סם מנחם Sam menahem
סם מנחם, דוקטור לפילוסופיה, הינו פסיכולוג טרנספרסונלי בפורט ליי, ניו-ג'רסי ארה"ב. הוא כתב את כשהתרפיה אינה מספיקה ואת כל תפילותיך נענות. סם הוא פרופסור נספח לפסיכולוגיה בקולג' למורים שבאוניברסיטת קולומביה, וכיהן בעבר כנשיא האגודה לרוחניות ופסיכותרפיה (ASP) בעיר ניו-יורק. קודם לכן פרסם מאמרים בעיתון התאוסופי –Quest. כתובת אתר הרשת שלו: www.drmenahem.com המאמר פורסם בכתב העת לתאוסופיה "אור".

האם אתה אדם עם רגשי אשמה? האם אתה מוטרד על ידי תחושה טורדנית שמשהו לא בסדר בחייך? האם אנשים מרוגזים בוחרים בך כמטרה בלי סיבה ברורה? האם אתה מעסיק את עצמך כל הזמן, כך שלא תצטרך לחשוב על עצמך יותר מידי?

אם אתה משיב "כן" לשאלה כלשהי משאלות אלה – המשך לקרוא. אם ענית לכולן "לא" – או שאתה אדם מאוד מאושר, או שאתה חי בהכחשה. קרוב לודאי שאתה חי בהכחשה, אך המשך לקרוא בכל זאת, בבקשה. אתה עשוי לגלות איזו תחושת אשמה פנימית. אחרי הכול, רוב תחושת האשמה נמצאת בתת-ההכרה. לעתים קרובות פשוט מכאיב מידי לחוש בכובד האשמה שלנו.

מאז זמנו של זיגמונד פרויד ניסו פסיכולוגים ללמד אותנו על הדרכים, שבהן אנחנו מגנים על עצמנו מלחוש בכאב האשמה. מנגנון ההגנה הראשון הינו ההכחשה. ילדים צעירים לעתים קרובות מכחישים עשיית דברים שעשו ממש עכשיו, לעיני המבוגרים. אפילו כשמעמתים אותם עם הדברים – הם מכחישים. רק עם ההתבגרות מתחילים אנשים להודות במה שעשו. כשהם מתבגרים עוד – הם לומדים לקבל את התוצאות של מה שעשו. בדרך כלל זה לא מתרחש עד גיל ההתבגרות, לעתים קרובות אף לאחריו, ולפעמים בכלל לא.
ישנם כאלה שלעולם אינם מודים באחריות לדבר כלשהו. סכיזופרנים, פושעים, מכורים לאלכוהול ולסמים, ונרקיסיסטים – כולם מתכחשים לאחריות על מעשיהם. החשש מתוצאות פעולותיהם יותר מידי גדול. לחוש אשמה זה לחשוב שעשית משהו רע. בבית המשפט, האשמה דורשת עונש. החיים הם כמו בית משפט. אם אתה מאמין שאתה אשם – כבר תמצא איזו דרך להיענש על כך. רוב הזמן העונש מגיע בצורת אנשים אחרים או החיים בכלל, שעושים לך בעיות, מצבים ורגשות שאינך רוצה בהם.

