מאת מחבר לא ידוע
עברית: ענת כהן

לנשמות בוגרות בגופים צעירים

האמת פשוטה. האמת מכריזה על עצמה. כשאדם אומר שקו ישר הוא הדרך הקצרה ביותר בין שתי נקודות, הוא יודע שכך הדבר. היש מקום להתווכח על זה? קיימת רק אמת אחת ביחס לכל דבר – ביחס לעולם וביחס לעצמנו. אין זה חשוב כמה רבים ושונים ההסברים שאנשים נותנים לאמת, האמת נשארת תמיד אותו הדבר, אינסופית, בלתי משתנה. אבל בתאוסופיה, לאמת האחת יש שלוש "פנים", או "זויות", או "היבטים". אנחנו מכנים אותם שלוש האמיתות. ייתכן שאבותינו ואמותינו מכנים אותם "שלושת העיקרים"; אך הם עשויים ממש מאותם רעיונות! גדולים ככל שייראו לנו כעת המסתורין של דברים רבים, הבנה ממשית של שלוש האמיתות תביא הבנה שלהם, ושל כל שאר הדברים.

לאמת הראשונה יש לנו שמות רבים, ועם זאת כל השמות יחדיו אינם יכולים לתאר אותה. אין גבול למספרם של השמות והתוארים שניתן לתת לאמת הזו. האם חשבנו אי-פעם איך נוכל להתמיד ולספור כל חיינו, ובכל זאת יהיה עוד מה לספור? כך שהמילים הממעיטות ביותר בתאורה הן המילים הטובות ביותר למחשבתנו. כשאנחנו אומרים, זו היא הסיבה והמקור של העולם ושל עצמנו, איננו יכולים לדמות לפי זה תמונה של דבר או של אדם. נוכל רק לחשוב, זה ממשי – זו הממשות האחת. וכשאנחנו אומרים, אלה חיים – רוח – תודעה (על המילה האחרונה אנחנו חייבים לחשוב הרבה!), איננו יכולים לראות במחשבתנו דבר שאפשר להשוותו למילים אלה. אבל, אנחנו יכולים לחשוב עליהן יחד כעל אחד, וכשאנחנו שומעים אחת מן המילים, האחרות קופצות למחשבתנו יחד איתה.

ובכן, אם כל הדברים באים מ-חיים, רוח, תודעה, כך גם אנחנו! אבל יחד עם זאת לא נחשוב: "הרוח שלי", "התודעה שלי", "החיים שלי". האם לא יהיה זה טפשי שקרן שמש על פני האוקיאנוס השקט תאמר "השמש שלי"? כי בכל מקום אחר בעולם יהיו קרני השמש ממש אותו חלק מן השמש כמוה. כל קרני השמש באות מן השמש; לא יהיו קרני שמש בכלל ללא השמש. כך שקרן השמש שעל האוקיאנוס הפסיפי תהיה נבונה יותר אם תאמר בשמחה לקרן השמש שכנתה, שקורנת על הגל הבא: "גם את מן השמש. על האוקיאנוס האטלנטי קורנות אחיות רבות שלנו. גם הרחק ברחובות הערים קורנות אחיותינו ומאירות".
כל בני האדם הם אחינו, מפני שהחיים שבנו זהים לחיים שבהם. כל החיות והציפרים והזוחלים והצמחים והאבנים הם אחינו, מפני שגם הם חיים.

סימני חיים
לא חשבתם שאבנים חיות? ובכן, הן חיות. האם מעולם לא ראיתם ניצוץ זוהר מאבן, כאשר מכה בה פרסת סוס? אבנים אינן זזות כמונו; הן אינן נעות-מעצמן; אך מבפנים, האבן היא תנועה מתמדת של אטומים מסתחררים. לא היתה תנועה כזאת ללא חיים. אותו סוג של תנועה פנימית מתרחשת בתוך השולחן שלנגד עיניכם ובתוך קירות החדר. מפני שאנחנו מאוד דוממים כשאנחנו ישנים, אל לנו לחשוב שלא מתרחשת תנועה בתוך גופינו. מחזור הדם פועל; הריאות נושמות, מערכת העיכול ממשיכה לעבוד – שלא להזכיר סוגי תנועה אחרים, של תודעתנו! מוטות של ברזל ושל פלדה אינם נראים "חיים", אבל אם אין בהם חיים, למה אומרים על מכונות שהשתמשו בהם הרבה שהן "עייפות", ושאם נאפשר להן לנוח מספיק, הן יחזרו לכוחן וליעילותן הקודמים?

