בכול יש חיים. בתוכנו יש רוח-חיים. יש רוח-חיים בכל אטום, בכל חלקיק, קטן ככל שיהיה. מספר גדול לאין שיעור של "רוחות-חיים" מקיף אותנו כל הזמן. חלקן רוחות-חיים של אש; חלקן רוחות-חיים של אוויר; חלקן רוחות-חיים של מים וחלקן, רוחות-חיים של אדמה. החיים ורוחות-החיים הם שיוצרים את כל הצורות, בין אם הן קליפת האדמה, האבן, הפרח, ובין אם הפיל או האדם. החיים שבכל הצורות האלה הם שבונים אותן והורסים אותן. אפילו צורת האבן תעבור מן העולם בסופו של דבר; אך רוח-החיים, שהיתה פעם בתוך צורה זו, עדיין תהיה חיים, בעפר או בצמח.

הגופים שלנו מורכבים מכל מיני סוגי "חיים" – חיי-אדמה בעצמותינו, חיי-מים ב-.. ובכן, היכן הם? ואנחנו יודעים שחיי-אוויר מצויים בכל חלק מגופינו; אנחנו נושמים אותם פנימה ונושפים אותם החוצה. זאת ועוד, לא רק שיש לנו חום, או אש, בגופינו, אלא מה בדבר ה"ניצוץ" שעף כשאנחנו נלהבים, או כשאנחנו נרגזים? כל "רוחות החיים" האלה הן אותם חיים, אך לחלקן יש תפקיד אחד לעשותו, ולחלקן תפקיד אחר. לחלקן יש אינטליגנציה השייכת לריאות, ולאחרים זו השייכת למוח; אך האין זה מוזר שהגוף הזה, שנראה כה נפלא במה שהוא יכול לעשות, אינו יודע דבר כשאנחנו יצאנו ממנו? (כלומר, לאחר מה שאנחנו מכנים מוות). הוא אינו יכול לנוע כלל, ורוחות-החיים של כל האיברים מפסיקות לפעול ביחד. הן מתחילות להיאבק, וממשיכות להיאבק עד שכל הגוף הרוס ואיננו. וגם אז, "רוחות-החיים" עדיין חיות. הן אינן יכולות "להסתלק" מן החיים, כפי שהציפור אינה יכולה לצאת מן האוויר שבתוכו היא עפה.

ובכן, אם זה מה שקורה לגוף כשאנחנו מחוצה לו, האם לא כדאי לנו לדעת מהי העבודה שלנו עם הגוף, כאשר אנחנו בתוכו? האם לא נוכל לראות, אם כך, שאין לנו עוד חיים נפרדים ואחרים מכל אחינו, כי אז הלב, או הקיבה, או הנשימה שבגופינו יוכלו לומר, "אני הכל; אני נפרד מכל התנועות האחרות שבגוף".

מה יהיה על גופנו אם הלב יאמר: "לא איכפת לי מה יקרה לקיבה"?. ואז, נניח שהקיבה תאמר: "לא איכפת לי מה יקרה עם הריאות; כל מה שאני רוצה זה להתמלא ולקבל מה שאני רוצה". מה יקרה אם המוח יאמר: "אין לי צורך בגוף. אני הדבר העיקרי בגוף הזה, ואני רוצה רק להמשיך הלאה מבלי להיות טרוד בשאר החלקים שלו, שתמיד כואבים ומפריעים להתקדמות שלי". האם אתם חושבים שהקיבה תוכל לעשות את עבודתה לאורך זמן, להעביר את המזון אל הדם ואל העצמות והשרירים? האם אתם חושבים שהלב יוכל להמשיך לפעום לאורך זמן, ולהזרים את הדם בגוף? וכמה זמן ייקח למוח כזה עד שיחלה גם הוא?