אם אתה אינך מודע כלל לאשמה שלך ולצורך שלך בעונש – לא תראה כל קשר אליו כשהאדם המציק או המצב המרגיז יעשו לך זמנים קשים. לדוגמה, ייתכן שבן/בת זוגך או הבוס שלך ימתחו עליך ביקורת קשה, ותגיב בהתמרמרות צודקת או בכעס: "איך הם מעזים להתקיף אותי? לא עשיתי כל רע. אני כועס, ואשאר בכעס עד שיתנצלו".
אתה עשוי לצעוק ולצווח, או להפנות זאת פנימה ולהיכנס לדיכאון, או לפתח בעיה גופנית כמו כאב ראש או כאב בטן, או גרוע מזה. אתה עלול גם לפתח חרדה מתוך הפחד מעונש על הכעס הנקמני. זה מעגל קסמים מרושע. הנורא מכל הוא, שאף צד אינו מבין כי העימות כולו כרוך בתחושת אשמה בלתי מודעת ובשנאה-עצמית. זה שיותר מודע לתחושת האשמה מכונה לעתים דכאוני, קורבן, מפסידן, או שלומיאל שכנראה מושך אליו אנשים אחרים בעלי תחושת אשמה תת הכרתית. אנשים אלה כה בלתי מודעים לתחושת האשמה שלהם, עד שהם מקרינים אותה באופן תת הכרתי החוצה, על מישהו אחר. האדם הכועס מכריז: "זו אינה אשמתי… אתה אשם".
זוהי השלכה, ניסיון להישאר בלתי מודע לתחושת אשמה ולשנאה-עצמית. הכדור נמצא עתה אצל המדוכא. המדוכא עלול להגיב בהתקפת-נגד, להיעשות עוד יותר מדוכא, או איכשהו לחלות עוד יותר. מעגל הקסמים המרושע עשוי להתגלגל ללא שליטה, כשכל הצדדים חשים שלא הבינו אותם, שהם קורבנות, ולהיות אומללים.
זוהי המתכונת שמאחורי כל מאבק אנושי. היא מוליכה לכל טווח האומללות, הדיכאון, החרדה, הגירושין, התחלואים האנושיים וגם, בקנה מידה עולמי, למלחמות. כל זה נגרם על ידי רגש אנושי פשוט אחד – תחושת אשמה!

תחושת האשמה היא אי-נוחות רגשית, המתעוררת כשאנחנו חשים שלא ענינו לציפיות, או לא עמדנו ברמה הנדרשת מאיתנו בהקשר לנשיאת אחריות, או שעשינו משהו רע. זה לא אומר שבאמת עשינו משהו רע: מספיק שנחשוב שעשינו משהו רע. זוהי הבחנה חשובה. בניסוח קצת שונה מזה של הפילוסוף הדגול דקארט[1]: "אני חושב שעשיתי משהו רע – לכן עשיתי משהו רע – ואני אשם!". אך למה כה רבים מאיתנו, אם לא כולנו, חושבים בכלל שעשינו משהו רע? עלינו לחקור שתי רמות, הפסיכולוגית והרוחנית.

תחושת אשמה פסיכולוגית מתפתחת כשאנחנו מסתגלים לעולם הפיזי לאחר שאנו נולדים. פסיכולוגים מכנים תהליך זה בשם "היפרדות-אינדיבידואלית"[2]. מונח זה משמעו כי במטרה לשרוד בעולם הפיזי, אנחנו צריכים להבין בהדרגה שאנחנו יחידים נפרדים. עלינו להזדהות עם הגופים שלנו, להבין שאנחנו נפרדים באופן פיזי מאימנו, וללמוד איך להתמודד עם ולטפל ב-כל שאר היחידים הנפרדים לכאורה בעולם זה של, כפי שאומר ויליאם ג'יימס ב-עקרונות הפילוסופיה[3], "מבוכה תוססת ומשגשגת".

בתנאים הטובים ביותר – המטפלים בנו מפגינים כלפינו חמימות, אהבה וחמלה. הם מדריכים אותנו דרך כל קשיי הינקות והילדות המוקדמת. הם מציבים לנו גבולות מתאימים בכל גיל וכופים עלינו בעקביות את החוקים. הם לעולם אינם משתמשים בתחושת האשמה או בפחד כדי לשלוט בנו. אנחנו גדלים להיות מבוגרים צעירים מאושרים ובריאים, בעלי הערכה-עצמית גבוהה ואכפתיות רבה כלפי אחרים.
אלה מכם שגודלו באופן כזה הינם בני מזל באמת. באשר לנו, האחרים – גודלנו על ידי הורים בלתי בוגרים ולא עקביים, שהיו טרודים בהמון חולשות ועניינים משל עצמם. הם ניסו לעשות את הטוב ביותר שיכלו, אך לעתים קרובות הוכרעו על ידי תהליך ההתפרנסות והנשיאה בעול המשפחה. למרות שהם ניסו לאהוב אותנו ולהציב לנו גבולות, הם עשו זאת באופן בלתי עקבי. בהתמודדות עם אלכוהול או בעיות של סמים, ייתכן שהם השתמשו בהפחדה ובהאשמה כדי לשלוט בנו, ממש כפי שהוריהם עשו להם. הם פשוט לא ידעו אחרת. ולעתים, ייתכן שהורינו התייחסו אלינו בהתעללות גלויה, או בהזנחה.
התוצאה היא שעברנו טראומה. בכל פעם שצעקו עלינו, הכו אותנו או אמרו לנו שאנחנו לא מספיק טובים – לקחנו זאת ללב. זה טבעם של ילדים, לחשוב שהעולם סובב סביבם. אם הם זוכים ליחס גרוע – הם מאמינים שזה מגיע להם….
אכן, כמעט בלתי אפשרי לגדול בלי טראומה, תחושת אשמה, ופחד. הורות היא תפקיד קשה ביותר, ובכל אופן הורים רבים מתכחשים כשהם מגיעים לחשוב על כך, שאולי כישורי ההורות שלהם לוקים בחסר. כתוצאה מכך ילדיהם חשים אשמים, מפני שההורים אומרים להם בעקיפין שהם אשמים. האשמה הורית, יחד עם הטבע הנרקיסיסטי הנורמאלי של הילדות – שווים להמונים עם הרבה תחושת אשמה.

