סר אוליבר לודג'  (Sir Oliver Lodge, 1851-1940)

פיזיקאי וסופר

"הניסיון והזיכרון של העבר ממשיכים להתקיים בגופנו. אנחנו התוצר של התפתחות (אבולוציה) במהלך הדורות. זיכרון מודע עלול להכזיב – הוא מכזיב – אך תוצאת הניסיון שורדת… התורה הזו היא עתיקה; אפלטון לימד אותה לפני זמנו של ישו, וורדסוורת' לימד אותה בראשית המאה שעברה – התורה האומרת, כי כשאנו נכנסים אל תוך בשר אנו משאירים מאחור כל זיכרון של קיומים קודמים. הכל, פרט לזיכרונות מעורפלים ועמומים אשר, למרות שהם עשויים להיות חזקים יותר בינקות, מידי פעם יפתיעו גם אדם בוגר… המון דברים בלתי צפויים ממתינים לגילויינו… התורה של ההתפתחות –התפתחות היכולת לידע – היא מעמיקה ואמיתית בנוגע לרוח האדם.

מתוך: היגיון ואמונה

אלברט איינשטיין  (Albert Einstein, 1879-1955)

"די לי להתבונן במסתורין של החיים המודעים, הממשיכים את עצמם לנצח –להרהר בנפלאות מבנה היקום, שאנו יכולים לתפוש אך במעומעם – ולנסות בענווה להבין, ולו אפס קצה, של התבונה המתגלה בטבע…

"הרגש היפה ביותר והמעמיק ביותר שנוכל לחוות, הוא התחושה של המסתורין. היא הזרע ממנו נובט כל מדע אמיתי. זה שרגש זה זר לו, שאינו יכול עוד להשתאות ולעמוד בפניו מרותק מיראת-כבוד, כמוהו כמת. לדעת שמה שהוא בלתי נתפס לגבינו אכן קיים, ומבטא את עצמו כחוכמה הגבוהה ביותר וכיופי הקורן ביותר, שהכישורים הדלים שלנו יכולים להתמודד רק עם צורותיהם הנחותות ביותר – הידע הזה, התחושה הזו, הם העומדים במרכזה של אמונה דתית אמיתית.

מתוך : העולם כפי שאני רואה אותו

כשחוקרים מחפשים הוכחה להיוולדות חוזרת, הם בדרך כלל מבקשים קודם כל עדויות של אנשים, שיכולים לזכור את חייהם הקודמים בבהירות ולפרטים. הפסיכיאטר איאן סטיבנסון מאוניברסיטת וירג'יניה חקר מקרים רבים כאלה. התיעוד שלו על תולדות המקרים של אנשים, במיוחד ילדים, שטוענים כי הם זוכרים חיים קודמים, הוא אולי ההוכחה המדעית הטובה ביותר להיוולדות החוזרת, למרות שהוא נראה כמייצג מקרים יוצאי-דופן, של היוולדות חוזרת מהירה. סטיבנסון עצמו, בכל אופן, אינו מחזיק בדעה שהמקרים שלו מוכיחים היוולדות חוזרת, אלא רק שהם מרמזים על כך.

קישור לסרטון בו מאמת הפסיכיאטר יאן סטיבנסון את זהותו של ילד בן 5 בחייו הקודמים

סר האמפרי דַאוִי (Sir Humphrey Davy, 1778-1829)

כימאי אנגלי

"העולם החיצון אינו לגבינו אלא קבוצה של תחושות, וכשאנו מתבוננים לאחור בזיכרונות של קיומנו אנו מוצאים שעיקרון אחד שאפשר לכנותו המונאד או העצמי, שנוכח תמיד, מקושר בצורה קרובה לסוג מסוים של תחושות, שאנו מכנים הגוף שלנו, או האיברים. האיברים האלה מקושרים עם תחושות אחרות, ולכאורה נעים עימן במעגלים של קיום, פּוֹרשִׁים לעתים ממספר תחושות כדי לחזור לאחרות, אך המונאד נוכח תמיד. איננו יכולים לקבוע התחלה לפעולתם, איננו יכולים לקבוע את קיצם.

"לעתים בשנתנו אנו מאבדים את תחילתו ואת סופו של חלום, וזוכרים את אמצעו, ולחלום אחד אין קשר עם חלום אחר, ועם זאת אנו מודעים למגוון אינסופי של חלומות, וקיימת הקבלה חזקה לאמונה באינסוף קיומֵי עבר שבוודאי היו מקושרים ביניהם… אפשר להתייחס לחיי אדם כאל סוג של חיים אינסופיים ואלמותיים, ולרצף השינה והחלומות כאל דגם של שינויי המיתה וההיוולדות שהחיים מחויבים בהם מעצם טבעם.

ארווין שרודינגר  (Erwin Schrodinger, 1887-1961)

פיזיקאי, זוכה פרס נובל לפיזיקה בשנת 1933

"… התודעה היא יחידה שהרבים שלה אינם ידועים… אם תנתחו [את ה"אני" הזה] מקרוב, אני חושב שתמצאו כי הוא רק קצת יותר מאשר אוסף של נתונים  (התנסויות וזיכרונות), או במילים אחרות פיסת הבד שעליו הם נאספו… אתם עשויים להגיע לארץ רחוקה, לאבד את כל חבריכם… לרכוש [חברים] חדשים… פחות ופחות חשובה תהיה העובדה, שבעוד שאתם חיים את חייכם החדשים, תזכרו את הישנים… ועם זאת לא היה כל משבר ביניים, כל מוות. וגם אם מהפנט מיומן הצליח להעלים לחלוטין את כל זיכרונותיכם הקודמים, לא תחשבו שהוא הרג אתכם. בשום מקרה אין כאן אבדן של קיום אישי להצטער עליו, ואף פעם גם לא יהיה.

החיים משתמשים בגוף כמו מוזיקאי המשתמש בכלי-נגינה כמכשיר לביטוי עצמי, וכשהכלי מתקלקל החיים נוטשים אותו ולאחר מנוחה עוברים להשתמש בכלי חדש.

סר פראנסיס וולש  (Sir Francis Walshe)

נוירולוג

"מתוך צורך פסיכולוגי ופילוסופי גרידא הפילוסופיה ההגיונית המסורתית, למן היוונים הקדמונים ועד לאקווינאס, קיבלה את קיומו של יסוד רוחני בתוך האדם… המציב אותו מעל לסתם חייתי. הם כינו יסוד זה פְּסִיכֶה, אֶנְטֶלֶכִי, אַנִימָה או נשמה.

"יש גם להכיר בכך, שלשם תפקודה של הנשמה כיסוד חיוני באדם האנושי, הבנוי מגוף ונפש, היא זקוקה לנתונים חושיים, שהמוח משמש לאיסופם, למיזוגם, וכמנגנון להפצתם. עם זאת יהיה ילדותי לחלוטין לזהות את המכשיר עם המשתמש בו, למרות שהמשתמש תלוי במכשיר לפעולתו… יהיה עלינו לקבל שוב את התפישה הקדומה של הנפש: כחלק בלתי חומרי ולא מוחשי מן האדם האנושי, ובכל זאת חלק בלתי נפרד מטבעו, לא רק סתם היבט נלווה של האדם, אלא משהו שבלעדיו הוא איננו אדם.

מתוך :מחשבות על ההשוואה בין מיינד למוח