אנחנו יכולים לקרוא לעצמנו רוח-חיים קטנה אחת, או אטום בגוף הענק של החיים, ואז יתברר לנו שכשאנחנו פוגעים בחלק כלשהו מאותו גוף ענק, אנחנו בעצם פוגעים בעצמנו. עלינו רק לזכור, שמה שאנחנו עושים באין רואים פוגע יותר מכל; מה שאנחנו חושבים ומרגישים הוא שמסייע או מפריע. האם שמנו לב אי פעם למה שקורה כשאנחנו מתרגזים, או מתנהגים באנוכיות? כשאנחנו לוקחים מה ששייך לאחר, לשבח או לגינוי? כשאנחנו מנסים להשיג משהו, שאינו מגיע לנו? כשאנחנו עושים לאחר עוול? כשאנחנו מדברים אל אחרים בצורה בלתי אדיבה? או, האם קל יותר לראות מה שקורה כאשר אחרים מתרגזים, או מתנהגים באנוכיות ,או בצורה בלתי אדיבה כלפינו? אנחנו רואים מה שהם עושים, ויחד עם זאת איננו מבינים, שהם המראות שלנו, כדי שנראה בהם את עצמנו!

התאוסופיה היא מראה לראייה פנימית. אבל לא נוכל לראות הכל בבת אחת; ראייה פנימית מגיעה לאט. לכן, גם אגדות ומשלים הם מראות טובות בשבילנו. אגדה היא סיפור, שבאמצעותו אנחנו לומדים אמת כלשהי על עצמנו, דרך הדיבור וההתנהגות של בעלי חיים, או צמחים, או כל הצורות האחרות של חיים. כמובן, רק לאדם יש יכולת לדבר, אך איננו אוהבים לשמוע את האמת הפשוטה על הדיבור הטפשי, המזיק שלנו. אנחנו יכולים להאזין ולצחוק, או ליהנות כאשר בעלי חיים נראים במראה ואולי, לעתים, אנחנו רואים משהו מאותו בעל חיים בתוכנו! לכן, הקשיבו למשל זה:

החיים – משל
פעם אחת נפגשו מלך האוויר, מלך האש, מלך האדמה ומלך המים, כדי להחליט מי מהם גדול יותר והכי מתאים למלוך, על כל עולם הטבע ועל האדם.
הם רבו על כך במשך זמן ארוך, וחשבו שהגיע הזמן ליישב את הבעיה; לכן הזמינו כל דבר בעולם להגיע, וביקשו מכל אחד לומר מי מהמלכים צריך, לדעתו, להיות האחד הגדול שימלוך על הכל.
זה היה כמו מסיבה נהדרת, רק מאוד רצינית, מפני שלדעתם זו היתה החלטה כל כך חשובה.
הרוח והגל, השמש והירח והכוכבים היו שם; הרעם והברק הגיעו יחד, ההרים וכל ארבע העונות (מי יודע מה הן?); פיות הפירות ופיות הדגן, שדוני הפרחים והעצים, הדגים, הציפרים, חיות הבר, הדבורים, החרקים והחיפושיות, – כן, כל דבר שתוכלו לחשוב עליו! (מי יכול לחשוב על דבר אחר?)
כן, הכול היו שם מלבד האדם. הוא כנראה לא חשב שחשוב להגיע. אבל אמא-טבע הייתה שם, יושבת על כיסא גבוה מאוד, שממנו יכלה לראות כל מה שמתרחש. (האם אתם חושבים שכיסא גבוה זה היה השמיים?)
הם היו צריכים שופט, וכולם הסכימו שחיים תהיה השופטת הטובה ביותר כדי להחליט בין המלכים; כך שכשהגיעו, חיים עמדה לפניהם וכולם ראו אותה.
היא הייתה לבושה בבגד בעל הצבעים הבוהקים ביותר שראיתם מעודכם. הוא היה כה מבריק עד שהיה מכאיב לעיניכם להתבונן בה, כמו בעת שמתבוננים בשמש, אתם יודעים, וכולם כיסו את עיניהם. אך כשחיים ראתה זאת, היא דיברה אליהם בעדינות וברכות כזו שנשמעה כמו המוסיקה המתוקה ביותר, וכולם נעמדו והתבוננו בה שוב. הפעם, הבוהק לא סינוור אותם אלא כאילו מילא אותם כליל במחשבות אוהבות ובאושר.
ואז קרה דבר נפלא. כשהם התבוננו בחיים, השמלה שלה החלה לשנות את צבעה – מאדום זוהר לכתום מבריק, ואז לצהוב ולירוק הנפלא ביותר, כמו אור השמש על הדשא; ואז לכחול ולכחול כהה יותר, ואז לסגול, כל הזמן בהקה וזהרה באור, כמו קרני השמש.
ובכן, מה אתם חושבים שקרה כשהם הביטו בריקוד הנחמד של הקרניים הזוהרות של החיים? פתאום הם ראו, שאותן קרניים זהרו גם דרך כל אחד מהם; והם כל כך הופתעו! אתם מבינים, הם תמיד חשבו שלכל אחד יש החיים הקטנים והנפרדים של עצמו, שונים משל כל אחד אחר – כשבעצם רק הגופים שלהם היו שונים זה מזה. וכעת אור-החיים היה כה חזק, עד שיכלו לראותו זוהר דרך כל אחד, ודרך החיים עצמם, וכולו היה אותם חיים עצמם – לא שונים בקשת מאשר בשושנה, לא שונים בחיפושית מאשר בדבורה, או בשירת הציפרים, או בשירת העצים.
כמובן, כל זה היה נחמד מאוד, אבל כל אחד מהם יכול לראות רק את כל האחרים; הוא עדיין לא יכול לראות את עצמו. אתם יודעים שאינכם יכולים לראות את עצמכם אלא אם אתם מתבוננים במראה? וחיים עדיין לא הראתה לכל אחד, במראת הקסם שלה, שאותם חיים זהרו דרכו כמו דרך כל האחרים.
אז כל אחד חשב, כמובן, אותה מחשבה: מכיוון שיכול היה לראות בתוך כל האחרים את אותם חיים, הוא חשב שהוא עצמו בטח שונה!!! עטלף קטן טיפש אחד עף החוצה ואמר להם שהוא יכול לראות דרך כולם, אך אף אחד לא יכול לראות דרכו – כך שהוא צריך להיות השליט שלהם! הוא טפף וניפח את חזהו, וכולם צחקו ממנו מאוד. הוא נפגע והתמוטט לגמרי ונפל על ערימת אבנים!
פתאום קרה משהו. המלכים התחילו לחשוב, שלא קיבלו מספיק תשומת לב. כל אחד מהם, כדי להראות שהוא יותר חזק, החל לעשות דברים נוראים! המלך אש התחמם והתחמם וכמעט שרף את כולם. הרוח נשב כה חזק ובקול, עד שקרע את כל העצים והסלעים ממקומם ועשה רעש נורא. המים נפל בגשמים חזקים והאוקיאנוסים שטפו הכל. הארץ הרעידה את ההרים והגבעות. השמש הסתירה את פניה ולכולם היה קר, והם קפאו, והכל היה חשוך; ואי אפשר היה לראות חיים בשום מקום. הו, זה היה נורא!
אתם זוכרים שאמא-טבע התבוננה בכול כול הזמן? והיא חשבה שהגיע הזמן להתערב. אז היא נעה קדימה והניעה בראשה, וציוותה על כולם להירגע: "אתם כל כך אנוכיים!" היא אמרה, "האינכם רואים שכשכל אחד מנסה להשיג לעצמו את הטוב ביותר, הכל מתקלקל ואף אחד לא משיג דבר? תיכף כל הגופים שלכם היו נהרסים עד כדי כך שלחיים לא היה איפה לחיות, והיא הייתה צריכה ללכת מכאן. היא כמעט הלכה, אבל אולי אוכל לקרוא לה בחזרה; כי אתם יודעים, היא לא יכולה למות לעולם".
אז אמא-טבע קראה וקראה, וכולם חיכו, נכלמים ומצטערים על מה שעשו, וקיוו שזה לא היה מאוחר מכדי לנסות שוב. פתאום שוב זרח האור הנפלא, וחיים עמדה לפניהם יפה מאי-פעם! עיניה היו כה נוצצות ובהירות, וכשהם התבוננו בהן הם הבינו, סוף סוף, ששם הייתה המראה הקסומה, כך שהם ראו את עצמם ממש לפני שראו את כל האחרים; והם ידעו שאלה אותם חיים-אור-נשמה-עצמי בכול אחד – כולם באחד, ואחד בכולם.
בהתאם למה שאנחנו חושבים שאנחנו, כך אנחנו. ובהתאם לאיך שאנחנו חושבים שהאחרים, אנחנו עושים להם. אולי כעת אנחנו רואים שאנחנו חיים. לכן, הבה נקרא סיפור משותף ל"חיים", בסיפור על המטאטא.

