאלו של היקום , הייתה ההכרה ביומיומי והרגיל כבעל חשיבות שווה לרוחני."
הפילוסוף הצרפתי פסקל הרים מבטו אל שמי הלילה וקרא: "מה מפחידים המרחבים האינסופיים הללו!". זוהי קריאת הבדידות , תחושת היות האדם מופרד ומוקטן על ידי קוצר הבנה שלו את המרחב הכביר.

בהתרכזנו בעולם הרגיל שלנו, החולף, הקטן עד לאינסוף, הטאו מזכיר לנו את תאוריית המפץ הגדול: כל הזמן והחלל נכללו באטום הראשוני של אלוהים. בתוך יקום אינסופי לאין שיעור, או שאין מרכז, או שהכל הוא המרכז, תלוי בנקודת המבט. כשבוחנים את הדבר, לכל אטום ישנו הפוטנציאל של האטום הראשון. כל אטום – כולל אנו עצמנו – מכיל בתוכו יקום חדש.
הייתי רוצה להגדיר מסגרת לרוח הטאו. המשימה מזכירה לי שיר משנות השישים. להקת הרוק "אדמה, רוח ואש" הפכה שיר זן פשוט לזמר חוזר על עצמו שנשמע כך:
בראשית יש הר
אחר-כך אין הר
ואחר-כך יש. (וחוזר חלילה…)

הנגיעה בנושא זה הינה כהתקרבות אל הר גבוה: נראה כאילו לעולם לא נוכל לטפס אל פיסגה כה נישאה והמטרה תתחמק מאיתנו לעד (בראשית יש הר). אבל בהדרגה, כשאנו לומדים את הנושא ומשליטים משמעת על מחשבותנו, ליבותינו וגופינו בעזרת ג'ודו ודומיו, נראה שנוכל בכל זאת להבין, נוכל לזכות במראה חטוף של הנוף מן הפיסגה (אחר-כך אין הר). לבסוף, כשנמשיך ונעפיל וניכנס עמוק יותר אל תוך עצמנו, ייראה כאילו ההר צמח מחדש ושוב קורא תיגר עלינו.

בעולם המערבי אנחנו אוהבים מספרים ונוסחאות: 2+2=4, למשל. העולם המזרחי מעדיף רמז והצעה. זה גורם לכל מיני אי-הבנות במשאים-ומתנים עסקיים. אנשי המערב אוהבים את הקשיחות של הסכמים וחוזים, אנשי המזרח מעדיפים כל מה שמשתמע מקידה, ניד-ראש וצליל הקול. השפה האנגלית היא השפה הבינלאומית של מדע, טכנולוגיה, עובדות ודיוק. אין אתה מוצא מילה כ"הירה-הירה" בשפה האנגלית אבל ישנן הרבה כמוה ביפנית, מילים רבות שמשמעותן כמו "קול משק כנפי הפרפר".
אין כאן דרך אחת טובה מאחרת, אלא שוני. עכשיו יותר מתמיד, כשאנחנו מתקרבים במהירות אל האלף החדש, כשאנחנו קוצרים את הפירות ושבעים רצון מן האתגרים שהציב בפנינו עידן התקשורת המדהים, חובה עלינו להבין את ההבדלים.

המייסד האגדי של הטאואיזם בן המאה ה5 לפני הספירה, הפילוסוף לאו טסו מפורסם בהצהרתו בקטע הפתיחה של הטאו טה צ'ינג:
אלה האומרים, אינם יודעים.
אלה שיודעים אינם אומרים.

כמה מאות שנים לאחר מכן ציין המשורר ואמן הסטנד-אפ קומדי פו-צ'ו-אי כי לאו-טסו המשיך והסביר בעוד כחמשת אלפי מילים מה לא ידע. אבל כדי להיות הוגנים עם לאו-טסו, הוא ניסה להציע דרך אחרת לחשיבה ולתחושה, דרך אחרת להיות בתוך המסתורין של החיים.