לצמחים יש אינטליגנציה
האם הבחנתם שלצמחים יש דם ועצבים כמו שיש לנו? לא, לא אותם סוגי עצבים ודם, כמובן, אלא סוג של דם (איך נוכל לכנותו?) שמעביר הזנה כמו דמנו שלנו, וסוג של עצבים שחש פגיעה, או יחס טוב, כמו עצבינו. מדען הינדי דגול, סר צ'וּנְדְרָה בְּוֹסה[1], ערך ניסויים רבים להוכיח זאת. כך שנוכל לשאול את עצמנו: איך זה שפרחים יצמחו אצל אדם אחד, ואצל אחר יקמלו וימותו, למרות שלמראית עין שני האנשים נתנו לצמחים אותו טיפול? האם לא תהיתם לעתים אם כלבים וסוסים וחתולים חושבים? כן, הם חושבים בדרכם. כשכלב רואה את המקל שאדונו היכה אותו בו אתמול, הוא נרתע; אך כשהמקל מחוץ לטווח ראייה, אין חשיבה אודות המקל, אף לא אודות מה שהאדון עשה עימו. מאמני כלבים אחדים לימדו אותם איך לומר מילים, אבל כשהמאמן אינו בטווח הראייה של הכלב, הכלב אינו מתייחס להוראותיו של אדם אחר המנסה לגרום לו לומר מילים. וכן, לימדנו את ידינו לעשות דברים רבים, באופן אוטומטי; אבל, אם אנחנו ישנים – איננו "שם" ¬– הידיים דוממות. כשאנחנו שוב "שם", ורוצים שהידיים תפעלנה, אז הן "זוכרות". נוכל לומר: "אני חושב שכלב חושב". אבל הכלב אינו חושב: "זהו ילד ואני כלב, הילד חושב באופן אחר מזה שאני חושב". הכלב רואה דברים רבים, אבל אינו חושב לעצמו איך דבר אחד שונה מאחר.

לבעלי חיים אין מודעות עצמית
הראייה הממשית אינה באמצעות העיניים, אלא באמצעות המיינד; היא בתוך עצמנו. כשאנחנו עוצמים את עינינו ולא רואים דבר מלבד אפילה, אנחנו שם, יודעים שהעיניים אינן רואות את העצים והפרחים והבתים שראו לפני רגע. ואז, אנחנו יכולים לזכור את כולם, לראותם בעיני רוחנו, במיינד. אנחנו יכולים גם לראות רעיון; אבל את הסוג הזה של ראייה נוכל לכנות בשם "תפישה" (perceiving). הכלב כנראה יודע הרבה מאוד, אך הוא אינו יודע שהוא יודע. הוא רואה הרבה בעיניים הפיזיות שלו, אך אינו רואה בעיני רוחו. הוא רואה תנועות; הוא אינו רואה רעיונות. מרבית ה"תפישה" שלו מרוכזת בתחושות של רעב, צמא, חום וקור.