"רוחות החיים" – סיפור
לפני זמן רב מאוד בהודו, נער בן שתים-עשרה נלקח על ידי הוריו לבית הספר של האנשים החכמים, כדי שיוכל ללמוד להיות חכם וקדוש, וגם לעזור לאחיו בני-האדם. אבל למעשה, הנער העדיף להישאר עם אחיו ואחיותיו וחבריו, לשחק במשחקיהם, לשוטט בשדות כשרצה ולשחות בנהר כשבחר בכך. המקדש היפה שבו לימדו האנשים החכמים נראה לו בודד וקר. השיעורים לא נמשכו כל היום, למרות שלעתים עניינו אותו, והמטלות שהיה עליו לבצע מידי יום כדי לשמור על הבניין שבו גר הרגיזו אותו יותר ויותר.
בוקר אחר בוקר אפשר היה לראות את סוּבָּא מטאטא את חדר-הכיתה בהצלפות מטאטא עצלות, ואז נח ליד הדלת הפתוחה וחושב על חבריו בעיר, שתפקידם היחיד היה לשעשע את עצמם. כעס חם כנגד המקום הזה של החכמים והמטלה שעליו לבצע היה מאדים את פניו, וכשהלך בשביל הוא בעט באבנים ברוגז חסר אונים וגם דחף הצידה בכעס את ענפיו של שיח שצמחו קצת אל מעל לשביל.
אף אחד לא יודע אם אותו נער עיקש ואנוכי היה אי-פעם לאדם החכם שהוריו קיוו שיהיה – מורה לנערים אחרים – אך חמישים שנה לאחר ילדותו, נער אחר עם אותן משימות יומיות הגיע אל מורו ושאל:
"מורי, תפקידי לטאטא את חדר-הכיתה מידי יום, והשבוע ניתן לי מטאטא חדש. המטאטא הזה כה שונה מן הישן, אינני יכול לגרום לו לטאטא היטב. הוא חזק ונוקשה וכשאני אוסף את האבק לערימה קטנה, פתאום קצהו של המטאטא מיטלטל והאבק מתפזר שוב. אולי אוכל לקבל בחזרה את המטאטא הישן שלי?"
"בני", ענה המורה במתינות, "אני חושב שאתה יכול להצליח יותר". הוא הביט בריכוז במטאטא המרדן, ותמונתו של נער מלפני חמישים שנה ניצבה מול עיניו. הוא פנה שוב בנועם אל גַארְגְיָא הקטן, ואמר:
"חוסר הסבלנות והכעס של נער עצל מצויים במטאטא הזה. לפני זמן רב הוא עבר מידי יום ליד השיח שמענפיו המטאטא הזה עשוי, וכשהסיט אותו הצידה בכעס, הוא העביר אליו אטומים נרגזים מגופו. למדת איך הגופים שלנו משתנים כל הזמן, נפטרים מאטומים ישנים ולוקחים לעצמם חדשים – וצורות החיים האחרות לוקחות לעצמן מה שאנחנו נפטרים ממנו, ומחזירות לנו אותם. לא מוזר שהמטאטא הזה בלתי נשלט, כשכל כך הרבה אטומים שלו הושפעו על ידי חוסר סבלנות וכעס".
"אך אמרתי לך שאתה יכול להצליח יותר מאשר לסלק אותו הצידה. אמור לי, האם יש לך סבלנות, בני?"
"אני מנסה למלא את המטלות שלי היטב, מורי, אך כעת אני רואה שאוכל להיות יותר סבלני".
"אם כך, גלה סבלנות כלפי המטאטא הבלתי נשלט הזה, נערי, ובתוך שלושה חודשים הבא אותו אלי שוב".
לאחר שלושה חודשים, הנער הגיע אל מורו וחיוך על פניו, המטאטא בידו, ואמר:
"מורי, המטאטא למד היטב. עכשיו הוא יותר טוב מזה שרציתי בחזרה."
"טוב, בני", ענה המורה. "אכן הוא למד היטב. וכעת אני יודע שלך יש סבלנות. רק נער סבלן יכול ללמד ולשנות את המטאטא הזה, שלפני כל כך הרבה שנים עשו לו עוול בשל חוסר סבלנות וכעס."