האם אני מאשים את ההורים? למעשה לא. זה פשוט כך, וחיי אנוש הינם קשים בגלל עצמם. רובנו גדלים בעולם תחרותי של בתי ספר ועבודה, מנסים להוכיח שאנחנו מספיק טובים, בעוד שהתחושה הפנימית שלנו אומרת לנו שאנחנו לא.
תחושת אשמה היא המצב האנושי, ולגבי רובנו היא קשה מנשוא. אנחנו נוטים להתכחש לה, להעמיד פנים שאינה קיימת, ולהאשים אחרים. זאת אנו עושים תוך שימוש במנגנון ההגנה של התכחשות והשלכה, אותו כבר הזכרנו קודם.
בנקודה זו עלי לצרף את הסבתא של כל מנגנוני ההגנה: הדחקה. זוהי הדחיקה האוטומטית של הכאב אל תוך תת-ההכרה. אנחנו יכולים לחוש אשמים מאוד מבלי להבין זאת. כל תחושת האשמה והמבוכה הפנימית מתבטאת בפחד, שנאה, ועימות בעולם החיצוני. תחושת האשמה היא המקור לכל הסכסוכים האנושיים. למרות שהתוויתי את הסיבות הפסיכולוגיות לתחושת האשמה, שהן חשובות – הן אינן מעמיקות מספיק. עלינו לחקור גם את הבסיס הרוחני לתחושת האשמה.

הבסיס הרוחני לתחושת האשמה הוא תחושה של נפרדות מן המקור, מאלוהים, או האינסוף. התרבות המערבית החומרנית שלנו גורמת שנאמין שאיננו אלא יצורים חיים עם אגו, המדריך אותנו בדרך החיים שלאחריהם אנחנו נשמדים. זוהי תבנית החיים שמלמדים אותנו במערכת החינוך באמריקה. לעתים קרובות מלמדים זאת לצד קצת לימודי דת, המזכירים אלוהים שהוא בבסיסו אוהב ורב עוצמה, אך גם שיפוטי. מאחר והאל יודע עלינו הכל, אנחנו נענשים אם אנחנו רעים. אם תחושת האשמה היא השורש לכל הסבל, ויש איזה בסיס רוחני לתחושת האשמה, הבה נעקור אותה משורש ונרפא אותה. הנקודה היא, שתחושת הנפרדות מן האל היא שגורמת לכל הסבל.
לכן, ברפאנו את הקרע בינינו לבין האל, נבצע את המשימה המרכזית לריפוי של כאבו של כל אדם. אכן, זוהי המשימה המרכזית: לרפא את הקרע המתמיד בין יחידים ואומות. כדי להשיג זאת, עלינו להפסיק להבליט את האל כהוויה נפרדת המענישה אותנו על אשמתנו, כפי שהורינו עושים ברמה הפסיכולוגית. התשובה המוחלטת לאנושות הינה להתעורר ולהבין כי, ברמה הרוחנית, אנחנו אחד עם האל. כלומר, אנחנו נביעות מכל היש – המקור שלנו – אלוהים. טבעו של אלוהים הוא אהבה, שלווה ועוצמה. אבל, מאחר ואנחנו מנוכרים וחושבים שאנו נפרדים מאלוהים, אנו חשים אשמה, פחד וכעס על בסיס קבוע.