כך שכיום, בעקבות לאו-טסו הגדול, הייתי רוצה לעשות מה שרוב האסייתים לא היו מעזים לעשות; הייתי רוצה לנסות למסגר לטאו צורה. למסגרת שלי יש שש צלעות. אפשר להוסיף או להפחית, אבל שש זה בסדר. נוח לי בשש מפני שהדימוי המרכזי בטאו הוא "טורי", או שער. כשאנחנו מדמיינים את השער הזה, לא נשתמש בשער-גן פשוט שאנחנו עוברים דרכו גדר כלונסאות לבנה. הבה נדמיין, במקום זאת, את שערי-הענק היפניים, ה"טוריים": מבני הענק האדומים העשויים עץ או מתכת וניצבים בחזיתות בתי-תפילה ומקדשים, שאנשים עוברים תחתם. אפשר גם לעקוף את הטורים הללו, אין כל ניסיון לסגור את בתי-התפילה או המקדשים מעולם החולין. הטורים מסבים את תשומת ליבנו לנוכחות האלוהית. הם מופיעים במגוון צורות ומידות, אך לכולם הצורה הכללית של שני עמודים התומכים בקורה אופקית שבולטת מעבר לכל עמוד, כדמות שתי אותיות טי גדולות הסמוכות אחת לשנייה, כך: TT.

מכל הטורים שראיתי בימי נדודי ברחבי יפן, אני מעדיף את הענק שבמקדש איטסוקושימה על האי מיאג'ימה שליד הירושימה. המקדש ובית-התפילה הסמוך לו ממוקמים על שפת המים, וכשהגיאות מגיעה, נראה הטורי הענק – גבהו 16 מטרים, עם קורות צולבות של 22 מטרים – כאילו הוא צף במי הים. השתקפותו בצבע השני צפה על מי התכלת כשער רפאים בין שני העולמות. צפייה בו מפרוזדור המקדש, על רקע ההרים והתנועה המהירה של העננים הלבנים מעל, נראית כהתגלמות הפגישה הסמלית בין רוח לחומר.
ויש לו שש צלעות. קורתו האופקית כפולה ונראית כמו שתי החמשות הראשונות על נייר לרישום מוזיקה, המצפות לחסד התווים שיירשמו. שני העמודים הכבדים, עבים כאשוחי-ענק, נתמכים על-ידי שני מבנים ישרי זווית, העולים לחצי גובה הקורה האופקית ומגיעים אחורנית אל המקדש וקדימה אל ההרים, נשקפים במים כמשי אדום בגלים עדינים. הטורי הזה בעל ששת הצדדים עומד על קרקעית המים שלו כבר שבע מאות שנה. אז הניחו לי להשתמש בו כסמל שלי, תנו לי להשתמש בו כמסגרת עבור הטאו.

הצלע הראשונה של המסגרת היא שפלוּת רוח, שהיא תנאי ולא יעבור. כשאדם נכנס לבית-תה יפני הוא מתכופף נמוך וזוחל דרך דלת בגובה מטר בערך לתוך חדר קטן. הקיסר ירום הודו נכנס לבית-התה בדרך זו, וכך עשה גם הנזיר הנודד. בעיני היקום, כולנו שווים, ולכל אחד מאיתנו הזדמנות שווה להגיע להארה. החל מתקופת התחיה (רנסנס), כשאנשי המערב גילו מחדש את הסגולות היווניות של יחידנות (אינדיבידואליזם), נטינו להעריץ ולפאר את האמן יותר מאשר את האמנות. המגמה קיבלה ביטוי במשך המהפכה הרומנטית של המאות ה18- וה19-. בזמננו נראה כי התהילה היא העיקר, לא האמנות, והרעיון הוא להתפרסם בכל דרך ובמהירות האפשרית. לאחרונה שמעתי מבקר "רציני" מגדיר אמנות מודרנית כ"כל מה שאמן עושה" (או אולי זה היה "כל מה שאמן אומר שהוא אמנות?" – שזה אפילו יותר גרוע). להגדרות עוקפות כאלה אין דבר וחצי דבר עם רוח הטאו. עלינו לזכור כי קתדרלות אדירות בימי-הביניים נבנו וקושטו על-ידי אמנים אלמונים. אפילו המלחין הדגול יוהאן סבסטיאן באך כתב בתחילת כל אחד מחיבוריו את המילים הלטיניות Soli deum gloria ("רק לאלוהים התהילה"). זוהי רוח הטאו.