העצמי הממשי (העצמי הגבוה)
בכלב יש אותם חיים כמו בנו. הוא רואה באמצעות אור כמונו, אם גם רק באמצעות סוגים מסוימים של אור. הוא מודע, אבל אין לו מודעות-עצמית. לכלב אין אותו סוג של מוח שאל תוכו יכול לזרוח אורו של המיינד. הוא אינו יכול לומר או לחוש "אני". הוא אינו זוכר מה שקרה בשבוע שעבר; הוא אינו מתכנן משהו לעשותו בשבוע הבא. בעל חיים שרגלו נלכדה במלכודת יכרסם את רגלו כדי להימלט. כך שהוא אינו מודע אפילו לעצמי הגופני שלו. אבל, אפילו תינוק זעיר יודע כשהוא חש חוסר נוחות ובוכה לתשומת לב. מוקדם מאוד הוא בוחן את אצבעותיו ואת בהונותיו; התינוק ממש רואה אותן. אנחנו, ילדות וילדים, נשים ואנשים, יכולים לראות ולהבין את כל היצורים מסוגים אחרים, ממש כמו את עצמנו. אנחנו יכולים לראות ולדעת שכולם אחינו, מפני שחייהם באים מאותה אחדות חיים, אותה רוח אחת, שממנה באים חיינו. אנחנו יודעים, תופשים, חושבים, בעלי מודעות-עצמית.
האם הבחנתם אי-פעם שאח או אחות תינוקות אינם אומרים "אני" לפני שהגיעו לגיל שלוש? עד אז, הם מדברים על עצמם כפי שאחרים מכנים אותם – אולי "תינוק", או "בובי" או "ג'ני". אבל כשהם אומרים "אני", אנחנו יודעים שיש עימנו אדם ממשי. האם תהיתם אי-פעם על ההוויה המוזרה הזאת – "אני"? והאם אתם חושבים שהיא גופכם והבגדים שלו? מפני שזה לא יכול להיות, כי זה היה "אני" אחר בכל פעם שאתם מחליפים בגד. או, האם אתם חושבים שאלה רגשותיכם? אלה לבטח לא יכולים להיות רגשותיכם, מפני שהם משתנים לעתים כה קרובות, ואותו "אני" מוזר אף פעם אינו משתנה. כל הזמן אותו "אני" אינו גופכם, ולא רגשותיכם, אלא האחד שתהה, שעשה את החשיבה; האחד שאינכם יכולים לראות ולא לשמוע ולא לגעת בו.
נכון שאף פעם איננו חושבים שאנחנו מישהו אחר? יש אנשים שקיבלו פציעות כאלה במוחם עד ששכחו אפילו את שמם, היכן גרו ואת כל משפחתם; ובכל זאת הם שאלו, "מי אני?" ואז, כשהחלימו הם יצרו לעצמם חיים חדשים, עם שם חדש. ה"אני", העצמי הממשי, היה שם, לא משנה כמה נשכח, ועימו הכוח ליצור לעצמו עולם חדש. האם הייתם פעם כה חולים עד שאמרתם, כשנשאלתם שאלה, "אינני יודע; איני מסוגל לחשוב"? ה"אני" חייב להיות במקום כלשהו, שאפילו מעבר למיינד; הוא קיים, אפילו אם אנחנו חושבים או יודעים מעט מאוד. אותו "אני" אינו יכול להיראות; הוא הצופה. אין לו צבע, צורה או גודל; אין לו הופעה כלשהי. אבל, הוא הממשות שבנו! הוא לעולם לא משתנה. הוא זה שבלעדיו לא יהיו חיים, לא יהיו ישויות במקום כלשהו, למרות שאי אפשר לראותו או לגעת בו. נוכל רק לומר, "הוא ישנו, בכל מקום – תמיד".
סוֹקְרָטֶס, שהיה חכם דגול, לימד פעם את בנו הקטן של הַאגְנוֹן באתונה, אודות הנשמה. כך הוא הציג זאת, כפי שסופר בספר "גוֹרגוֹ":
"האם אתה רואה את החומות הארוכות?" הוא אמר. "הן משתרעות הרחק; אבל ראית שיש להן התחלה, ואתה יודע שיש להן סוף. כי לכל הדברים שיש התחלה יש סוף. האם אתה יכול לחשוב אחרת?"
"אבל האם יש משהו כזה?" קראתי.
"אתה יודע את המשמעות של מה שבני האדם מכנים 'זמן'," הוא אמר. "התוכל לחשוב שיש לו איזו התחלה, או שיהיה לו סוף אי-פעם?"
"לא; הוא תמיד נמשך. אבל זמן – הוא לא משהו בכלל," התעקשתי.
"ובכן," הוא אמר, "אתה, לפחות, משהו; כי אתה יכול לחשוב ולדעת. אבל האם אתה יכול לזכור מתי בפעם הראשונה התחלת להיות?"
"לא; אינני יכול לזכור".
"אם כך, אולי יש משהו בתוכך שאין לו התחלה. ואם כך הדבר, היה לו המון זמן ללמוד. יש שחושבים," הוא אמר, "כי מה שאנחנו מכנים למידה הוא בעצם רק זכירה. כבר יש לך המון לזכור, בן קטן של האגנון".
"כן," קראתי, נזכר, "ואם אין לו התחלה גם אין לו סוף בכלל; כי כך אמרת. אמי לימדה זאת; אך היא לא הסבירה כמוך".
"ואם יש משהו בתוכנו שלא נולד ולא יוכל למות לעד, אלא הוא כמו הזמן עצמו, האם זה יכול להיות משהו אחר מאשר אותו חלק בנו שחושב ושיודע, שאנשים קוראים לו נשמה?"
"זה חייב להיות זה," אמרתי; "כי את השאר שמים באדמה או שורפים. עד כה מעולם לא הבנתי זאת אודות הנשמה".
"וכעת", אמר הוא, "באיזה חלק לדעתך הכי כדאי לטפל, בחלק שאנו משליכים כמו בגד משומש כשנקרע באלימות, או מזדקן ומתבלה, או בחלק שחי תמיד?"
"טפשי לשאול אותי שאלה כזאת; כמובן בחלק שאינו מת", עניתי.
"אני שמח," הוא אמר, "שאתה חושב שזו שאלה טפשית. ובכל זאת יש רבים שאינם מבינים אפילו זאת; כי ממש כפי שלאחדים איכפת רק מבגדים, כך לאחדים איכפת רק מגופים. וזאת, אולי, הסיבה לכך שאנשים אינם זוכרים הכל מייד, אלא לאט מאוד ולא בבהירות, ממש כפי שאדם יראה דברים מבעד לוילון עבה, כזה שהנשים לובשות לפעמים לפני גברים. רק כשהוילון הזה, שהוא בשרנו, ארוג קליל מאוד ומעודן, או כשזקן והתבלה עד דק, נוכל בפשטות לראות הכל מבעדו; ואפילו אז כל שנראה ייראה מעורפל ובלתי ממשי".
"כן, אך הנשים יכולות להציץ מעליו", הסברתי.
"וגם אנחנו, אין ספק, נוכל להציץ מעליו לעתים", ענה הוא, מחייך. "מוטב אם כך, לדעתך, ובטח גם לדעתי, לחפש אחר הדברים שהם טובים לנשמה, שהיא ממש העצמי שלך, מאשר לחפש מה שנראה טוב לגוף, שבו אנחנו מחזיקים רק לזמן מה".
"ולכן אינך נועל נעליים!", קראתי.
"איזה צורך יש לי בנעליים?" הוא אמר.
הרהרתי שוב. "מהם הדברים שהם טובים לנשמה?" שאלתיו.
"יש רק דבר אחד שטוב לנשמה", הוא אמר. "אנשים קוראים לו מעלה. אך זה רק לעשות מה שנכון."