צעדים לסילוק האשמה
הצעד הראשון לסילוק האשמה הוא להודות בתחושת האשמה הטמונה בנו, כדי להתחיל בריפוי רגשותינו. שנית, חובה עלינו לרפא את יחסינו עם אלוהים, לפתח את הרוחניות שלנו. פסיכותרפיה רוחנית עשויה לעזור. היא כרוכה בשחרור רגשות ההפרדה שלנו מאחרים ומאלוהים. במילים אחרות – בסליחה אמיתית. בתהליך זה, מדיטציה ותפילה הן כלים יקרים לאין ערוך. הם מסייעים לנו לקדם את ערכינו הרוחניים. עלינו ללמוד לשחרר את הרגשות השליליים ואת האמונות השליליות, שנגרמו על ידי תחושת האשמה. כשנתקדם בשחרור הרגשות השליליים – נסלח ונפַתח חמלה כלפי האחרים.
עלינו גם לחפש אחר הלקח והמשמעות שבכל אירוע בחיים. תוכנית השיעור האנושי האידיאלי שלנו היא לנסות לסלק בתפילה את כל הבעיות, ולהפליג בחיים בקלות ובשמחה. אם זה אינו מתרחש – אנחנו מתחילים להטיל ספק ביעילות התפילה ובכוחו של אלוהים, בגלל חוסר ההבנה שלנו באשר למהות התפילה ואיך אלוהים נענה לתפילה. לאלוהים יש פשוט תוכנית שיעור אחרת.
לאלוהים, התפילה אינה סתם טכניקה פשוטה של "להיפטר מן הסבל". היא יותר בגדר של התאמת הערכים שלנו לערכים רוחניים. בכל פעם שיש לנו בעיה, אנחנו צריכים להתאים את עצמנו יותר טוב לאלוהים או לרוח. אם איננו מתנסים בלימוד רוחני כלשהו, בחרטה או בשינוי החשיבה – ייתכן שלא נתנסה בשינוי כלשהו ברמה הפיזית או הפסיכולוגית, וכך קיבלנו את התשובה – והתשובה היא "לא". אם עדיין לא שחררנו את תחושת האשמה, הכעס או הפחד, לא נתחיל להירפא.
"המשיכו לנסות", עונה אלוהים, "אני אתן לכם כוח". נמשיך להתפלל, והתשובה תשתנה במהלך הריפוי הרוחני שלנו. זכרו: אנחנו בראש ובראשונה יצורים רוחניים. העולם הפיזי המשתנה הוא רק זירה ללימוד הרוחני שלנו.
המטרה הסופית הינה תחושה של אחדות עם המקור, עם אלוהים. במונחים יותר מעשיים אפשר לתרגם זאת לרגשות של חדווה, שמחה, אפילו אושר עילאי. לא כל הזמן, אך בכל פעם שאנחנו מכוּוְנָנַים היטב. תחושת העצמי שמקורה בגוף הפיזי ובאגו שלנו מפעילה השפעה אדירה כדי להרחיק אותנו מן הרוחניות ולקרב אותנו אל הסיפוקים של הנאות החושים. אנחנו צריכים לעבור בהדרגה מהעברת כל זמננו בעינוג החושים אל העברת יותר זמן בהתבוננות בצד הרוחני שלנו. עם הזמן הטיפול הרוחני, התפילה והמדיטציה יראו לנו מי אנחנו באמת: הוויות רוחניות, במסע הרפתקאות אנושי. הגיע הזמן לשחרר את תחושת האשמה הפנימית החבויה שלנו, ולפתח את העצמי הרוחני שלנו. זהו הסיכוי היחיד שלנו לאושר אמיתי. גורלה של האנושות ממתין להחלטתנו המשותפת.

[1] Rene Descartes

[2] Separation-individuation

[3] Principles of Psychology, by William James