הצלע השנייה של המסגרת שלנו מתקשרת לראשונה. זהו הרעיון של עוני צרוף והוא אגוז קשה לפיצוח עבור אנשי המערב: איך יכול עוני להיות טהור? חברה המבוססת על חומרנות מבקרת קשות את העוני ואת העניים. הבה ניזכר בהנרי דייוויד תורו שחי בבקתה פשוטה – בגודל של בית-תה בערך – בקצה אגם ולדן. תורו אמר שסוד החיים יכול להתמצות בשלוש מילים: פשטות, פשטות ופשטות. הוא אמר שהיו לו שלושה כיסאות בביקתתו: אחד עבור בדידות, שני עבור ידידות ושלישי עבור חברה. הטאואיזם וקרובו הזן ביפן יכולים להבין לעומקו את נדר העוני שלקח על עצמו פרנסיס הקדוש מאסיסי: בוער באש פנימית עשה פרנסיס הקדוש את חייו אמנותו. אך רק קומץ בני-תמותה יכולים לתפוש גדולה שכזו. בטאואיזם, עידון העוני משמעו לעשות את המירב ממה שאפשר להשיג, תוך שימוש בקווים פשוטים ונקיים, וללא פחד מריקנות ושקט (מתוך השקט והריקנות נובטים חיים חדשים). עידון העוני הוא הקבלה שברוחה כתב אמן ההייקו:
האסם נשרף כליל!
עתה אוכל סוף סוף
ליהנות ממראה הירח.

לצלע השלישית של המסגרת אקרא תהליך. מאחר ואנו עומדים תמיד בשער, רוברט לואיס סטיבנסון אמר:אני מקווה שהנסיעה טובה מן ההגעה ההגעה עצמה פחות חשובה מאשר איך אנחנו מגיעים לשם.
גדולת החיים נחה באפשרות (פוטנציאל). באמריקה רק לעתים נדירות אנו מביאים בחשבון את דרך עשייתה של יצירת אמנות, אנחנו מתרכזים במוצר המוגמר. במזרח יש לתהליך לפחות אותה חשיבות. אלה המתרגלים טאו מאמינים שיש לאמן את הרוח דרך המשמעת שבאמנות. יופי אמיתי בא מהשלמה רוחנית (מנטלית) של הבלתי מושלם….
ישנו סיפור ששמעתי פעם ממנהל בית הספר התיכון בו למדתי: אב רואה מפת העולם בחוברת, מוציא אותה וחותך לחתיכות, ואז נותן לבנו להרכיבה מחדש.
האב מתפלא כשהבן הצעיר משלים את המשימה בעשר דקות.מסביר הבן,: "על גב תמונת העול היתה תמונת אדם. אני חיברתי את האדם, והעולם התחבר מעצמו". זהו התהליך של הטאו.

הצלע הרביעית של מסגרתנו היא גיל ומסורת. הטאואיסט רוחש להם כבוד והערצה. נאמר שהיפנים רק מעתיקים תרבויות אחרות – קודם קוריאה, אחר-כך סין, עכשיו ארצות-הברית – ושאינם יכולים להמציא דבר. זוהי, כמובן, שטות. במקום זאת הייתי אומר שהאמן היפני ממציא ללא הרף, אם נגדיר המצאה כעידון ושיפור. התרבות היפנית החלה לפני כ1,500- שנה ואין ליפנים כל צורך להמציא מחדש את הגלגל כל הזמן. ביפן, מקדשים ובתי-תפילה משוחזרים ללא הרף, ולא תמצא שם שרידים עתיקים כפי שאתה מוצא ביוון ובאיטליה. על-ידי עיבוד תמידי מחדש של צורות מסורתיות, האמנים היפנים מביעים הערכה וכבוד לאלה שקדמו להם. המקוריות הפרועה העשויה להעניק לכל אחד מאיתנו במערב רבע שעה של תהילה – או הצעה להופיע בתוכנית-שיח טלויזיונית – אינה מבטאת יכולת או כשרון שהיו מספקים אמן טאואיסט. אין לי ספק שלעולם לא תמצאו אמן טאואיסט בתוכנית של אופרה (וינפרי) או ג'ראלדו.

הצלע החמישית של המסגרת היא מיקוד. בתיאור אמנות הכתיבה התמה, כתב טסן הורינו (Tessen Horino):
טאו… משמעו ללכת בעקביות אחר מטרה מסוימת תוך ויתור מרצון אפילו על החיים.
כל אמן יודע שכאשר הוא באמת שקוע בעבודתו, הוא פועל במימד אחר של זמן. חוויתי זאת בעצמי. אני יודע שכתיבתי במיטבה, כאשר אני מרים את ראשי מן הדף או ממסך המחשב ורואה שחלפו שעתיים בזמן שנראה לי כדקות אחדות. כאשר אדם שקוע לחלוטין בעבודתו, נבלע על-ידי העבודה, הוא מתנסה בטאו. אוהבים מביטים שעות האחד בעיני השני; האם ותינוקה קשורים ביניהם בדגדוג, צחקוק וניחוח העור; ילדים מעבירים את ימיהם במשחקי מחבואים – גם אלה הם סוגי התמקדות; גם זה טאו.

הצלע השישית והאחרונה של המסגרת שלנו תלויה בחמישית: אקרא לה עירוב, או איחוד של האומן והאמנות. תהה המשורר האירי ויליאם בטלר ייטס "איך נוכל להבדיל בין הרוקד לריקוד? ברוח הטאו אין הפרדה.האמן מגיע להתגלות רוחנית דרך אימון יומיומי משמעת העבודה שלו, אבל דרגה זו של פתיחות היא יותר מאשר משמעת או אימון. היא מחברת בין גוף, רוח והשראה (אינטואיציה) ובאותה מידה גם עם המחשב (מיינד) במצב זה של אחדות וחיבור האמנות כאילו מתבטאת מעצמה: המטרה מזמינה את החץ אל מרכזה, המיתווה מעורר את יד האמן. זהו מצב החסד והאחדות אותו השיג מיכאל אנג'לו כאשר ציין כי הוא רק "שיחרר" את "דוד" מכלא השיש.

אלה, אם כן, הם ששת החיבורים המאחדים את תרבות הטאו, התרבות היפנית:
ענווה, עוני מזוקק, תהליך, גיל ומסורת, ריכוז ואיחוד רוחני.
כשנכניס נושאים אלה והתנסות בהם אל תוך חיי היומיום שלנו, אל תוך עבודתנו ויחסינו עם אחרים, נהפוך את היומיומי לרוחני ונבחין בקשרינו עם האינסופי והנצחי.

רק קומץ מאיתנו מבורכים כמיכאל אנג'לו, פרנסיס הקדוש, ליידי מוראסאקי. אך כל אחד מאיתנו נולד עם מלוא היכולת לקדש את חיי היומיום, להיות אמן ליצירה הפרטית שלו. זה דורש תשומת לב לפרטים, ואת ההבנה המפתיעה שאנחנו עומדים בשער לעולם ועד.